המתים שותקים

המתים שותקים

הוא לא יכול לשאת עוד את הישיבה בכרכרה באפס מעשה; הוא יצא ממנה והתחיל לצעוד הלוך ושוב. החשכה כבר ירדה; אור הפנסים המעטים ברחוב הצדדי השקט הבליח ברוח הנושבת. עוד קודם לכן פסק הגשם; המדרכות כבר יבשו כמעט לגמרי, אבל הרחובות הלא מרוצפים עוד היו לחים, ובכמה מקומות נקוו שלוליות קטנות.

מוזר, חשב פְרַנְץ, במרחק מאה צעדים מרחוב פְּרָאטֶר הראשי אפשר להרגיש כמי שנקלע לאיזו עיירה נידחת בהונגריה. על כל פנים, לפחות הם יהיו בטוחים כאן; כאן היא לא תפגוש אף אחד מהמכרים שהיא חוששת מפניהם.

הוא הציץ בשעונו… שבע — והלילה כבר ירד. הסתיו הקדים לבוא השנה. והסערה הארורה.

הוא זקף את צווארונו והחיש את צעידתו הלוך ושוב. זגוגיות הפנסים נקשו. ״עוד חצי שעה,״ אמר בלבו, ״ואוכל להסתלק. אה — אני כמעט רוצה שכבר תחלוף חצי השעה הזאת.״ הוא נעצר ונעמד בקרן הרחוב; כאן הוא יכול לסקור את שני הרחובות שמהם היא עשויה לבוא.

כן, היום היא תבוא, חשב בשעה שאחז במגבעתו לבל תעוף ברוח. יום שישי היום — ישיבה של ועד הפרופסורים — בימים כאלה היא מעזה לצאת ואפילו להיעדר לזמן ממושך… הוא שמע את שקשוק הטראם הרתום לסוסים; עכשיו התחיל גם דנדוּן הפעמון של הכנסייה הסמוכה. הרחוב החל להתמלא לאטו. על פניו עברו אנשים רבים יותר: רובם, כנראה, זבניות וזבנים מהחנויות הנסגרות בשבע. כולם הלכו מהר ונדמו כמצויים במעין מאבק נגד הסערה המקשה על ההליכה. איש לא השגיח בו; רק כמה זבניות העיפו בו מבט מסוקרן מעט. פתאום ראה דמות מוכרת ממהרת לעברו. הוא חש לקראתה. בלי כרכרה? חשב. האם זאת היא?

זאת הייתה היא; כשהשגיחה בו, החישה את צעדיה.

״באת ברגל?״ אמר.

״ירדתי מהכרכרה כבר ליד התיאטרון. אני חושבת שכבר נסעתי פעם עם העגלון הזה.״

אדון אחד עבר על פניהם ובחן את הגברת בחטף. הגבר נעץ בו מבט נוקב, כמעט מאיים; האדון נחפז לדרכו. האישה הסתכלה אחריו. ״מי זה היה?״ שאלה בחרדה.

״אני לא מכיר אותו. כאן לא עוברים מכרים שלנו, את יכולה להיות שקטה לגמרי. — ועכשיו בואי מהר; נעלה לכרכרה.״

״זאת הכרכרה שלך?״

״כן.״ —

״עם גג פתוח?״

״לפני שעה עוד היה מזג אוויר יפה.״

הם מיהרו אל הכרכרה; האישה עלתה והתיישבה.

״עגלון,״ קרא הגבר.

״איפה הוא?״ שאלה האישה.

פרנץ הביט סביבו. ״לא ייאמן,״ קרא, ״הבחור נעלם.״

״אלוהים אדירים!״ אמרה האישה בשקט.

״חכי רגע, קטנטונת; הוא בטוח כאן איפשהו.״

הגבר פתח את דלתו של בית מרזח קטן; העגלון הסב לשולחן עם חבורת אנשים; עכשיו נחפז לקום.

״מיד, אדו׳נכבד״, אמר וסיים לשתות בעמידה את כוס היין שלו.

״מה אתה חושב לעצמך?״

״׳בקשה, אדו׳נכבד; הנה אנ׳שוב כאן.״

הוא מיהר אל הסוסים תוך שהוא מתנודד קמעה. ״לאנ׳וסעים, אדו׳נכבד?״

״אל מסעדת ׳לוּסטהָאוּס׳ בפארק פְּראטֶר.״

הגבר עלה לכרכרה. האישה השתופפה בפינה, כמעט מצומקת, חבויה מתחת לגגון שנפרשׂ.

פרנץ לקח את שתי ידיה בידיו. היא לא זעה. — ״את לא רוצה להגיד לי לפחות ׳ערב טוב׳?״

״בבקשה ממך, הנח לי רגע, כולי עדיין מתנשפת.״

האיש נשען לאחור בפינה שלו. שניהם שתקו זמן מה. הכרכרה פנתה אל רחוב פראטר, חלפה על פני האנדרטה לזכר האדמירל פוֹן טֵגֶטהוֹף, וכעבור שניות מעטות דהרה בשדרה הרחבה והחשוכה. עכשיו חיבקה לפתע אֵמָה את אהובהּ בשתי זרועותיה. הוא הסיט חרש את צעיפהּ, שעוד חצץ בינו לבין שפתיה, ונשק לה.

״סוף־סוף אני איתך!״ אמרה.

״את יודעת בכלל כמה זמן לא התראינו?״ הכריז.

