המתנחלת

פתח דבר

אני צוחקת כשהחיילים דופקים על דלת הכניסה.

הם דופקים בעדינות, כמו החיילים ההם, שבאו לבשר על מותו של אהרון לפני שלוש שנים.

אנחנו ממהרים להסתדר בשורה בחדר הכניסה. אני מדמיינת את אחי עומד איתנו. לא אאכזב אותך, אני אומרת לו בשקט.

אני מביטה בדיוקנו התלוי בפינת האוכל, התמונה שבה הוא כורע ברך על החול בחוף הים, בחולצתו הצבאית הבלויה. עיניו, עיני שקד כשלי, אומרות לי להחזיק מעמד. זה ייגמר בקרוב. בקרוב נזכה לראות את הסוף שאליו התפללנו: סעודת הודיה.

"בואו נפתח את הדלת," אומרת אמא. "נקבל אותם באהבה."

"יש בנו אהבה והיא תנצח," אני אומרת. אלה מילותיה של הסיסמה האהובה עליי, שאותה אף תליתי על דלת החדר שלי.

"לא," אומר אבא בנחישות. "אם הם יעזו לנסות ולגרש אותנו מהבית שלנו, הם כבר לא הצבא של ישראל. הם צבא של כנופיה מושחתת. אני לא אפתח להם את הדלת. שיפרצו פנימה. שיידעו שהם מסיגים גבול."

"הרעפנו עליהם מספיק אהבה אתמול, כשכולם רקדו איתם ברחובות עם ספרי התורה," אומר שועה. שלוש נקישות עדינות נוספות. "ותראו, הם ממשיכים לדפוק. היינו צריכים להשתמש בגז מדמיע."

"שועה!" קוראת אמא.

"תזכרו, בלי אלימות," מוסיפה כרמית.

"מרי אזרחי," אני אומרת בגאווה. זה מונח שאבא לימד אותנו. הוא אמר שהפרה מכוונת של חוקים לא צודקים היא מסורת באמריקה. אין פלא שרבים כל כך מהמוחים כאן הם עולים מאמריקה, כמו ההורים שלי.

אני צוחקת שוב, לא מתוך אופטימיות אלא כי לא יכול להיות שזה אמיתי. כל המבצע הזה נראה כמו סרט קוסמי, דרמה שנועדה לשחזר את סבלותיהם של היהודים בזמן אמת, כדי שנוכל לחוות מחדש את ההיסטוריה הטרגית שלנו - רק שהפעם יהיה לנו ׳דאוס אקס מכינה׳. את כותרות הסיום תלווה המנטרה שלנו: ׳יהודי לא מגרש יהודי׳. התקשורת הזרה כבר כאן, מוכנה לתעד למען הדורות הבאים את העימות הזה, הראוי לאוסקר: חיילי צה"ל, צבא ההגנה לישראל, דופקים על דלתותיהן של משפחות יהודיות כדי לגרש אותן מבתיהן.

אלוהים לא יכול היה לבחור במאי טוב יותר: ראש הממשלה שפעם הבטיח שלעולם לא יוציא אותנו מכאן. ולמצור שהוטל עלינו לפני כמה ימים אי אפשר היה למצוא עיתוי דרמטי יותר מאשר תשעה באב, היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, שבו אנחנו צמים לזכר חורבן בית המקדש בירושלים. אך אני לא הרגשתי עצובה. אני שמעתי את פעמוני הגאולה.

ביום הזה אני מרגישה יותר כמו בפורים, היום שבו אסתר המלכה ומרדכי היהודי הצליחו ברגע האחרון להפוך על פיה את מזימתו של המן הרשע לטבוח ביהודים. אסתר, אסתר החכמה והיפה, היא הגיבורה המקראית האהובה עליי.

אני ציפיתי שהאקשן ייגמר הרבה קודם. אין ספק, ראש הממשלה חולב את הדרמה עד תומה. אלפי השב"חים (שוהים בלתי חוקיים) שהסתננו לגוש קטיף כדי לעזור לנו כבר הוצאו מכאן באוטובוסים או נלקחו למעצר. עכשיו מוטל עלינו להציל את המצב - אנחנו, 9,000 היהודים שחיים כאן, שאוהבים כאן. ׳המתנחלים׳, כך קוראים לנו.

חוץ מאבא, כולם לבושים במדים הלא-רשמיים שלנו: חולצה כתומה ועליה מודפסים עץ דקל והמילים ׳גוש קטיף שלי׳. כולנו עונדים את צמיד הגומי התואם, שעליו חרותות המילים ׳גוש קטיף לנצח׳. הצבע הכתום, בוהק כמו קליפתו של תפוז ישראלי, הוא מעכשיו הצבע האהוב עליי, כי זה הצבע של דגל גוש קטיף ושל המחאה שלנו.

אבא שלי אומר שהוא רוצה לעמוד מול החיילים כמו גבר, לא כמו פוסטר. בגלל זה הוא בחר בחולצה מכופתרת ומשובצת, מהסוג שהוא לובש לעבודה מדי יום. היא נראית הדוקה מהרגיל סביב זרועותיו, שנעשו שריריות יותר הודות לשעות הנוספות שנאלץ להשקיע במשק מאז שהפועלים התאילנדיים נטשו אותו בחודש שעבר. אבא רואה בעיני רוחו איך הכול יבוא בסוף על מקומו בשלום, כמו בדרמה משפטית בטלוויזיה. הוא ינצח את החיילים בעזרת השכל הישר.

