הניסוי הגדול

הרוח בכתה בארובה. מארי הצטופפה עוד וברכיה נגעו בסנטרה. היא תפסה את הקצה הקשיח של מעיל הפרווה וגררה אותו כלפי ראשה. הסירחון המוכר כיסה את פניה והלשונית הרועדת של הנר נעלמה. נהיה מפחיד. מארי נשפה חזק לתוך העיוורון שהקיף את עיניה. שפתיה ולחייה התחממו, אבל עכשיו נהיה לה קר בכפות הרגליים. מריה הקדושה, חשבה, שלחי מישהו שימשוך את המעיל הארור טיפה בחזרה. העכברים הרעבים שרטו את השקט בפינות החדר.

החורף של 1666 המית את פריז. העיר קרסה לאט לתוך עצמה. בהתחלה נעלמו הריחות המוכרים. אושר של לחם טרי, חנק של זיעת סוסים וצחנת השתן בסמטאות. אחר כך נחטפו הצלילים. קריאות של קרקס נודד, צרחות של עגלונים, חריקות של גלגלי הכרכרות ושירים של נוודים שיכורים. ובסוף נטשה את העיר העצבות הצהובה של עלי השלכת. הכפור השקוף של השמיים נפער ומפולת שלג בלתי פוסקת התפרצה וחנטה את העולם.

מארי ידעה שהרבה מסכנים לא ישרדו את החורף הזה. עכשיו התכוננה לברך את האל על כך שאינה מצויה עוד בסכנת חיים, אך לא הספיקה. פעמון הכניסה צילצל ומייד אחריו באו נקישות צפופות. מארי קפצה מהמיטה. היא לא רצתה לגעת במעיל הפרווה שדמה בחשכת החדר לחיה מתה, והתעטפה בצעיף הצמר. הנר רעד בידה. הרעש הפתאומי ומגע כף רגלה באבן הקרה של הרצפה הכעיסו אותה, אבל רק לרגע. ברגע הבא היא כבר ריחמה על מי שנוקש על ראש אריה הנחושת שם בחוץ. עוד מעט הוא ישלם על זה ביוקר. הרופאים בפריז יקרים מאוד, במיוחד בחורף.

דלת הכניסה נפתחה אל המבואה החשוכה ומארי הסתנוורה. ארבעה לפידים גדולים להטו על גג של מרכבה רתומה לארבעה סוסים מרקידי רגליים. שני אנשים עם לפידים קטנים יותר הסתערו פנימה, אל תוך הבית. מארי נדחקה הצידה, משהו רטוב נגע לה במצח. אולי היתה זו אחת מגלימותיהם המתנפנפות, אולי רק הרוח שהשתחררה מהארובה. איש־גלימה אחד קד קידה קלה, "אנו מחפשים את דוקטור ז'אן־בטיסט דֶני." המסדרון התמלא בריח של שמן שרוף, מכיוון אגף המשרתים נשמעו קולות. מארי ניסתה להסתיר את הרגל היחפה. "מסיֶה דֶני חזר לא מזמן. הוא ישן," אמרה.

"מה כל הרעש הזה?" הקול הגיע ממעמקיו של מסדרון חשוך. אנשי הגלימות הסתובבו והאש הוסטה הצידה מפניה של מארי. עכשיו חלק אחר של הלילה היה מואר. "מה אתם צריכים?" שאל הקול. דוקטור ז'אן־בטיסט דֶני עמד ער.

אחד מאנשי הגלימה הסיר את הכיסוי מראשו וגילה גולגולת קירחת. מארי ראתה אותו מגיש לדוקטור מכתב מגולגל. דֶני שבר את החותמת החומה, והגליל נפתח. שוב נהיה שקט ומארי ראתה שעקבות השלג של האורחים על רצפת האבן נהפכו לכתמים לחים שדמו לחצי כיכר לחם. דֶני סיים לקרוא וגילגל את המכתב. "מארי, תביאי מהספרייה את תיק הטיפולים שלי. את תלווי אותי בנסיעה. תתלבשי טוב."

