הנובל

נכבדַי, חברי האקדמיה,

לאחר שנים של בחירות שנויות־במחלוקת, לעתים מוטעות ואפילו מבישות, סוף סוף, רבותַי אצילי הנפש, הכיתם על חטא והגעתם להחלטה הנכונה. יקירַי, מילאתם את חובתכם. איחולַי. אין שום ספק שהפרס מגיע לי.

מילדותי המוקדמת הועדתי את חיי לספרות. לא בדיוק לקריאה וללימודים קלאסיים, הבחירה השכיחה יותר, שאינה מקורית כלל, אלא להתמרת ה״אני״ שלי הביוגרפי, האמיתי, ל״אני״ בדיוני, לפיתום המדברר זיכרונות ויצירות של אחרים. לרגל המעמד הנשגב הזה ייעדתי את עצמי להתגלגל בחייהם של הסופרים שעמדו כאן לפנַי ולהטמיע בתוכי את האירועים שהתרחשו בחייהם. כולם מתגלמים בי. אין עוררין על כך שאני הוא ״היצירה היוצאת דופן ביותר, החותרת לשלֵמוּת״, כפי שהורה לכם אלפרד נובל בצוואתו על מנת להוקיר את חתני הפרס.

פרס זה נועד להוקיר את אלה, שבאמצעות האמנות רוממו את החיים והעניקו להם משמעות עמוקה יותר. אלה שבמהלך ההרס הנתעב של האנושות הבחינו בניצוץ אלוהי נשגב. מי שהתעלו מעל אינטרסים אישיים בנאליים והגיעו לפסגה בלימוד וחקר השפה הספרותית. אני מייצג את האוטופיה הזאת. אני הוא גיבור העלילה שלכם. אני גם מדבר בשמכם. באושר רב ובגאווה. אם כי אני משוכנע שהבחירה בי היא הנכונה, אני מקבל את הפרס בענווה. רוב תודות.

אני מאמין שרבים מכם חשים אי־נוחות למשמע הפתיח של הנאום שלי. מתנשא? יהיר? מזויף? הייתכן, רבותי, שאתם כבר מהרהרים באופן שבו תוכלו לשלול ממני את אות ההצטיינות שלי? אחרי ככלות הכול, מאז שנת 1901 ואילך עולים כל חתני הפרס על הבמה באצטלה של ענווה, הפתעה והכרת טובה. אבל הבה נהיה כֵּנים, אין זה הזמן להתחכמויות. כל סופר הוא שילוב של נרקיסיזם ודוֹריאן גרֵיי. כל סופר הוא נוקדני, חוצפן, שחצן, יהיר. זו מהותו. וגם אם היא מוסווית, אי אפשר להעלים אותה. הרשו לי, אם כן, לפרושׂ לנגד עיניכם, לחשוף, ולהרוס את הפַּן הבלתי חדיר, הסמוי, החמקמק והארור – אך החיוני ליצירה – של כת הסופרים.

אם האמנות נועדה לחשוף את נפש האדם, על תהפוכות חייו וחוויותיו, אני עומד להגיש לכם את מהותהּ הכמוסה. כֻּלָּם, כל מי שכתב אי פעם ספר, חלם על רגע התהילה הזה. כֻּלָּם, לרבות מי שמכחישים זאת, הרגישו שזכו להכרה ולכבוד שהם ראויים להם, או חלילה שרדפו ומחקו אותם באורח נפשע. אין ספק שכל סופר, כולל מי שכותב באינטרנט, משוכנע שהוא ניחן בכישרון עילאי.

הנוהג הוא להוקיר ולהלל את כל מי שהגיע לכאן. להכריז עליו כרב־אמן, מושא להערצה, מקור להשראה וליראת כבוד. להציבו על במה מקודשת וכמעט בלתי־נגישה במשכן הכבוד והתהילה, כאילו היה אחד מאֵלי האולימפוס. אבל הרשו לי לומר לכם במאמר מוסגר: סופר אמיתי, על מילותיו הרגישות והכֵּנות ביותר, מסתמך על סטיותיו, על מעשיו המבישים, על הדחקוֹת זימתיות, נאלחות ומוצפנות.

