הנושאים באשמה

הקדמה

לפני

האורות הבליחו והמוזיקה הלמה בעוצמה, שעה שלנגד עיניה התפתל ים הרוקדים והסתחרר כגלים. ג'וזי הרגישה כיצד היא נכבשת בידי המוסיקה, בכל אחד מחושיה, ויחד עם זאת היא נשארה מנותקת באופן מוזר. סוג של נטע זר בתמהיל הזה של חוגגים נטולי דאגות, מרהיבים ביופיים וצוהלים תחת הבזקי האור המבליחים. צאי מזה, ג'וזי, היא דרשה מעצמה, בעודה מטלטלת את כתפיה בעדינות. תלמדי ליהנות קצת, לכל הרוחות.

מה ה בעיה שלה?

"לחיים," אמרה רייגן בעודה נעמדת לימינה של ג'וזי, מושיטה לעברה כוס ומושכת אותה מתוך מחשבותיה העגמומיות, לפחות לעת עתה. "שנחיה את החיים הטובים ביותר שלנו." ג'וזי שאפה אוויר, תפסה את עצמה בידיים והעלתה חיוך מעושה על שפתיה, שעה שאחזה בג'ין וטוניק והקישה את כוסה בכוס של רייגן. היא לגמה מהמשקה. "המקום הזה מפוצץ הערב. אה! הנה הוא." רייגן הרימה את ידה והחלה לנופף בפראות לעבר הדלת, למקום שבו עמד בחור בלונדיני גבוה ונאה למראה. הוא הבחין בה ונופף בחזרה, בעודו חוצה את הרחבה, מתקדם למקום שבו עמדו. הוא רכן לפנים ונשק לשפתיה של רייגן. ג'וזי הסיטה את מבטה ונתנה להם ליהנות מרגע של פרטיות, בעודם מברכים זה את זו לשלום, שעה שברכה מקפצת לצלילי המוזיקה.

רייגן משכה בשרוולה של ג'וזי. "איוואן, זאת החברה הכי טובה שלי, ג'וזי. ג'וזי, זה איוואן." רייגן כמעט גרגרה בעודה מבטאת את שמו, וג'וזי בקושי הצליחה לכבוש את הדחף לגלגל את עיניה. כבר חודשים ארוכים שרייגן דלוקה על הבחור מכיתת הגיאולוגיה שלה, ולפני שבועיים הוא סוף סוף הציע לה לצאת. עכשיו הם כבר היו זוג, אף כי לא יכולה היתה שלא לתהות כמה זמן הקשר שלהם יחזיק מעמד. בדרך כלל מערכות היחסים של חברתה הטובה ביותר עם גברים היו מתחילות במלוא העוצמה, אך בסופו של דבר מתפוגגות ונעלמות.

איוואן חייך. שיניו היו לבנות מאוד וישרות מאוד, מבטו נוקב בעודו לוחץ את ידה. המבט ערער מעט את שלוותה, והיא לא היתה בטוחה במה לתלות את התחושה המוזרה הזאת. הוא אמר משהו בקול נמוך.

"סליחה, מה אמרת?" היא שאלה, בעודה רוכנת לפנים.

גם הוא רכן לעברה, ושפתיו התקרבו לאוזנה. "אמרתי שכבר נפגשנו בעבר."

היא נסוגה לאחור. "אה, אני מצטערת..."

הוא הניד בראשו. "מסיבת בית בסטראטפורד, לפני כמה חודשים."

"אה." היא העמידה פנים שהיא מזהה אותו, גם אם כלל לא זכרה שפגשה אותו. "נכון. טוב לראות אותך."

הוא הבזיק לעברה חיוך רפה, כאילו ידע שהיא משקרת, ונסוג לאחור.

רייגן משכה אותו בידו, ותוך כדי כך התנגשה בבחורה שעמדה לידה. הבחורה הביטה בה בזעם. "בואו נרקוד," היא זימרה בקול. "קדימה, ג'וז."

