מי זה המצלצל בפעמונים?
הדהוד מתנגן ומתגלגל של צלצולי פעמונים נשמע מעל כל העיר בחלל האוויר שלה, הגדוש עד בלי די בצלילים! הפעמונים, הפעמונים – הם מתנודדים ומיטלטלים, נעים ונדים בתנועות רחבות תחת המתלים ובתושבות שלהם במאה גוונים של קול, בערבוביה שכמוה כבליל השפות בסיפור מגדל בבל. הפעמונים כבדים וזריזים כאחד, נוהמים ומצטלצלים, בין הצלצולים אין תיאום זמנים וגם לא הרמוניה; כל הפעמונים מדברים בבת אחת וקוטעים זה את מילותיו של זה, והם קוטעים אפילו את עצמם: ענבל הפעמון מכה ברעש מהדהד בדופן הפעמון ולא מניח להד של הצליל שנוצר לגווע, מפני שהינה הוא כבר מכה ברעש בצידה הנגדי של הדופן וקוטע כך את הֵדיו שלו, כך שכשהפעמונים עדיין אומרים In te Domine speravi כבר מהדהדות גם המילים Beati quorum tecta sunt peccata, אבל אל תוך המילים הללו מצלצלים פעמונים קטנים יותר בצלילים גבוהים, כאילו הנער שעוזר לכומר בניהול המיסה מצלצל בפעמון הקטן המשמש בטקס אכילת לחם הקודש.
מן הגבעות ומן הגיאיות נשמעים צלצולי פעמונים, מכל שבע הכנסיות ברומא המקודשות ביותר לעולי רגל ומכל כנסיות האֵם של שבע הנפות העירוניות שמשני צידי נהר הטיבר, המתעקל פעמיים בתוך העיר. הצלצולים נשמעים מהגבעה האָוֶונטינית, מן המבנים הקדושים שעל הגבעה הפָּלָטינית, מכנסיית סנט ג’ובאני אין לטֵראנוֹ, מעל קברו של האיש שבידיו המפתחות למלכות השמיים, מגִבעת הוותיקן, מכנסיית סנטה מריה מָג’וֹרֶה, מכנסיית סנטה מריה אין פוֹרוֹ, מאזור דוֹמְניקה, קוֹסמֵדין וטראסטֵבֵרֶה, מכנסיית ארה צֵ’לי, מבזיליקת סנט פטרוס שמחוץ לחומות, מבזיליקת סנט פטרוס אין וינקוֹלי ומבזיליקת סנטה קרוצ’ה אין ג’רוּזָלֵמֶה. אבל גם מן הקפלות שבבתי העלמין, מן הכנסיות בעלות הגגות השטוחים שברומא ומחדרי התפילה שבסמטאות הצרות נשמעים צלצולי הפעמונים. ומי יֵדע שמם ותוארם? כמוהם כְּרוח, ואולי אפילו כִּסערה, כשזו פורעת את מיתרי הנבל, כך שעולם הצלילים מתעורר כולו לחיים – הצלילים שרחוקים עד מאוד זה מזה, ואלה שקרובים מאוד זה לזה – וכל הצלילים יוצרים הרמוניה קולית מרטטת: כך, גם אם בתרגום פעמוני הברונזה, מתנהל הכול במרחבי האוויר המתפקעים כאשר הצלצולים נשמעים מכל עבר, לכבוד חגיגה גדולה ולכבוד תהלוכה נשגבת שעתידה להגיע.