"את תלווי אותי," רגל אחת של מארי דחפה את סיר הלילה עמוק מתחת למיטה, רגלה האחרת בעטה בדלתו של ארון העץ. "תתלבשי טוב," היא עטפה את עצמה בכמה שכבות של חצאיות צמר, גרביים ועוד גרביים, מעל אלה לבשה את השמלה החומה הישנה שלה עם הצווארון הגדול השחור, ומעליה מעיל וכיסוי ראש לבן של נזירות. זהו, נותרו רק הכפפות. היא הציצה לתוך הכוס שעמדה על השולחן. אתמול בערב היין היה חם, חלק בפה ומתובל בקינמון. עכשיו הוא היה קר וצמיגי והזכיר לה פטל מחוץ שמשאיר סימני דם על הקרקעית של סלסילות הקש. בדרך לספרייה מארי רכסה את כל הכפתורים של המעיל הארוך, הסירה את כיסוי הראש, קימטה אותו ותחבה אותו לתוך השרוול. בספרייה היה חושך, אבל היא לא ביזבזה זמן על נרות. היא ידעה שתיק הטיפולים תמיד עומד בין הכורסה הירוקה לבין השולחן עם לוח השחמט.

כשיצאה החוצה, הרימה את פניה ונתנה לפתיתי השלג לנשק אותה במצח. היין ששתתה על בטן ריקה נהיה גוש בוער בין השדיים. היא שירבבה את לשונה, טעמה מעט מן השלג, אחר כך החזירה את הכיסוי הלבן לראשה ועלתה אל המרכבה. היא התיישבה במקום הפנוי ליד דוקטור דֶני והניחה את התיק בינה לבינו. היא אף פעם לא ליוותה אותו בנסיעות. על הספסל ממול ישבו אנשי המלך. הם כיבו את הלפידים, והחושך שמילא את קפלי הגלימות שלהם הזכיר למארי את המשחק שהיה אהוב עליה בילדותה, המחבואים.

המרכבה התחילה לנוע. לא היה אפשר לדעת לאיזה כיוון נוסעים, ורק פעם אחת, כשהסוסים החליקו והמרכבה קפצה חזק במיוחד והרכָּב עצר אותה כדי לבדוק את הגלגלים, מארי הצליחה לזהות את הגיבנת של גשר החלפנים מעל הסיין, והבינה שהם עוזבים את פריז.

גשרי העיר הזכירו למארי את הקיץ, והקיץ הזכיר לה שמחה. גברים וילדים בכותנות לבנות היו מתרחצים במים, הנשים היו מכבסות בגדים ותולות אותם על המעקה של גשרי העץ להתייבש. הגברים היו רוחצים את הסוסים ותופסים דגים קטנים והנשים היו מקמחות וצולות אותם במדורות שהאדימו על הדשא. את בשר הדגים, הלבן והתפל, היו מרטיבים בחומץ או ביין זול, ואוכלים בידיים. ברווזים, עיזים וחזירים הסתובבו בין הסועדים. צחוק, צרחות ושירים לא פסקו שם גם בלילות. עכשיו שריון הקרח שיתק את הסיין, הגשרים כמעט נעלמו תחת השלג, והיה קשה להאמין שעוד יחזרו לכאן ימים טובים כאלה. מארי נשענה לאחור, הניחה את הראש על כרית רקומה בחוטים זהובים וחשבה שבמקום כל הזהב המזויף הזה היו צריכים לשים כאן כרית אחת רכה. היא עצמה את עיניה ונתנה לנענוע של המרכבה לעשות את שלו. בחלום היה המון מקום. מלמעלה - שכבות של קור כחול, מלמטה אדווה מצחקקת של גלים. בין אלה לאלה התפרעו שיחי פטל. אבל איך זה ייתכן שיהיו שיחים על המים, שאלה את אבא.