ג'וזי הרימה את הכוס, שכבר הספיקה לרוקן מתכולתה. היא בשום פנים ואופן לא התכוונה לשמש גלגל חמישי במסגרת איזשהו מעגל ריקודים מוזר של שלושה אנשים. "קודם אלך להביא לי משקה נוסף. גם את רוצה?" היא קראה בעודה מתרחקת מקהל האנשים המפזזים. רייגן הנידה בראשה לשלילה ונעלמה לתוך ההמולה.

עשר דקות לאחר מכן חזרה ג'וזי אל שולי רחבת הריקודים עם קוקטייל בידה. היא קלטה את רייגן ואת איוואן רוקדים סמוך לאמצע הרחבה, רייגן מחזיקה את הכוס שלה במרחק מה לפניה. ג'וזי לגמה מהמשקה שלה. היא לא אכלה הרבה בארוחת הערב, והאלכוהול החל להשפיע עליה במהירות ולשלוח תחושה נעימה ברחבי גופה. השרירים שלה נרפו. בחור בחולצה אדומה אחז בידה, והיא התנודדה לפנים וכמעט שפכה את המשקה שלה. הבחור פרץ בצחוק, וצליל צחוקו נבלע במקצב המפעם של הבס. הוא עשה פרצוף בניסיון להצחיק, וג'וזי פרצה בצחוק והחלה להתנועע יחד עם הזר, בעודם נמשכים אל בין האנשים הרוקדים. היא גמעה את שארית הג'ין והטוניק שלה ועצמה את עיניה, שעה שרקדו, הסתובבו והסתחררו. וסוף סוף הרגישה חלק מהאנשים במקום, לא מנותקת מהם. לא נפרדת. היא היתה אחת מהם. תלמידת קולג' חסרת דאגות. היא בסך הכול היתה צריכה להתנהג כמו אחת מהם. היה עליה להרפות.

גופים הצטופפו יחדיו, וג'וזי הרגישה את אגלי הזיעה נוטפים במורד עורפה. הבחור בחולצה האדומה הצמיד את גופו אל גופה, ולמשך רגעים מספר היא הניחה לו לעשות זאת. המוזיקה הדהדה במרחב, שעה שמילות השיר תיארו תקליט המסתחרר על מחט המכשיר. ג'וזי הרגישה כאילו גם היא מסתחררת. ידו של הבחור נשלחה אל ישבנה ומשם חזרה לנוח על מותנה. למה לא? הוא היה חמוד, וג'וזי הבזיקה לעברו חיוך פלרטטני. הוא הדיף ניחוח של זיעה נקייה ושל מי קולון, וכאשר רכן לעברה, היא הריחה בהבל פיו בירה. ג'וזי עצמה את עיניה, שעה שחיזיון של שני פרצופים קטנים ומחייכים גדש את מוחה. עיניה נפקחו לרווחה, והיא הסתחררה הרחק מהבחור שעמו רקדה, פוערת פער ביניהם. הוא צחק, אולם עיניו רשפו בזעם. אלוהים אדירים, כל כך חם. והתחושה הזאת, של היותה מנותקת, שוב הציפה אותה. הצורך להתרחק. "אני הולכת לקנות משהו לשתות," היא צעקה מבעד למוזיקה והפנתה אליו את גבה.

מזווית העין ראתה ג'וזי את הבחור מתחיל לעקוב אחריה ונבלע בתוך חבורה של בנות. לאחר שנפטרה ממנו, היא נחפזה ללכת למקום שבו תהיה רחוקה מטווח הראייה. היא הבחינה בפרצוף מוכר בקצה הבר, והחלה לפלס את דרכה בין האנשים, חיוך נסוך על פניה, בעת שהבחין בה וחייך לעברה. "שלום לך," בירך אותה קופר לשלום וחיבק אותה בלבביות. "לא ידעתי שתהיי פה הערב."

"אני פה עם רייגן, ונראה לי שהיא נטשה אותי לטובת איוואן." היא משכה את צליל שמו, תוך כדי שהיא שולחת בקופר מבט רווי משמעות. "בפעם האחרונה שבה ראיתי אותם, הם התמזמזו במרכז רחבת הריקודים."

קופר חייך אליה במרירות. "איוואן מגיאולוגיה? החתיך האיתן כסלע?"

ג'וזי פרצה בצחוק. בשבועות האחרונים הם לא הפסיקו להציק לרייגן במשחקי לשון מחפירים מתחום הגיאולוגיה.