״מאז יום ראשון.״

״נכון, וגם אז רק מרחוק.״

״מה פתאום מרחוק? הרי היית אצלנו.״

״נו, כן… אצלכם. אה, אי אפשר להמשיך ככה. לא אבוא אליכם שוב לעולם. מה קרה?״

״חלפה על פנינו כרכרה.״

״קטנטונת, לא בנו מתעניינים האנשים שנוסעים היום לטייל בפראטר.״

״אתה צודק. אבל יכול להיות שמישהו יציץ לכאן במקרה.״

״אי אפשר לזהות אף אחד.״

״בוא ניסע למקום אחר, בבקשה.״

״כרצונך.״

הוא קרא לעגלון, אבל דומה שהלה לא שמע. הוא רכן לפנים ונגע בו. העגלון הפך אליו את פניו.

״תסתובב בחזרה. ולמה אתה מצליף ככה בסוסים? אנחנו בכלל לא ממהרים, אתה שומע?! ניסע אל… אתה יודע, אל השדרה שמובילה אל גשר הרייך.״

״אל דרך הרייך?״

״כן, אבל אל תמהר כל כך. אין שום צורך.״

״סלח לי, אדו׳נכבד, זו הסערה, היא משגעת לסוסים ת׳מוח.״

״בהחלט, הסערה.״ חזר פרנץ ונשען לאחור.

העגלון סובב את הסוסים והם שבו על עקבותיהם.

״למה לא ראיתי אותך אתמול?״ שאלה.

״איך יכולתי?״

״חשבתי שגם אתה מוזמן לאחותי.״

״אה, כן.״

״למה לא באת?״

״כי אני לא מסוגל כבר להיות איתך בין אנשים. לא, לא אעשה זאת שוב.״

היא משכה בכתפיה.

״איפה אנחנו?״ שאלה אחר כך.

הם עברו מתחת לגשר מסילת הברזל ונכנסו אל דרך הרייך.

״זאת הדרך אל הדנובה,״ אמר פרנץ, ״אנחנו נוסעים אל גשר הרייך. כאן אין שום מכרים שלנו!״ הוסיף בהלצה.

״הכרכרה מיטלטלת נורא.״

״כן, אנחנו שוב נוסעים על דרך מרוצפת אבנים.״

״למה הוא נוסע ככה בעקמומיות?״

״זה רק נדמה לך.״

אבל גם הוא הרגיש שהכרכרה מטלטלת אותם הרבה יותר מהנחוץ. הוא העדיף לא לומר דבר כדי לא להעמיק את פחדהּ.

״יש לי לא מעט להגיד לך היום, אנחנו צריכים לדבר ברצינות, אמה.״

״אז כדאי שתתחיל מיד, כי בתשע אני צריכה להיות בבית.״

״כמה מילים יכולות להכריע את הכף.״

״אלוהים, מה קורה כאן?״... קראה בקול. הכרכרה נתקעה בתוך מסילת הטראם, וכשניסה העגלון לחלץ אותה, היא עשתה תפנית חדה כל כך שכמעט התהפכה. פרנץ תפס את העגלון במעילו. ״עצור,״ קרא אליו. ״אתה שיכור לגמרי.״

העגלון עצר את הסוסים. ״אבל, אדו׳נכבד...״

״בואי, אמה, נרד כאן.״

״איפה אנחנו?״

״כבר הגענו לגשר. ומזג האוויר כבר לא סוער. נלך קצת ברגל. אי אפשר לשוחח כמו שצריך תוך כדי נסיעה.״

אמה התכסתה בצעיף והלכה אחריו.

״לזה אתה קורא ׳לא סוער׳?״ הצטעקה ברדתה, כשהצליף בה משב רוח חזק.

הוא שילב את זרועו בזרועה. ״סע אחרינו,״ קרא אל העגלון.

הם טיילו על הגשר. כל עוד עלו בשיפוע לא אמרו דבר, וכששמעו את פכפוך המים מתחתם עצרו לשעה קלה. חשכה כבדה עטפה אותם. הנהר הרחב היה פרוש לפניהם, אפור וללא גבול. במרחק נראו אורות אדומים שנדמו כמרחפים על פני המים ומשתקפים בהם. מכיוון הגדה שזה עתה עזבו נמתחו רצועות אור רוטטות ששקעו במים; באופק מולם נבלע הנהר בכרי העשב השחורים. ממרחקים נשמע לפתע רעם הולך ומתקרב; מוכנית הביטו שניהם אל המקום שבו ריצדו האורות האדומים; רכבות שחלונותיהן מוארים נראו בין קשתות ברזל שכמו צמחו לפתע מתוך הלילה ומיד שבו וצללו לתוכו. הרעם שכך לאטו, שקט השתרר; רק הרוח הצליפה במשבים פתאומיים.

כעבור שתיקה ארוכה אמר פרנץ: ״אנחנו צריכים להסתלק מכאן.״

״כמובן,״ השיבה אמה חרישית.

״אנחנו צריכים להסתלק מכאן,״ אמר פרנץ במרץ, ״אני מתכוון, להסתלק מכאן לגמרי ולתמיד...״

״זה הרי בלתי אפשרי.״

״כי אנחנו פחדנים, אמה; לכן זה בלתי אפשרי.״

״והילד שלי?״

״הוא ייתן לך לקחת אותו, אני בטוח.״

״ואיך נעשה את זה?״ שאלה חרישית... ״נברח כגנבים בחשכת הלילה ובחסות הערפל?״

״לא, בהחלט לא. כל מה שאת צריכה לעשות זה לומר לו שאינך יכולה לחיות איתו עוד כי לבך שייך לאחר.״

״יצאת מדעתך, פרנץ?״

״אם תרצי, אחסוך ממך גם את זה... אומר לו את הדברים בעצמי.״

״אתה לא תעשה את זה, פרנץ.״

הוא ניסה להביט בה, אבל בחשכה לא הבחין בדבר אלא רק שהרימה את ראשה והפנתה אותו אליו.

