הנאום האחרון של משה



פרק א'

מקדש ללא אלוהים

משנה תורה

ספר דברים כולל סדרה של נאומים, לא נאום אחד. חלק מהמסרים חוזרים על עצמם בכל אחד מהם. והחלקים שלא חוזרים, משלימים זה את זה.42 מכיוון שכך, אפשר לראות בסדרת הנאומים, מבחינת תוכנם, נאום אחד מתמשך. נאום שתופס את רוב ספר דברים.43

יש לספר שם נוסף: "משנה תורה".44 על פי מסורת רבנית, החומש החמישי מכונה כך משום שהוא מספר שוב את כל מה שכבר סיפרו החומשים שקדמו לו, "שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה."45 כאילו שבספר דברים אין שום דבר חדש, וכל מה שבו כבר היה לפניו. בדומה לכך, בתרגום השבעים של התנ"ך קרוי הספר 46,Deuteronomion שמשמעו "חוק שני". כלומר, החוק האלוהי שנמסר למשה בסיני נאמר פעם נוספת במואב. לכאורה, ספר דברים הוא ספר של חזרה בלבד.

במסורת האינטלקטואלית התלמודית מקובל שיֶדע הולך ומעמיק על ידי חזרה מתמדת עליו. "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד,"47 אומרת הגמרא. אין להשוות את לימודו של מי שרק מתקדם בחומר הנלמד, למי שחוזר עליו פעם נוספת. אולי בניגוד לאמביציה האינטלקטואלית הרווחת היום במערב, התובעת מתלמידים "להתקדם" בחומר הנלמד — המסורת התלמודית תובעת לחזור על מה שכבר נלמד. שינון התורה הוא חלק מהותי של המסורת היהודית הלמדנית. לכן השם התלמודי לספר דברים — "משנה תורה" — משליך במידת מה את המסורת הלמדנית הרבנית על מבנה התורה עצמה. חמשת חומשי התורה לא מסתיימים בלי שחוזרים עליהם. אם נחבר את התובנה הזאת לתובנה הקודמת בדבר האנושיות של ספר דברים, מתקבלת התמונה הבאה: התורה היא אלוהית, והחזרה עליה היא אנושית.

אך יש בעיה בתפיסה כזו של ספר דברים, כאילו אינו אלא חזרה על מה שקדם לו — היא אינה עולה בקנה אחד עם מה שכתוב בספר עצמו. לא נדרשת קריאה מדוקדקת בספר כדי לזהות שאין מדובר בחזרה, שישנם הבדלים גדולים בין ספר דברים לספרים שקדמו לו. לא זו בלבד שהסיפור ההיסטורי שמגולל ספר דברים שונה — ולעתים שונה מאוד — מהסיפור בספרים הקודמים; גם החוקים שמופיעים בו אינם בהכרח דומים לחוקים שקדמו להם.48 האם ספר דברים משנן את התורה, או מְשַׁנֶּה את התורה?49 ואולי הבעיה הגדולה בהבנת הספר איננה בגלל השינויים שהוכנסו אליו, אלא בשל מה שלא הוכנס אליו. כשמשה חוזר על חוקי התורה, הוא אינו חוזר על כל החוקים.

החוקים שלא נאמרו

הספר שחוזר על התורה, אינו חוזר על התורה. וזאת בהחלט התפתחות לא צפויה. הרבה חוקים נעדרים מספר דברים,50 חוקים מקודשים וחשובים, ובעיקר חלק ניכר מחוקי הפולחן.51 משה אינו מציין כלל את קורבנות החטאת והאשם המובאים בבית המקדש, ולקורבן העולה — שמוקרב פעמיים בכל יום — יש רק התייחסות שולית וכמעט חסרת משמעות.52 אין בנאום של משה ולו מילה אחת על חשיבותה של הקטורת, על מעשה הטבת הנרות במנורה ועל אפיית לחם הפנים. כמעט כל תוכנו של ספר ויקרא, וכמעט כל הפרשיות העוסקות בעבודת האל במקדש, אינן מוזכרות בספר דברים.53 בניגוד לדימוי שלו, ספר דברים איננו חוזר על התורה. אולי אפשר לומר, שהוא מצנזר אותה.54

מה אפשר להסיק מכך? אי־אפשר להסיק שמשה, בנאומו, ביטל חלק מהחוקים שנמסרו לעם ישראל בחומשים הקודמים, שהרי יש בספר דברים מודעוּת לכך, שקובצי החוקים הקודמים הללו קיימים ושיש לקיימם.55 הסבר פשוט יותר מתקבל משימת לב למבנה הנאום ולתכלית שלו.

הנאום בנוי משני מרכיבים: החוקים שיש לשמור עליהם וההטפה לשמירה עליהם. מבין כל התמריצים לשמירת החוק המושמעים בהטפה של משה, אחד חוזר ומופיע יותר מאחרים. זהו תמריץ שלילי — לאמיתו של דבר, אִיוּם. משה של ספר דברים הוא איש של מקל יותר מאשר איש של גזר. ומה האִיוּם העיקרי שמשה מנפנף בו? הוא אומר לבני ישראל, שאם לא ישמרו על החוקים, יגרש אותם אלוהים מן הארץ שהבטיח להם. "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם."56

יש משהו מעט מוזר בכך, שנאום של ערב הכניסה לארץ מתמקד באִיוּם בגירוש מן הארץ. בני ישראל עוד לא נכנסו אל הארץ המובטחת, והמנהיג שלהם כבר מדבר איתם על היום שבו יגורשו ממנה. לא זו אף זו: משה ממעט לדבר עם העם על האיום המיידי והאמיתי שעומד מולו — המלחמה הגדולה לכיבוש הארץ. העם נמצא ערב מלחמת שחרור, ומשה מדבר איתו על עונש הגירוש. האתגר האמיתי, אומר להם משה, איננו אתגר הכיבוש של האדמה, אלא אתגר ההישארות עליה.