"מארי, תתעוררי. הגענו." דוקטור דֶני הגיש לה כפפה שאבדה לה בחושך. "תודה, מסיֶה," מארי מתחה את צווארה הרדום, שיפשפה את ידה הקפואה ביד האחרת ולבשה את הכפפה. עוד מעט היא תרגיש את הנשיכות המוכרות של הדם שחוזר אל האצבעות.

ארמון ורסאי עמד מכוסה בשלג לילה בתולי. תאורה של לפידי ענק היבהבה על חומותיו. הרוח התנגשה בארמון והלהבות השתוללו וקרעו את עצמן מפתיליהן, ניסו להסתלק אל השמיים. המרכבה חצתה את השערים והמשיכה לדהור בשדרה שהיתה מוארת במנורות שמן משני צידיה. הנסיעה נעשתה רכה יותר. מארי הזיזה את הווילון, נשמה על החלון ונצמדה אל האי השקוף. מול עיניה חלפו עצים ענקיים קפואים, שדרה עם ספסלים ופסלים מושלגים ומזרקה ללא מים מוכתרת במלאך שמן. גוש שלג גדול היה על ראשו של המלאך, וזה הצחיק את מארי.

"כאן גר המלך?" שאלה. "לא. המלך גר בצד האחר, עברנו עכשיו את מגורי האורחים," אמר דֶני.

מארי היתה מאוכזבת. הם באו למגורי האורחים. אפילו למשרתים הכי זוטרים בבֵית דֶני היה סיפור־ורסאי משלהם, והיא קינאה בהם. הסיפורים חזרו על עצמם פעם אחר פעם, מושחזים ומועשרים בפרטים חדשים. היו סיפורים על דרכי מילוט נסתרות מהארמון, מנהרות תת־קרקעיות, אחת מלאה מים עם סירה שעשרה חותרים מובילים אותה ישירות אל הסיין, אחרת שרצפתה חלקה כקרח ועליה מזחלת שלג מוזהבת שנוסעת בלי סוסים. סיפרו על קירות שזזים, על ארונות כפולים, על מראות מסתובבות, על תקרות שקופות. סיפרו על נעלי נשף עשויות זהב טהור, על תסרוקות שנבנו שלושה ימים רצופים בידי חמישה ספרים, על תהלוכות סוסים מקושטים באבני חן, על נשפי מסכות פרועים. סיפרו גם על משרתים שרקחו רעלים קטלניים ועל אדונים שנחנקו בשנתם ועל תינוקות שהוטבעו בטקס הטבילה. "זה באמת קורה שם, מסיה?" שאלה פעם מארי. "אני לא חושב," דוקטור דֶני חייך אליה והצלקת הדקיקה החוצה את זווית שפתיו נעלמה לרגע, "רוב האנשים מעדיפים סיפור מעניין על פני האמת, מארי."

"אבל הסיפורים האלה, מסיה, הם אולי רק שקרים?"

"אולי, אבל אלו שיודעים את האמת לא מאריכים ימים בארמון של מלך־השמש. ואני ממליץ לך להסתובב פחות בין אנשי השרת במטבח."

"גורלו של ורסאי הפומפוזי הוא גורל עלוב של אותם מקומות רבים שציוו עליהם להפוך לבית־מקדש. בית־מקדש מלאכותי, מביך. וכתחליף להיסטוריה שחסרה לו בשל עצמו, מתרבים שם השקרים," כתב רופא החצר ז'אן־בטיסט דֶני ביומנו. "אני שונא את ורסאי בכל כוחו של אדם שאף פעם לא מזדמן לו ליהנות מהשקרים של החצר. והסיבה שהתענוג הזה לא מוכר לי, היא סיבה באמת פשוטה - אנשי הארמון של כל הזמנים ממהרים לספר את האמת לרופא שלהם. כי אנשי הארמון של כל הזמנים מפחדים למות."