מי זה המצלצל בפעמונים? לא האנשים שזה תפקידם. הם יצאו אל הרחובות, כמעשה כל העם, מפני שנשמעים צלצולים כה רבי עוצמה. בִּדקו וּראו במו עיניכם: לצד הפעמונים אין איש. החבלים המשמשים לצלצול בפעמונים תלויים ברפיון, ובכל זאת הפעמונים מתנודדים, וענבליהם מפיקים רעש מהדהד. שמא אפשר לומר שאף אחד אינו מצלצל בפעמונים? לא, רק אדם חסר היגיון בעל חשיבה לא דקדוקית היה מסוגל לטעון כך. ‘הפעמונים מצלצלים’ משמע: מצלצלים בפעמונים, ואחת היא עד כמה חדרי הפעמונים ריקים מאדם. מי הוא אפוא זה המצלצל בפעמוני הכנסיות והבזיליקות של העיר רומא? רוח הסיפור. שמא יכולה רוח הסיפור להיות נוכחת בכל מקום, hic et ubique, למשל בראש המגדל של בזיליקת סנט ג’ורג’ו אין וֵלאבּרוֹ, ולמעלה על הגבעה האָוֶונטינית, בבזיליקת סנטה סָבּינָה, שמשַמרת בקרבּה עמודים ממקדש דיאנה הידוע לשמצה? האם רוח הסיפור יכולה להיות במאה מקומות מקודשים בו־זמנית? אכן, היא יכולה אף יכולה לעשות זאת. היא אוורירית, חסרת גוף, נוכחת־כול, ואינה כפופה להבדל שבין ״פה״ ל״שם״. רוח הסיפור היא זו שאומרת: ״צלצולי פעמונים נשמעים״, ועל כן היא גם זו שמצלצלת בפעמונים. הרוח הזו כה רוחנית וכה מופשטת עד כי דקדוקית אפשר לדבר עליה רק בגוף שלישי, ואפשר לתארה רק במילים: ״זו היא״. ואף על פי כן יכולה רוח הסיפור להתכווץ לכדי פרסונה, פרסונה בגוף ראשון, ולהופיע בדמותו של מישהו שמדבר, והלה מדבר ואומר: ״אני היא. אני רוח הסיפור היושבת היום בספריית מנזר סנט גאלֶן שבארץ האלמאנים, היכן שישב לפנים נוֹטקֶר המגמגם, ואני מספרת את הסיפור הזה כבידור וכסיפור שאפשר להשכיל ממנו עד מאוד, ובפתח דבריי אני מתארת את סופו רב החסד של הסיפור הזה ומצלצלת בפעמוניהן של הכנסיות והבזיליקות של העיר רומא, רוצֶה לומר: אני מדווחת לקורא שבאותו יום של תהלוכה כל פעמוני רומא כולם החלו לצלצל מעצמם.״
אבל כדי שגם הגוף הדקדוקי השני יקבל את המקום הראוי לו, יש לשאול את השאלה: מי אתה, שמגלם את דמותה של רוח הסיפור בעודו אומר ״אני״ ויושב אל המכתבה ששימשה לפנים את נוֹטקֶר המגמגם? ובכן, אני הוא קלֵמֶנס האירי, נזיר מן המניין במסדר הנזירים הבנדיקטיני. קיבלו פה את פניי מתוך אחווה של נזירים, בהיותי שליחו של האב קילִיָאן, המשמש אב המנזר של מנזר קלוֹנמאגְניש, המנזר שהוא ביתי באירלנד; הגעתי כדי לטפח את היחסים ארוכי השנים, המתקיימים מאז ימיהם של קוֹלוּמבּאנוּס וגאלוּס, בין ביתי־מבצרי לבין המעוז הזה של האמונה בישו. במהלך המסע שלי ביקרתי במקומות רבים של למדנות שֶכּולה יראת אל ובאתרים רבים המשמשים מקום משכנן של המוזות, למשל בפוּלדָה, ברייכֵנַאוּ ובגאנדֶרסהַיים, בקהילת סנט אֵמֵראם הסמוכה לעיר רֵגֶנסבּוּרג, בלוֹרש, באֶכטֶרנאך ובקוֹרבִי. והינה פה, במנזר סנט גאלֶן, היכן שאדם יכול ליהנות מספרים של כתבי הבשורה ושל פסוקי תהילים, לצד אוֹמנות ציור בצבעי זהב וכסף על רקע סגול עם שמץ של שָני, ירוק וכחול; היכן שהנזירים שרים מזמור תפילה באופן שלא שמעתיו בשום מקום אחר, באורח כה רב חן תחת ניצוחו של מנהל המקהלה שלהם; היכן שהמזון לגוף כה משובח, ולא כל שכן כוסית היין החביבה שמתלווה לאוכל; והיכן שלאחר הארוחות אפשר לצעוד באופן כה יעיל לבּריאות סביב המזרקה בחצר של המנזר – פה השתקעתי לזמן ארוך מעט יותר, כשאני מתגורר באחד הקיטונות המיועדים לאורחים, המוכנים תמיד, קיטון שבו אב המנזר הנכבד, גוֹצבֶּרט שמו, לא שכח להציב עבורי צלב בסגנון אירי, שעליו מגולפים טלה שנחשים מפותלים סביב גופו, ה־Arbor vitae, ראש של דרקון שבלועו תקוע צלב, ו־Ecclesia, הקולטת את דמו של ישו אל תוך גביע בעוד השטן מנסה ללגום מעט ממנו. הצלב הזה מעיד על המעמד שהיה לפנים לאוֹמנות הגילוף בעץ בכנסיות האיריות.