זהו הרקע להבנת ההשמטה הרחבה של הנאום. משה כולל בנאומו בעיקר את החוקים ששמירתם תשמור את העם בארצו. ומכאן אפשר להבין, שחוקים אחרים אינם חיוניים להישארות בארץ. ספר דברים אינו חוזר על כל התורה, אלא רק על אותו חלק בה שהוא קריטי לעם אם רצונו לשרוד בארצו; חוקים שאם לא יישמרו — תתפרק החברה, ושהפרתם תביא לחורבן לאומי. במילים אחרות, ההשמטה של חוקי הפולחן מספר דברים עשויה להעיד כי משה, גם אם הוא מאמין שחוקי הפולחן חשובים, איננו סבור שהם הכרחיים כדי למנוע חורבן. אלה אינם חוקים ששמירתם תשמור על העם בארץ.57

נסכם: ספר דברים איננו חזרה על התורה, אלא על חלק ממנה. יש בו בחירה לחזור על חלקים מסוימים, ובחירה להשמיט חלקים אחרים. בכך ספר דברים הוא בעצם הפירוש הראשון לתורה. הוא ספר שבאמצעותו אפשר להבחין בין חוקים חיוניים לעם הנכנס לארצו לבין חוקים שאינם כאלה. את הפירוש הראשון לתורה כתב מקבל התורה.58

משה והנביאים

לא כל הקורבנות הושמטו מספר דברים. יש התייחסות לקורבנות הנדבות, הנדרים, השלמים והמועדים. למה דווקא אלה? כי הם קורבנות שבני האדם שותפים באכילתם. לעומת קורבנות החטאת שמהם אוכל הכוהן, וקורבנות העולה הנשרפים כליל על גבי המזבח — קורבנות הנדבות, הנדרים, השלמים והמועדים הם קורבנות שהאדם מישראל אוכל עם בני אדם אחרים.

חז"ל מכנים את הקורבנות שנאכלים על ידי הבעלים "קודשים קלים",59 אבל בספר דברים דווקא הקודשים ה"קלים" הם המובלטים. ונראה שספר דברים מדגיש דווקא אותם, משום שאפשר לחלק מהם לעניים ולחלשים. זהו מוטיב שהספר מדגיש שוב ושוב: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם."60 לא את ההקרבה המביאה לקרבת אלוהים מדגיש הספר, אלא את זו המקרבת את האדם אל שאר בני האדם, ובתוכם אל החלשים שבחברה.61 ההדגשה החוזרת ונשנית של הממד החברתי שבקורבנות מעצימה את ההשמטה של הקורבנות האחרים.

כשמשה מתאר את העולות המוקרבות במועדים, החלק המוקרב אל המזבח הוא דווקא הדם: "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל."62 אולם על פי המקובל בפולחן, מקריבים לאלוהים לא רק את הדם, אלא גם את החֵלֶב, שניהם החלק האלוהי שבכל קורבן וקורבן.63 הנביא יחזקאל מכתיר את שני אלה — החלב והדם — בתואר "לחמו של האל".64 והנה, בעוד שבספר ויקרא יש הדגשה של איסור אכילת החלב והדם ושל חובת הקרבתם לאלוהים, הרי בספר דברים החלב כלל אינו מוזכר. מדוע? לתחושתי, משה איננו משנה בספר דברים את כללי הפולחן. לא סביר שספר דברים בא לבשר, שאין להקריב את החלב לאלוהים. אך הוא השמיט את הפרט הקטן הזה, משום שעל פי ספר דברים זהו אכן פרט קטן, שאין הכרח לחזור עליו. אחד מחלקי הקורבן החשובים ביותר אינו מוזכר בספר דברים. זאת עדות חזקה לאדישות כלפי הפולחן השורה בנאום הפרידה של משה.

דברי משה הם הפירוש הראשון לדברי אלוהים, אך במקומות רבים זהו פירוש אילם. משה אינו אומר במפורש שהפולחן חשוב פחות ממצוות אחרות; לא מדברי ביקורת מפורשים על מעשה הפולחן עולה האמירה הנוקבת הזאת, אלא מן המקום השולי שהוא מותיר לפולחן בנאומיו.

אמירה זו, שמובלעת בשתיקתו של ספר דברים, פורצת בקול רועם בדבריהם של הנביאים. המוסר חשוב לאלוהים יותר מן הפולחן.

כשישעיהו עומד מול העם, המתמסר בכל נפשו לפולחן המקדש, הוא זועק במרירות:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. [ישעיהו א, יא־יב]

בבסיס הביקורת של ישעיהו מוצב סולם של היררכיה דתית: סדר העדיפויות של המאמינים הפוך מזה של האלוהים. האל מעוניין בחסד, בצדקה ובמשפט הרבה יותר מכפי שהוא מעוניין באשם, בחטאת ובעולה. כפי שמנסח זאת בתמציתיות הנביא הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת."65

זהו הפירוש שמקנים הנביאים לחוקים שקדמו להם. המדרש הנבואי שלהם על התורה מבוסס על היררכיה שהם מזהים בה, ושאיננה מפורשת בה. התורה לא אומרת במפורש שיש מצוות חשובות יותר ויש מצוות חשובות פחות. הנביאים אומרים זאת. אך בעשותם כן יש להם על מה להתבסס: על השתיקה של ספר דברים. ההיררכיה שמפורשת בנאומי הנביאים מובלעת בנאומו של גדול הנביאים.66

לפיכך, ספר דברים אינו רק פירוש ראשון לתורה. הוא פירוש רדיקלי לתורה.

