המתכת האבודה

וֵויין ידע מה זאת מיטה. לילדים אחרים במושבת המבדילים היו מיטות. מיטה נשמעה כמו משהו שהרבה יותר נוח לישון עליו מאשר מזרן פרוש על הרצפה — בייחוד כשהוא היה צריך לחלוק אותו עם אימא בלילות הקרים, כי לא היה להם פחם.

נוסף על כך, מתחת למיטות היו מפלצות.

כן, הוא שמע את כל הסיפורים על הערפאים. הם היו מסתתרים מתחת למיטה וגונבים את הפנים של האנשים שהכרת. המשמעות של זה, לפי הבנתו, שמיטה הייתה משהו רך למעלה, שמתחתיו יש גם מישהו לדבר איתו. נשמע כמו גן עדן חלוד.

ילדים אחרים פחדו מערפאים, אבל וויין חשב שהם פשוט לא ידעו איך לדבר איתם. לא הייתה לו בעיה להתיידד עם מה שחי מתחת למיטה. רק צריך לתת להם משהו שהם רוצים, למשל משהו לאכול.

על כל פנים, לא הייתה לו מיטה. וגם לא כיסא. היה להם שולחן שדוד גרגר בנה. לפני שנמחץ למוות על-ידי מיליארד סלעים במפולת, ונמחץ טוב-טוב כך שכבר לא היה יכול לפגוע באף אחד. וויין בעט לפעמים בשולחן, רק למקרה שהרוח של גרגר נמצאת שם והוא עדיין אוהב את השולחן. הוא ידע טוב מאוד שבצריף החלוד הזה, שהיה בו חלון אחד, לא היה שום דבר אחר שדוד גרגר אהב.

הדבר הטוב ביותר שהיה לוויין הוא שרפרף, לכן הוא ישב עליו ושיחק עם הקלפים — חילק אותם והסתיר אותם בשרוולו — בזמן שהמתין. זה היה החלק המפחיד של היום. בכל ערב הוא חשש שהיא לא תחזור הביתה. לא כי היא לא אהבה אותו. אימא הייתה פרחי אביב מלבלבים בתוך בור השופכין של העולם הזה. אלא כי יום אחד אבא לא חזר הביתה. יום אחד דוד גרגר — וויין בעט שוב בשולחן — לא חזר הביתה. אז אימא...

אל תחשוב על זה, חשב וויין, הוא התבלבל בזמן ערבוב החפיסה והקלפים נפלו על השולחן ועל הרצפה. ואל תסתכל. תוכל להסתכל רק כשתראה את האור.

היה ביכולתו להרגיש את המכרה שם בחוץ. איש לא אהב לחיות לידו, אז וויין ואימא שלו דווקא גרו שם.

הוא חשב בכוונה על משהו אחר. ערמת הכביסה ליד הקיר, הוא סיים לכבס אותה לפני זמן-מה. זאת הייתה העבודה הקודמת של אימא, אבל לא שילמו לה טוב שם. עכשיו הוא עשה את זה בזמן שהיא דחפה עגלות בתוך המכרה.

לוויין לא היה אכפת לעבוד. הוא היה יכול ללבוש בגדים שונים — גם של הסבתות הזקנות וגם של הבחורות הצעירות — ולהעמיד פנים שהוא מישהו אחר. אימא שלו תפסה אותו כמה פעמים וכעסה מאוד. הוא היה מבולבל מאוד. למה היא לא לבשה את הבגדים האלה? זאת הייתה הסיבה לכך שהיו בגדים. זה לא היה מוזר בכלל.

לפעמים אנשים גם השאירו דברים בתוך הכיסים. למשל חפיסות קלפים.

הוא שוב התבלבל בערבוב וכאשר אסף את הקלפים הוא לא הסתכל מחוץ לחלון, אפילו שהרגיש את המכרה. העורק הפעור הזה, כמו חור המנקב גרון של אדם, אדום בפנים ויורק מתוכו דם ואש. אימא שלו הייתה צריכה ללכת לחפור בתוך החיה הזאת ולחפש מתכות, ואז לברוח מהזעם שלה. בסופו של דבר, המזל ייגמר.

ואז הוא ראה את זה. אור. באנחת רווחה, הוא הביט מחוץ לחלון וראה מישהי הולכת בשביל, אוחזת בעששית כדי להאיר את דרכה. וויין רץ כדי להסתיר את הקלפים מתחת למשטח שלו ואז שכב עליו, והעמיד פנים שהוא ישן כאשר הדלת נפתחה. היא ראתה כמובן את האור שלו כבה, אבל העריכה את המאמץ שלו להעמיד פנים.