המרכבה עצרה פתאום. כולם יצאו החוצה, אל השלג הסמיך. אנשי המלך הובילו. שני חיילים של המשמר המלכותי בכובעים רחבי שוליים, לבושים במעילים כחולים מעוטרים בחוטי זהב, פתחו בפניהם דלתות. מדרגות, מעברים, קודם חשוכים ואחר כך מוארים יותר ויותר, שוב חיילים עם כובעי־נוצות. מגדלי נרות בכל מקום ורהיטים מוזהבים. "מארי," קרא פתאום דֶני, "לקחת את ערכת הסכינים שלי?"

"כן, מסיה, לקחתי. אבל מי חולה כאן?"

דֶני לא ענה לה. או שכן ענה, אבל היא לא שמעה, כי בדיוק נפתח לפניהם עוד צמד מוזהב של דלתות וצרחה עזה שפרצה משם הדפה את מארי אל הקיר. הלידה היתה בעיצומה.

מיטה ענקית עמדה בחדר סגרירי, ההינומות החיוורות גלשו מעמודי־תרנים עד הרצפה ונדמה היה שסירת מפרש חוצה את השחר ומתקרבת אל החוף. בצד אחד של המיטה היו ההינומות סתורות ומארי ראתה בתוכה חלקים של אישה. כפות רגליה היו יחפות, ירכיה פשוקות, כותונת לבנה היתה מתוחה על ברכיה המכופפות, והעלוקות הצמאות של אצבעותיה היו נעוצות בתוך בטן־הר. האישה ייללה. מדי פעם היתה משתחררת ממנה צרחה לא אנושית, צרחה של יצור שנלכד בתוכה ועכשיו הוא קורע את הקרביים שלה, מנסה להימלט.

מארי לא רצתה להסתכל לשם. היא נעמדה במקום שבו עמוד־תורן אחד הסתיר מעיניה את הבטן הענקית והתחילה לעקוב אחרי שתי העלמות הלבושות בשמלות אפלות שהתרוצצו מסביב עם נרות. אחרי שסיימו להדליק את כל הפמוטים מארי ראתה ששמלותיהן סגולות והתקרות אינסופיות. מאות שלהבות רועדות שרפו את החושך והופיעו שרוולי התחרה הרחבים של היולדת, כריות זרוקות על השטיחים, קלפים מפוזרים על השולחן העגול ושאריות אוכל על מגש. ז'אן־בטיסט דֶני נפטר מהמעיל, מהכובע ומהכפפות ומשך את שרוולי החולצה הלבנה שלו מעל למרפקים. גם מארי הסירה את המעיל שלה והניחה אותו בזהירות על הרצפה ליד מתקן עם פאה מתולתלת.

דֶני ניגש אל המיטה־סירה ואמר, "תביאו לי מים חמים." עלמה אחת הביאה קערה מהבילה, דֶני טבל בה את ידיו עד המרפקים, ניגב אותן במגבת שעלמה אחרת הגישה לו והתחיל למשש את בטנה של היולדת. אחר כך הוא התיישב על השרפרף הנמוך ליד המיטה ומארי איבדה את פניו. השמלה החומה שלה עקצה, הגב גירד והיא היתה צמאה אחרי הנסיעה הלילית. נשים זרות התלחשו מסביבה, היא הרגישה מיותרת. דֶני קם. "מארי, איפה התיק שלי?" שאל. מארי זינקה, הביאה את התיק והניחה אותו ליד דֶני. בינתיים ניסו חמש נשים לרסן את היולדת. הן תפסו לאישה את הידיים ואת הכתפיים ואחת נשכבה לה על הבטן. "תקרבו אותה אלי!" קולו של דֶני נשמע קטן מדי בחדר הענק. אף אחת מאלו שנאבקו ביולדת לא הקשיבה לו, והוא התחיל למשוך את הסדין יחד עם האישה אליו. גם מארי תפסה את השוליים של הסדין ורצתה למשוך, אבל עזבה מייד. הריח כמעט הפיל אותה. זה היה ריח של בשר רקוב. "התינוק תקוע!" צעק דֶני, "תחזיקו אותה, אל תלחצו על הבטן עכשיו!" פתאום התעלפה היולדת והפסיקה להשתולל.