זמן מה שתק. אחר כך אמר בשלווה: ״אל תדאגי, אני לא אעשה את זה.״

הם התקרבו לגדה השנייה.

״אתה שומע?״ אמרה. ״מה זה?״

״זה בא משם,״ אמר.

קול טרטור רועם עלה מתוך החשכה; אור אדום קטן ריצד לקראתם; כעבור זמן קצר הם ראו שהוא בוקע מפנס קטן הקשור ליצול הקדמי של עגלת משא; אבל הם לא יכלו לראות אם היא עמוסה בתבואה או מסיעה אנשים. מיד אחריה הגיחו עוד שתי עגלות כאלה. על האחרונה הצליחו לראות גבר לבוש ככפרי מדליק את מקטרתו. העגלות חלפו על פניהם. אחר כך לא נשמע עוד אלא הקרקוש העמום של הכרכרה, שהוסיפה לנסוע עשרים מטרים אחריהם. עכשיו השתפע הגשר בהדרגה כלפי הגדה השנייה. הם ראו את הדרך שלפניהם משתרעת בין העצים אל תוך האפלה. מימין ומשמאל נפרשו כרי העשב הרחבים; הם הביטו לתוכם כמו אל תהומות.

כעבור שתיקה ארוכה אמר לפתע פרנץ: ״אז זו הפעם האחרונה...״

״מה?״ שאלה אמה בקול מודאג.

״...שאנחנו נפגשים. תישארי איתו. אני נפרד ממך.״

״אתה מתכוון ברצינות?״

״לגמרי.״

״אתה שם לב שאתה זה שתמיד הורס את השעות המעטות שיש לנו יחד; לא אני!״

״כן, כן, את צודקת,״ אמר פרנץ. ״בואי, ניסע בחזרה.״

היא אימצה אליה את זרועו. ״לא,״ אמרה ברוך, ״עכשיו אני לא רוצה. לא אתן לך לגרש אותי ככה.״

היא משכה אותו אליה ונישקה אותו ארוכות. ״לאן נגיע,״ שאלה, ״אם נמשיך לנסוע בדרך הזאת עוד ועוד?״

״הדרך הזאת מובילה היישר לפראג, קטנטונת.״

״רחוק כל כך לא ניסע,״ אמרה בחיוך, ״אבל עוד קצת הלאה אל מחוץ לעיר, אם אתה רוצה.״ היא הצביעה אל החשכה.

״הֵיי, עגלון!״ קרא פרנץ. הוא לא שמע.

פְרַנְץ צעק: ״עצור, אני אומר!״

הכרכרה הוסיפה לנסוע. פרנץ רץ אחריה. עכשיו ראה שהעגלון ישן. בצעקות רמות העיר אותו. ״ניסע עוד קצת הלאה... בדרך הישרה... אתה מבין אותי?״

״כן, כן, הכול ׳סדר, אדו׳נכבד...״

אמה עלתה והתיישבה; פרנץ עלה אחריה. העגלון הצליף בשוט; כאחוזי טירוף דהרו הסוסים במורד הדרך הבוצית. אבל השניים שבכרכרה חיבקו זה את זה בחוזקה בשעה שהכרכרה טלטלה אותם הנה והנה.

״כמה יפה לנסוע ככה,״ לחשה אמה ושפתיה כמעט נגעו בשפתיו.

באותו רגע נדמה היה לה שהכרכרה מתרוממת באוויר... היא הרגישה שהיא מוטלת קדימה בעוצמה, ניסתה להיאחז במשהו אבל אחזה רק אוויר; נדמה היה לה שהיא מסתחררת במהירות עצומה, והיא הייתה מוכרחה לעצום עיניים... ופתאום חשה שהיא שוכבת על האדמה, ודממה כבדה ונוראה ירדה עליה, כמו הייתה מנותקת מכל העולם ובודדה לגמרי. אחר כך שמעה בליל קולות: נקישת פרסות סוסים סמוכה, יבבה חרישית; אבל לראות לא ראתה דבר. עכשיו אחז בה טירוף של פחד; היא צעקה; ופחדהּ הלך וגבר מפני שלא שמעה את צעקתה שלה. לפתע הבינה בדיוק מה קרה: הכרכרה נתקלה במשהו, אולי באבן דרך, התהפכה, והם הוטלו החוצה. איפה הוא? חשבה פתאום. היא קראה בשמו. ושמעה את עצמה קוראת, חרישית אמנם, אבל בכל זאת שמעה את קולה. שום תשובה לא נשמעה. היא ניסתה לקום והצליחה לכל הפחות להתיישב על האדמה; וכשהחלה לגשש בידיה סביבה, חשה בגוף אדם לצידה. עיניה הצליחו עתה לחדור מבעד לחשכה. פרנץ שכב לידה בלי נוע. ידה המושטת נגעה בפניו והיא חשה משהו לח וחם זולג עליה. נשמתה נעתקה. דם...? מה קרה בדיוק? פרנץ נפצע בוודאי והוא שוכב כאן מחוסר הכרה. והעגלון — איפה הוא? היא קראה לו. אין תשובה. היא נותרה ישובה על הקרקע. לי לא קרה שום דבר, חשבה, אף על פי שחשה כאב בכל אבריה. אני לא יודעת מה לעשות, מה לעשות... הרי לא ייתכן שלא קרה לי שום דבר. ״פרנץ!״ קראה. קול ענה סמוך לה: ״איפה את, עלמה נכבדת, איפה האדו׳נכבד? אני ממש מקווה שלא קרה כלום. חכי רגע, עלמה — אנ׳רק ידליק את העששית, שנוכל לראות משהו, לא יודע מה יש להם היום. בחיי שזאת לא אשמתי... הם נכנסו באיזה ערימת אבנים, הסוסים הדפוקים האלה.״