היא התיישבה על השרפרף ווויין פקח מעט את עינו. אימא שלו לבשה מכנסיים וחולצה מכופתרת, שערה אסוף, בגדיה ופניה מלוכלכים. היא הביטה בלהבת העששית, שרעדה וריקדה, ופניה נראו חלולות יותר מתמיד. כאילו מישהו לקח מכוש וחצב בלחייה.

המכרה הזה מחסל אותה, הוא חשב. הוא לא בלע אותה כמו את אבא, אבל הוא מכרסם אותה.

אימא מצמצה ואז התמקדה במשהו אחר. קלף שהוא השאיר על השולחן. נו, באמת.

היא הרימה את הקלף ואז הביטה בו. הוא כבר לא העמיד פנים שהוא ישן. אחרת היא תשפוך עליו מים.

"וויין," היא אמרה, "מנין השגת את הקלפים האלה?"

"לא זוכר."

"וויין..."

"מצאתי אותם," הוא אמר.

היא הושיטה את ידה והוא הוציא את החפיסה באי רצון והניח אותה בידה. היא הכניסה לתוכה את הקלף שמצאה והניחה הכול בקופסה. לעזאזל. עכשיו היא תחפש יום שלם מי במושבה "איבד" חפיסת קלפים. הוא לא היה מוכן שהיא תפסיד עוד זמן בגללו.

"טרק וסטינגדו," וויין מלמל. "הם היו בכיס הפנימי של האוברול שלו."

"תודה," היא אמרה בשקט.

"אימא, אני חייב ללמוד איך עובדים עם קלפים. ככה אוכל להרוויח הרבה כסף ולדאוג לשנינו."

"לדאוג לשנינו?" היא שאלה. "עם קלפים?"

"אל תדאגי," הוא אמר במהירות. "אני ארמה! אי אפשר להרוויח כסף אם לא מנצחים."

היא נאנחה ועיסתה את רקותיה.

וויין הביט בחפיסת הקלפים. "טרק," הוא אמר. "הוא טריסאי. כמו שאבא היה."

"כן."

"טריסאים תמיד עושים מה שאומרים להם. אם כך מה הבעיה שלי?"

"הכול בסדר איתך, אהוב שלי," היא אמרה. "פשוט לא היו לך הורים טובים שילמדו אותך מה לעשות."

"אימא," הוא אמר, קם מהמזרן ואחז בזרועה. "אל תדברי ככה. את אימא נהדרת."

היא חיבקה אותו, אבל הוא הרגיש את גופה המכווץ. "וויין," היא אמרה. "לקחת את האולר של דמי?"

"הוא אמר משהו?" אמר וויין. "שהממזר החלוד הזה ילך להחליד את עצמו!"

"וויין! אל תקלל ככה."

"שהממזר החלוד הזה ילך להחליד את עצמו!" הוא אמר במבטא של פועל רכבות.

הוא חייך אליה בתמימות והיא לא הצליחה להסתיר את החיוך שלה. קולות מטופשים תמיד הצחיקו אותה. אבא ידע לעשות קולות ממש טובים, אבל וויין היה טוב ממנו. במיוחד עכשיו כשאבא מת וכבר לא היה יכול להשמיע אותם.

אבל אז החיוך שלה נעלם. "אסור לך לקחת דברים שלא שייכים לך, וויין. רק גנבים עושים דברים כאלה."

"אני לא רוצה להיות גנב," וויין אמר בשקט והניח את האולר על השולחן ליד הקלפים. "אני רוצה להיות ילד טוב. אבל זה פשוט... קורה."

היא חיבקה אותו חזק. "אתה ילד ממש טוב. תמיד היית ילד טוב."

כשהיא אמרה את זה, הוא האמין לה.

"אתה רוצה לשמוע סיפור, אהוב שלי?" היא שאלה.

"אני מבוגר מדי לשמוע סיפורים," הוא שיקר, כי רצה מאוד שהיא תספר לו סיפור. "אני בן אחת-עשרה. בעוד שנה אני אוכל ללכת לשתות במסבאה."

"מה? מי אמר לך את זה?!"

"דאג."

"דאג בן תשע."

"דאג יודע דברים."

"דאג בן תשע."

"אז את אומרת שאצטרך להבריח לו שתייה בשנה הבאה כי הוא עדיין לא יוכל להיכנס לשם?" הוא הביט בה ואז התחיל לצחקק.