"האחד והיחיד. היא כל הזמן חופרת עליו." שניהם העמידו פנים שהם מתפקעים מצחוק, בעודם משמיעים פרצי צחוק גדולים ומלאכותיים, שהפכו לבסוף לפרצי צחוק אמיתיים. ג'וזי חייכה בשביעות רצון. "רייגן תמיד משיגה את הגבר שהיא רוצה."

"שמתי לב," אמר קופר וגלגל את עיניו. "אני יכול להזמין אותך למשקה?"

"בטח." היא היתה מעט עליזה, בדרכה הבטוחה לשכרות. בדיוק במקום שבו רצתה להיות. ואז תפסה בצווארון חולצתה ונפנפה בו כדי לאוורר את העור הבוער תחת בגדיה.

במשך זמן מה עמדו קופר וג'וזי ליד הבר, פטפטו וצחקו, מה שתרם לשיפור מצב רוחה של ג'וזי. גם קופר למד באוניברסיטת סינסינטי, והוא עבד בבית קפה מקומי, שם רייגן והיא הכירו אותו בעודן לוגמות לאטה ולומדות עד השעות הקטנות של הלילה. הוא היה משעשע ומתוק, ותמיד עם חיוך על הפנים. הן גם יצאו איתו לשתות ולרקוד כמה פעמים. הוא גם נראה טוב בטירוף, אבל למרבה צערה — ולצערה של כל אישה אחרת בסינסינטי — הוא לא גילה שום עניין במין הנשי.

היא צחקה שעה שקופר סיפר על לקוח, שאותו שירת לפני כן, בזמן שעיניה פגשו בעיניו של גבר מבוגר יותר, שישב ליד שולחן גבוה בקרבת מקום ושתה בירה. הוא היה נאה, לבוש מכנסי חאקי וחולצת פולו מכופתרת. פרופסור צעיר או עוזר מרצה. הוא חייך בזמן שעיניו שוטטו במורד גופה, וקצות עצביה החלו לעקצץ. היא חשה פיתוי. פיתוי עוצמתי שאין כדוגמתו. הוא יגרום לה לשכוח מהמלנכוליה, שנדמה כי לא היתה מוכנה להרפות ממנה הערב. הוא יגרום לה להרגיש נחשקת, מאושרת. אלא שזה יהיה זמני בלבד. ופתרונות זמניים תמיד נגמרו בייסורים. המחשבה בלבלה אותה קמעה. היא מעולם לא הרהרה בכך בעבר, ובהחלט לא היתה מעוניינת לעשות זאת במרכזו של שוק בשר הומה. היא באה הנה בשביל פתרון זמני. לא כן?

היא גדעה את קשר העין, לגמה לגימה ארוכה מהמשקה שלה וניסתה לחזור ולמצוא בתוכה את הלוך הרוח חסר הדאגות, שמצאה בתחתית שלוש כוסות הג'ין וטוניק ובקסמו האישי של קופר. קופר הביט מעבר לכתפו, לנקודה שעליה התעכבו עיניה. וכאשר הסב אליה את מבטו, גבתו היתה מורמת. "נחמד. נחמד מאוד." הוא העיף מבט נוסף לאחור, ואחר כך רכן לעברה. "הוא עדיין מסתכל עלייך. תזמיני אותו לרקוד איתך."

היא הנידה בראשה לשלילה, בעודה אוזרת את כל נחישותה. לא, בילוי חד פעמי רק יגרום לה להרגיש גרוע יותר בבוקר. במיוחד עכשיו. אל תעשי את זה, ג'וזי. "לא. כרגע אני בהפסקה מגברים. במיוחד אם מדובר בגברים מבוגרים יותר." עם רעיות. ועם ילדים. מצב רוחה הוסיף להידרדר, השנאה העצמית גאתה בקרבה, ולפתע הכבידה עליה תחושת השכרות הנעימה. היא הרגישה עצבנית. עצובה. בודדה. המוזיקה הבליחה בעוצמה, האוויר נעשה חמים יותר. לח. כולם היו קרובים מדי. הם התנגשו בה, נצמדו אליה, נגעו בה. היא הסיטה את צווארון חולצתה כדי לחשוף עוד את עורה לאוויר.