מבטו של אבא נחוש לשמע הדפיקות הבלתי פוסקות, והוא כורך את זרועותיו סביב כתפיה של אמא. היא, שאיננה בטוחה כל כך כמוהו, מחזירה כל הזמן קווצות סוררות של שיער חום מאפיר אל מתחת לבד הכתום-בהיר של כיסוי הראש שלה. היא מדמיינת סוף רומנטי, סנטימנטלי, שבו החיילים נכנעים ומתמסרים להכנסת האורחים האוהבת של גוש קטיף - ובתחום הזה אין לה מתחרים. היא מתכננת להגיש להם את פאי המרנג והמנגו האגדי שלה, שאותו אפתה רק הבוקר מן הפירות הבשרניים שצמחו בחצר ביתנו.

עבור אחי בן ה-17, יהושע - שאנחנו קוראים לו "שועה" - סכנת הגירוש היא סרט פעולה. הוא מחכה למהלך הבא של החיילים, הוא קופץ את אגרופיו בחוזקה, מוכן לחבוט במישהו. עם גופו הדקיק, והכיפה הסרוגה המוצמדת בסיכה לראשו, אף אחד לא יכול לנחש שהוא אלוף באיגרוף. את הימים האחרונים הוא בילה בניקוב צמיגים של ג׳יפים צבאיים, ורק במזל חמק ממעצר.

אחותי הקטנה כרמית היא הדתייה מכולנו. כמו אמא, גם היא לובשת חולצה כתומה עם שרוולים ארוכים. חצאית הג׳ינס שלה מגיעה עד הקרסוליים. כרמית ורוב חברותיה לכיתה י"א לא צופות בסרטים הוליוודיים. היא חושבת שהוליווד היא מקום מושחת מוסרית. היא מאמינה שנינצל בזכות נס פלאי, כמו קריעת ים סוף. היא מחזיקה ספר תהילים.

אני חושבת שסוף הסיפור שלנו יורכב מכל נקודות המבט הללו, אבל בעקבות מותו של אהרון איבדתי כל אמונה בניסים על-טבעיים. אם אלוהים יכול היה לשנות את סדרי הטבע, הוא היה מחזיר אותו לחיים.

כשהכריזו על ההתנתקות-לכאורה, לפני שנה וחצי, ידעתי שאהרון היה רוצה שלא אסתפק בתפילות. באותה תקופה חייתי בלוס אנג׳לס ולימדתי עברית בבית ספר יסודי של הקהילה היהודית כחלק מהשירות הלאומי שלי. כן, התפללתי, אבל פתחתי גם בקמפיין שיווקי למען גוש קטיף בבית הספר וגייסתי יותר מ-10,000 דולר עבור היישוב שלי.

כשחזרתי לגוש בשנה שעברה כדי להירשם לאוניברסיטה, הצטרפתי למחאה הציבורית כנגד ההתנתקות ולמבצע ׳פנים אל פנים׳, שהיא תוכנית ההסברה מדלת לדלת. אך בתוך-תוכי, תליתי את עתידנו ברגע הזה, אם יגיע אי פעם. החיילים יסרבו פקודה. הלב היהודי לא יגרש אותנו אחרי כל מה שעברנו כעם... כאומה.

הנקישות כבר לא עדינות.

לפתע נעות צלליות כחולות מאחורי הוילונות. דפיקה על החלון. שועה ניגש ומגיף את התריסים.

רעש קדיחה חודר דרך דלת עץ האלון שלנו. החלון המעוטר מעליו, שנבנה במיוחד בצורת ׳מגן-דוד׳, רוטט מן המקדחה המתלהטת דרך המנעול. אני חוששת שהחלון יתנפץ לרסיסים.

מגף פותח את הדלת בדחיפה ונכנסים חמישה חיילים, לבושים במדים הכחולים ההם שעושים לי צמרמורת. דגל ישראל, עם ה׳מגן-דוד׳ הכחול שלו, נתפר בטלאים על כובעיהם ואפודיהם. מעל ליבם מתנוססת מנורת שבעת הקנים, שפעם עמדה בבית המקדש והיום משמשת כסמלה של ישראל המודרנית. אותם סמלים שאנו מוקירים כל כך כציונים הפכו פתאום לסמלי הדיכוי שלנו.

החיילים הללו לא מזכירים כלל את אלה ששמרו על יישובנו מפני תקיפות של ערבים, אלה שהיו יושבים איתנו סביב שולחן השבת כאורחים רצויים ואהובים. אור ציוני זרח בעיניהם. החיילים האלה, למרות מדיהם, נראים כמו שכירי חרב זרים. שום אור אינו קורן מעיניהם, או שאני לפחות לא מזהה אור כזה מבעד למשקפי השמש שלהם.

אני לופתת את תליון ׳מגן-דוד׳ הכסוף שלי, שיוצר בעבודת יד כך שייראה כמו שריד עתיק, מתנת יום הולדת מאהרון כמה חודשים לפני שמת. אני משפשפת את האותיות החרותות, ׳ציון׳, כדי לזכור מהי משמעותו של ה׳מגן-דוד׳ עבורי: מדינה משלנו עם צבא שמגן עלינו.

הקצין החסון שמפקד על הכוח צועד קדימה ואילו כל היתר עומדים במבנה מסודר, ידיים מאחורי הגב, עיניהם נעוצות קדימה בתמונה משפחתית שתלויה על הקיר - האם הם משתמשים בה כדי למקד את מבטם, או כמעין מטרה במטווח?

הקצין מתחיל לדבר, נימת קולו רשמית וקרה, כאילו הוא נאלץ להתמודד עם תקלה טכנית קלה. "קוראים לי אלוף משנה אבנר הוכשטיין. הצוות שלי ואני קיבלנו הוראה מממשלת ישראל לפנות את משפחת דקר מהבית הזה. אנחנו מבקשים מכם לעזוב מרצונכם, ולא לאלץ אותנו להשתמש בכוח."

