הנחת יסוד

המושג "פרשת השבוע" כל כך מושרש אצלנו, וכולנו מרבים להשתמש בו. כולם מביאים אסמכתא לחיי היום יום ולאקטואליה מאותם פרקי תורה הנקראים פרשת שבוע. מהי, אם כן, פרשת שבוע, ומה מקורה?

בספר ויקרא, בפרשת אמור, מדברת התורה על שבתות ומועדי ישראל, וכך היא אומרת (שם כג ג): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם". את פירוש המילים "לא תעשה כל מלאכה" אנו מבינים, שהרי הדברים כבר כתובים כך בעשרת הדיברות, וגם שם אנו מוזהרים שלא לעשות מלאכה בשבת. את המושג "שבת שבתון" ניתן גם כן להבין - זהו כינוי בלעדי לשבת וליום הכיפורים, שהם שני הימים היחידים בהם אסורה כל מלאכה, אפילו לצורך הכנת אוכל לאותו היום. אבל מה פשר הביטוי "מקרא קודש"?

מן הביטוי הזה אנו למדים ששבת היא לא רק יום שאסור בעשיית מלאכה, קדושתה אינה מתבטאת רק על הצד השלילי, מה לא לעשות וממה צריך להימנע, אלא לשבת יש גם צד חיובי ומעשי, והוא - "זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". יש לקדש את היום הזה ולרומם אותו משאר ימות השבוע. מכאן נובע החיוב להפוך את השבת ליום של "מקרא קודש", כלומר, לקרוא בו בספר הקודש. יש להוציא מן ההיכל את הספר הקדוש, את התורה שניתנה לנו בהר סיני, ולקרוא בו. הקריאה בתורה בכל שבת ושבת מעניקה ליום הזה את המשמעות "מקרא קודש".

כך, בכל שבת ושבת, כדי לקיים את החיוב להפוך את השבת ל"מקרא קודש", אנו קוראים בספר הקדוש את אחת מן הפרשות שבתורה, ולעתים אנו קוראים אפילו שתי פרשות. באופן זה מקבלת השבת תוכן רוחני. מדוע לעתים קוראים בשבת פרשה אחת ולעתים שתיים?

יש שנים־עשר חודשים בשנה רגילה ושלושה־עשר חודשים בשנה מעוברת, שהרי יש בה אדר ראשון ואדר שני. כך שבממוצע יש כחמישים ושתיים שבתות בכל שנה. במקביל, אנו מוצאים בחמשת חומשי התורה - בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים - חמישים וארבע פרשות. יוצא, אפוא, שלכל שבת משבתות השנה יש לפחות פרשה אחת. למעשה, יש פחות מחמישים שבתות בשנה שבהן אנו קוראים את הפרשות לפי סדרן, שכן יש שבתות שיש להן קריאה מיוחדת, שלא על פי סדר הפרשות. כך, למשל, לשבתות החלות בתוך המועד - שבת חול המועד פסח ושבת חול הסוכות - יש קריאה מיוחדת, המתייחסת למועד המסוים שבו הן חלות. לכן, כאשר השנה היא שנה רגילה בת שנים־עשר חודשים בלבד, קוראים מדי פעם שתי פרשות בשבת אחת. בין הפרשות שנקראות בקריאה אחת נמצאות הפרשות ויקהל - פקודי, תזריע - מצורע, אחרי מות - קדושים, בהר - בחוקותי, מטות - מסעי, ניצבים - וילך. בדרך זו מסיימים מדי שנה בשנה את קריאת כל חמשת חומשי התורה.

בשמחת תורה אנו מסיימים את קריאת חמשת חומשי התורה, ומיד מתחילים מחדש בקריאה בספר בראשית. תחילה מסיימים את מחזור הקריאה של השנה שחלפה בקריאת פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בספר דברים. העולה לקריאה המסיימת נקרא בשם "חתן תורה". לאחר מכן מתחילים לקרוא מבראשית, והעולה לקריאה זו נקרא על שם הקריאה "חתן בראשית". חתן תורה מסיים את המחזור הקודם, וחתן בראשית פותח את המחזור החדש.

הנוהג הוא, שבנוסף לקריאת פרשת השבוע בציבור, כל אדם קורא את הפרשה לעצמו בכל שבוע, בשיטת "שניים מקרא ואחד תרגום" - קריאת הפרשה פעמיים בשפת המקור, וקריאה נוספת בתרגום אונקלוס בשפה הארמית. תרגום זה הוא למעשה הפירוש הראשון לתורה, הוא נכתב בתקופת המשנה על ידי אונקלוס הגר, ובכך הוא קדם בהרבה לפירוש רש"י וליתר המפרשים. יש המהדרים לקרוא בכל שבוע גם את פירוש רש"י על הפרשה השבועית.

כל השבוע כולו מוקרן מאורה של השבת ומושפע מקדושתה. במשך כל השבוע אנחנו עוסקים בפרשת אותו שבוע, וכאשר אדם שולח איגרת לחברו, הוא כותב, למשל, יום ראשון לסדר - לפרשת־פנחס, או יום שני לסדר מטות־מסעי. זהו אופן נוסף לזכירת השבת בימות החול, כמו ב"שיר של יום" שאנו אומרים כל יום אחרי התפילה: "היום יום ראשון בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש".

למעשה, כל חיינו סובבים סביב פרשת השבוע, שכאמור, זהו החלק בתורה שנקרא באותה שבת. וכך, השבת אינה רק יום מנוחה, אלא גם "יום קדושה לעמך נתת". היא לא רק יום של "שמור", היא גם יום של "זכור לקדשו" - יום של מקרא קודש.

כשם שמצמידים בשמחת תורה את "חתן בראשית" ל"חתן תורה", ואין מסיימים חמשת חומשי התורה בלי להתחיל מיד מחזור חדש - כך בכל שבת ושבת, לאחר שסיימנו קריאת התורה בפרשת השבוע בין תפילת שחרית לתפילת מוסף בבוקרו של יום השבת, מיד באותו יום, בתפילת המנחה אחר הצהריים, אנו קוראים את הקטע הראשון של פרשת השבוע הבא.

הקו החינוכי הוא שאף פעם לא גומרים ללמוד את התורה, ולעולם אין לחוש כאילו כבר קראנו ולמדנו די הצורך וכי אנו יודעים את ה"חומר" היטב. תמיד צריך להתחיל בלימוד התורה מחדש, ולהרגיש כי אין מסיימים את התורה. כל ימינו אנו בבחינת "תלמיד חכם", ולא "חכם" - הדגש הוא על ה"תלמיד", שכן אדם חייב להפנים כי אינו יודע את התורה כולה, ועליו לשנן וללמוד וללמד כל חייו. תורה - ללא הפסקה.

בדרך מליצית אומרים, כי כל מסכת מן התלמוד הבבלי מתחילה בדף ב', ואף פעם לא בדף א', כשם שהתורה שבכתב פותחת באות ב' - "בראשית". ללמד כל תלמיד, כי לא ירום לבבו ולא יחזיק טובה לעצמו, שהרי אפילו את הדף הראשון ואת האות אל"ף - טרם למד...