קופר התבונן בה. "אני חושב שמן הראוי להזמין סיבוב נוסף."

היא הנידה בראשה לשלילה, אולם העלתה על שפתיה חיוך מעושה. "לא. ואם כבר מדברים על נחמד, יש שם מישהו חמוד ששם עין עליך."

קופר שלח מבט מעבר לכתפו אל הבחור כהה השיער, שהתבונן בו מעברו השני של הבר, ראשו מהנהן קמעה לצלילי המוזיקה. כאשר קופר תפס את מבטו, הסיט הבחור את מבטו בביישנות ומיד הסב אותו בשנית אליו, באותו מהלך פלרטטני ישן נושן. "רון. הוא עובד בחנות הכריכים ליד ברוס. אכפת לך שרק אלך לומר לו שלום ומיד אחזור?"

"ממש לא. לך. אני בסדר."

"את בטוחה?"

היא דחפה אותו. "כן. אני בסדר גמור."

קופר הבזיק לעברה חיוך והחל לפסוע לכיוונו של רון. פניו של רון האירו בעונג צרוף, כשראה את קופר מתקרב. ליבה התכווץ בחוזקה, ולפתע הרגישה דחף לרוץ לעבר הדלת, לפתוח אותה לרווחה ולשאוף את האוויר הצח והמרענן. להניח לו לטהר אותה, אם הדבר אפשרי. הקהל סגר עליה בשנית. מדכא. מחניק.

היא הניחה את הכוס הריקה שלה על הבר והחלה להתקדם לעבר רחבת הריקודים בחיפוש אחר רייגן. "את כלבה," אמר מישהו משמאלה. היא הסבה את ראשה בחטף לעבר המילים, שנלחשו בקול רפה, וראתה את הבחור בחולצה האדומה, שאותו נטשה על רחבת הריקודים. הוא נשען על עמוד, והיא מצמצה לעברו, תחושת אי נוחות מחליקה במורד עמוד שדרתה לצד פרץ מטלטל של מבוכה, בעודה חומקת אל בין האנשים.

אני באמת כזאת. אני כלבה, אני באמת כלבה.

לאחר מספר דקות היא מצאה את רייגן מגיחה מרחבת הריקודים, זרועה כרוכה סביב איוואן בעודם צוחקים. רייגן נראתה עליזה ומעט שיכורה, אגלי הזיעה המכסים את פניהם משווים לשניהם מראה בוהק. "חברתי הטובה ביותר," היא אמרה וכרכה את זרועותיה סביבה. "את כל כך יפה. נכון שהיא יפה, איוואן? אלוהים, את כל כך יפה, אני שונאת אותך." טוב, ייתכן שהיא היתה יותר מאשר מעט שיכורה. "אני מתה על הבחורה הזאת," אמרה רייגן בקול מתנגן ונשקה לה על הלחי. ג'וזי פרצה בצחוק חרף רצונה להסתלק משם.

"גם אני אוהבת אותך, ריי. נראה לי שאפרוש הביתה."

"הביתה? לא! רק הגענו."

"אני לא מרגישה הכי טוב."

היא הביטה בה בפקפוק, אולם לפני שהיא הספיקה לומר משהו, ג'וזי שוב חיבקה אותה. "זה בסך הכול כמה רחובות. אני אשלח לך הודעה כשאגיע."

"אני יכול ללוות אותך הביתה," הציע איוואן.

היא פגשה במבטו הנוקב והנידה בראשה לשלילה. "לא, ברצינות, אתה תטפל בבחורה הזאת פה. אני אשלח לך הודעה," היא אמרה לרייגן והתרחקה משניהם, שעה שידה המושטת של רייגן נשמטה מידה. היא הפריחה לעברה נשיקה באוויר. "נתראה בקרוב," הגתה ג'וזי בשפתיה ללא קול, בעודה מרימה את ידה ומפריחה נשיקה בתגובה. רייגן העמידה פנים שהיא תופסת אותה ומצמידה אותה אל החזה שלה, והקהל בלע אותה שעה שג'וזי פנתה ללכת משם.