לאלץ אתכם? אני רוצה לצעוק. אנחנו רק עומדים כאן!

אבל, כמתוכנן, אבא הוא המפקד שלנו. פסיכולוג מקומי הזהיר אותנו שלא נזין את הסטריאוטיפ של ה׳מתנחלים׳ הפנטיים והמשתוללים. לזה החיילים מוכנים. התרחישים שלהם לא כוללים שיחות רגועות ושקולות.

אבא ניגש לקצין הבכיר ומניח יד על כתפו, כאילו הם חברים טובים. הם בני אותו הגיל בערך, ודומים גם בגובה ובמבנה הגוף, אבל אבא בכושר טוב יותר, ובניגוד לרוב בני-גילו, מתהדר ברעמת שיער שופעת עם משיכות קלות בלבד של אפור.

"אבנר, אתה לא באמת רוצה לעשות את זה," אומר אבא בעברית במבטא אמריקני.

אבנר מסיט את כתפיו לאחור, מתנתק ממבטו של אבא. "לא משנה מה אני רוצה. אנחנו חיים בדמוקרטיה."

"דמוקרטיה? זה לעג לדמוקרטיה," אומר אבא ברוגע, מרסן את כעסו. "אנחנו הצבענו לראש הממשלה כי הוא אמר, ׳דין גוש קטיף כדין תל אביב׳."

"חוק ההתנתקות עבר בכנסת ובג"ץ הכיר בחוקיותו," משיב אבנר.

"אלה הסיסמאות שהממשלה מאכילה אותך? ׳חוק ההתנתקות׳? זה ׳חוק הגירוש הכפוי׳," מכריז אבא.

אבנר לא מניד עפעף.

"אם בג"ץ היה מעביר חוק שמחייב אותך לגנוב, היית עושה את זה?" שואל אבא. "כי זה מה שאתה עושה עכשיו, אבל אתה לא רק גונב את הבית שלנו ואת הרכוש שלנו, אתה גונב את הלבבות שלנו." אבא מרכין את מבטו אל המנורה שעל האפוד של אבנר. "אני עליתי לארץ הזאת כדי להיות חלק ממדינת היהודים, כדי להגן על חיים של יהודים, כדי לוודא שאף יהודי לא יצטרך לעזוב בכפייה את הבית שלו בגלל שהוא יהודי. ולזה באתי?"

"אני יודע שזה כואב," אומר אבנר, קולו מאופק ועיניו אינן מראות כל חרטה. הוא מביט לרגע בכף ידו, כאילו כתוב לו שם תסריט. "אני מבקש ממך. זה קשה לנו מספיק, אל תעשה את זה קשה יותר."

אבא צועד לאחור ומרכין את סנטרו אל חזהו, כמו שור מוכן לתקיפה. "קשה לכם?" הוא מרים את קולו וזוקף את צווארו. "את מי זורקים כאן מהבית שלו?"

"הנוכחות שלכם כאן איננה חוקית," אומר אבנר בנחישות.

"אתם מסיגים גבול," אומר אבא.

כתפיו של אבנר נשמטות לרגע, ואז הוא מזדקף. "אנחנו חיילים מטעם מדינת ישראל שמבצעים פעולה חוקית."

להגיד את זה? את המילה שמתחילה ב-נ׳? להזכיר איזה עוד חיילים שגירשו יהודים ׳רק מילאו פקודות׳? לא. החיילים התכוננו להערות כאלה. אבל אני חייבת להגיד משהו. "אתם מסוממים או מה?"

"איך אתם יכולים לעשות את זה?" מצטרפת כרמית. "יהודי לא מגרש יהודי!"

"אם אתה לא רוצה להיות יהודי, לפחות תהיה בן-אדם," מוסיף שועה, הקולני מכולנו.

אבא נפנה אלינו. "ששש! אני אטפל בזה."

"בבקשה," אומר אבנר. "לא באנו כדי להתווכח."

"יהודים שלא רוצים להתווכח?" פונה אבא לאמא. "אולי אלה באמת לא חיילים יהודים."

רק שועה צוחק. אני כבר לא מסוגלת.

אבא לוחש באזנה של אמא באנגלית. "חשבתי שבגלל אהרון הם ישלחו חיילים נחמדים. עכשיו אני מבין שהם כנראה שלחו חיילים עם לב מפלדה."

"בואו נשב איתם," לוחשת אמא בתשובה. "זה אולי נשמע מטורף, אבל קשה לי לראות חיילי צה"ל בבית בלי להציע להם משהו לאכול."

אבא פונה שוב אל אבנר. "אשתי רוצה שתשבו ותאכלו משהו. מבחינתי, היא הבוס בבית הזה."

"לא, תודה," אומר אבנר.

"׳ברגישות ובנחישות׳ - זאת הסיסמה שלכם, לא?" שואל אבא. "כי זה לא רגיש מה שאתה עושה, לא רגיש בכלל. אנחנו שירתנו באותו צבא, לחמנו באותן מלחמות, בכינו באותן לוויות, המעט שאתה יכול לעשות הוא לשמוע את הסיפור שלנו. לפחות את זה אתה חייב לנו."

אבנר מהסס ומפנה את מבטו לאחור, אל חייליו, כאילו מבקש מהם רשות. אבנר מהנהן והחיילים באים אחרי אבא אל שולחן האלון המסיבי בפינת האוכל הגדולה. אבא תופס את מקומו הקבוע בראש השולחן. אבנר מתיישב מולו.

אני הולכת אחרי אמא למטבח, יחד עם כרמית.

"אמא, אני לא רוצה להגיש להם אוכל," אני לוחשת אליה. "זה מוזר מדי."