אני קשור מאוד אל המקום שהוא ביתי ומולדתי, אל נוף החופים הזרועים במפרצים של האי סנט פטריק, אל כרי האחו שם, אל המשוכות החיות ואל שטחי הביצות. משבי האוויר שם לחים ועדינים, וגם משב החיים במנזר שלנו, במנזר קלוֹנמאגְניש, עדין הוא, רוצה לומר: את ההשכלה שרוכשים שם מרסן אורח חיים שיש בו סגפנות מתונה. כמו אב המנזר שלנו, קיליאן, מחזיק גם אני בהשקפה שכבר הוכיחה את עצמה כנכונה מאוד, שלפיה דתו של ישו צריכה ללכת יד ביד עם טיפוח הלימודים הקלאסיים, כדי להיאבק בגסות הלב ובחספוס; וגם אני סבור שאדם אינו בקי בלימודים קלאסיים ואינו יודע מאום על דתו של ישו מתוך אותו חוסר־השכלה ואותה בורוּת, ושהיכן שהבורוּת כבר הִכּתה שורש באחד משני התחומים, סופה שתתפשט גם אל התחום האחר. ואולם, רמת ההשכלה במנזר שלנו גבוהה בהחלט, ולפי הניסיון שלי היא עולה על רמת ההשכלה של אנשי הכנסייה הרומית־קתולית עצמם, שלא פעם יש להם ידע מועט ביותר בחוכמת העת העתיקה, ויש ביניהם לפעמים אנשים שהלטינית הכתובה שלהם היא בעלת רמה שראוי להצטער עליה, גם אם אינה גרועה כרמת הלטינית שמוצאים בקרב נזירים גרמנים, שאחד מהם, אומנם מן המסדר האוגוסטיני, כתב לי לא מזמן: Habeo tibi aliqua secreta dicere. Robustissimus in corpere sum et saepe propterea temptation bus Diaboli succumb. הרי קשה לשאת זאת, הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מכל בחינה אחרת, ויש להניח שגיבוב מילים בסגנון איכרים שכזה לעולם לא היה יוצא תחת ידו של איש כנסייה רומי־קתולי. ובכלל, תהיה זו שגיאה לחשוב שאני רוצה להשמיץ את רומא ואת העליונות שלה – לא, אני דווקא רואה בעצמי חסיד נאמן שלה. ייתכן בהחלט שאנו, הנזירים האירים, שתמיד צידדנו בפעילות עצמאית, ובתחילת דרכה של הנצרות דרשנו באזורים רבים ביבשת אירופה את הדוקטרינות הביקורתיות, רכשנו לנו מוניטין יוצאים מן הכלל גם בכך שבכל מקום – בבּורגונדי ובפריזלנד, בתוּרינגְיָה ובאלמאניה – הקמנו מנזרים המשמשים מעוזים של מיסיון ואמונה. הדבר לא מנע מאיתנו להכיר בהגמון מכנסיית סנט ג‘ובאני אין לָטֵראנוֹ כראש הכנסייה הנוצרית משחר ימיה ולראות בו ישות כמעט אלוהית, שכן רק האתר שישו קם בו לתחייה – אתר זה ולא אחר – נחשב בעינינו לקדוש יותר מכנסיית סנט ג‘ובאני אין לָטֵראנוֹ. בלי לשקר אפשר לומר שהכנסיות של ירושלים, אֵפֵזוּס ואַנטִיוֹכיָה עתיקות מהכנסייה הרומית־קתולית, ואם פטרוס, שלשמע שמו הבלתי מעורער נזכרים בהסתייגות בקריאות תרנגול מסוימות, הוא שהקים את רומא כעיר הכפופה למרותו של הגמון (והוא אכן עשה זאת), הרי אין חולק על כך שהוא הדין גם בקהילה הנוצרית של אנטיוכיה. אבל הדברים האלה אינם יכולים להיות אלא הערות חפוזות בצל האמת שהיא ראשית לכול: אדוננו ומושיענו מינה את פטרוס לשליחו עלי אדמות – כמו שכתוב בבשורה על פי מתי, ויש לציין שרק שם כתוב כך – אבל פטרוס העביר להגמון הרומי את הסמכויות שלו, והעניק לו עליונות על פני כל כנסיות ההגמון שברחבי תבל. הרי כדי להבין זאת, די אם נקרא בצווים ובפרוטוקולים של האפיפיורוּת מן העת העתיקה ונִפנה אל נאומו של השליח פטרוס עצמו לרגל מינויו של ממשיך דרכו הראשון, האפיפיור לינוּס; אני רואה בנאום הזה מבחן של ממש לָאמונה ואתגר לַרוח – עליה להוכיח את כוחה ולהפגין באילו דברים רבים היא מסוגלת להאמין.
