הנבלים 4 : אדונית הרשע

טירתה של הפיה האפלה הטילה צללית משונה על רקע השמים הגועשים ויצרה ספירלה מרהיבה של ערפל ירקרק זוהר. פרץ של אור בוהק בגון האזמרגד ניתז לפתע מהמגדל הגבוה ביותר כשולח אזהרה לכל יצור שנמצא בסביבה מפני התקף הזעם הנורא שפקד את מליפיסנט. עוזריה התפלצתיים הצטמררו כשהטירה התנועעה בפראות מעוצמת כעסה וגרמה ללהקת העורבים האהובים שלה להתעופף משם. במשך שש־עשרה שנים כמעט חיפשו היצורים שלה את הנסיכה אורורה. אך כל זה היה לשווא. עכשיו, ביום הולדתה השישה־עשר, היתה הנערה בביתה, בטירתו של המלך סטפן, והתכוננה לתפוס את מקומה בחצר המלכות.

מליפיסנט צעדה הלוך ושוב בחדרה. היא לא הצליחה ליצור קשר עם האחיות המשונות באמצעות העורבים ששלחה. "מדוע הן לא הקשיבו לי?" סיננה בזעם. "אסור היה להן לבטוח באורסולה!"

מליפיסנט נזקקה לאחיות כעת יותר מאי־פעם וחששה שאיבדה אותן. היא ניגשה אל המראה המכושפת שהיתה תלויה על קיר חדרה. האחיות נתנו לה אותה לפני שנים רבות.

"הראי לי את לוסינדה! הראי לי את רוּבּי! הראי לי את מרתה!" ציוותה. פני המראה התערבלו באור סגול זרחני. הפיה האפלה מעולם לא הצליחה לשלוט לגמרי בקסמי המראות כפי שעשו האחיות המשונות ולכן השתמשה במתנה שלהן רק לעתים רחוקות. למרות זאת, כעבור רגע הופיעו על הזכוכית דמויותיהן המטושטשות של האחיות. הן נעו ללא מטרה בחדר מראות גדול. היה נראה שהן קוראות בשם כלשהו שוב ושוב, אך מליפיסנט לא הצליחה להבין מה הן אומרות.

"לוסינדה! את שומעת אותי? אחיות! אני זקוקה לכן!" קראה. לרגע חשבה שהן שמעו אותה, משום שהאחיות חדלו בבת אחת משיטוטן חסר המנוח.

"אחיות! איפה אתן? אני צריכה את עזרתכן עם אורורה!" קראה מליפיסנט.

לפתע נעשתה דמותה של לוסינדה במראה מובחנת יותר. פניה ריצדו במערבולת ערפל סגולה של קסם והיא מסרה לפיה האפלה הוראות קדחתניות. "את מוכרחה להיכנס אל הטירה הזאת, מליפיסנט! השתמשי באש! השתמשי בעשן! השתמשי בחריזה! השתמשי בכל אמצעי העומד לרשותך, אבל לכי! בראי את האבדון שלה בכלי יומיומי, ואם צריך שלחי אותה אל ארץ החלומות. אנחנו נמתין לה. אבל עלייך למצוא דרך להבטיח שהיא לא תתעורר לעולם! כוחותינו אינם כתמול שלשום במקום הזה. הכול תלוי בך! עכשיו לכי!"

ואז, באותה מהירות שבה הופיעה, לוסינדה נעלמה. מליפיסנט ראתה כעת רק את הפנים הירוקות שלה עצמה משתקפות במראה. וכל כמה שניסתה לקרוא ללוסינדה ולאחיותיה, לא הצליחה לזמן אותן שוב. היא ניפצה את המראה לפיסות זעירות במקל שלה, כועסת יותר מתמיד על האחיות המשונות בגלל טיפשותן.

אחר כך פנתה אל עורב המחמד האהוב עליה, דיאַבְּלוֹ, שהיה ישוב על כתפה. "נראה שהאחיות המשונות אבודות בארץ החלומות. אמרתי להן שמשהו כזה יקרה אם הן יעזרו לאורסולה! והן לא הקשיבו, הטיפשות!"

היא הידקה את אחיזתה במקל. הכדור הירוק שבקצהו החל לזהור. "אני אשתמש באש, בעשן ובחריזה! הפיות החטטניות האלה חשבו שהן יוכלו להחביא ממני את ורד־הבר היקרה שלהן. הן חשבו שיוכלו להגן עליה מפני. אבל אני יודעת שהיא עם המלך והמלכה בטירתם ברגע זה ממש!"