אמא פותחת את התנור ומוציאה את פאי המנגו. "אם נגזר עליי לעזוב את הבית שלי, אז לפחות שהדבר האחרון שאעשה יהיה משהו שאני אוהבת. שרה, תוציאי את הלימונענע מהמקרר."

אני פותחת את המקרר, שעדיין גדוש בשאריות מסעודת השבת האחרונה שלנו. אמא הכינה יותר מדי, כרגיל: דג מרוקאי, עוף בנוסח הוואי, אורז בשקדים, וקובה חמוץ מתוק - המעדן העיראקי שלה. הסלטים, שהם ההתמחות שלי, כבר אינם. אפילו אני מודה שהם יצאו לי טעימים בצורה יוצאת דופן. גם הגידולים של אבא הצטרפו למחאה נגד הגירוש ויצאו מהאדמה גדולים יותר, עסיסיים יותר, טעימים יותר. אני מוציאה חסה רומית של אבא, ירוקה כמו אבני אזמרגד, ומלטפת את המילים על עטיפת הניילון, ׳עלי דקלים׳. איך הצבא יכול לזרוק את כל האוכל הזה לפח?

"עכשיו נשאר לנו רק להתפלל," אומרת כרמית. "כל הדיבורים האלה, כל האוכל והשתייה - הם לא יעזרו. הנס יבוא, בדיוק כמו שבא כשהערבים ירו עלינו את הפצמ"רים והחטיאו!"

"זה כי הם לא יודעים לכוון," אני טוענת, בציניות לא אופיינית.

אני יוצאת בגרירת רגליים מהמטבח, פניי מאובנות כמו החיילים, מחזיקה בידי את קנקן הלימונדה עם הנענע של אבא. אני מוזגת כוס לכל אחד מהחיילים בזמן שאמא מגישה את הפאי. כרמית פורשת אל הספה ופותחת את ספר התהילים שלה כדי להתפלל בדממה.

"תאכלו בבקשה," אומרת אמא.

החיילים מביטים רק זה בזה.

"אולי אסור לכם," אומר להם אבא.

"אולי הם חושבים שזה מורעל," אומר שועה, ותוחב אל פיו מזלג גדוש. אבא לוגם מהלימונענע. החיילים לוגמים מים מקשי הגומי שמחוברים למימיות על גבם.

"לא, תודה," אומר אבנר.

אני מכריחה את עצמי לחייך כשאבא מציג בפניהם אותי ואת יתר המשפחה. ואז הוא מספר את הסיפור שאף פעם לא נמאס לו לספר, ושלי אף פעם לא נמאס לשמוע.

אבא עלה ארצה ב-1978 תחת השם יעקב דֶקטוֹר. הוא הגיע מלוס אנג׳לס, לשם היגר אביו מרוסיה, משום שהתנגד לקומוניזם. כשאבא קיבל את הדרכון הישראלי שלו, הוא שינה את שם המשפחה ל׳דקר׳, על שם הצוללת האגדית שנעלמה ב-1968. השם סימל בעיניו את חייו כ׳עברי חדש׳ שמפיח חיים מחודשים בארץ התנ"ך. אחותו הצטרפה אליו זמן קצר לאחר מכן. היא ומשפחתה חיים כיום בבית אל שביהודה ושומרון. החיילים בטח קוראים ליישוב היהודי הזה ׳התנחלות בגדה המערבית׳.

"עלינו לקרוא ליהודה, שומרון ועזה לפי ראשי התיבות שלהן, ׳יש"ע׳," אומר להם אבא. "מי שקורא להם ׳הגדה המערבית ועזה׳, או גרוע מכך, ׳השטחים הכבושים׳, מזין את השקר הערבי שלפיו גנבנו את האדמה הזאת. יהודה ושומרון הם לב-ליבה של ארץ התנ"ך, שם חלמו אבות-אבותינו על המדינה היהודית הראשונה. הרומאים קראו לארץ ישראל ׳פלסטינה׳ כדי למחוק את החיבור שלנו אליה. גם ליהודים קראו ׳פלסטינים׳, זוכרים?"

החיילים שומרים על שלווה סטואית, כאילו מחוסנים מפני העובדות האלה. אבא, בחוכמתו, משנה את הנושא למשהו אישי יותר: סיפור ההיכרות שלו עם אמא. אחרי שהשתחרר מהצבא, הכיר לו חבר את שושנה (שושי) חדד היפהפיה. ההורים שלה ברחו לישראל מעיראק בשנות ה-50 בעקבות פוגרומים של הערבים. אך מעברת האוהלים שבה דחסו את הפליטים מעיראק לא הייתה ראויה למחיה בעיני הסבא הגאה שלי, אז הוא לקח את משפחתו לניו יורק, לרובע קווינס. אמא שלי הגשימה את חלומו של אבא שלה לחזור לישראל.

אבא סירב למשרה יציבה בבנק לטובת הרפתקה ציונית עם כלתו הטרייה. ממשלת ישראל הציעה סובסידיות למשפחות כדי שיעברו לרצועת עזה וייצרו חמש ׳אצבעות׳ של התיישבות יהודית שישמשו כאזורי חיץ למניעת מתקפות על דרום ישראל. גוש קטיף הוגדר כאזור חקלאי.

ההורים שלי בחרו לקבוע את ביתם בעיירה נווה דקלים, שהייתה אז בשלבי הקמה. אני נולדתי בדיוק בזמן כדי לראות איך הכפר החולי שלנו גדל להיות לב-ליבו המסחרי של גוש קטיף, עם אוכלוסייה של 3,000 תושבים. אבא חבֵר לחקלאי מהיישוב נצר חזני, וביחד הם גידלו חסה ועשבים נקיים מחרקים באמצעות חקלאות הידרופונית בחול, גאוותו של הגוש. אבא ניצל את האנגלית המושלמת שלו ואת התואר במנהל עסקים כדי להתרחב לשווקים זרים.

