הנביאה והאידיוט

1

קיץ 2011

יוהן היה ילד טוב. תמיד נכון לסייע. ובאותה מידה – טיפש.

הוא לא הבין הרבה מאוד דברים. למשל, שאחיו הגדול הוא בכלל לא האח הגדול הכי טוב בעולם.

לא יותר משנתיים הפרידו בין השניים, אבל יוהן העריץ את פרדריק כפי שבן עשוי להעריץ את אביו. אב שמעולם לא היה להם. כלומר, היה להם אב. שנעלם טרם לידתו של יוהן וצץ בהזדמנויות נדירות לאורך השנים. הפעם האחרונה הייתה בלוויה של אימם. בהתכנסות המסורתית שלאחר טקס האשכבה הוא העניק לבניו דירת שנים־עשר וחצי חדרים באחת הכתובות היוקרתיות ביותר בשטוקהולם, אמר לפרדריק שהוא גאה בו, וליוהן שאולי יום אחד הכול יסתדר. ואז הסתלק כלעומת שבא.

האחים היו דומים זה לזה מבחינה חיצונית, אבל שונים מאוד כבני אדם. האח הגדול הלך בנתיבותיו של האב הנעדר, כבר היה בדרכו להיות דיפלומט, שאף להיות שגריר. האח הצעיר לא החזיק מעמד אפילו במשרה של דוור. בזמן שהאחד הצטיין בהכשרות דיפלומטיות במשרד החוץ, השני דאג לשמור על דירת שנים־עשר וחצי החדרים במצב סביר, כי היה טוב בזה.

בשעות הערב היה פרדריק צונח בכורסה בספרייה ובחיקו ערמת מסמכים, ומבקש כוסית ויסקי מיוהן. הוא היה מחשב מתי יהיה רעב, ובהתאם מצווה על אחיו להגיש את ארוחת הערב.

"שבע ורבע," הוא היה יכול לומר לאחיו. "ובזה אני מתכוון שבע ורבע. עכשיו לך ותעזוב אותי בשקט."

יוהן הרגיש נחוץ. הוא היה גאה באפשרות להועיל ולתרום. היה לו נעים להיות חלק מהֶקְשֶר רחב. ולמרות שהיה מסתבך בכל פעם שניסה לחשוב, הוא מצא עניין בהסתופפות בין הסירים, בטעימות וברחרוחים.

פרדריק היה מרוצה מהתוצאה רק לעיתים רחוקות, ובעצם אף פעם לא. אבל מדוע שיהיה מרוצה? יוהן הרי לא ידע לעשות שום דבר, והאח הגדול הצטיין בביקורת בונה.

"לא כל כך הרבה אורגנו ברוטב, חתיכת אידיוט!"

הוא גם הקפיד על נימוסים והליכות.

"אסור להגיש פּינוֹ נוּאַר בגביע של בורדו. כמה פעמים אני אצטרך להגיד לך את זה?"

פעם אחת הספיקה. המטבח היה מקום העבודה העיקרי של יוהן מאז היה בן שתים־עשרה, אז חלתה אימו ונבצר ממנה לבשל. כעבור שש שנים היא נפטרה ממשהו בלטינית, שיוהן לא הצליח לזכור.

בהתחלה סיפוק שירותים לפרדריק היה כמו משחק שנמשך לתוך בגרותם. עוד בילדותם כינה אותם פרדריק "אדון ומשרת". אחד מהם היה האדון, השני משרת. אם המשרת כשל במילוי הוראות או שכח לומר "כן, אדוני" או "לא, אדוני", הם התחלפו בתפקידים והמשחק נמשך. פרדריק תמיד הצטיין בכול, רק לא במשחק הזה. הוא תמיד שכח והתבלבל, וכמעט לא גילם את תפקיד המשרת. כשקרב היום שבו היה אמור לעבור לגור במדינה אחרת והכול היה עתיד להשתנות, יוהן כבר הספיק לצבור – להוציא רגעים ספורים – חמש־עשרה שנות ניסיון כמשרת.

"אתה חכם מדי בשבילי, זה הכול," הודה פרדריק. "עכשיו לך תביא את המזוודות שלי מהמזווה. אחרי זה אתה יכול לגהץ את החולצות ולארוז את החפצים שלי. רק אל תשכח את הבשר בתנור. אמרנו גורגונזולה, נכון? אני מתחיל להיות רעב."

"כן, אדוני. כן, אדוני. לא, אדוני. וכן, אדוני."

לשכוח את הבשר? לא יקרה. חשוב להקפיד על טמפרטורה מדויקת. צריך לאפות בחום של 110 מעלות, להוציא את הנתח ב־50 מעלות ולתת לו לנוח עד שהחום הפנימי של הבשר יעלה את הטמפרטורה ל־5.54 מעלות. מה שהשאיר לו אחת־עשרה דקות בדיוק לערוך את השולחן.

פרדריק עמד על סף המשרה הדיפלומטית הראשונה שלו במדינה זרה. דברים רבים טרדו את מנוחתו של האח הגדול לקראת המעבר. יוהן, עם גוש הולך וגדֵל בבטן, התכונן להינטש בדירת שנים־עשר וחצי החדרים המהודרת ברחוב סְטְרַנְדוֵואגֶן, אבל ליבו של פרדריק היה רחב מכדי לאפשר מצב שכזה. הוא מכר את הדירה וקנה לאחיו הקטן קרוון. עם מטבח מאובזר! יוהן קיבל כרטיס אשראי, עם הקוד הסודי 5-3-2-1. פרדריק בחר לו את הקוד בעצמו "כדי שאפילו אתה לא תוכל לשכוח. הבנק לא הסכים ל־4-3-2-1."