למרות הכאב באבריה הצליחה אמה לקום. הרגיע אותה קצת שלעגלון לא קרה דבר. היא שמעה אותו פותח את בית העששית ומצית גפרור. מבועתת חיכתה לאור ולא העזה לגעת שוב בפרנץ ששכב לפניה על הקרקע; היא חשבה: כשלא רואים שום דבר, הכול נראה מחריד יותר; ודאי עיניו פקוחות... מן הסתם לא קרה כלום.

אור קלוש מרצד הופיע מן הצד. פתאום ראתה את הכרכרה, שלהפתעתה לא הייתה מוטלת הפוכה אלא רק נטתה בשיפוע בתעלה שבשולי הדרך, כאילו נשבר אחד מגלגליה. הסוסים עמדו בשלווה מופתית. האור קרב אליה; היא ראתה אותו מחליק על פני אבן דרך, על פני אבני החצץ שבתעלה; אחר כך זחל על רגליו של פרנץ, החליק על גופו, האיר את פניו ושם נעצר. העגלון הניח את העששית על האדמה, ממש ליד ראשו של השרוע. אמה כרעה על ברכיה, ולמראה פניו נדמה היה לה שלבה חדל לפעום. הם היו חיוורים; עיניו היו פקוחות למחצה ורק לובנן נראה. מהרקה הימנית זרזף לאטו פס דם, זלג על הלחי ונבלע מתחת לצווארון חולצתו. שיניו נשכו את שפתו התחתונה. ״לא ייתכן!״ אמרה אמה כמו לעצמה.

גם העגלון כרע על ברכיו ובהה בַּפָּנים. אחר כך אחז בשתי ידיו את הראש והרים אותו. ״מה אתה עושה?״ צעקה אמה בקול חנוק ונבהלה מן הראש שכמו הזדקף מעצמו.

״עלמה נכבדת, נדמה לי שקרה פה חת׳כת אסון.״

״אני לא מאמינה,״ אמרה אמה. ״לא ייתכן. לך קרה משהו? ולי...״

העגלון שב והניח לאט את ראשו של השרוע... בחיקה של אמה הרועדת. ״שרק יבוא מישהו... אם הכפריים היו עוברים כאן רק רבע שעה מאוחר יותר...״

״מה נעשה?״ אמרה אמה בשפתיים רועדות.

״נו, העלמה, אם הכרכרה לא הייתה שבורה... אבל ככה, כמו שהיא… אנחנו צריכים לחכות עד שמישהו יעבור פה.״ הוא המשיך לדבר, אמה לא קלטה את מילותיו; אבל בשעה שדיבר חזרו אליה עשתונותיה, והיא הבינה מה עליה לעשות.

״איפה נמצאים הבתים הקרובים?״ שאלה.

״לא מאוד רחוק, העלמה, אנחנו כמעט בכפר... אם היה אור היינו רואים את הבתים, תוך חמש דקות אפשר להגיע לשמה.״

״לך לשם. אני אשאר כאן, תביא אנשים.״

״כן, העלמה, אנ׳רק חושב שיהיה יותר טוב אם אני יישאר כאן איתך... לא ייקח הרבה זמן עד שמישהו יעבור פה, אנחנו הרי על דרך הרייך, ו...״

״זה יהיה מאוחר מדי, זה עלול להיות מאוחר מדי. אנחנו צריכים רופא.״

העגלון הסתכל בפנים חסרות התנועה של השרוע, אחר כך הביט באמה והניד בראשו בשלילה.

״אתה לא יכול לדעת,״ קראה אמה, ״וגם אני לא.״

״כן, העלמה... אבל איפה אני ימצא עכשיו רופא בכפר?״

״מישהו שם יוכל לנסוע העירה ו...״

״העלמה, יודעת מה?! אולי יש בכפר טלפון. נוכל להתקשר לשירותי ההצלה.״

״כן, זה יהיה הכי טוב! רק לך כבר, רוץ, בשם שמיים! ותביא אנשים... ו... בבקשה, צא לדרך, למה אתה עוד עומד כאן?״

העגלון הסתכל בפנים החיוורות שהיו מונחות בחיקה של אמה. ״שירותי הצלה, רופא, זה כבר לא ממש יעזור.״

״צא לדרך! אלוהים אדירים! צא כבר לדרך!״

״הולך, הולך... רק שלא תחטפי לי פה פחד, העלמה, ככה לבד בחושך.״ הוא מיהר במורד הדרך. ״בחיי שזאת לא אשמתי,״ מלמל כמו לעצמו. ״גם כן רעיון, לנסוע באמצע הלילה לדרך הרייך...״