"בהתחלה החרדים חשבו שהחסה שלנו היא בדיחה," אומר אבא, מרמז להקפדה החרדית לאכול רק עלים ללא כל חשש לחרקים ומזיקים. הוא מחייך בעצב. "עכשיו הם הלקוחות הכי טובים שלנו."

אני קמה כדי להביא קופסה עם עגבניות השרי שלו מהמקרר ומחזיקה אותם כאילו מדובר בקערה של אבני אודם יקרות.

"באירופה אוהבים את התוצרת שלנו כי היא לא רק טעימה, אלא גם אורגנית," אומר אבא ומשחיל עגבנייה עגולה ומושלמת אל תוך פיו. ואז פניו נופלות, כאילו העגבנייה רקובה. "מנוולים. לחשוב שעכשיו הם לוקחים לנו את זה."

"לא היינו מסוגלים לפרק את החממות," אומרת אמא. "זה כמו לחתוך את הילד שלך." היא מביטה מעבר לכתפה, אל ארגז עמוס תמונות ומזכרות שעומד בפינה. "הרב רודמן, הרב שלנו, אמר לנו לארוז רק חפצים בעלי ערך. אבל הכול פה בעל ערך! התחלתי אבל אני לא מסוגלת לגמור. לא הצלחתי להפסיק לבכות."

"חיינו כאן חיים טובים, חיים טובים מאוד, אפילו אחרי שהבן שלנו, אהרון, נפל בקרב," אומר אבא, ומרים את עיניו אל דיוקנו. החיילים מסירים את כומתותיהם, במפגן ראשון של אמפתיה.

"הוא היה בגולני. בדיוק סיים קורס קצינים. זה תמיד היה החלום שלו. להילחם ביחידה הכי טובה. להגן על העם היהודי עד הסוף. הוא נשלח ללכוד את המחבלים שעשו את המארב למשפחת חלימי ליד הגבול עם עזה. צלפים חיכו בבית ערבי נטוש כדי לפגוע בצוות החילוץ."

"והכי גרוע זה שצה"ל היה אמור להרוס את הבית ההוא," מוסיף שועה בכעס, מוודא שהם יידעו בדיוק מה קרה. "אבל השמאלנים האלה הצילו את הבית כשעתרו לבג"ץ בשמו של איזה בעל בית מפוברק."

החיילים מחזירים את הכומתות לראשם. הם רק רוצים לגמור עם זה.

"המפקד שבישר לנו על מותו של אהרון ישב ממש במקום שבו אתה יושב," אומר אבא.

אבנר נע בעצבנות בכיסאו ואומר ברכות, "אנחנו יודעים על אהרון. אנחנו יודעים שאתם פטריוטים ושאתם חלוציה של הארץ הזאת. למדנו על גוש קטיף כחלק מהמשימה שלנו."

אבא מגיב בצחקוק חנוק. "כחלק מהמשימה שלכם? הייתם צריכים לבוא לעשות שבת כאן. את זה לא תלמדו ממצגות בצבא."

אין תגובה. האם החיילים אילמים? בחיים לא חשבתי שאשנא חייל של צה"ל, אבל זה מה שאני מרגישה.

"מה קורה לכם?" אני זועקת. "אתם לא יודעים מה צה"ל יעשה? הם יוציאו את העצמות של אהרון מהקבר, יחללו אותן. איך אתם מסוגלים לעשות לו את זה? למשפחה שלי? לאמא שלי?"

"אין לנו כוונה לפגוע בכם," אומר אבנר בקול לאה. "אנחנו מוציאים אתכם מאזור הסכנה. אנחנו לא רוצים לקבור עוד חיילים. אנחנו כאן כדי להגן עליכם."

"אם אתם רוצים להגן עלינו, לכו תילחמו באלה שהורגים אותנו!" צועק שועה.

"שועה, אין צורך לצעוק," משיב אבא, ומדבר בקול חרישי כדי להבהיר שהוא מדבר מתוך שיקול דעת. "חיילים כמו הבן שלי לא מתו בעזה כדי להגן רק עלינו. הם מתו כדי להגן על האמהות שלכם, על האבות שלכם, על הילדים שלכם, על הנשים שלכם, האחים שלכם, האחיות שלכם. ברגע שיוציאו אותנו מפה, האלימות של הערבים פשוט תתקדם לגבול החדש. בתוך ימים יפגעו טילים בשדרות. אני לא רוצה לחשוב כמה חיילים נאבד בניסיון להחזיר את השליטה בקן המחבלים שעזה תהפוך להיות."

"לא ביקשנו לבוא הנה," אומר אבנר בקול צרוד, כאילו מנסה להחזיק את רגשותיו בגרונו. "אם כל חייל יעשה מה שהוא רוצה, צה"ל יתפורר."

"הוא כבר מתפורר," אומר אבא. "אתה לא רואה מה הממשלה עושה? היא מסיתה אחים זה נגד זה." הוא משתהה ומסתכל לכל אחד מהחיילים בעיניים. "אני יודע שאף אחד מכם לא רוצה להיות כאן, אף אחד מכם לא רוצה לעקור אותנו. תגידו לדרגים שמעליכם שזאת פקודה לא מוסרית. אל תסרבו למעננו אלא למענכם."

החיילים אינם מוציאים הגה.

"אם תעשו את זה," מזהיר שועה, "אני לא מתגייס." הוא קם. "אני לא יכול לשבת כאן ולקבל את זה בשתיקה." הוא שועט בכעס במעלה המדרגות. חייל בא בעקבותיו ומחכה למרגלות המדרגות.

"אנחנו לא יודעים אפילו לאן אנחנו הולכים," אומרת אמא. "אתה יודע לאן לוקחים אותנו?"