ההשמטה הכפולה

התורה היא צירוף לא מובן מאליו של שני סוגי טקסטים שונים בתכלית: חוקים וסיפורים.

במרוצת הדורות שימשו שניהם גם בכתיבת הספרות התלמודית, המשלבת הלכה ואגדה. וכמובן, שני המרכיבים הללו נוכחים גם בספר דברים. ספר דברים חוזר על חוקים שנאמרו לפניו וחוזר גם על סיפורים שנאמרו לפניו. אך כשם שהספר משמיט מהחוקים, הוא משמיט גם מהסיפורים. אילו סיפורים הוא בחר להשמיט? לא במקרה, קודם כול את סיפורי המשכן.

הסיפור על התהוות מקום הפולחן — המשכן — תופס חלק ניכר משלושת חומשי התורה שקדמו לדברים. לאחר קבלת עשרת הדיברות משה עולה פעם נוספת להר סיני, כמתואר בספר שמות, ושם מראה לו אלוהים את מבנה המקדש ואת הרכב כליו לפרטי פרטים. ספר שמות, בניגוד לתדמיתו המקובלת, מקדיש מקום נרחב יותר לסיפור בניית המשכן מאשר לסיפור יציאת מצרים. הפרטים הקטנים של המשכן מעסיקים את הספר לא פחות מהאירועים הגדולים של יציאת מצרים. הסיפור כולל את הבחירה בבצלאל כבונה המשכן, את ההתנדבות של חכמי הלב לסייע לו, את רוח הנדיבות של העם שתרם את כל חומרי הגלם, ולבסוף את מעשה ההרכבה של כל החלקים יחד בידי משה. הוא כולל כמובן גם מארז גדול של חוקים, שהם חלק בלתי נפרד ממנו.

וסיפורו של המשכן לא נגמר בספר שמות. לאחר ההתגלות, לאחר יצירת חלקי המשכן, לאחר הרכבת חלקי המשכן, בא הזמן לחנוך את המשכן. ספר ויקרא מקדיש גם לאירוע זה פסוקים לא מעטים. בטקס החנוכה מתרחשת תאונה טרגית — מותם של נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן. וגם בזאת לא מסתיים הסיפור המקראי הנוגע למשכן. ספר במדבר מקדיש פסוקים לא מעטים לתיאור הוראות הקיפול והנשיאה של כלי המשכן השונים ולסדר התנועה והחניה של העם במדבר מסביב למשכן.

מה מכל זה נשאר בשחזור של ספר דברים? מעט מאוד. ספר דברים ניער מסיפור המשכן את רוב ההתרחשויות והותיר רק את הכתובים האלה:

בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי... וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'. [דברים י, א־ג, ה]

קשה להאמין, אבל זה הכול. זה כל מה שנאמר על המשכן בספר דברים.67 אחרי חטא העגל ואחרי שמשה שבר את הלוחות, הוא עלה שוב להר כדי לקבל ולהוריד לוחות חדשים. אלא שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הוא מצווה לבנות ללוחות הללו ארון שיוכל לשים בו אותם. ואיֵה הכרובים? והכפורת? הלוא לפי ספר שמות, אוהל מועד, משכנו של הארון, הוא המקום שבו שומע משה את קולו של האלוהים. אבל לו קראנו רק את ספר דברים, לו הקשבנו למה שאומר משה, לא היינו יכולים לנחש זאת. הדרמה של הספרים הקודמים מתפוגגת בספר דברים. כל מה שנשאר מבצלאל, מהתרומה לבניית המשכן, מהבנייה עצמה, מהדרמה האיומה של נדב ואביהו, היא התייחסות סתומה לַצורך הכמעט־טכני בהתקן לשמירת הלוחות, אולי כדי שהפעם לא יישברו.

המשכן הוא הפרק החסר בסיפור של ספר דברים.

בספר במדבר נכתב, שענן האלוהים ששכן על המשכן סימן לבני ישראל את נתיב הליכתם במדבר:

וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [במדבר ט, יז]

גם לפי ספר דברים, אלוהים הוביל את בני ישראל במדבר:

הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם. [דברים א, לג]

כמעט אותו תיאור, בהבדל אחד: ספר דברים השמיט את המשכן. השמיט את המקום שעליו, לפי ספר במדבר, שוכן הענן. לפי ספר דברים, אין לענן צורך ב"אוהל".

הארון שנעלם

כבר הזכרנו שנאומי הנביאים מהדהדים רעיונות המופיעים לראשונה אצל אדון הנביאים — משה. בדוגמה הקודמת היו אלה הקורבנות, אך אפשר להציע את אותו דגם גם ביחס למשכן. דחיקת מקומו של המשכן מהסיפור של משה, משתקפת היטב בנבואת ירמיהו. כשהנביא חוזה את העתיד הנשגב המחכה לעם ישראל, הוא מתאר עולם שהארון איננו תופס בו עוד מקום בתודעה הדתית של העם:

וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. [ירמיהו ג, טז]

לפי המסופר במקורות, ארון הברית נעלם אי שם בתקופת הבית הראשון. יש מי שמקווים למצוא אותו, לא כך ירמיהו. לא לשיבת הארון מייחל ירמיהו, אלא להיעלמותו המוחלטת מן החיים הדתיים של העם. עולם דתי שאין בו תלות בארון הוא עולם דתי גבוה יותר שאליו יש לחתור, אומר הנביא. ספר דברים צימצם את התפקיד שהיה לארון בעברו של העם, וירמיהו מבטל את התפקיד שיהיה לארון בעתיד שלו.