האביב אמנם הגיע לסינסינטי באופן רשמי, אך משב רוח לילי צונן שטף את עורה היוקד של ג'וזי וגרם לצינה לחלוף בגופה. היא חיבקה את עצמה בזרועותיה, שעה שהחלה ללכת את המרחק הקצר אל ביתה. היא ורייגן התגוררו בדירה בקליפטון, אזור בסינסינטי, שבו גרו בשכירות רבים מהסטודנטים בקולג' המקומי. המקום היה קרוב לקולג', והיא ורייגן נהנו עד תום מחיי לילה לא רעים כלל במרחק הליכה מדירתן הודות לתעודות הזהות המזויפות שלהן. הרחובות היו מוארים כהלכה, ועדיין אפשר היה לראות אנשים הולכים ושבים מברים וממסעדות, אם כי השעה היתה כבר אחרי חצות.

זוג צחק בעודם חולפים על פניה, עיני האישה בהירות, זרועותיה שזורות בזרועותיו של הגבר. הוא הרכין אליה את מבטו בהערצה. ג'וזי הסיטה את מבטה, שעה שתחושת בדידות שיסעה אותה מבפנים. היא היתה צריכה לגשת לגבר המבוגר ההוא ולשוחח איתו. מדוע לא עשתה זאת? אולי כדאי שתחזור, תבדוק אם הוא עדיין שם ותזמין אותו הביתה... אולם אז נזכרה בקהל, בתחושה הקשה מנשוא שחוותה, כאילו שכל האנשים האלה חונקים אותה. בחום. ברעש, בזמן שהיא השתוקקה לשקט.

היא הוציאה את הטלפון שלה מהכיס, בעודה צועדת, ואמרה לעצמה שוודאי תתחרט על חיוגה למספר שלו, אולם לא היה בכוחה להתנגד. היא בסך הכול רצתה להאזין להודעה שלו במענה הקולי. לשמוע את קולו. זה הכול. אולי זה יזכיר לה מדוע שמה קץ לקשר ביניהם. בטנה התכווצה — בהתרגשות, ביראה — שעה שהטלפון צלצל פעם אחת, פעמיים, ואז נשמע קולו. "הלו?"

ליבה דהר בקצב מסחרר. היא לא אמרה מילה והניחה את כף רגלה על המדרכה, כאילו יוכל להבין שזאת היא על סמך צלילי צעדיה. היא החליפה מספר; הוא לא יזהה אותו.

"הלו?" הוא חזר ואמר. היא שמעה משהו ברקע. רחש רפה של תנועת מכוניות? האם גם הוא היה בחוץ? "ג'וזי?" ליבה כמעט זינק מגרונה נוכח אזכור שמה, והיא מיהרה לנתק. בן רגע הוצפה שוב בגל של תיעוב עצמי.

"לעזאזל," לחשה. איך הוא ידע שזו היא? מפני שאת האישה הפתטית היחידה שהוא מכיר, לחשו מחשבותיה בתגובה. ומדוע היא עשתה את זה? מדוע? מפני שהגיע אותו זמן בלילה, שבו האלכוהול והמלנכוליה מוליכים אותך שולל לחשוב שרעיונות גרועים עלולים להסתיים יפה, זאת הסיבה. כמה פעמים היא נכנעה לתחושה הזאת? יותר מדי. היא ידעה שבבוקר הרגשתה תשתפר. אולם לעת עתה שיסעה אותה תחושת ההשתוקקות מבפנים, אותה כמיהה למשהו שהיא אפילו לא היתה בטוחה שביכולתה לנסח במילים. את שיכורה, ג'וזי. פשוט תחזרי הביתה ותפרשי למיטה. תפסיקי לענות את עצמך.

דירתה נגלתה לעיניה, והיא שלחה לרייגן הודעה מהירה כדי להודיע לה שהגיעה הביתה בשלום. היא כמעט מעדה ונפלה, אולם לבסוף התאזנה על עקביה ברגליים רועדות. "שתית קצת יותר מדי?" נשמע קול.