"לכל אחד מתוכנן משהו," אומר אבנר. "יש אוטובוס שמחכה כדי לקחת אתכם למלון."

"איזה מלון?"

"יש רשימה."

"אצל מי הרשימה?"

אבנר מושך בכתפיו ולראשונה ניכר צער בקולו. "אני לא יודע."

אבא ניגש לכוננית הספרים בסלון ושולף כמה ניירות. הוא מנפנף בהם לעיני כולם. "אתם יודעים מה כתוב בניירות האלה? שאם לא אציית, אני אקבל פיצוי קטן יותר. אבל אני לא נכנע לסחיטה. אולי לא אוכל לקנות לילדים שלי דברים מפוארים בלי כספי הפיצויים שלהם, שלא שווים כלום, אבל יהיה לי משהו שאין לממשלה: כבוד עצמי. בזה אאכיל את הילדים שלי."

אבנר עוצם את עיניו ומרים את כפות ידיו אל פניו היגעות. "שאלוהים יעזור לנו!" הוא קורא.

כל העיניים נעוצות באבנר ואני שומעת רק את רחש המזגן. נראה כאילו הוא עומד לבטל את המשימה בכל רגע.

אבנר נושם עמוק. "בואו," הוא אומר לאנשיו ומסמן להם לעזוב.

הם יוצאים דרך הדלת השבורה. אני קוראת לשועה שיֵרד בחזרה, וכולנו מתגודדים סביב אבא. כרמית ממלמלת את תהילים כ"ז. "ה׳ אורי וישעי..."

"חכו, זה עוד לא נגמר," אומר שועה. הוא שועט לעבר הדלת האחורית. אני פוסעת ברחבי חדר הכניסה כדי לכבוש אותה מחדש. אני מרגישה כאילו מגפי החיילים כבר הרסו אותה.

"אנחנו מוקפים!" צועק שועה בשובו.

אני רצה אל החלון הקדמי ומרימה את התריסים. אבנר צועד אנה ואנה ברחוב, מדבר לתוך מכשיר הקשר שלו. החיילים שלו יושבים על שפת המדרכה. אחד מהם מליט את ראשו בזרועותיו. חיילים חדשים מסתדרים בשלשות על דשא ביתנו שעדיין רטוב מהממטרות של הבוקר. הילדה של השכנים מעבר לרחוב, בת עשר, תופסת מחסה בבית מעץ שיטה שאהרון עזר לה לבנות. חיילים מקיפים אותה כמו כבאים שמנסים להוריד חתול מעץ. בהמשך הרחוב, נערים ונערות בכתום נרדפים על ידי שוטרי יס"מ במדים שחורים ובמבט אכזרי.

אני חייבת לעצור את זה איכשהו.

אני פותחת את דלת הכניסה. השלט בצבע כתום זוהר שתליתי אתמול נפל על מפתן הדלת.

חייל שוטר יקר!

עצור!! כאן מתגוררת משפחת דקר במשך 24 שנים. במידה ותקיש בדלת תהיה שותף ישיר לפשע הנוראי ביותר בתולדות עם ישראל! אל תעשה זאת! אינך חייב לבצע פקודה אכזרית שכזה! אנחנו לא נגורש מהבית שלנו!! מכאן לא נזוז לעולם!

אני מדביקה מחדש את השלט לדלת השבורה וצועדת בשביל החוצה את הגינה. שני חיילים ושתי חיילות מסתדרים מולי מיד בחומה אנושית.

"אז ככה זה יהיה עכשיו?" אני שואלת. "אני אסירה בתוך הבית שלי?"

הם נאלמים דום.

אני מתיישבת על מדרגת הבטון וכורכת את החצאית הוורודה והארוכה שלי סביב ברכיי. אני מלקטת מעט אדמה מעציץ גרניום ומרימה אותו אל נחיריי כאילו היה סם שיחזיר לי את האמונה. אדמת ארץ ישראל מעניקה לי השראה — לא לדבר אלא לשיר את כל שירי הגאווה היהודית והאחדות שגדלתי עליהם.

אולי סיפורה של הגאולה היהודית צריך להיות מחזמר, כי שירים, כמו תפילות, מעודדים בני אדם בשעותיהם הקשות ביותר. אני אוהבת לשיר ולרקוד, ואף כיכבתי והשתתפתי בהפקות של מחזות זמר שהעלינו בתיכון, אך על פי הלכת ׳קול אישה׳, אסור לנשים לשיר סולו מול גברים. עצירת הגירוש נשמעת כמו מעשה דתי הרבה יותר מאשר שמירה על ההלכה הזו.

קולי מתחיל בהיסוס אך צובר ביטחון ולהט עם כל בית של המזמור המושלם לרגע הזה.

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב.

החיילים מביטים בעיניי למשך יותר מחמש שניות - ממש פריצת דרך.

אחד החיילים מצמיד את הכומתה הארורה שלו לחזהו. "יש לה יופי של קול."

"ופנים יפות," מוסיף חברו.

אני מתעודדת, ועוברת לשיר אחר, הכיסופים והתחנונים בקולי מתאימים ללחן.

לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי.

חיוכים רכים מתפשטים על פני החיילים. אני חייבת להמשיך. יש שיר אחד שעשוי לשכנע אותם לסרב פקודה: ׳התקווה׳.

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה, נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה...

החיילים מצטרפים לשירה ונועצים את מבטם בדלת הכניסה, כאילו ׳התקווה׳ עורר בהם השראה מחודשת לביצוע משימתם. הם מסיימים את השירה עבורי.

עכשיו אני זו שנאלמת דום.

הרב רודמן עולה בשביל החוצה את הגינה, ואבנר בעקבותיו. אני לא יודעת אם נוכחותו של הרב אמורה ללבות את התקווה שעוד נותרה בי, או לכבות אותה.