הוא עזר לה להכין אוכל — דייסת שיבולת שועל קרה עם קצת שעועית. זה לא היה רק שעועית לפחות. אחר כך הוא התכרבל בתוך השמיכות על המשטח, מעמיד פנים שהוא שוב ילד כדי להאזין לסיפור שלה. היה קל להעמיד פנים. אחרי הכול, הוא עדיין לבש את אותם בגדים.

"זה הסיפור," היא אמרה, "על בארם הבריון, השודד המטונף."

"הו..." אמר וויין. "זה סיפור חדש?"

אימו רכנה קדימה והניפה את הכפית כאשר דיברה. "הוא היה השודד הגרוע מכולם, וויין. הוא היה השודד הרע, האכזר והמסריח מכולם. הוא לא התרחץ אף פעם."

"כי הוא רצה להרגיש יותר כמו אדם?"

"לא, כי הוא... רגע אחד, למה שלא יתרחץ כדי להרגיש כמו אדם?"

"כי הוא לא רצה להוריד ממנו את כתמי האדמה."

"למה בשם הרמוניה שמישהו יעשה את זה?"

"כי מישהו מרגיש יותר אדם כשהוא מכוסה באדמה," אמר וויין.

"כי..." היא חייכה. "הו, וויין. אתה פשוט ילד מתוק."

"תודה," הוא אמר. "למה לא סיפרת לי אף פעם על בארם הבריון? אם הוא היה כזה נורא, לא היה כדאי שתתחילי קודם כול לספר עליו?"

"היית צעיר מדי," היא אמרה ונשענה לאחור. "והסיפור מפחיד מדי."

הו.... אם כך זה יהיה סיפור טוב. וויין התכווץ עוד יותר בין השמיכות. "מי חיסל אותו? זה היה שומר חוק?"

"זה היה ג'נטלמן ג'ק."

"דווקא הוא?" אמר וויין ביבבה.

"חשבתי שאתה אוהב אותו."

כל שאר הילדים אהבו אותו. ג'ק היה חדש ומעניין, והוא פתר כל מיני פשעים קשים בשנה האחרונה. זה לפחות מה שדאג אמר לו.

"אבל ג'ק עוצר תמיד את הרעים," התלונן וויין. "הוא לא יורה אפילו פעם אחת."

"לא הפעם," אמרה אימא ובחשה בדייסה שלה. "הוא ידע שבארם הבריון הוא הפושע הנורא ביותר בעולם. רוצח עד לשד עצמותיו. אפילו העוזרים של בארם, גד הרוצח וג'ו הקוטל — היו גרועים פי עשרה מכל שאר השודדים שהסתובבו בארצות הספר מעולם."

"פי עשרה?" אמר וויין.

"כן."

"זה הרבה! זה כמעט כפול!"

אימא שלו הזעיפה פנים לרגע ואז נשענה שוב. "הם שדדו את קרון המשכורות. לא רק שהם שדדו את האנשים השמנים של אלנדל, הם גם גנבו את המשכורות של האנשים הפשוטים."

"ממזרים!" אמר וויין.

"וויין!"

"בסדר! אז הם סתם חארות רגילים!"

היא שוב היססה. "אתה... אתה יודע מה המשמעות של המילה 'ממזר'?"

"זה חרא ממש גדול כזה, שאת ממש חייבת לחרבן ברגע זה, אבל את משאירה אותו בפנים זמן רב מדי."

"ואתה יודע את זה בגלל..."

"שדאג אמר לי."

"ברור. עכשיו, ג'ק לא היה מוכן שיגנבו מהאנשים הפשוטים של ארצות הספר. להיות שודד זה פשע לא קטן, אבל כולם ידעו שאם כבר לשדוד מישהו, עדיף לקחת את הכסף שנכנס אל העיר.

"לרוע המזל, בארם הבריון הכיר טוב מאוד את האזור. לכן הוא יצא אל הארץ הקשוחה ביותר בארצות הספר — והשאיר את אחד משני העוזרים שלו לשמור בנקודת תצפית חשובה. למרבה המזל, ג'ק היה אדם אמיץ. וגם חזק."

"אם הוא היה אמיץ וחזק," אמר וויין, "אז למה הוא היה שומר חוק? הוא היה יכול להיות שודד ואז לא היה אפשר לעצור אותו!"

"מה קשה יותר, אהוב שלי?" היא שאלה. "לעשות את מה שנכון או לעשות את מה שלא נכון?"

"לעשות את מה שנכון."

"אם כך, מי חזק יותר?" שאלה אימא. "מי שעושה את הדבר הקל או מי שעושה את הדבר הקשה?"