היא פלטה צווחה מבוהלת והצמידה את ידה אל החזה, בעת שקלטה כי בסך הכול מדובר בשכן מלמטה, היושב כבדרך אגב בכיסא הבודד מימין לדלת הכניסה לבניין. "היי," היא בירכה אותו לשלום בחיוך נוקשה, בעודה נחפזת לעלות במדרגות. "קצת קריר פה, לא?"

"ל־לא מפריע לי," הוא גמגם, עיניו מוסטות הצידה בחטף, ואז מופנות אליה בשנית. סומק עלה בלחייו. הוא לא נראה גרוע, רק קצת מגושם וגמלוני. מוזר. היא חשה בכובד נוכחותו, בקרבתו, בזמן שהוציאה את המפתח מהתיק הקטן שלה. ואז חשה עקצוצים בקרקפת, שעה שעיניו ננעצו בה בעודה עומדת ממש סמוך אליו ופותחת את הדלת. הוא בלתי מזיק, היא אמרה לעצמה. קצת מוזר, אבל בלתי מזיק. המפתח החליק לתוך המנעול, והיא סובבה אותו בתנועות מרושלות, שעה שניחוחו עולה בנחיריה — משהו עם גוון טרופי, אננס או קוקוס. אולי שילוב של השניים. מה זה היה? תכשיר לשיער? ריח מוזר לגבר. מתוק מדי. לא נעים.

המנעול נפתח, והיא הסתובבה אל השכן שלה — איך קראו לו? הוא אמר לה את שמו והיא שכחה — וחייכה אליו קלות. הוא נבהל מעט נוכח תנועתה, ואז היישיר אליה את עיניו בחטף. היא ראתה בהן תשוקה. תשוקה ומעין... הססנות. כאילו שקל לומר משהו, אך לא היה בטוח שכדאי לו לעשות זאת. "טוב, לילה טוב," היא מיהרה לומר, תוך כדי שהיא נחפזת פנימה, סוגרת את הדלת מאחוריה ורצה במעלה המדרגות בנשימה עצורה עד שהגיעה לסופן, חצי מצפה לשמוע את שמה מלמטה בטרם תוכל להיכנס לדירתה בבטחה. היא פתחה את המנעול והסיטה את הבריח, ואז עמדה מעברה השני לרגע קט והסדירה את נשימתה. היא פלטה צחוק רפה, שהסתיים בקול אנקה, והנידה בראשה לעצמה בעודה מתרחקת מהדלת. "טיפשה," היא מלמלה. "פרנואידית." האיש המוזר לא היווה שום סכנה. אם הוא יציע לה לצאת איתו — והיתה לה תחושה שבכוונתו לעשות זאת, במוקדם או במאוחר — היא פשוט תסרב לו בנימוס.

הטלפון הנייד שלה צלצל ועקר אותה ממחשבותיה. היא ראתה את המספר וקפאה במקומה. הוא התקשר בחזרה למספר שממנו ניתקו לו הרגע. אלי.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. לפתע הרגישה פיכחת יותר. חכמה יותר מכפי שהיתה לפני חמש דקות. היה מבאס לחוות הרגשה טובה מתפוגגת ונעלמת בכזאת מהירות. היא לא היתה יכולה להניח לו להגיע למענה הקולי. היא לחצה על הטלפון בתקיפות וענתה לשיחה בלי להוציא הגה מפיה. "הלו?" נשמע קולו. בטנה התהפכה בקרבה, והיא עצמה את עיניה בחוזקה. חרף מיטב מאמציה עיקצצה תחושת כמיהה בעצביה. שררה דממה קצרה לפני שהוא אמר, "ג'וזי, אני יודע שזאת את." ואז נאנח בכבדות, שעה שהיא המשיכה לשתוק. "תיפגשי איתי, ג'וזי. או שאני יכול לבוא לשם —" היא ניתקה את השיחה, הזדרזה להתקשר למענה הקולי שלה ושינתה את הודעת הפתיחה להודעה אלקטרונית אנונימית. ועכשיו היא שוב תיאלץ להחליף את המספר שלה. אני כזאת מטומטמת, היא חשבה לעצמה. כזאת אידיוטית חלשה ומעוררת רחמים.