אמה נשארה לבדה עם האיש המוטל בלא ניע בדרך האפלה. ומה עכשיו? חשבה. הרי לא ייתכן... שוב ושוב חלפה המחשבה הזאת במוחה... הרי לא ייתכן. לפתע נדמה לה שהיא שומעת נשימות לידה. היא רכנה אל השפתיים החיוורות. לא, אפילו שמץ נשימה לא נפלט מהן. נראה שהדם על הרקה ועל הלחי נקרש. היא בהתה בעיניו, בעיניים הרצוצות, וכל גופה רעד. מדוע איני מאמינה לזה... זה הרי ברור... זה המוות! צמרמורת עברה בה. רגש אחד ויחיד היה בה: מת. אני ואדם מת. המת בחיקי. ובידיים רועדות הרחיקה מעליה את הראש והניחה אותו שוב על האדמה. ורק עתה תקפה אותה תחושת בדידות איומה. למה שלחה את העגלון? איזו שטות! מה היא כבר יכולה לעשות לבדה בדרך הכפרית עם אדם מת? אם יבואו אנשים... כן, מה היא תעשה אם יבואו אנשים? וכמה זמן תצטרך לחכות כאן? שוב הביטה במת. אני לא לבד איתו, עברה מחשבה במוחה. הרי אור העששית נמצא כאן. והנה נדמה לה האור כמשהו חביב וידידותי שהיא חבה לו תודה. בלהבה הקטנה היו חיים יותר מאשר בכל הלילה העצום שסביבה; כן, דומה היה בעיניה שהאור מגן עליה מפני האיש החיוור, המחריד, ששכב לידה על הקרקע... והיא הביטה אל תוך האור עד שעיניה החלו לנצוץ והכול התחיל לרצד. ולפתע הרגישה כמי שניעורה. היא ניתרה על רגליה! אי אפשר, בלתי אפשרי, הרי אסור שימצאו אותי כאן איתו... נדמה היה לה שהיא רואה את עצמה עומדת על הדרך, ולרגליה המת והאור; והיא ראתה את עצמה גדלה והולכת בתוך החשכה. לְמה אני מחכה, חשבה, ומחשבותיה רדפו זו את זו... לְמה אני מחכה? לָאנשים? — בשביל מה הם צריכים אותי? האנשים יבואו וישאלו... ואני... מה אני עושה כאן? כולם ישאלו מי אני. ומה אשיב להם? כלום. אני אשתוק כשיבואו, אף מילה לא אומר. אף מילה... הם הרי לא יכולים להכריח אותי.

קולות בקעו ממרחק.

כבר? חשבה. היא האזינה מפוחדת. הקולות עלו מכיוון הגשר. אם כך, לא ייתכן שאלו האנשים שהעגלון הביא. אבל מי שלא יהיו... הם בוודאי יבחינו באור... ואסור שזה יקרה, כי אז יגלו אותה.

בבעיטת רגל הפכה את העששית. היא כבתה. עכשיו היא עומדת באפלה כבדה. היא אינה רואה דבר. גם אותו אין היא רואה עוד. רק אבני החצץ הלבנות מבהיקות מעט. הקולות קרבו. כל גופה החל לרעוד. רק שלא יגלו אותה כאן. למען השם, זה העיקר, זה הדבר החשוב היחיד — היא אבודה אם יתגלה שהיא המאהבת של... והיא משלבת ידיים בעווית של תחינה. מתפללת שהאנשים יעברו בצִדה השני של הדרך ולא יבחינו בה. היא כורה אוזן. כן, הקולות באים משם... מה הם אומרים?... אלו שתיים או שלוש נשים. הן הבחינו בכרכרה כי הן מדברות על זה; היא קולטת מילה פה ומילה שם. כרכרה... נפלה... מה עוד הן אומרות? היא לא מבינה. הן ממשיכות בדרכן... הן עברו... תודה לאל! ועכשיו, מה עכשיו? אה, מדוע לא מתה כמוהו? אפשר רק לקנא בו, אצלו הכול נגמר... אצלו כבר אין כל סכנה וכל חשש. ואילו היא רועדת בחשש רב. היא מפחדת שימצאו אותה כאן, שישאלו אותה: מי את?... שהיא תיאלץ להתלוות לשוטרים, שכולם יגלו, שבעלה... שהילד שלה...