הא. הוא הנהן. כן. כן, הוא הבין את זה.

היא קירבה את העששית אל פניה, כך שהן זהרו בזמן שסיפרה. "המבחן הראשון של ג'ק היה בנהר אנוש, שסימן את הגבול בין ארצות האדם לארצות הקולוסים. המים זרמו שם מהר כמו רכבת. זה היה הנהר המהיר ביותר בעולם כולו — ומלא בסלעים. גד הרוצח התמקם שם, בקצה השני של הנהר, וחיכה לשומר החוק. הוא היה חד עין ובעל זרוע יציבה והיה מסוגל לירות בקצה ביצה במרחק של שלוש מאות צעדים."

"למה שהוא יעשה את זה?" שאל וויין. "עדיף כבר לירות ישר בביצה. מבטיח לך שזה עומד לכאוב הרבה יותר."

"אהוב שלי, לא התכוונתי לכזו ביצה," אמרה אימא.

"אז מה ג'ק עשה?" שאל וויין. "הוא התגנב אליו? אנשי חוק לא אוהבים להתגנב. אני לא בטוח שהם עושים את זה. אני מתערב איתך שהוא לא התגנב."

"טוב..." אמרה אימא.

וויין החזיק בשמיכה והמתין.

"ג'ק היה צלף טוב ממנו," היא לחשה. "כאשר גד הרוצח כיוון אליו את הרובה, ג'ק ירה בו ראשון — מהקצה השני של הנהר."

"איך גד מת?" לחש וויין.

"הקליע הרג אותו, אהוב שלי."

"הוא נכנס לו בעין?" אמר וויין.

"כנראה."

"אז גד כיוון את הרובה שלו וגם ג'ק עשה את זה באותו הרגע — אבל ג'ק ירה ראשון ופגע ישר דרך הכוונות של גד ולתוך העין שלו! ככה, אימא!"

"כן."

"והראש שלו התפוצץ," אמר וויין, "כמו פרי — עם קליפה קשה כזאת אבל רך בפנים. ככה זה קרה?"

"בדיוק."

"בחיי, אימא," אמר וויין. "זה ממש דוחה. את בטוחה שזה בסדר לספר לי את הסיפור הזה?"

"אתה רוצה שאפסיק?"

"ממש לא! איך ג'ק חצה את המים?"

"הוא עף," אמרה אימא. היא הניחה את הקערה בצד אחרי שסיימה את הדייסה ופרשה את ידיה לצדדים. "הוא השתמש בכוחות האלומנטיים שלו. ג'ק יכול לטוס ולדבר עם ציפורים ולאכול סלעים."

"וואו. לאכול סלעים?"

"כן. והוא טס מעל הנהר הזה. אבל האתגר הבא היה קשה אפילו יותר. זה היה ערוץ המוות."

"הווו..." אמר וויין. "אני בטוח שהמקום הזה יפה."

"למה אתה אומר את זה?"

"כי אף אחד לא יבקר במקום שנקרא 'ערוץ המוות' אם זה לא מקום יפה. אבל מישהו הלך לבקר בו, כי אנחנו מכירים את השם שלו. אז המקום הזה בוודאי יפה."

"זה היה מקום מקסים," אמרה אימא. "ערוץ שחצוב בין שני מגדלי אבן מתפוררים — הפסגות השבורות בהקו בצבעים עזים, כאילו נצבעו ככה. אבל המקום היה גם מסוכן מאוד."

"כן," אמר וויין. "נשמע הגיוני."

"ג'ק לא היה יכול לטוס, כי השודד השני הסתתר בתוך הקניון. ג'ו הקוטל. הוא היה מומחה באקדחים וגם הוא היה מסוגל לעוף, להפוך לדרקון ולאכול סלעים. אם ג'ק ינסה לעבור אותו, ג'ו יירה לו בגב."

"זאת הדרך הכי חכמה לירות במישהו," אמר וויין. "כי הוא לא יוכל לירות בך בחזרה."

"נכון," אמרה אימא. "אז ג'ק לא נתן לזה לקרות. הוא היה חייב להיכנס לתוך הערוץ — אבל הערוץ היה מלא בנחשים."

"לכל הרוחות!"

"וויין..."

"טוב, אז רק כמה רוחות! כמה נחשים היו שם?"

"מיליון נחשים."

"לכל הרוחות!"

"אבל ג'ק היה בחור חכם," אמרה אימא. "אז הוא זכר להביא אוכל לנחשים."

"מיליון חתיכות של אוכל לנחשים?"