בנאומי אתעקש להחמיא למעשים ולטקסטים ידועים לשמצה. לכל מה שהיה ועודנו סודי ומביש. ביזיון, חברים, הוא תוצר שיש לו ערך רגשי. זאת התעלוּת הרוח. מדובר בצורך להקדיש תשומת לב מיוחדת למה שלא תועד אבל אפשר להסיקו, למה שניתן לתקנו וליצור אותו מחדש מן הכישלונות, מן ההשמצות, מן השִכחה. משהו שאי אפשר להשיגו אפילו באמצעות הבִּדָּיוֹן.

נכבדַי, פרנץ קפקא, אחד הענקים הנשכחים כאן, בנאומו המשולהב כקוף לשעבר, פנה אלינו במשפט: ״מורַי ורבותי חברי האקדמיה״. קפקא האירוני, העוקצני, הכופר בכול, המקולל, רוצח האֵל, מעניק לנו התחבטויות נפש. באבסורד שבמילים, במקוריות שבפשטות, באכזריות היומיומית שאין לה קץ – הוא היה ויהיה תמיד ייחודי. כמו מְסַפֵּר מן התנ״ך. מיסטיקן. מיתי. פורץ דרך לסופרים רבים שהלכו בעקבותיו, לאלה שרדפו אותו וגם לאלה שקדמו לו. והוא, רבותי, אולי תופתעו לשמוע, באותו נאום מפורסם שנשא, כינה אותנו ״קופים״. הוא חירף וגידף והאשים אותנו בחוסר הגיוננו, באי־הרציונליות שלנו ובסטיותינו. Gentlemen, הוא טפל עלינו שאנו מסוגלים לשחק בצואה שלנו! איזו השמצה נאה! השאלה היא האם היה אוזר אומץ לשאת נאום כזה כאן, באולם הזה? האם היו לו ביצים של קוף כדי להשפיל in loco אותנו, הנאצלים הנפוּחים מחשיבות עצמית, המחזיקים ביֶדַע? או אולי מצא מפלט בזרועות הבִּדָּיוֹן? האבסורד? החריג? אני חושש שאילו היו מעניקים לו את הפרס, הוא לא היה עומד בכך. אבל מתוך עיקרון בחרתי להתחיל את הנאום שלי כמוהו. והמבין יבין.

קפקא מדהים אותי תמיד ביכולתו ובמקורות־השראתו לכתיבת יצירות־הענק שלו. אני מרגיש כסדיסט כשאני מנסה לגלות מה הילך עליו אימה. כשאני מנסה לחשוף את המפלצות שרדפו אותו. מה לכל הרוחות מקורם של הסיפורים הקצרים שלו, אלה המעיקים ורבי העוצמה? האם בחייו הקטנים והבנאליים כפקיד בחברת ביטוח, או אולי בייסורים ובפחדים האינטימיים ביותר, באקסטזות ובחשיפות האינטימיות? אני סבור שהוא נחשף באינטימיות שכזאת על מנת לזכות במחילה.

לא אתעכב על הספרים, המחקרים והחיבורים האקדמיים שלו. כולם ידועים זה כבר והיו עלינו למעמסה. אני שואב הנאה מהחשיפה הפומבית שבחליפת המכתבים שלו. אני רוצה לכבד את האיש ולהיטמע בו, ב״תולעת הרכה״ שהתערטלה בפני פֶלִיצֶה בָּאוּאֶר, ומעולם לא העלתה בדעתה שחוסר זהירותהּ יוביל לחשׂיפתהּ. ואולי, רבותי, המציא הסופר השטני גם את זה? אינני יודע. אבל האפשרות קיימת.