דֶני התיישב מייד על השרפרף, שלף את ערכת הסכינים שלו ופרש אותה על ברכיו. הוא תפס סכין עם להב רחב ובתנועה קצרה עשה שסע בצד ערוותה של האישה. "קחי את זה ממני," צעק למארי, "זה מפריע לי לקום."

מארי משכה ממנו את ערכת הסכינים וראתה אותו קם, חירש אל כולם, בעיניים חצי־עצומות מכניס יד אחת פנימה לתוך האישה ועם היד האחרת לוחץ חזק על בטנה. מארי הרגישה איך הרצפה מתרככת תחת רגליה, להקת שלהבות מצטופפת לכדור אש אחד, בפה נהיה חול. פתאום ראתה יד דקה כחולה תלויה בין רגלי האישה. מארי נצמדה אל עמוד־התורן ורצתה לבכות. היולדת חזרה מעלפונה והקרב על סיפון סירת המפרשים נמשך. עכשיו היא השתוללה וצרחה והניפה שרוולים לבנים של תבוסה. הנשים שוב התנפלו עליה. דֶני שלף מהתיק מכשיר מתכתי שהזכיר כף מרק שטוחה ומעוגלת. קצה אחד הוא הכניס פנימה במקום אצבעותיו. על הקצה האחר הניח את כף ידה של מארי. "תמשכי חזק," אמר, "אני לא מצליח לסובב את הילד בפנים." מארי רעדה, משכה את הכף בכל הכוח, ואחרי כמה דקות כבר לא הרגישה את האצבעות. דֶני שיחרר בינתיים ראש קטן מחובר אל צוואר וסביבו לולאות מבריקות שנראו כמעיים של טלה צעיר. נוזל עכור נשפך על מגפיו של דֶני ועל שמלתה של מארי. דֶני קילל. "תני לי את זה! תני לי את זה כבר!" הוא תלש את המכשיר מהיד המשותקת של מארי, העיף אותו על הרצפה ודחף במקומו מגבת. "תמשוך את התינוק חזק," אמרה מארי בלחש. היא לא ציפתה שישמע אותה, אבל דֶני שמע. הוא שמע את קולה בגיהינום שהיה מסביבם, וזה הדהים אותה. בשבריר הזה של הזמן היא הספיקה להאמין שקולה הוא חץ קסום שאותו תוכל לשלוח ביער צפוף בעיניים עצומות, והוא יקלע במטרה. "אי אפשר למשוך. הכתף תקועה," אמר לה דֶני, "אני מנסה לסובב את התינוק בפנים, ואני לא מצליח. בואי לכאן, תיצמדי למיטה." דֶני נעמד מאחורי גבה של מארי, שם יד אחת על העורף שלה ויד אחרת על כתפה ולחץ כלפי הרצפה. עכשיו נשם לה לתוך האוזן. "תרדי למטה," אמר, "תרדי."

מארי כרעה על הברכיים, הרכינה את ראשה לאחור לקחת מעט אוויר, אבל הכול מעליה היה מלא בדֶני. היא יכלה לגעת עם הלחי במגפיים שלו. הוא עמד שם לבד ולא ראה שום דבר חוץ מזרועותיו שלו המכוסות בדם. להבות רקדו באישוניו. "מריה הקדושה, תרחמי עליו ואל תעזבי אותו לבד," ביקשה אחוזת־בהלה מהקרבה אל האיש שכוחו, המוסתר תמיד, התגלה עכשיו. היא רצתה לקום ולהצמיד את שפתיה לעיניו. פתאום רצתה שדֶני ירגיש חסר־כול, נטוש ומבוהל כמוה, רצתה שסוף־סוף יבוא אליה בלילה, שיעקור את דלתה ויתחנן על ברכיו להצילו. ואז היא תדע מה לעשות. היא תניח את פניה על בטנו ותחכה עד שאצבעותיו המלוחות יידבקו אל עורפה. והיא תגיד לו, "הכוח שלך בא ממני, אני אציל אותך." ופתאום לא היה עוד פחד. אלפי רסיסים של רעד נשרו מעורה, הגב שלה חזר להיות גמיש, הזרועות שוב נהיו חזקות ויין חם נזל בתוכה, שיחק בחרוזי הפטל השיכורים.