"לא, רק חתיכה אחת," היא אמרה. "אבל הוא גרם לנחשים לריב על אותה חתיכה והם הרגו זה את זה. ובסופו של דבר כמובן נשאר רק הנחש החזק ביותר."

"כמובן."

"אז ג'ק שכנע אותו להכיש את ג'ו הקוטל."

"ואז הפנים של ג'ו הפכו לסגולות!" אמר וויין. "ויצא לו דם מהאוזניים! והעצמות שלו נמסו וכל העצמות הנוזליות יצאו לו מהאף! והוא נפל והפך לשלולית של עור רופס וכל הזמן שמעו רעשי נקישות כי גם השיניים שלו נמסו!"

"בדיוק."

"בחיי, אימא. את מספרת את הסיפורים הכי טובים."

"הסיפור רק משתפר," היא אמרה בשקט ונשענה על השרפרף. האור בעששית היה עמום מאוד. "כי יש הפתעה בסוף."

"איזו הפתעה?"

"ברגע שג'ק יצא מהקניון — שעכשיו היה לו ריח של נחשים מתים ועצמות נמסות — הוא ראה את האתגר האחרון שלו: המֵסַה הבודדה. זה היה הר שטוח במרכז מישור אדיר."

"זה לא נשמע לי אתגר רציני," אמר וויין. "הוא יכול לטוס למעלה."

"אבל כשהוא ניסה לעשות את זה," היא לחשה. "הוא גילה שההר השטוח היה בארם הבריון."

"מה?"

"בדיוק," אמרה אימא. "בארם הצטרף לקולוסים — לאותו סוג שהיה יכול להשתנות למפלצות ענקיות, לא למפלצות רגילות כמו גברת נוק הזקנה. והם לימדו אותו איך להפוך למפלצת ענקית. וכשג'ק ניסה לנחות על המסה, ההר בלע אותו לגמרי."

וויין התנשם. "ואז," הוא אמר, "הוא מחץ אותו בין השיניים שלו, ריסק את העצמות שלו כאילו —"

"לא," אמרה אימא. "הוא ניסה לבלוע אותו. אבל ג'ק לא היה רק צלף טוב וחכם. הוא גם היה משהו אחר."

"מה?"

"הוא היה גם עצם ארורה בגרון."

"אימא! את מקללת."

"זה בסדר אם ככה זה בסיפור," אמרה אימא. "תקשיב לי, ג'ק היה מעצבן. הוא ידע תמיד איך לעשות דברים טובים. הוא עזר לאנשים. הוא הקשה על החיים של הרעים. הוא שאל שאלות. הוא ידע בדיוק איך להרוס את החיים לשודדים.

"וכאשר ג'ק נבלע פנימה, הוא פרש את הזרועות והרגליים שלו ואז דחף לשני הצדדים — הופך את עצמו לגוש בתוך הגרון של בארם הבריון, עד שהמפלצת לא יכלה לנשום. ג'נטלמן ג'ק חנק את בארם מבפנים. ואז, כשהמפלצת נפלה מתה על הקרקע, יצא ג'ק מתוך הפה שלו — הלשון הייתה כמו שטיח אדום שמניחים מחוץ לכרכרה של אדם עשיר."

וואו. "זה סיפור טוב, אימא."

היא חייכה.

"אימא," הוא אמר. "הסיפור הזה... קשור למכרה?"

"תראה," היא אמרה. "כנראה כולנו צריכים מדי פעם להיכנס לתוך הלוע של החיה הזאת. אז... יש סיכוי, כנראה."

"אז את כמו שומר החוק."

"כל אחד יכול להיות שומר חוק," היא אמרה וכיבתה את העששית.

"אפילו אני?"

"בייחוד אתה." היא נישקה אותו על מצחו. "תוכל להיות כל מה שתרצה להיות, וויין. אתה הרוח. אתה הכוכבים. אתה כל הדברים האין-סופיים."

זה היה שיר שהיא אהבה. גם הוא אהב אותו. מפני שכאשר היא דקלמה אותו, הוא האמין לה. איך אפשר לא להאמין לה? אימא לא שיקרה. אחר כך הוא התכרבל עמוק יותר בשמיכות והניח לעצמו להירדם. היו הרבה דברים גרועים בעולם הזה, אבל הוא ידע שכמה דברים היו בסדר גמור. וכל עוד היא בסביבה, הסיפורים היו בעלי משמעות. הם היו אמיתיים.

עד ליום המחרת, כאשר הייתה תאונה נוספת במכרה. באותו הלילה, אימא לא חזרה הביתה.