"4,3,2,1," החרה אחריו יוהן.

"5,3,2,1, אידיוט שכמותך," נזף בו פרדריק.

הוא הטעין את הכרטיס בחמישים אלף קרונות והכריז שמהיום ואילך יוהן עומד ברשות עצמו.

"כן, אדוני," הודה לו יוהן, מוטרד מהלא־נודע, אבל בו בזמן אסיר תודה על העזרה שקיבל.

וכאילו לא די בכך, פרדריק טיפל במכירת הריהוט שעבר מדור לדור במשפחת לוּבֶנהוּלט. הריהוט כלל פסנתר כנף, שמונה שטיחים פרסיים, מספר דומה של ציורי רנסנס, כלי חרסינה, שידות, נברשות, ארונות ומראות. החברה שרכשה את הריהוט תיארה אותו במילים "נדיר ביופיו". יוהן שמע, אבל הרי לא היה איש של מילים. פרדריק הסביר לו שמכירת הרהיטים כנראה תכסה את עלויות הטיסה לרומא. וכך לא נותרו עוד הרבה דברים לעשות. האח הגדול הדריך את יוהן לגבי הקרוון. יוהן יצטרך חשמל כדי להטעין את הסוללות, אחרת לא יוכל לבשל. היו לא מעט אתרי קמפינג לקרוונים ברחבי שטוקהולם, פרדריק הזמין לו חניה קבועה בפיסְקְסֶאטְרַה. זה חניון יקר להחריד, ציין פרדריק, ודרש מאחיו להסיע אותו לנמל התעופה לאות תודה.

הם לא הספיקו לנסוע הרחק כאשר הדיפלומט לעתיד החליט כי עדיף שינהג בעצמו. יוהן כבר הקדיש שתי דקות להיכרות עם ההגה, אבל לא התנגד לחילופים. נהיגה הייתה בעיניו מסובכת כמו רוב הדברים האחרים. לפני הכניסה לאולם הנוסעים פרדריק הפטיר משהו שיוהן לא הבין, ואז נפרד לשלום ואיחל בהצלחה, לקח את שתי המזוודות שלו ונעלם.

ההוא שמאז ומתמיד ידע שהוא חסר ערך מצא את עצמו לראשונה בחייו כשהוא לבדו. תחילה החליט לנהוג כל הדרך לפיסקסאטרה כדי להכיר את הקרוון. למרבה המזל, הרכב היה אוטומטי, והיה צריך לתפעל רק שתי דוושות, לא שלוש. הוא האמין שיסתדר, כל עוד לא יחשוב על דברים אחרים בזמן הנהיגה. והוא לא חשב שהוא צריך לחשוב על דברים אחרים. אבל בדיוק בגלל זה הוא שכח לעבור נתיב בדרכו חזרה לשטוקהולם, ירד במחלף הלא־נכון ומצא את עצמו מול מרכז קניות.

"איזה יופי!"

וכך מטבח הקרוון היה עמוס עד להתפקע כשלבסוף מצא יוהן, אחרי תמרונים לאינספור, את החניון המשתרע מדרום־מזרח לעיר.

"יקר להחריד," כינה פרדריק את החניון. זו בוודאי הייתה האמת, אבל ליוהן הוא נראה זול מאוד. כמו מגרש כדורגל, בערך. יותר בוץ מדשא. כמה עמודי חשמל פזורים בשטח. שלט שמפרט כל מה שאסור לעשות במקום. יוהן לא הספיק לקרוא, הוא היה מרוכז בחניון.

המקום היה ריק לגמרי פרט לקרוון אחד נוסף במרחק מה במדרון. יוהן הניח כי בימי הקיץ אנשים כנראה מעדיפים להסתובב בדרכים ולא לחנות באתרי קמפינג.

אבל הוא לא היה צריך לחשוב על זה. הוא היה אמור להתרכז בדוושת הגז. ובדוושה הסמוכה. ובהגה. לסטות כדי לא להתנגש בקרוון האחר. ולבלום. אבל כמעט הכול קשה. היה לו ביש מזל, או איך שלא קוראים לזה.

כי הקרוון הבודד עמד במקום בכלל לא מתאים, והוא התקרב והתקרב אף על פי שלא זז מהמקום. יוהן הבין שזה מפני שהוא עצמו מתקדם.

הדוושות נראו אותו דבר. דוושת הגז מימין, הבלם משמאל. אבל מה זה ימין? ושמאל?

אחרי שצלח את הדרך מנמל התעופה, כל מה שיוהן ידע הוא שמדובר בעניין דחוף. הוא חייב לבלום! והוא הימר על הדוושה הלא־נכונה. הוא שב והימר. והפעם צדק. וכך נמנעה התנגשות גדולה. הקרוון שלו אמנם פגע בקרוון האחר היחיד בשטח. אבל מדובר בפגיעה יחידה. ויוהן הצליח לבלום.

הקרוון האחר התחיל להתגלגל במורד. והאיץ. מטר. שניים. חמישה. אולי עשרה, עד שהתנגש בעץ בודד.

"לא טוב," פסק יוהן.

אם כי היה אפשר להגיד שכן.