היא עמדה בחדר האמבטיה ובהתה בפניה המשתקפות במראה. אלכוהול והאשמה עצמית התערבבו יחדיו, ולהרף עין היא שוב חזרה לשם, לאותו חדר אמבטיה קטן ואפלולי בבית שבו גדלה, בוהה בהבעת פניה ההלומה המשתקפת במראה שמעל לכיור, בעודה מאזינה לצעקות האימים של הוריה, לרעש הבלתי נמנע של משהו נשבר, לזעקותיה של אמה לדלת הנטרקת, שעה שאביה מסתלק. היא עצמה את עיניה ונזכרה במה שהרגישה אז. מדוע היא חשבה על כך?

בתנועות בהולות היא פתחה את המים ושטפה את האיפור מפניה, תולשת את הריסים המזויפים שהדביקה לפני שעות בודדות, הדבק מותיר בעפעפיה סימנים אדומים עצבניים.

היא טיפסה למיטה, נשכבה על גבה ובהתה בתקרה במשך דקות ארוכות. בחזה שלה השתכן גוש, כאב שלא היה לה מושג כיצד לרפאו. למרבה המזל, עד מהרה אפפה אותה השינה והכניסה אותה בעדינות תחת כנפה עטורת הנוצות.

היא התעוררה עם זעקה השוכנת בגרונה, כשידיו של מישהו כרוכות סביב צווארה. תחושת אימה אחזה בגופה — יוקדת, מיידית — ובן רגע עקרה אותה מתוך שינה עמוקה. היא קלטה מעליה גבר במסכת סקי שחורה, כפות ידיו כרוכות סביב צווארה, כובד גופו דוחק אותה אל המזרן.

ליבה של ג'וזי התכווץ באימה, שעה שגלי בעתה טלטלו את גופה. הוא נענע את מותניו, והיא הרגישה את הזקפה שלו. אוי, לאלאלא. היא הפכה קהת חושים. היא לא היתה אלא מאבק גופני. היא הזדקפה, נופפה בזרועותיה, ניסתה לבעוט, אולם נכשלה כישלון חרוץ בשל משקל גופו על מותניה.

הוא פרץ בצחוק, הצליל חלקלק ושמנוני מרוב עליזות.

אלוהיםאדיריםאלוהיםאדיריםאלוהיםאדירים.

היא לא היתה מסוגלת לנשום. אני עומדת למות, אני עומדת למות. דמעות חמימות זלגו מעיניה שעה שהתפתלה והיטלטלה ונלחמה. כפות ידיו הכרוכות סביב צווארה רק הלכו והתהדקו, בזמן שגופה הלך ונחלש, וניצוצות התלקחו מאחורי עיניה שעה שמוחה השתוקק לחמצן. לפתע הוא הרפה ממנה, והיא שאפה אוויר מלוא ריאותיה ושעטה לפנים, כך שמרפקו הוטח בעצם הלחי שלה בצליל חבטה מטלטל. היא פצתה את פיה כדי לצעוק, בדיוק ברגע שמשהו חד ננעץ בירכה. הוא ריתק אותה בקלות, שעה שהסם שהזריק לה החל להתפשט בעורקיה. הוא הפך את איבריה לכבדים מכדי לזוז, את מוחה לעיסה דביקה. היא ניסתה שוב לצעוק, אולם שום צליל לא בקע מבין שפתיה.

העולם סביבה נבלע בעלטה.

* * *

פינג. פינג. עיניה נפקחו באיטיות לכדי חריץ, שעה שאנקה חרישית בקעה מבין שפתיה. היא חשה פעימות ברקותיה ונסוגה לאחור מפני שביב האור הקלוש, ממצמצת בעיניה. אלוהים אדירים. בהלה גאתה בקרבה שעה שהבינה כי זרועותיה כבולות בשלשלאות לקיר שמאחוריה. היא ניסתה להשתחרר, אך השלשלאות היו כבדות. הן היו מרותקות לבטון באמצעות טבעות מתכת שנקדחו לתוך הקיר, וחולשתה הגופנית לא אפשרה לה להעתיק אותן ממקומן. היא הסתובבה בעודה מתנשמת בכבדות, מניחה לעיניה לסרוק את החדר בחטף. רצפה וקירות מבטון. באחד הקירות יש חלון גבוה. איפה היא? באיזשהו חדר במחסן סחורות? ראשה שוב פעם בעוצמה. גבר במסכת סקי. הוא תקף אותה במיטתה. הדקירה בירך שלה. ועכשיו היא מצאה את עצמה פה. איפה היא? דמעות חמות החליקו במורד לחייה, שעה שבהלה אחזה בה, והחזה שלה עלה וירד בכבדות. "תירגעי," היא אמרה לעצמה בין נשימותיה. "תירגעי, תירגעי, תירגעי." היא ידעה שתסבול מנשימת יתר אם לא תתפוס את עצמה בידיים. אור היום הוא שחדר פנימה מתוך אותו חלון גבוה. קרני השמש של הבוקר.