המקום אשר יבחר ה'

התורה כאמור ממזגת חוקים וסיפורים. כשמשה חוזר על התורה, הוא כמעט משמיט את הקורבנות מהחוקים ואת המשכן מהסיפורים. ההשמטה הכפולה עשויה להיראות מוזרה בהתחשב בהדגשה של ספר דברים את "המקום" שיונח בו לבסוף המשכן ושיוקרבו בו הקורבנות, "המקום" שאלוהים יבחר. זהו אחד המוטיבים החוזרים בנאום. המקום שמשה מדבר עליו יהיה המקום היחיד שיתבצע בו פולחן. בספר דברים ישנו איסור חמור להקריב קורבנות מחוץ למקום "אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". כלומר, ספר דברים, בניגוד לקודמיו, נותן למשכן (ולמקדש שיבוא אחריו) מונופול על פולחן הקרבת הקורבנות. זהו שינוי דרמתי של החיים הדתיים, שינוי שלאדם המודרני אולי קשה להבין. המונופול על הקרבת קורבנות משמעו מונופול על כל הפעילות הדתית. זאת משום שעיקר הפעילות הדתית בעולם הקדום היתה פעילות של הקרבת קורבנות.68

בספר בראשית, האבות שחיו קודם למתן תורה הקימו מזבחות במקומות רבים. אברהם בנה ארבעה מזבחות,69 ויצחק ויעקב המשיכו במסורת הזאת.70 אך גם אחרי שהתורה ניתנה והחוק האלוהי ירד לעולם ושינה את סדריו, מעמדם של המזבחות לא השתנה. משה בונה מזבח למרגלות הר סיני אחרי מעמד מתן התורה.71 האם מותר לעשות זאת? ייתכן שאיסור על הקמת מזבחות כבר מובלע בקובצי החוקים שקדמו לספר דברים,72 אך הוא נאמר במפורש רק בספר דברים. בערבות מואב מודיע משה לנכנסים לארץ ישראל, שמשהו עמוק מאוד בחייהם הדתיים עתיד להשתנות. לא יוּתר להם להקים מזבח בכל מקום שירצו לעשות זאת, לא יוּתר להם להקריב קורבנות בכל מקום שיחפצו. יש רק מזבח אחד, ורק עליו מותר להקריב קורבנות. ומקומו של המזבח ייקבע בידי האל:73

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. [דברים יב, ה־יא].

זאת רפורמה משמעותית. היא משתקפת, לדוגמה, במעמדו החדש של קורבן הפסח על פי ספר דברים. קורבן הפסח הוא קורבן שיש להקריב בכל שנה בפסח, והוא זכר לליל מכת בכורות. באותו לילה מאיים ודרמתי הרג אלוהים את בכורי מצרים ופסח על בתי בני ישראל, שמזוזותיהם סומנו בדם הקורבן. בעת שאלוהים דילג על הבתים המסומנים בדם מבחוץ, אכלו משפחות העבדים המשתחררים את בשר הקורבן בפנים — בתוך הבית.

על פי ספר שמות, קורבן הפסח שבני ישראל נדרשים להקריב עד סוף כל הדורות הוא זכר לאותו הלילה, בעצם זכר לקורבן שהוקרב באותו הלילה: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת."74 זהו פולחן שהוא זכר לפולחן. הפולחן של ליל הבכורות. מטבעו, הפולחן שאמור לשחזר את הפולחן הקדום של ימי מצרים הוא פולחן משפחתי.75 כפי שבמצרים נשחט הקורבן ונאכל במרחב המשפחתי האינטימי, כך בכל דור ודור יש לשחוט את הקורבן ולאוכלו בסביבה המשפחתית האינטימית. אך לא כך הפסח לפי ספר דברים:

וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. [דברים טז, ב]

ספר דברים פונה כביכול אל העם, המשוכנע שאת הפסח עורכים במרחב המשפחתי, ואוסר עליו בדיוק את הדבר הזה:

לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. [דברים טז, ה־ו]

הפסח משתנה. במצרים לא היה אפשר לצאת מהבית — "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר"76 — ואילו בפסח של ספר דברים, משה מכריח את בני ישראל לצאת מהבית אל "המקום". מעכשיו, אומר להם משה, את הפסח עושים רק בזירה הלאומית, ולא במרחב המשפחתי.

ההלאמה של הפסח והעתקתו למרחב הלאומי מדגימות היטב את אחת המהפכות שמחולל ספר דברים. הפולחן נשאב מכל המקומות שהעם נמצא בהם ומתנקז למקום האחד שהאל בוחר. אם קודם לכן זיהינו חוקים שנאמרו לפני נאומו של משה אך הושמטו בנאום של משה (קורבן חטאת), המקרה הזה הפוך: איסור שלא הופיע במפורש לפני נאומו והוא מציג אותו לראשונה בנאומו: איסור על פעילות דתית. ומהי תוצאתו הברורה של האיסור החדש? חילון של המרחב כולו חוץ מהמקדש.77 הפולחן עצמו מאבד מחשיבותו בספר דברים, אך תפקידו של מקום הפולחן דווקא מועצם. מצד אחד, משה מוציא את המשכן מהסיפור שהוא מספר. מנגד, הוא נותן למשכן מונופול על הפולחן.78 מה הוא מנסה לעשות, להחליש את המשכן או לחזק אותו? זהו מהלך שיש בו לכאורה סתירה פנימית שצריך להבין. בדיונים הקרובים היא תתבהר.