מליפיסנט ניגשה בסערה אל האח. "אני אשתמש באש!" צעקה וחבטה בחוזקה במקלה על רצפת האבן. הטירה רעמה ולהבה גדולה התלקחה באח, ואחריה הופיעה אש זהה בחדרה של הנסיכה אורורה. דרך הלהבות יכלה מליפיסנט לראות את אורורה בוכה. "מסכנה קטנה, היא לא יודעת שהיא מאורסת לאהבת האמת שלה! מוטב כך," אמרה.

"כעת אשתמש בחריזה," הכריזה מליפיסנט, כיבתה את האש ועצמה את עיניה כשמילות הכישוף האפל מתערבלות במחשבותיה.

קח אותי אל ורד־הבר היקרה שלהן

ואת הפרק הזה השלם.

בעשן, באש ובליל

היא תיגע בכישור שאקלל.

על ורד־הבר היפה תיפול תרדמה,

לנצח תהיה לכודה בתנומה.

מתוך האח של אורורה הסתלסלה מעלה תימרת עשן זעירה באופן מבשר רעות. עיניה הצהובות של מליפיסנט זהרו על רקע צבעה השחור של האח והיא שיגרה את עצמה אל טירתו של המלך סטפן.

כשף את ורד־הבר באור בוער

בלי פחד, בלי צער, בלי לברוח מהר.

היא תבוא אחריו בלי לאבד תקווה

ותישן לנצח בלי כל דאגה.

בחדרה של הנסיכה הופיע כדור בעל גוון ירוק מבחיל. הוא קרן בזוהר ירוק משונה על פניה החיוורות של הנערה והיא התרוממה משידת המראות שלה. כדור האור פיזז אל מול עיניה ובכוח הכישוף משך אותה בעקבותיו דרך מסדרון שיצרה מליפיסנט בתוך האח. הנסיכה עקבה אחריו כמהופנטת במעלה גרם מדרגות חשוך וקר אל מעבר מקושת שדמה באופן מוזר לקבר. מליפיסנט שמעה את הפיות הטובות הטורדניות קוראות בשמה של ורד־הבר. בהינף יד אטמה את המעבר והשאירה אותן מאחור.

אורורה טיפסה מעלה עוד ועוד עד שהגיעה אל המגדל הגבוה ביותר בטירה. הפיה האפלה הפכה את הכדור הזוהר הזדוני לכישור. סוף־סוף הקללה שלה תושלם.

הגלגל מסתובב וכך גם הזמן,

אלוהי הוא ולעצירה בלתי ניתן.

הוא טווה את כישוף השינה לעד,

בעולם החלומות תישמר היא לבד.

הנסיכה הושיטה את ידה אל הכישור אך היססה. נראה שכוח כלשהו בתוכה נאבק בכישוף המרושע של מליפיסנט.

"געי בכישור! געי בו, אמרתי!" ציוותה מליפיסנט. הקסם האפל שלה גבר על התנגדותה של הנסיכה האומללה, שהושיטה את ידה ונגעה קלות בקצה הכישור. המחט החדה ניקבה את אצבעה והעבירה תחושה מחליאה בכל גופה. היא חשה את החיים מתרוקנים ממנה ועולמה השחיר. מיד אחר כך נפלה ארצה לרגליה של מליפיסנט, שהוסתרו מתחת לגלימותיה הארוכות של הפיה האפלה.

ברגע הזה פרצו שלוש הפיות הטובות אל החדר. פניהן הקטנות הביעו פחד ודאגה.

מליפיסנט גיחכה אל השלישייה. "שוטות אומללות שכמותכן! חשבתן שתוכלו לנצח אותי! אותי! אדונית כל הרשע כולו!"

סוף־סוף, הנסיכה אורורה היתה שלה.

אחרי כל השנים הארוכות האלה, הקללה שלה הרדימה את נסיכתן האהובה, בדיוק כפי שציוותה.

הניסיונות שלהן להגן עליה כשלו. מליפיסנט הסיטה את גלימתה אל צד אחד.

"ובכן, הנה נסיכתכן היקרה!" הוסיפה בקרקור ניצחון.

שלוש הפיות הטובות השתנקו לנוכח המראה הנורא. גופה חסר החיים של ורד־הבר היקרה שלהן היה מוטל על רצפת האבן הקרה. הנזר שלה היה מונח לצדה, כסמל נבואי לכך שהיא כבר לעולם לא תהיה מלכה.