ואז קרה משהו. גוש רטוב, אדום־סגול, החליק החוצה. מארי בקושי הספיקה לתפוס אותו. היא הרגישה שהיא מחזיקה בחיקה לא תינוק שבא לעולם, אלא ראש כרות של נידון למוות. היא ראתה שחבל חי נמשך מהגוש. דם חלוד נשפך על ברכיה. היא רצתה לקום, אבל דֶני עצר אותה. "תיזהרי עם חבל הטבור, אל תרימי את הילד. הוא צריך להיות למטה." אחר כך דֶני קשר בחוט שחור את חבל הטבור וחתך אותו במספריים. הוא לקח את הגוש מידיה של מארי. "זאת בת, תסתכלי," חייך. "כן מסיה," אמרה מארי, "אני רואה." היא בחנה בסלידה את הדבר המוזר הזה, לו היתה מגלה שיש לו זנב לא היתה מתפלאת. לא ככה אמור להיראות או להריח רך נולד. מארי ניסתה להיזכר בתקרות המצוירות של הכנסייה, שם ישו התינוק, טהור ויפהפה, מביט בעיניה של אמו הקדושה כשהוא נח על ברכיה. מארי עצמה את עיניה וחשבה שאולי רק הרגעים הראשונים של החיים נראים מכוערים כל כך, ותכף זה ישתנה, אבל אישה שמנה עם סינר וכובע בד אפורים הסתירה לה את הכול. "תצמידי את ידי התינוקת אל הגוף ותחתלי אותה חזק," זרק דֶני למשרתת, "שברתי לה את הזרוע וגם את עצם הבריח, למסכנה." מארי אף פעם לא שמעה אותו אומר "מסכנה". מריה הקדושה, עבר לה בראש, איך אני אעשה את כל הדרך חזרה בשמלה הרטובה הזאת. היא הביטה על עצמה מלפנים, השמלה החומה נעשתה כבדה וקרישי הדם נדבקו אליה. מארי ניסתה להעיף מעצמה קריש אחד שהזכיר עין של דג, אבל הוא נדבק לציפורן. פתאום שמעה את דֶני אומר, "היא מאבדת דם, אני צריך עוד תחבושות!"

"אבל אלו אחרונות, מסיה," ענתה, מיואשת מהידיעה שעם בואו של התינוק הבעיות לא הסתיימו. "אם אין תחבושות, אז תמצאי משהו אחר! תני לי מגבות!" צרח דֶני. אבל מארי לא יכלה יותר לעשות או לראות דבר. בראשה צהלו ארבעה סוסים, הגלגלים הסתובבו סביב עצמם ושני שסעים שחורים נמשכו אחרי המרכבה על פני השלג עד סוף העולם. הר של סמרטוטים נוטפי דם על השטיח היה הדבר האחרון שמארי זכרה לפני שהתעלפה.

אישה באדרת פרווה, מיתר מתוח של גוף, שד זקוף חשוף. בידה האחת כידון, בידה האחרת מושכות של סוסה לבנה מתפרעת. הסוסה עומדת על רגליה האחוריות ותכף תזנק מהקיר לתוך עיניה המבוהלות של מארי. "מי זאת?" לוחשת מארי, "איפה אני?"