ההלאמה של הדת וצמצום האפשרויות הפולחניות

המהפכה הדתית של משה דוחסת את כל טקסי הפולחן למקום אחד. בכך היא משנה את מעמדו של "המקום", וכתוצאה מהשינוי הזה גם את מעמדם של כל שאר המקומות. זאת מהפכה שיש לה השלכות מעשיות מאוד על מקומה של הדת בעולמם של העברים. היא מצמצמת את הפעילות הפולחנית המותרת להם.

לאנשים בעידן המודרני לא קל להבין את עוצמת הטלטלה שגרמה אותה מהפכה ואת מידת המהפכנות שלה. זאת משום שהיום יש תחליפים לקורבנות. לאחר שחרב בית המקדש השני הבינו חכמי ישראל שכדי לשמר את היהדות, יש הכרח לנתק אותה מפולחן המקדש. במסגרת מאמציהם הם מיסדו את התפילה. התלמוד אומר שהתפילות החליפו את הקורבנות. "תפילות כנגד קורבנות תקנום."79 אך המעבר מקורבנות לתפילות הוא יותר מסתם מציאת תחליף — אין אפשרות להקריב קורבן, אז מסתפקים בתפילה. לא כך הדבר: בין שני אלה יש הבדלים גדולים, מהותיים. קורבנות מותר להקריב רק במקדש, תפילות מותר לומר בכל מקום. קורבנות מקריבים רק הכוהנים, תפילות יכולות להיאמר על ידי כל איש ואישה. המעבר מקורבנות לתפילות מוביל בהכרח להתפשטות הפעילות הדתית, מפעילות של מקום אחד לפעילות בכל מקום. מפעילות של משפחה אחת — הכוהנים — לפעילות של כל העם. מהפכת התפילה היא מהפכת הדמוקרטיזציה של הפעילות הדתית.

בדומה למציאות שחוללה המהפכה התלמודית, גם המציאות הרוחנית שלפני המהפכה של משה היתה דמוקרטית מאוד. עיקר הפעילות הדתית היה הקרבת קורבנות, ואלה הוקרבו בכל מקום. בכל מקום שבו היו אנשים, היו גם מזבחות. ובכל פעם שאדם ביקש לאכול בשר, הוא שחט בהמה על המזבח, הציע חלק מהבשר לאלוהים, ואת היתר לקח לעצמו. עצם אכילת הבשר היה פעולה דתית, והיו תקופות שאנשים אכלו בהן בשר רק כאשר היו נכונים לשתף בו את אלוהים.80 אם היום אנשים הלכתיים מסתפקים בברכה לאל לפני שהם אוכלים ("המוציא לחם מן הארץ"), באותם ימים הם היו מציעים לאל פיסה ממשית מארוחתם.

זאת היתה מציאות של ארץ מלאה במזבחות ושל חיים עשירים בטקסים. וזהו הרקע להבנת עוצמתה של מהפכת משה בספר דברים. משה ניסה לצמצם את המציאות של דמוקרטיה דתית. הוא אסר על הקרבת קורבנות מחוץ למקדש, ובכך רוקן את כל המרחב שמחוץ למקדש מאפשרות לפעילות דתית.

במובן המסוים הזה, המהפכה של ספר דברים לכאורה הפוכה מהמהפכה התלמודית המאוחרת יותר. ספר דברים צימצם את הדמוקרטיה והלאים את הדת. וכאשר הלאים אותה, הוא כמעט העלים אותה מחיי היומיום של העם. שהרי אם אי־אפשר לעבוד את אלוהים בכל מקום, גם אי־אפשר לעבוד אותו בכל זמן. רק הזמנים שהעם בא בהם לירושלים משמשים לפולחן. הקניית מונופול על הפולחן למקום אחד רוקנה ממשמעות דתית את רוב המקומות ואת רוב הזמן האחר. המקדש התקדש יותר, אבל החיים מחוץ למקדש עברו חילון עמוק.81

האם לכך התכוון משה — לרומם את המקדש? אם לשפוט על פי הכתוב בספר דברים, התשובה שלילית. הוא אכן רצה לרכז את הפעילות הפולחנית במקדש. אך עם זאת הכריז על מהפכה נוספת, חשובה לא פחות: הרחקת אלוהים מהמקדש.

אלוהים אינו במקדש

ספר דברים מספר סיפור חדש על הפולחן לאלוהים, וגם סיפור חדש על אלוהים עצמו. בספר שמות כתוב שאלוהים ירד ושכן על הר סיני,82 אך כשאותו מעמד מוזכר שוב בספר דברים, אלוהים נותר בשמים. באש הגדולה שהיתה על הר סיני לא הופיע אלוהים, רק קולו נשמע.

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. [דברים ד, לו]

הבדל דומה בין הספרים אפשר למצוא ביחס למשכן. בספר שמות כתוב שאלוהים התכנס בצורה מסתורית, מיוצג על ידי ענן, אל תוך המשכן.