בעודו מתחקה אחר קדושים מעוּנים ומופלאים למען ספריו, התארס קפקא פעמיים לפֶלִיצֶה בָּאוּאֶר, אבל לא נשא אותה לאשה. במשך שנים מכר אשליות ל״דולציניאה״ שלו. זוג האוהבים ניהל רומן־במכתבים בלבד והותיר אחריו מורשת של טקסטים ושירים כדי שאנחנו, דולֵי הסודות הספרותיים הבזויים, נוכל לנַכֵס גירסה שנשדדה מן העבר. ומהספרות.

רבותי המוּרָמים־מעָם, אתם יודעים שקפקא פגש את פֶלִיצֶה בפעם הראשונה בארוחת ערב בביתו של מקס בּרוֹד ידידו, מי שהטיל עלינו קללה בכך שהציל והוציא לאור את יצירתו המדהימה והמאלפת של הצ׳כי. זאת הייתה תגלית ממבט ראשון. ״כשהגעתי לביתם של ה’בּרוֹדים’ הֵסֵבָּה פֶלִיצֶה לשולחן. לא הייתי סקרן לדעת מי היא. מיד הרגשנו שהכרנו כל חיינו״. הצעירים המיתיים החלו להתכתב, לרקום תוכניות ולאהוב. ״את דמותה של פֶלִיצֶה אפפה הילה קסומה״, מנציח אותה הסופר באחד ממכתביו. הפקיד המרופט מחברת־הביטוח ואשת־העסקים שנתפסה־לאשליה מחליפים נדרים בפעם הראשונה שנתיים אחרי המפגש הזה (אם האדונים הנכבדים אינם מכירים את הסיפור, עִמם הסליחה, אבל שיָקומו ויתנדפו מכאן מיד. הם נמצאים במקום הלא נכון).

קפקא, גאון אמנות המילה, אבסורד הקיום וההתאוּוּת, מוּכֵּה אֵימת שלל הפנטזיות וההזיות, אִשפז את עצמו בסנטוריום (מקום נורא, על מפלצותיו). ופֶלִיצֶה שלו, שקילומטרים הפרידו בינה לבין מושא אהבתהּ, הפצירה בגְרֶטֶה בּלוֹך, מי שהייתה חברתה הקרובה ביותר, שתבוא לעזרתו של האהוב. הפקיד נעים־ההליכות, התועה, המפוזר ורב־הסתירות, אף שהכיר טובה לפֶלִיצֶה, פלירטט במצפון נקי עם חברתה. ודבר זה, שותפַי הסדיסטים לדבר עבירה, היה הרגע שבו נעשו מכתביו לפֶלִיצֶה תכופים יותר. בזמן שכתב לה ותכנן את נישואיהם, הוא כתב מכתבים calientes לגרֶטֶה (ידידי הערמומי, סליחה, אבל אני חייב להחמיא לך על הבחירה בשם הסוגסטיבי הזה). אדונים מפוקפקים, זוהי אכן גאונות! ובזמן שניהל רומן חפוז, חשאי ורציני, לצד אהבה אחרת, יצר הסופר את המשפט, שמקוריותו אינה מוטלת בספק. הוא המציא את רגשות האשם ואת הפשע, והפך אותם לספר יוצא מן הכלל. בּראבוֹ.

ויש עוד. בעודו בסנטוריום, כחוש וסובל מתת־תזונה, התאהב הרפתקן הסתירות, השחקן ואמן הרעב, ב״בחורה השווייצרית״ ובבחורות נוספות. רבותַי, מי שמעולם לא בגד – שֶיָּרים את היד ושיכתוב את הספר הראשון על הנושא! אלא שקפקא, שהיה כבול לגרֶטֶה ולפֶלִיצֶה, התנהל בערמומיות. אני מדמיין ויוצר־מחדש את מסיבות ההוללות שלו בסנטוריום! זה היה הגלגול שלו, להפוך לשלושה כדי לספק ולרמות את שלוש המאהבות שלו.