"הא, כבר התאוששת?" מארי מזהה את המשרתת השמנה בכובע הבד שקודם קיבלה את התינוקת מידיו של דֶני. "זאת ארטמידה, אלת הצייד. הפטרונית של מאדאם. היא סיפרה לי את זה בעצמה כשציוותה לתלות אותה כאן." המשרתת מקנחת את אפה ומנגבת את פניה.

מארי מביטה סביב. וילונות כבדים בצבע יין, שולחן נמוך ועליו פמוט עם נרות עייפים. היא שוכבת על הספה בין עשרות כריות, על הקיר ממול תמונה ענקית במסגרת זהב. אר־ט־מי־דה. המכה שקיבלה בראשה עדיין כואבת.

"איפה דוקטור דֶני?" מארי מתרוממת על המרפקים. השמלה הרטובה שלה וכיסוי הראש אינם. במקומם היא לבושה בכותונת עם צווארון תחרה גדול ושרוולים רחבים. מארי מסתכלת על השרוולים, אחר כך על התמונה, נוגעת בתחרות הדוקרות, ברקה החבולה. "מה קרה לאישה שילדה?" היא שואלת. המשרתת רוכנת מעל ערסל, פניה מוסתרות תחת הוולנים של הכובע.

"עכשיו היא בגן עדן," אומרת המשרתת ומסובבת אל מארי פנים ורדרדות עם חוטם קטום באמצע, מצטלבת מהר, מושכת חוט עם צלב קטן מהצוואר אל השפתיים ומנשקת אותו. "האישה הזאת מתה?" מארי מתיישבת, "והילדה, מה איתה?" "בואי תראי אותה, מסכנה יתומה." מארי קמה, הולכת יחפה, הכותונת ארוכה מדי. "אני מטילד," אומרת המשרתת ומוציאה חבילה מהעריסה. החבילה שקטה, עטופה בשמיכה. מארי מזיזה את קצה השמיכה בשתי אצבעות ורואה פנים מקומטות, עיניים־סדקים, פקק־בד במקום פה. "למה היא מתה?" מטילד מכסה את הפנים של התינוקת, מחזירה אותה לעריסה. "למה. אלוהים נותן ואלוהים לוקח," היא שוב מצטלבת. עיניה של מארי גולשות מסביב, רואות אח בוערת, סדינים ומגבות מקופלים לצד העריסה, ועל השולחן צלחת גדולה עם ענבים. ענבים בפברואר?

פתאום היא רעבה כל כך שבלי לבקש רשות היא ניגשת אל הצלחת, מושכת משם חצי אשכול ונוגסת בעינב מבריק. היא בולעת בלי ללעוס ושוב נוגסת, ורק אחרי שהאשכול חצי עירום היא מבינה שהיא לא מרגישה טעם. כאילו לעסה מוצץ־סמרטוט של היצור המכוער ששוכב כאן בחמימות, ולא יודע שבגללו עכשיו מישהי עירומה ונוקשה כזכוכית זרוקה על מזחלת שלג, נגררת לכיוון הבור שחפרו באדמה הקפואה. מארי ניגשת שוב אל התינוקת, מסתכלת עליה ורוצה שגורלה יהיה כמו של רבים אחרים שבחורף הזה ימותו מקור, והחולדות שיתרבו בעיר יכרסמו את האוזן המעוכה שלה.

פתאום נשמע קול דקיק ומטילד שולפת את החבילה ומתיישבת איתה ליד העריסה. היא מוציאה שד עם פטמה כהה ענקית ומצמידה את התינוקת אליו. השד נשפך מסביב לראש הקטן ומארי רואה ציורים כחלחלים מתחת לעורו של השד. בחדר נהיה שקט, רק חריקות של כיסא מתחת לגוף הגדול של האישה וקולות של הבטן המקרקרת של מארי. "ישו הטוב," אומרת מטילד, "כל הזמן רעבה זאתי." היא מרחיקה את התינוקת, מכניסה לה פקק בד לפה וממשיכה לשבת עם החבילה על הברכיים. "מזל שאלוהים מילא אותי בחלב בשביל שלושה. את רוצה קצת?" היא מרימה את השד עם שתי ידיים וחונקת את הבשר מסביב לפטמה, משפריצה נוזל לבן. מטילד צוחקת, מגלה שיניים קטנטנות חדות, מפילה את השד מהידיים. מארי רוצה להקיא. עכשיו היא שונאת גם את מטילד. נדמה שהיא והתינוקת כרתו ברית סודית והרגו את האישה בשביל שמטילד תוכל להראות כמה חלב יש לה וכמה השדיים שלה ענקיים.