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. [שמות מ, לד־לה]

על פי ספר ויקרא, לענן יש מושב ספציפי. על ארון העדות יש שכבת זהב דקה המכונה "כפורת". מהכפורת יוצאים שני כרובים — ובמרחב שביניהם שכן הענן: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת."83

אלא שמשה בנאומו לא מזכיר את הכניסה של אלוהים בענן אל תוך הגבולות המצומצמים של המשכן. ההתייחסות היחידה למקומו של אלוהים בספר דברים נמצאת בדיון על מצוות המעשר, שבו נרמזת התפנית התיאולוגית של ספר דברים. המצווה הזאת מחייבת את האדם המביא את המעשר לומר נאום קצר, שנכתב עבורו מראש:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ [...] הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. [דברים כו, יב־יג, טו]

במונולוג הקצר של האדם המביא את המעשר מושמעות המילים האלה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם." אלו דברים מפורשים. מעון קודשו של האל הוא בשמים, לא במקדש. ואיפה מכריז זאת האדם? כאשר הוא עומד בתוך המקדש.84 משה רבנו מייצר טקס פרדוקסלי, הממקם את האדם בתוך הבית של אלוהים, ובו הוא מכריז שאלוהים לא באמת נמצא בבית הזה. האל, על פי ספר דברים, לא ירד להר סיני וגם לא התכנס במשכן.

הפרדוקס של מצוות המעשר — ההכרזה על בית אלוהים שאיננו באמת בית לאלוהים — משתקף גם בתפילה שנשא שלמה המלך לאחר שבנה את בית המקדש. שבע שנים אורכת הבנייה, ושלמה משקיע בה מאמצים לאומיים רבים הכוללים עסקאות דיפלומטיות, מסים, ועומס עבודה כבד שעל העם לשאת. אך בתום שבע השנים, לאחר שהמקדש נבנה, נושא המלך נאום שמבטא בבהירות רבה את התיאולוגיה המובלעת בנאומו הקדום של משה:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. [מלכים א ח, כז]

זהו נאום מוזר. זה עתה סיים שלמה לבנות את ביתו החדש של האלוהים, וכבר הוא מודיע שהבית הזה איננו ביתו של האלוהים? "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ." כלומר, היקום כולו לא יכול להכיל את אלוהים — קל וחומר שאין ביכולתו של בית אחד, מיוחד ככל שיהיה, להכיל אותו.85

בהנחיות הנוגעות למצוות המעשר, ובבהירות רבה יותר בנאום שלמה, מודגש המתח המובנה שבין הפעולה שנעשית לבין הדברים שנאמרים. הפעולה מכוונת לבית האלוהים, אך המילים שוללות את קיומו של בית אלוהים. אפשר לחוש במתח הזה גם באופן שהמשכן מתואר בספר דברים:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. [דברים יב, ה]

אלוהים לא שוכן במשכן או במקדש, רק שמו שוכן בהם. מה בדיוק משמעותו של בית, שבו מתגורר רק "השם" של השם, אך לא השם עצמו — קשה להבין. זה נושא שנכתבו על אודותיו לא מעט השערות, שאין זה המקום להיכנס אליהן.86 דבר אחד ודאי: בספר ויקרא נאמר שהאל שוכן במשכן,87 בספר דברים ישנו עידון של הקביעה הזאת.88 לא האל שוכן במשכן, אלא רק שמו של האל. וזה חידוש גדול. בספר שמות ירד אלוהים על הר סיני ועבר אל המשכן, ואילו בספר דברים, כאשר הסיפור מסופר מחדש, מסתבר שאלוהים לא ירד על הר סיני וגם לא עבר להתגורר במשכן. הוא נותר הרחק מהישג יד, בשמים.

מסקנות

שני שינויים גדולים מציע משה. השינוי הראשון: איסור על כל פולחן מחוץ למקדש. השינוי השני: אלוהים אינו במקדש. ישנו מתח מובנה בין שני השינויים. הראשון מאדיר את המקדש — מעניק לו מונופול מלא על הפולחן. השני מצמצם את תפקיד המקדש: מוציא ממנו את אלוהים ומייחס חשיבות מופחתת לפולחן שמתרחש בו. קודם שאלנו אם האיסור על פולחן מחוץ למקדש נובע מקדושת היתר של המקדש. מתברר שלא כן הוא. ספר דברים לא רק מכווץ את פולחן המקדש, הוא מכווץ גם את חשיבות המקדש עצמו.

אם כך, מדוע דורש משה שהקורבנות ייערכו דווקא במקדש?

כדי להשיב על השאלה הזאת, יש לחזור ולהיזכר בהשמטות של ספר דברים. הספר משמיט את מרבית הקורבנות מסדרי החוקים ואת סיפור הקמת המשכן מסדר הסיפורים.89 הוא מצמצם מאוד את המשמעות הדתית של הפולחן, ולכן לא ייתכן שמטרתו היא להעצים את המקדש בכך שהוא מפנה את הפולחן דווקא אליו.

בספר ויקרא מוזכרת פעמיים מצווה שהושמטה גם היא מספר דברים, מצוות מורא המקדש — "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ".90 כיצד ייתכן שדווקא ספר דברים, שממקם את כל הפעילות הדתית במקדש, לא מצווה כלל על מורא המקדש? עובדה זו מעמידה קושי בפני ההשערה שמטרתו של ספר דברים היא להגדיל את כוחו של המקדש באמצעות העתקת הפולחן אליו.