כמי שמגלם את דמותה של רוח הסיפור – תפקיד שהוא כל כך הרבה יותר צנוע – כל מעייניי נתונים לכך שגם הקוראים, כמוני, יראו במינוי לכס הקדוש את הדבר הנעלה ורב החסד ביותר שאפשר לזכות בו. ושמי, קלֵמֶנס, שפירושו ‘חמלה’ בלטינית, מעיד גם הוא מייד על כך שאני סר למרותה של רומא; שכן השם שנתנו לי בלידתי הוא מוֹרהוֹלד. אבל מעולם לא אהבתי את השם הזה, שכן הוא הזכיר לי פראיוּת ופגאניוּת, וכשעטיתי עליי את גלימת הנזירים קיבלתי עליי גם את שמו של ממשיך דרכו השלישי של פטרוס, כך שהאיש הלבוש בגלימת הנזירים בעלת החגורה ובשכמיית הנזירים שוב אינו מוֹרהוֹלד הפשוט אלא קלֵמֶנס המעודן יותר, והינה כך אירע מה שפאולוס הקדוש, באיגרתו אל האֵפֵסים, מכנה בשמחה כזו ״ללבוש את האדם החדש״. אכן, שוב אין זה הגוף בשר ודם, שהתרוצץ לו בעולם לבוש במקטורן של אותו מורהולד, אלא זהו גוף רוחני, שחגורת מסדר הנזירים מקיפה אותו – זהו אפוא איננו גוף שאפשר לתארו בצורה מדויקת לגמרי במילים שהשתמשתי בהן כשאמרתי שאני מגלם את דמותה של רוח הסיפור. ובכלל, המילה ‘דמות’ אינה אהובה עליי במיוחד, שהרי היא עלולה להזכיר את המילה ‘דם’, ולכן היא מזכירה גוף שהוא בשר ודם, הוא הגוף שפשטתי מעליי כשהותרתי מאחוריי את השם מורהולד – גוף שהוא כולו ממלכתו של השטן, והשטן מאפשר לו לעשות מעשי תועבה ולהעמיד את עצמו בשירותם של מעשי תועבה, וקשה מאוד לתפוס כיצד ייתכן שהגוף אינו מסרב לזאת. עם זאת, הגוף הוא כלִי קיבול לַנפש ולַתבונה שניתנה לאדם מידי האל, ובלעדיו אין להן לשתיהן בסיס לשכון בו, ועל כן לא נותר אלא לראות בְּגוף בשר ודם רַע הכרחי. זו ההכרה שמגיעה לו, ובהיותו נזקק ודוחה הוא אינו ראוי להכרה שיש בה יותר התלהבות. ואם הכוונה היא לספּר, או לספּר מחדש (שכן הסיפור הזה כבר סופר, אפילו כמה וכמה פעמים, גם אם לא בצורה מפורטת די הצורך), סיפור שעמוס יתר על המידה במעשי תועבה גופניים ומוכיח בצורה איומה לאילו מעשים הגוף יכול להתמסר בלא פחד ובלא עכבות – אם זאת הכוונה, מדוע ירצה המספר להכריז בריש גלי שהוא דמות בעלת גוף?!
לא ולא – בכך שרוחו של הסיפור ריכזה את עצמה בדמות הנזיר שלי, המכוּנֶה קלמנס האירי, היא שמרה על הרבה מן האבסטרקטיוּת שלה, שמקנָה לה את היכולת לצלצל בפעמוניהן של כל בזיליקות השׂרד של חשמני העיר רומא בו־זמנית – ומייד אציג שני מאפיינים הממחישים זאת. ראשית, הינה דבר שהקורא של כתב היד הזה ודאי לא שם ליבו אליו, אולם ראוי להעיר על כך: ציינתי בכתב היד היכן אני יושב וכותב – במנזר סנט גאלֶן, אל המכתבה של נוֹטקר המגמגם; אבל לא ציינתי מה היא השעה ביום, ובאיזו שנה ובאיזו מאה שלאחר לידת מושיענו אני יושב פה וממלא את נייר הקלף בכתב היד הקטן, העדין, המלומד והקישוטי שלי. אין כל נתון מהימן שמאפשר לי לנקוב במועד הכתיבה, וגם שמו של אב המנזר שלנו פה, גוֹצבֶּרט, אינו יכול לשמש נתון לעניין זה. השם הזה חוזר על עצמו לעיתים קרובות מדי במשך השנים, וכשמנסים לאחוז בו הוא הופך בקלות רבה מדי לַשם ״פרידוֹלין״ או לשם ״הארטמוּט״. ואם ישאלוני בהקנטה מתוך רוח טובה, או ברשעות, שמא אני עצמי אולי יודע היכן אני נמצא אך לא מתי, הרי אשיב באדיבות: כלל אין פה מה לדעת, שכן בתור רוח הסיפור יכול אני לשמוח באותה האבסטרקטיוּת שכבר הזכרתי, ומייד אפנה לתאר את המאפיין השני הממחיש אותה.