והיא אינה מצליחה להבין מדוע היא עומדת כאן כל כך הרבה זמן כנטועה במקומה... היא הרי יכולה ללכת, היא אינה נחוצה כאן לאיש והיא רק מביאה אסון על עצמה. היא עושה צעד אחד... בזהירות... היא צריכה לחצות את התעלה שבשולי הדרך... הנה חצתה אותה... צעד כלפי מעלה — הו, היא ממש רדודה! — עוד שני צעדים, והנה היא באמצע הדרך... רגע קט היא עומדת בלי נוע, לוטשת עיניים קדימה ומצליחה לראות את הדרך האפורה ולעקוב אחריה בחשכה במבטה. שם — שם נמצאת העיר. היא אינה רואה אותה... אבל הכיוון ברור לה. עוד פעם אחת היא נפנית לאחור. בכלל לא חשוך כל כך. היטב היא רואה את הכרכרה; גם את הסוסים... ואם היא מתאמצת מאוד, היא מבחינה גם בקווי מתאר של גוף אדם המוטל על הקרקע. עיניה פקוחות לרווחה, ונדמה לה שמשהו עוצר בה... הוא, כך היא מאמינה, הוא זה שרוצה להחזיק אותה כאן, היא מרגישה את עוצמתו... ובכוח היא נחלצת, וכעת היא מבחינה שהאדמה בוצית; היא עומדת על הדרך החלקלקה, והאדמה הרטובה לא מאפשרת לה ללכת. אבל עכשיו היא הולכת... מחישה את צעדיה... רצה... ובורחת משם... בחזרה אל האור, אל הרעש, אל האנשים! היא רצה לאורך הדרך, מחזיקה את שולי שמלתה לבל תמעד. הרוח נושבת בגבה, ונדמה לה שהיא דוחפת אותה הלאה. שוב אין היא יודעת מפני מה בדיוק היא בורחת. היא מרגישה שהיא מוכרחה לברוח מפני הגבר החיוור המוטל שם הרחק מאחוריה לצד התעלה... אבל אז היא נזכרת שבעצם היא מנסה להימלט מפני האנשים החיים שעוד מעט יבואו ויחפשו אותה. מה יחשבו? כלום לא ירדפו אחריה? אבל הם כבר לא ישיגו אותה, הרי עוד מעט תהיה על הגשר, כבר עברה מרחק גדול, וכשתהיה על הגשר תחלוף הסכנה. לא יהיה אפשר לדעת מי היא, איש לא יוכל לשער מי האישה שהייתה בחברת הגבר ההוא בדרך הרייך. העגלון אינו מכיר אותה וגם לא יזהה אותה אם יראה אותה ביום מן הימים. וגם איש לא יתעניין בזהותה. את מי זה מעניין? — בחוכמה עשתה שלא נשארה שם, וגם אין בזה מן השפלות. פרנץ עצמו בוודאי היה אומר שהיא צודקת. היא הלוא צריכה לחזור הביתה, יש לה ילד, יש לה בעל, היא הייתה אבודה לעד אילו מצאו אותה שם ליד המאהב המת שלה. הנה הגשר, הרחוב נראה מואר יותר... כן, היא כבר שומעת את פכפוך המים כמקודם; כאן הלכה איתו שלובת זרוע — מתי? — מתי? לפני כמה שעות? לא יכול להיות שעבר זמן רב. לא רב? אולי כן! אולי הייתה מחוסרת הכרה זמן רב, אולי כבר מזמן עברה שעת חצות, אולי הבוקר כבר קרוב ובבית כבר הרגישו בחסרונה. לא־לא, לא ייתכן, היא מרגישה שלא הייתה כלל מחוסרת הכרה; היא זוכרת כעת בבירור את הנפילה מהכרכרה ומיד הייתה מודעת למתרחש. היא רצה על הגשר ושומעת את הדהוד צעדיה. היא אינה מסתכלת ימינה או שמאלה. פתאום היא מבחינה בדמות הבאה לקראתה. היא מאטה את צעדיה. מי יכול להיות האדם הבא מולה? הוא לבוש מדים. היא הולכת לאט מאוד. אסור לה לעורר תשומת לב. נדמה לה שהאיש נועץ בה את מבטו. ואם ישאל אותה? היא לידו, היא מזהה את המדים: זה שוטר מקוף; היא עוברת על פניו. היא שומעת שהוא נעצר מאחוריה. במאמץ רב היא נמנעת מלפתוח שוב בריצה; זה יעורר חשד. היא מוסיפה ללכת לאט כמקודם. היא שומעת את שקשוק הטראם הרתום לסוסים. אם כך, לא יכול להיות שהגיעה שעת חצות. עכשיו היא שוב מחישה את צעדיה; היא נחפזת אל העיר, שאורותיה כבר מנצנצים לקראתה מתחת לגשר מסילת הברזל שבקצה הרחוב, ונדמה לה שהיא כבר שומעת את שאונה העמום. רק לעבור עוד את הרחוב השומם הזה, ואז תבוא הגאולה. עכשיו היא שומעת ממרחק צפירות חדות, הולכות וגוברות, הולכות וקרבות; מכונית חולפת על פניה בדהרה. בלי לחשוב היא נעצרת ומביטה אחריה. זוהי המכונית של שירותי ההצלה. היא יודעת לאן פניה מועדות. איזו מהירות! היא חושבת... כמו כישוף. להרף עין עולה בה רצון לקרוא לאנשים, כאילו מוטל עליה להצטרף אליהם, לחזור למקום שממנו באה — לרגע תוקפת אותה בושה אדירה שכמותה לא הרגישה מעולם; והיא יודעת שנהגה בפחדנות ובשפלות. אך שאון הגלגלים ושריקת הצופרים הולכים ונמוגים, ושמחה פראית אוחזת בה, וכנמלטת על נפשה היא ממהרת הלאה. אנשים באים לקראתה; שוב אין בה פחד מפניהם — הקשה מכול כבר מאחוריה. שאון העיר מתחדד, הרחוב לפניה הולך ומתמלא אור וקלילות; היא כבר רואה את שורת הבתים של רחוב פראטר, ונדמה לה שמבול אנשים מקדם את פניה והיא תוכל להיטמע בתוכו בלי להותיר עקבות. ובהגיעה עכשיו לפנס הרחוב, כבר יש בה די אורך רוח להציץ בשעונה. עשרה לתשע. היא מצמידה את השעון לאוזנה — הוא לא עמד מלכת. והיא חושבת: אני חיה, בלי פגע... אפילו השעון שלי עובד... והוא... הוא... מת... זה הגורל... והיא מרגישה שהכול נסלח לה... כאילו מעולם לא רבצה עליה שום אשמה. זה מוכח, כן, מוכח. היא שומעת את עצמה אומרת את המילים האלו בקול. ומה אילו גזר הגורל אחרת? — מה אילו שכבה עכשיו היא בתעלה והוא היה נשאר בחיים? הוא לא היה בורח, לא... לא הוא. טוב, הוא גבר. היא אישה — ויש לה ילד ובעל. זאת הייתה זכותה — חובתה — כן, חובתה. היטב היא יודעת שלא פעלה מתוך רגש החובה... אבל בכל זאת עשתה את הדבר הנכון. מתוך אינסטינקט... כמו... כמו כל האנשים הטובים. עכשיו כבר היו מגלים אותה. עכשיו הרופאים היו חוקרים אותה: ובעלך, גברת נכבדה? אוי, אלוהים!... והעיתונים מחר — והמשפחה — היא הייתה אבודה לעד, אבל אותו זה לא היה מחזיר לחיים. כן, זה העיקר; לשווא הייתה מחריבה את חייה. היא מתחת לגשר מסילת הברזל. להמשיך... להמשיך... הנה האנדרטה לזכר האדמירל פון טגטהוף, בכיכר שבה מצטלבים הרחובות הרבים. מעטים נמצאים בחוצות העיר בערב סתיו סגרירי זה, אבל לה נדמה שהעיר הומה וסואנת סביבה; כי במקום שממנו באה שררה דממת פלצות. יש לה זמן. היא יודעת שבעלה יחזור הביתה בסביבות עשר — אפילו להחליף בגדים עוד תספיק. עכשיו עולה בדעתה לבדוק את שמלתה. לחרדתה היא מבחינה שהיא מרופשת כולה. מה תגיד למשרתת? בראשה חולפת המחשבה שמחר יופיע סיפור התאונה בכל העיתונים. גם על אישה שהייתה בכרכרה ואחר כך נעלמה יהיה כתוב בהם, ולמחשבה הזאת היא מתחלחלת בשנית — צעד לא זהיר אחד, וכל דריכותה החששנית הייתה לשווא. אבל יש לה מפתח לדירה; היא יכולה לפתוח בעצמה — היא תיכנס בלי שישמעו אותה. היא ממהרת לעלות לְכרכרה. כמעט נתנה לעגלון את כתובתה, אבל אז היא מבינה שאין זה נבון, ואומרת לו שם של רחוב אחר שעולה בדעתה. בעודה נוסעת ברחוב פראטר היא מייחלת לרגש כלשהו, אבל שום רגש לא עולה בה; רק משאלה אחת בלבה: להיות בבית, בבטחה. כל השאר לא אכפת לה. ברגע שהחליטה להשאיר את המת מוטל בדרך, נאלצה להשתיק בקרבה כל רצון לקונן ולבכות עליו. כעת אין ביכולתה להרגיש דבר מלבד דאגה לעצמה. היא אינה חסרת לב... כלל וכלל לא!... היטב היא יודעת שיבואו ימים שיאחז בה ייאוש; אולי זה יהיה קִצה; אבל עכשיו אין היא נכספת אלא להיות בבית ולשבת בשלווה ובעיניים יבשות ליד השולחן עם בעלה ועם בנה. היא משקיפה מבעד לחלון. הכרכרה נוסעת במרכז העיר; כאן הרחובות מוארים באור בהיר, ולא מעט אנשים נחפזים אנה ואנה. פתאום נדמה לה שלא ייתכן שכל מה שחוותה בשעות האחרונות קרה באמת. כחלום בלהות נראה לה הכול... לא כמציאות חד־משמעית. ברחוב צדדי אחרי רינג־שְׁטְראסֶה היא מבקשת מהעגלון לעצור, יורדת, ממהרת לפנות בקרן הרחוב ועולה שם לכרכרה אחרת ונותנת את כתובתה הנכונה. היא מרגישה שאין היא מסוגלת עוד לחשוב מחשבה ברורה. איפה הוא עכשיו? חולף הרהור במוחה. היא עוצמת את עיניה ורואה אותו בעיני רוחה שוכב על אלונקה באמבולנס — ולפתע נדמה לה שהיא יושבת לידו ונוסעת איתו. הכרכרה מתחילה להיטלטל, והיא מפחדת שתוטל החוצה כמקודם. היא צועקת. הכרכרה נעצרת. היא מתחלחלת; היא לפני שער ביתה. היא ממהרת לרדת, נחפזת במבואה בצעדים חרישיים לבל יציץ השוער מחלונו, עולה במדרגות, פותחת חרש את הדלת לבל ישמע אותה איש... הולכת בפרוזדור ונכנסת אל חדרה — הכול עלה יפה! היא מדליקה אור, פושטת במהירות את בגדיה ומחביאה אותם היטב בארון. בלילה יתייבשו, ומחר תנקה ותבריש אותם בעצמה. אחר כך היא רוחצת פנים וידיים ומתעטפת בחלוק ערב.