אז מה הסיבה? נראה שהפולחן כּוּוץ אל המקדש לא בגלל החשיבות העודפת של המקדש, אלא בגלל המשמעות המופחתת של הפולחן. האיסור על פולחן מחוץ למקדש לא נועד להאדיר את המקדש, אלא להגביל, לצמצם, את הפולחן.91

רעיון זה איננו מקורי. הוא כבר נאמר על ידי הרמב"ם. בספר "מורה נבוכים" יש ניסיון להסביר מדוע נאסר על אנשים שאינם כוהנים להקריב קורבנות, ומדוע אסור להקריב אותם מחוץ למקדש. לטענת הרמב"ם, התשובה איננה קדושת היתר של הכוהנים או המקדש, אלא פחיתות הערך של הפעילות הפולחנית. לכן מטרת האיסורים כולה היא לצמצם אותה. כלשונו, "כל זאת להמעיט מין זה של פולחן."92

האנלוגיה הבאה איננה מדויקת, אך נדמה לי שהוא מועילה: תיאודור הרצל, בספרו "מדינת היהודים", משרטט את תפקידם החברתי של בתי התפילה שיהיו במדינה שהיהודים יקימו. יהיה להם תפקיד חשוב — אומר הרצל — לשמור בתוכם את הרבנים ולנקות את המרחב הציבורי מהשפעה דתית.

ובכן שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! האמונה מלכדת אותנו, המדע עושה אותנו חופשיים. על כן לא ניתן לאיוויים התיאוקרטיים של מכהני הדת שלנו לבצבץ כלל. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם כמו שנחזיק צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. ובענייני המדינה, המציינת אותם ביקר, אין להם להתערב פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ.93

איך נמנע מכוהני הדת השפעה על המרחב הציבורי, שואל חוזה המדינה. תשובתו פשוטה — נבנה בתי כנסת ומרכזי דת. הפעילות הדתית תתרכז בתוכם ולא תזלוג החוצה. בתי הכנסת של הרצל הם מרחב המחייה של החיים הדתיים. כמו צבא שנדרש להישאר בקסרקטינים שלו כדי למנוע חברה מיליטריסטית, כך הדת צריכה להישאר בבתי הכנסת כדי למנוע חברה תיאוקרטית.

ההצעה של הרצל מזכירה במשהו את הלוגיקה הדתית של ספר דברים. הספר שדוחס את כל הפעילות הדתית למקדש, לא בהכרח עושה זאת מאהבת המקדש ומיראתו, אלא מתוך כוונה מודעת לרוקן את המרחב הציבורי מהקורבנות.

ועכשיו צריך לשאול: האם ספר דברים, המצמצם את פולחן האל, פועל נגד עבודת האל? התשובה היא — לא. דברים הוא הספר הראשון המדגיש את המחויבות הטוטאלית של האדם לאלוהים. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ."94 הביטוי "בְּכָל־לְבָבְךָ", המבטא את ההשתעבדות המוחלטת של האדם לאלוהים, הוא ביטוי המאפיין את ספר דברים, והוא חוזר ומוזכר בו תשע פעמים.95 כשהוא מופיע שוב בספרי מקרא אחרים,96 הרי זה כעין הדהוד של הביטוי בדברים. זה המקור, זאת ההשראה. הספר שמצמצם את חשיבותו של הפולחן, איננו מתכוון בזה לצמצם את מחויבותו של האדם לעבודת האל. בעדכון הרוחני שמציע משה, יש יותר אהבה לאל ופחות טקסים לכבוד האל.97 אך כיצד מבטאים אהבה טוטאלית לאלוהים ללא טקסים הממלאים את חיי האדם בצורה טוטאלית? לספר דברים יש תשובה: העתקת הדגש הדתי מהקורבנות אל המילים.

יהודים ומילים

השורה המפורסמת ביותר בנאומו האחרון של משה היא ללא ספק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד."98 לא כל קוראי שמע ישראל מודעים לכך, אבל מי שקורא לעם לשמוע את דבריו הוא משה. הוא המודיע לעם את דבר אחדותו של האל, הוא המצווה על העם להתמסר לאל התמסרות טוטאלית. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ."99 וכיצד מתמסרים בצורה טוטאלית? התשובה מגיעה מיד אחר כך: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ."100 ההתמסרות לאל מתבטאת בשינון "הדברים". הנאום של משה, או חלקים ממנו, צריכים שינון, כל יום, כל היום, על ידי כל העם. יתרה מזאת, לפי ספר דברים יש לחקוק את הנאום על סלע מיד עם כניסתו של העם לארץ.101 ועוד: המלך מצווה לכתוב את הנאום של משה על ספר ולהגות בו כל ימי חייו.102 ופעם בשבע שנים העם מצוּוה להיקהל יחדיו כדי לקרוא שוב את הנאום.103 במילים אחרות: הספר המרוקן את המרחב מפולחן הוא הספר הממלא את המרחב במילים. המילים הקדושות שצריך לשנן יחליפו את הקורבנות שצריך להקריב — כמוקד החיים הדתיים.104

המהלך שמציע משה בדברים הוא מהלך מוכר: ובניגוד למה שחשבנו קודם, זה לא מהלך הפוך לזה שעשו חכמי התלמוד, אלא זהה לו. כאשר המקדש נחרב, נאלצו היהודים להמיר את הקורבנות בלימוד תורה. ספר דברים מבשר הלכה למעשה את המהפכה התלמודית.105

במשנה מפורשת אומרים החכמים, שלומדי תורה חשובים יותר ממקריבי קורבנות:

"אם היה ממזר תלמיד חכמים וכוהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכמים קודם לכוהן גדול עם הארץ.106

לומדי תורה חשובים יותר ממקריבי קורבנות, משום שבעולמם של החכמים לימוד התורה חשוב יותר מהקרבת קורבנות. בעולם הדתי שייסדו החכמים לאחר חורבן הבית הפך לימוד התורה למרכז החיים הדתיים. זה היה מַעבר מבית המקדש לבית המדרש ומפעולה פולחנית לפעולה למדנית.107