רודמן עשה בשבילנו כל כך הרבה אחרי שאהרון מת, ארגן ביקורים בשבעה ושיעורי תורה שבועיים לזכרו, והזמין אותנו לארוחות שבת כשאמא לא הייתה מסוגלת לבשל מרוב צער. העיניים הכהות והנוקבות שלו, שפתיו הבשרניות וזקנו העבות והמחודד הופכים אותו לגבר נאה מאוד, יחסית לרב בן ארבעים וחמש. בעיניי הוא גם אדם רהוט להפליא. בתשעה באב, אחרי קריאת ספר איכה בבית הכנסת של נווה דקלים, הוא סחט תשואות סוערות מכולם כשקרא להילחם בגירוש בכל אמצעי בלתי-אלים שיידרש.

"לא נרים יד על אחינו," אני זוכרת שאמר, "אבל אתם, מלח הארץ, אתם תכו במלוא העוצמה בליבם היהודי, והגזירה תיהפך על פיה."

רודמן מביט בעיניי. "שרה." נימת קולו חמורה. "תחזרי בבקשה פנימה."

אני עושה כדבריו. כשאנחנו נכנסים, רודמן מתיישב ליד הוריי על הספה ומניח את זרועו על כתפו של אבא.

"עשינו כל שביכולתנו," אומר רודמן, מצחו מקומט ופניו שמוטות בצער. "זהו פשע, ועם ישראל עוד יכיר בסכלותו, אבל צה"ל מוכן להוציא אתכם בכל דרך אפשרית. התבקשתי לשמש כמתווך מול המשפחות ששילמו את המחיר הגבוה ביותר על חייהן כאן, ואני עושה זאת רק כי אני רוצה שתעזבו בכבוד - אם הדבר אפשרי בכלל - וכדי לוודא שתזכו לפרידה הולמת."

אבדה תקוותנו.

אבא מתייפח על כתפו של רודמן.

"השם! השם!" מקוננת אמא.

"לא!" אני קוראת. "הרב רודמן, איך אתה יכול לומר את זה? הרי אתה זה שאמרת לנו להילחם ולהאמין?"

רודמן מושך בכתפיו בעצב.

"הם יצטרכו לגרור אותי החוצה," אומר שועה.

"גם אותי," אני אומרת.

כרמית קוראת את תהילים ק"ל. "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך..."

אמא מרימה את מבטה אל תמונתו של אהרון, ואז אל רודמן. "מה עם אהרון?" היא שואלת.

"אנו נארגן קבורה מחודשת הולמת, על פי ההלכה," אומר רודמן.

אבנר ניגש אל אבא, ידיו מאחורי גבו. הוא מביט תחילה ברודמן, כאילו הרב נתן לו אישור להגיד לאבא, בנימה מאופקת אך פסקנית: "יש לכם חצי שעה לערוך טקס פרידה."

אבא מוחה את דמעותיו בגב ידו וקורא לנו אל פינת האוכל. אבנר ואנשיו עומדים ליד הדלת בעוד אנחנו מתגודדים סביב שולחן העץ הנמוך שבו אמא מברכת על נרות השבת מדי שבוע. היא מביאה נר זיכרון מהמטבח ומדליקה אותו על השולחן. אבא מוריד את תמונתו של אהרון ומניח אותה ליד הלהבה הנרעדת.

"אורותיו של הבית הזה יכבו בקרוב," אומר אבא; אמא נצמדת לזרועו, כרמית לגבו. שועה הולם באגרופו בשולחן פינת האוכל. אני עומדת מן הצד, מרוב הלם איני מסוגלת לזוז או לבכות. "אהרון, מי ייתן ונשמתך תשמור על הבית הזה, על הזיכרונות, על הקדושה, אחרי שייחרב. אנחנו יודעים שאתה משקיף ממעל, מפציר בקדוש ברוך הוא שייתן לנו לחזור." אבא פונה אל החיילים, עיניו לחות וקולו סדוק. "אנא מכם, אל תהרסו את הבית הזה עד שהנר יכבה. זה כל מה שאני מבקש כעת."

אבא מפלס את דרכו בין החיילים לעבר משקוף דלת הכניסה. הוא אוחז במזוזה ומנשק אותה. אני לא מסוגלת להביט בו כשהוא מוריד אותה.

אני רצה לחדר השינה שלי. אני מנשקת את הסטיקר ׳יש בנו אהבה והיא תנצח׳ המודבק על דלתי כאילו גם הוא מזוזה. אהבתי לגוש קטיף ביטאה את אהבתי לאלוהים.

ואז אני מנשקת את המזוזה האמיתית שעל משקוף חדרי ונכנסת פנימה. עדיין לא ארזתי כלום. נעלי הבית שלי ליד המיטה. כתונת הלילה שלי מקופלת מתחת לכרית כרגיל. בסל הכביסה יש עדיין בגדים מלוכלכים. אני מלטפת בעדינות את החפצים שלי כאילו היו חיות פצועות שהתגלגלו לידיי המסורות: שמיכת הילדות שלי, תיבת התכשיטים שלי, סיכות השיער שלי.

אני ניגשת למדף הספרים שלי, ומוציאה את דיסק האוסף של בריטני ספירס שהכנתי לפני שנים. חבריי לועגים לי על כך שאני אוהבת את נסיכת הפופ, אבל השירים שלה תמיד חיזקו אותי ועוררו בי שמחה ויצירתיות. אהבתי במיוחד לרוץ על החוף לצלילי הלהיטים שלה.