עכשיו מצלצלים בדלת. היא שומעת את המשרתת ניגשת לפתוח. שומעת את קולו של בעלה; שומעת אותו מניח את מקלו. היא מרגישה שעליה להיות חזקה עכשיו, אחרת הכול היה לשווא. היא ממהרת לחדר האוכל ונכנסת באותו הרגע שבעלה נכנס מהדלת השנייה.

״אה, את כבר בבית?״ הוא אומר.

״כמובן,״ היא משיבה, ״כבר מזמן.״

״המשרתת לא ראתה אותך נכנסת.״

היא מחייכת בלי מאמץ. אף על פי כן מעייף אותה מאוד שעליה גם לחייך נוסף על הכול. הוא נושק לה על מצחה.

הילד כבר מסב לשולחן; הוא נאלץ לחכות זמן רב ונרדם. ספרו מונח על הצלחת, ופניו על הספר הפתוח. היא מתיישבת לידו, בעלה מתיישב מולה, לוקח עיתון ומעיף בו מבט חטוף. אחר כך הוא מניח אותו ואומר: ״האחרים עוד יושבים ומתדיינים.״

״על מה?״ היא שואלת.

והוא מתחיל לספר על הישיבה היום, בפרטנות רבה ובאריכות. אמה מעמידה פני מקשיבה, מהנהנת מפעם לפעם.