"הצילו!" צעקה בכל כוחה. והיא צעקה שוב ושוב ושוב, עד שקולה נשבר ולא נשמע אלא כלחישה רפה, בעת שדמעות המשיכו לזלוג במורד פניה. היא ייבבה בעודה מושכת בשלשלאות, שריתקו אותה למקומה. גל של כאב פעם בכתפיה, כמו גם בראשה, וכעת היא חשה גם עקצוץ וגירוד בפרקי כפות ידיה. היא חשה ברטיבות הזורמת בדופן ידה. דם.

היא קרסה לעומת הקיר, מתנשמת בכבדות. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. היא בהתה באותו ריבוע זעיר של אור עמום והניחה לעפעפיה להיעצם. הסם בגופה החל להשפיע בשנית, והיא לא נאבקה בו. היא שקעה בשינה.

צלילי צעדים העירו אותה משנתה, והיא נחפזה להזדקף לישיבה. מחשבות געשו במוחה בעודה מאזינה, אחוזת אימה, מנסה להחליט אם לקרוא לעזרה או לא. אור עמום חדר מבעד לחלון. לא השמש. פנס רחוב, אולי.

ליבה הלם בעוצמה, שעה שמפתח הסתובב בתוך המנעול והדלת נפתחה לרווחה. הוא עמד בפתח החדר, הגבר במסכת הסקי השחורה. ליבה הלם בצלעותיה, נשיפתה המאומצת נמהלת בצליל הטפטוף המרוחק שאותו שמעה קודם לכן. "שלום, ג'וזי,"הוא אמר לבסוף, בעודו סוגר את הדלת מאחוריו ונכנס לתוך החדר.

"בבקשה," היא לחשה, שעה שדמעות החליקו במורד לחייה. "בבקשה תשחרר אותי. אני אעשה כל מה שתרצה."

הוא פרץ בצחוק. "הו, אין לי ספק בכך." הוא התקרב אליה, כרע ברך מולה וליטף את הלחי שלה בידו. היא התכווצה ברתיעה, האימה גורמת לה להרגיש חלשה, מסוחררת. הוא צקצק בלשונו. "חבל שה־הכרחת אותי להרביץ לך. לא רציתי להרביץ לך, ג'וזי. עכשיו את נראית ממש זוועה."

"איך אתה יודע את שמי?" גופה הצטמרר, והמילים בקעו מבין שפתיה בקול נרעד ומקוטע, שעה שלסתה היטלטלה.

"אני יודע עלייך הכול. דאגתי ללמוד כל פרט ופרט לגבייך, ג'וזי." הוא צקצק בלשונו בשנית והוסיף להתקרב אליה.

"למה? למה אתה עושה את זה?" נשימתה נעתקה מפיה ביבבה, והשלשלאות נקשו לעומת רצפת הבטון, בזמן שניסתה להרים את ידיה, אולם לבסוף הניחה להן להישמט נוכח התזכורת לשלשלאות הכבדות ולפרקי כפות ידיה המדממים.

הוא הוסיף לרכון לעברה, והיא קלטה לפי תנועת המסכה כי הוא מחייך מאחוריה. "מפני," הוא אמר, "מפני שאת זונה, ומגיע לך שיתייחסו אלייך כמו אל זונה."

מילותיו שטפו אותה יחד עם ריחו. הוא נקלט בתודעתה, ופתאום היא הוצפה בזיכרונות. אננס. קוקוס. משהו טרופי ומתוק יתר על המידה.

בו במקום הבינה במי מדובר.