יום אחד ביקש אהרון בביישנות לשאול ממני את הדיסק. בערב שבו החזיר אותו, הוא לבש חולצת טי לבנה ומכנסי בוקסר ארוכים. בדרכו למיטה, הוא השליך אותו על שולחן הכתיבה שלי בזמן שלמדתי למבחן במתמטיקה.

"מצא חן בעיניך?" שאלתי. ידעתי שכן, לפי הגיחוך שלו.

"אני יכול להבין למה את אוהבת לרקוד עם זה." אהרון עמד לצאת אך מיהר לחזור, והניח את ידו מתחת למזוזה.

"שרה, אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל את האישה הכי חכמה והכי מוכשרת שאני מכיר. את עוד תעשי משהו גדול עבור המדינה הזאת. אני מרגיש את זה בכל ליבי."

"למה אתה אומר לי את זה?"

"חייבת להיות סיבה?"

"אתה סתם אומר את זה כדי שלא ארגיש לא נעים על זה שאני אוהבת את בריטני. עכשיו תניח לי כדי שאוכל ללמוד."

"שרה, אני רציני." הוא הוריד את ידו מהמשקוף. לא זכרתי מתי נעץ בי מבט נוקב כל כך.

"אתה מתנהג מוזר," אמרתי.

הוא לא הניד עפעף, וקולו נשמע מאיים. "תבטיחי לי שתמיד תאמיני בעצמך."

"מה?"

"תבטיחי לי."

לא ידעתי למה אבל הרגשתי שבא לי לבכות. "כן. אני מבטיחה."

למחרת פגע קליע בצווארו ולקח את חייו.

אני חוצה את המסדרון ונכנסת אל חדרו הישן של אהרון, שמשמש כיום לאורחים אך עדיין מעטרים אותו הגלשן שלו ומחרוזות הצדפים שעיצב כילד. על שולחנו ניצבים גביעי כדורסל מטעם מועצת נווה דקלים וערימת אלבומים בכריכה קשה לזכרו. אני מרימה אחד מהם. על הכריכה מתנוססים פניו היפות מעל תצלום של חוף התמרים, המקום האהוב עלינו בגוש קטיף.

אני מתיישבת על מיטתו, ופותחת את הספר בשיר שכתבתי כשישבתי על חולות חוף התמרים, חודש אחרי מותו. העליתי את העצב שלי על הכתב כי הרגשתי שרק כך אוכל למנוע ממנו להירקב בתוכי.

גל אל החוף משתבר, בוכֶה בכאב, אתה לא שוחה שם יותר, הגלים אהבו לחבק את גופך,ואז באה האש ואותך היא לקחה

הזעם שלנו סוער כמו הים רק במֶלח רואה שאתה איתי שם מי מחק מן החול את חותם עקבותיך? ארמונות, וזרים שהלכו אחריך

מתנחמת במים, שוחה במצולות, והמלח נמהל בדמעות הנוזלות, כי בלעדיך אני כאן טובעת, הרוח קרה; השמש שוקעת

אני עוברת לדף הבא. הנה הוא, עומד עם הגלשן שלו. מחזיק את הרובה שלו וספר תנ"ך ליד הכותל המערבי בטקס השבעה צה"לי. נוהג בטרקטור של המשק. עושה מנגל על החוף ביום העצמאות. שותה בירה במדורת יום הולדת על החוף - מסיבת יום ההולדת האחרונה שלו.

"אהרון," אני אומרת בקול רם. "חשבתי שהדבר הגדול שאעשה למען המדינה הזאת הוא להציל את גוש קטיף. אם אני לא מסוגלת להציל אותו, אז מה כן?"

בדיוק אז ניגשות ארבע חיילות לפתח הדלת. אחת מכחכחת בגרונה לפני שהיא נכנסת. אני מזהה רגש של חמלה בעמידה הנינוחה שלהן. הן בטח בגילי, 21, למעט הג׳ינג׳ית המבוגרת, שהיא מן הסתם המפקדת.

"זה היה החדר של אחי," אני אומרת. "אתן בטח יודעות שהוא מת."

החיילות מרצינות מתוך השתתפות בצער. הן לפחות מסתכלות לי ישר בעיניים.

"איך אתן מסוגלות לעשות את זה?" אני שואלת בנימה שלווה ככל האפשר, מבלי להסיט את עיניי מעיניהן. "הרי יכולנו להיות חברות!"

"אני לא רוצה, אבל אנחנו חייבות," אומרת אחת החיילות, ומתבוננת בביישנות במפקדת. "זה בא מתוך המערכת."

היא כנה לפחות. "אז תילחמו במערכת!" אני מתריסה.

"אנחנו לא יכולות," מלינה חיילת אחרת.

"בטח שאתן יכולות!"

"קדימה," אומרת המפקדת. היא מתקרבת ומניחה יד על כתפיי. "בואי איתנו. יהיה בסדר."

אני מתנערת מאחיזתה. "לא נכון. לא יהיה בסדר. אף פעם לא יהיה בסדר יותר."

אני חובקת את הספר בזרועותיי ונשכבת על המיטה. החיילות תופסות אותי בידיים וברגליים. אין טעם להתפתל או לנסות להשתחרר. לבני אדם אפשר להתנגד, למכונות לא. הן רובוטים שהוטבע עליהם דגל ישראל והמנורה.

הן נושאות אותי מטה, אל הסלון, ואני מריחה קליפת עץ שרופה. שועה הבעיר את עץ המנגו שלנו, מדורת זיכרון לביתנו.

החיילות גוררות אותי החוצה דרך דלת הכניסה, ואני משתוקקת לנשק את המזוזה שלנו בפעם האחרונה, אך היא כבר איננה. לכן אני ממלמלת את מילות האהבה שאמרו יהודים במשך מאות שנים בדרכם למוות ולייסורים:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, אֲדֹנָי אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ..."