"איפה הבגדים שלי?" שואלת מארי. "הם מלוכלכים שם בפינה, קחי, יש פה שמלה של אחותי הקטנה. את נזירה?" "לא. אני חייבת ללכת," מארי מרימה שמלה עשויה מבד אפור. "בת כמה את?" המשרתת בוחנת את מארי בשתי עיניים עגולות זריזות של חזירה שבעה. "אני כמעט בת חמש־עשרה," עונה מארי. היא מחליפה בגדים הכי מהר שאפשר, קושרת את שרוכי השמלה הזרה, מסדרת את השיער, לוקחת את הבגדים המלוכלכים. "תגידי לי, איך קראו לאישה שמתה?" עכשיו, אחרי שהשפילה את עצמה ועמדה כאן חצי עירומה, מארי מרגישה שמגיעה לה תשובה. "טוב, טוב, אני אגיד לך. הרוזנת דה סאנטי עליה השלום, היתה אשתו של הרוזן דה סאנטי. הם אורחיו של הוד מלכותו, גם בחורף שעבר היו כאן. מספרים שיש להם אגם עם ברבורים וארמון עם תקרה שקופה ושמוקדם בבוקר מפזרים על התקרה פרחים. אבל היא בטוח משקרת, המכשפה הזקנה מהמכבסה." מארי רוצה להגיד שאסור לקטוף פרחים מוקדם בבוקר כי הם ימותו סגורים, אבל היא לא עונה. עכשיו מארי רוצה לשתוק כי היא נפרדת מארטמידה היפה. היא רוצה שדֶני יתיישב לידה במרכבה ויניח את ידו על ידה בדרך חזרה.

מארי יוצאת בלי להגיד שלום, בדרך החוצה היא פוגשת את התקרות האינסופיות ואת הדלתות המוזהבות, את העלמות הצעירות בשמלות סגולות עם פמוטים דלוקים ועיניים נפוחות, את אנשי המשמר עם כלי הסיף והנוצות, ובסוף גם את אנשי הגלימות שליוו אותם בנסיעה לכאן. הקור סוטר לה. האפור של השמלה הזרה פוגש באפור של הבוקר הנולד. המרכבה ממתינה, מארי נשענת אחורה על הכרית השנואה, מניחה את הבגדים המלוכלכים על הרצפה. דרך החלון העגול של המרכבה היא רואה את דֶני מתקרב בצעדים רחבים, השוליים של המעיל שלו משחקים עם הרוח, פניו חיוורות והתיק בידו נראה קטן. בפתח של המרכבה הוא אומר לאיש הגלימה הקירח, "ואת הכסף, מסיה, תשליך לסיין. אני באתי לבצע לא רק את מלאכתי, אלא גם את חובתי." מארי מקשיבה לקול שלו וללב של עצמה, היא רואה איך אדים נקרעים משפתיו ונעלמים יחד עם הלילה שבו גילתה שבשביל למות מספיק להיוולד.

הדרך חזרה קצרה בהרבה. העייפות בלתי נסבלת ומארי נרדמת מייד. כשהיא מתעוררת היא רואה את התושבים הראשונים של פריז עולים על הגגות עם אתי עץ רחבים, ממהרים לפזר את השלג הכבד מהלילה, להציל את הבתים מפני קריסה.