אבל היא אינה שומעת דבר ואינה יודעת על מה הוא מדבר. היא מרגישה כמי שניצלה בדרך נס מסכנה איומה... רק רגש אחד ויחיד מפעם בה: ניצלתי, אני בבית. ובעוד בעלה מוסיף ומספר, היא מקרבת את כיסאה אל בנה ומאמצת את ראשו אל חזהּ. עייפות בל תתואר תוקפת אותה — אין בכוחה להתגבר עליה, והיא מרגישה שהשינה כובשת אותה; היא עוצמת עיניים.

לפתע חולפת בראשה מחשבה שלא העלתה בדעתה מאז טיפסה ויצאה מהתעלה: ואם הוא לא מת?! אולי... איי, לא, הרי לא היה שום ספק... העיניים האלה... הפה — וחוץ מזה... שום נשימה לא נפלטה משפתיו. — אבל קיימת אפשרות של אובדן הכרה. יש מקרים שבהם גם בעלי מקצוע טועים. והיא בוודאי אינה מיומנת דיה. אולי הוא חי, אולי כבר שבה אליו הכרתו, אולי מצא את עצמו פתאום לבדו באמצע הלילה בדרך הכפרית... אולי הוא קורא לה... קורא בשמה... הוא אולי חושש שהיא נפצעה... אולי הוא אומר לרופאים, הייתה כאן אישה, כנראה הוטלה רחוק יותר. ו... ו..., כן, ומה אז? יחפשו אותה. העגלון יחזור מהכפר ואיתו אנשים... הוא יספר... האישה הייתה כאן כשהלכתי — ופרנץ יבין מה קרה. פרנץ יֵדע... הוא הרי מכיר אותה היטב... הוא יבין שברחה, ויתמלא זעם מצמית, והוא יאמר את שמה כדי להתנקם. כי הוא הרי אבוד... ובריחתה בשעתו האחרונה תזעזע אותו כל כך, עד שבלי להתחשב בכלום יאמר: זאת הייתה גברת אמה, המאהבת שלי... הפחדנית הטיפשה, כי הלוא, רבותיי הרופאים, אתם בוודאי לא הייתם שואלים אותה לשמה אילו התבקשתם לשמור על חשאיות. הייתם מניחים לה ללכת בשקט, וגם אני, בהחלט — רק שהיה עליה להישאר כאן עד שתבואו. אבל מכיוון שפעלה בשפלות כזאת, אומַר לכם מי היא... זאת... אָהה!

״מה יש לך?״ אמר הפרופסור בסבר פנים רציניות וקם על רגליו.

״מה... מי?... מה קרה?״

״כן, מה קרה לך?״

״שום דבר.״ היא אימצה את הילד אל חזהּ ביתר שאת.

הפרופסור מביט בה דקה ארוכה. ״את יודעת שהתנמנמת, ואז...״

״ואז מה?״

״ואז צעקת פתאום.״

״...באמת?״

״כמו מתוך חלום, מתוך סיוט. חלמת?״

״לא יודעת. אני לא זוכרת כלום.״

במראה שעל הקיר היא מבחינה בפנים מחייכות, חיוך מבעית, מעוּות. היא יודעת שאלו פניה, והיא מתחלחלת... היא מבחינה שפניה קופאות, היא אינה יכולה להניע את פיה, והיא יודעת שהחיוך הזה יוסיף לרחף על שפתיה כל חייה. היא מנסה לצעוק. והנה היא חשה שתי ידיים מונחות על כתפיה ורואה את פניו של בעלה נדחקות בין פניה ובין בבואתן שבמראה; עיניו השואלות והמאיימות מתקבעות על עיניה. היא יודעת: אם לא תעמוד במבחן האחרון הזה, הכול אבוד. והיא מרגישה שהיא שבה ומתחזקת, קונה שליטה על פניה וגופה; היא יכולה לעשות בהם כרצונה עכשיו; אבל היא מוכרחה לנצל את הרגע הזה, אחרת יחלוף, ובשתי ידיה היא אוחזת באלו של בעלה, שעדיין מונחות על כתפיה, מושכת אותו אליה, ומסתכלת בו בעליזות ובעדנה.

ובעודה חשה את שפתיו של בעלה על מצחה, היא חושבת: כמובן... חלום רע. הוא לא יאמר דבר לאיש, לא יתנקם בה, לעולם... הוא מת... מת בלי שום ספק... והמתים שותקים.

״למה את אומרת את זה?״ היא שומעת פתאום את קולו של בעלה ונחרדת עד עמקי נשמתה. ״מה, מה אמרתי?״ פתאום נדמה לה כאילו סיפרה הכול בקול רם... כאילו גוללה את קורות הערב הזה כאן ליד השולחן... ושוב היא שואלת, וכוחה מתמוטט מול מבטו הנחרד: ״מה, מה אמרתי?״

״המתים שותקים,״ חוזר בעלה על דבריה לאט־לאט.

״כן...״ היא אומרת, ״כן...״

ובעיניו היא רואה שלא תוכל עוד להעלים ממנו דבר, ודקה ארוכה מביטים השניים זה בזה. ״תשכיבי את הילד לישון,״ הוא אומר לה; ״אני חושב שיש לך משהו לספר לי...״

״כן,״ היא אומרת.

והיא יודעת שעוד רגע תספר את כל האמת לאיש הזה, ששנים רבות בגדה בו.

ובעודה יוצאת לאט מהחדר ובנה בזרועותיה, היא מרגישה שעיניו של בעלה מוסיפות להביט בה, ושלווה גדולה יורדת עליה ומבשרת שהכול עומד לבוא על מקומו בשלום...