משה, שמשמיט מנאומו את רוב הקורבנות ומדגיש את שינון חוקי האל, מחליף את הטקס בטקסט כמוקד החיים הדתיים. הוא מסמן תפנית בסיפור היהודי, שמבשרת את המהפכה התלמודית. לפני הנאום של משה, הפולחן והקורבנות הם העיקר; בנאום של משה, הטקסט הוא העיקר.108

מנקודת מבט אחרת נראה שההשוואה להרצל היתה שגויה ומופרכת. הרצל רצה לשאוב את היהדות אל תוך בתי הכנסת כדי לרוקן את המרחב מדת. אך לספר דברים יש מטרה הפוכה. הוא מבקש לצמצם את מרחב הקורבנות ולהגביל אותו למקדש, אבל לא כדי לרוקן את המרחב מפעילות דתית, אלא כדי להחליף את סוג הפעילות הדתית בו. העולם שלפני ספר דברים מלא בקורבנות; העולם שספר דברים מנסה לייסד מלא בתורה. במקום יהדות של טקסים — יהדות של אהבת אלוהים, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי. [תהלים סב, יב]

הדיבור של אלוהים אחד הוא, אך הוא נשמע בקולות מרובים. הקולות המרובים שבתורה משתקפים בעוצמה רבה בפער הדתי שבין ספר ויקרא לספר דברים. היהדות שצומחת מספר דברים שונה מאוד מזאת שצומחת מספר ויקרא. העולם של ספר ויקרא מלא קורבנות; העולם שספר דברים מנסה לייסד מלא דברים. יהדות של טקסים מומרת ביהדות של מילים. התורה לא בחרה ביהדות אחת על פני האחרת, היא כרכה את שתיהן יחדיו בתוך חמשת חומשיה. קולו של אלוהים נשמע, כפי שלימד הרב קוק, לא בקול אחד אלא דווקא במתח הגלום בקולות מנוגדים.

סוף דבר

מנינו עד כה ארבע פעולות בנאום של משה:

1. השמטה של הקורבנות ממערך החוקים;

2. השמטה של המשכן מהנרטיב הסיפורי;

3. הוצאת האלוהים מהמשכן;

4. נעילה של כל הפעילות הפולחנית בתוך המשכן.

חיבור ארבע הפעולות הללו הוליד את המסקנה הבאה: משה לא רק מצמצם את מקומו של המשכן בסיפור, הוא גם מכווץ את מקומו בחיים הדתיים של העברים. ולאחר ריקון המרחב מקורבנות, משה תובע למלא אותו בשינון דבר ה'.

השאלה על מקומם של טקסי פולחן בחיים היהודיים עדיין נשאלת היום. לעתים נראה שהעולם היהודי המודרני לכוד בין שתי אידיאולוגיות: האחת שמתמסרת לטקסים הדתיים ומחמירה בהם, והאחרת שמזלזלת בהם ומבטלת אותם. משה, שאינו מדגיש את הטקסים ועם זאת אינו מבטל אותם, מציב דרך ביניים. האינטואיציות המובלעות בנאומו בנוגע למעמדם ולחשיבותם של טקסים דתיים נוכחות בצורה בהירה בספר תהלים.

בפרק החמישים של ספר תהלים מתוארת התגלות:

מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד. יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ. [תהלים נ, ב־ד]

אלוהים מתגלה בתוך בית המקדש וקורא לכל מקריבי הקורבנות וזובחי הזבחים להיקהל ולהקשיב:

אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה. [תהלים נ, ה־ו]

מה יש לאלוהים לומר לאנשים שמתמסרים אליו בזבח ובקורבן? שהוא אינו מעוניין בקורבנות!

לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה. [תהלים נ, ח־יג]

אך בפסוק שלאחר מכן קורה דבר בלתי צפוי — אלוהים מצווה על הקרבת קורבן:

זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ. [תהלים נ, יד]

מדוע לאחר שלילת הקורבנות מצווה אלוהים על הקרבת קורבן? התרחשות דומה חלה גם בפרק שאחריו בספר תהלים. שוב נאמר שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות:

כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. [תהלים נא, יח־יט]

ושוב אומר המזמור דברים כמעט הפוכים:

אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים. [תהלים נא, כא]

פעם נוספת, אחרי ביטול ערכם של הקורבנות, מופיעה ההצעה להקריב קורבן. והמזמור מהדהד את הקול של ספר דברים: לטקסים דתיים יש חשיבות אך רק בתנאי שברור למי שמבצע אותם, שחשיבותם מוגבלת. ספר דברים מזהיר, שהפרזה בחשיבותו של המעשה הדתי מרוקנת אותו מחשיבות כלשהי.

זאת הבחנה שלא נעלמה משמעותה. הרבה מהטקסים המאכלסים את היהדות כיום, כמו תפילות וברכות, נוצרו כתחליף לקורבנות. והפיתוי שחל כלפי קורבנות חל גם עליהן. טקסים דתיים חשופים לפיתוי פסיכולוגי — לתת להם ערך על ידי הגברת ערכם. מהר מאוד הם נתפסים כמעשים שיש להם ערך מוחלט. זהו הפיתוי שתורת משה קוראת לגבור עליו. טקסים דתיים דווקא מאבדים את ערכם כאשר מייחסים להם חשיבות יתר. זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של התודעה הדתית. למצוות הטקסיות יש משמעות רק אם אין להן את כל המשמעות.