שכן הינה אני מתחיל במלאכת הכתיבה, ואני מתכוון לכתוב סיפור שהוא מחריד, ובו־זמנית יש לו גם מוסר השכל שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד. אולם לא ברור כלל באיזו שפה אכתוב את הסיפור – בלטינית, בצרפתית, בגרמנית או באנגלוסכסית – ואכן הדבר אינו משנה כהוא זה, שכן אם אכתוב למשל בתֵאוֹדית, השפה המשמשת את האלמאנים דרֵי הֶלוֶוטיָה, הרי שבעתיד יהיה הספר כתוב בבּריטוֹנית, וכך יחשבו הכול כי כתבתי ספר בריטוני. בשום פנים ואופן אינני טוען שאני שולט בכל השפות שהזכרתי, אבל הן זולגות זו אל תוך זו בעת שאני כותב והופכות לשפה אחת, כלומר לְלשון. שכן כך הם פני הדברים: הרוח של הסיפור היא רוח חסרת כבלים עד כדי אבסטרקטיות, שהאמצעי שלה הוא השפה עצמה וכשלעצמה, השפה גופא, שמציבה את עצמה כדבר אבסולוטי ואינה מעניקה משקל רב לניבים ולאלים לשוניים אזוריים. הרי לוּ עשתה כן, היו בכך פוליתאיזם ופגאניות. האל הוא רוח, ומעל לשפות ישנה הלשון.
דבר אחד בטוח – אכתוב בתבנית של פרוזה ולא בתבנית של שירה, שבסך הכול אינני מכבד אותה במיוחד. בעניין זה אני פועל בהשראתו של הקיסר קארוֹלי דווקא, שלא היה רק מחוקק ושופט דגול לעמים אלא גם פָּרשׂ את חסותו המגוננת על תורת הדקדוק ושימש פטרון רב תושייה לכתיבה נכונה על טהרת הפרוזה. אני אומנם שומע טענות שרק משקל וחריזה הם שמאפשרים צורת כתיבה מהודקת וקפדנית. אבל זאת הייתי רוצה לדעת: מדוע אותה צורת כתיבה, במשקל יאמבּי קופצני בעל שלוש או ארבע רגליים, שנוסף על כך מידרדר מדי פעם לכדי טרטורים רעשניים, דקטיליים ואנפסטיים, ולשון שיש בה מעט חריזה צלילית מבדרת בין המילים האחרונות בכל שורה – מדוע כל זה מייצג את צורת הכתיבה הקפדנית וההדוקה יותר לעומת כתיבה פרוזאית בנויה היטב, עם כל המאפיינים הריתמיים שלה, שהם הרבה יותר מעודנים ונסתרים? אמחיש את דבריי. יכולתי לכתוב למשל:
היֹה היה אחד ושמו גְרימָאלד, דוכס בתוארו,
רוחו של השבץ שלחה אותו אל מותו,
אחריו השאיר את בְּנו ובִתו,
זוג חוטאים שאין כמותו!
ייתכן כי הייתה זו תבנית כתיבה קפדנית והדוקה יותר מאשר תבנית הכתיבה הפרוזאית, שלה בסיס דקדוקי איתן, שבאמצעותה אשמיע עוד מעט את הסיפור רב החסד שלי באוזני הקורא ושבה אשתמש בצורה כה מופתית ורבת רושם עד כי עמיתים רבים שיִכתבו אחריי – צרפתים, אנגלים וגרמנים – ישאבו רעיונות מן הכתיבה שלי ויוכלו לחרוז חרוזים בהשראתה.
לאחר ההקדמה הזו, אפנה כעת לסיפור עצמו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.