הנסיון השלישי

ברטט מצמרר התפתלה לילי פרום בגזרתה הדקה, עמוק בתוך המעיל הקצר שהיה גדול ממידתה. מדי בוקר יום שישי היה הרחוב הראשי של השוק בעיירה הקטנה הומה קונים. אולם היום רוח מרס קרירה מתאחרת וסופות גשמים קפואות מנעו מכל האנשים לצאת מבתיהם, מלבד כמה נועזים.

אפילו אלו מביניהם שחרקו שיניים וקפצו לקנות רק מצרכים חיוניים חלפו על פניה, ראשיהם רכונים כלפי מטה, מתעלמים במכוון מפח איסוף התרומות הצהוב והזוהר המעוטר בסמל פנים מחייכות של 'יד לקשיש'. בדרך כלל היו האנשים נדיבים בהתאם לאפשרויותיהם הכספיות כי ארגון הצדקה המקומי הקטן היה מוכר ומקובל על כולם, אבל היום אזרחים טובים שחלפו בשוק לא התלהבו במיוחד לעצור לשיחה ולא מיהרו לגשש בארנקיהם אחר מטבע עודף של עשרים פני – לפחות לא במזג האוויר הסגרירי הזה.

כאשר נדיבותה ורוחב לבה של לילי נדחו, הטתה את כובע הצמר שלה נמוך יותר מעל לראשה, והחלה לשים פעמיה לכיוון ביתה, אל הקוטג' שבו התגוררה עם אדית, דודתה מדרגה שנייה, ולדווח על חוסר הצלחתה. בו ברגע הבחינה באיש גבוה שהגיח מבעד לפתח צר של גרם מדרגות מתעקלות שהובילו למשרד עורכי דין ששכן מעל בית המרקחת. הוא עמד ללכת בכיוון הנגדי, הרים את צווארון מעילו האפור הכהה שנראה יקר מאוד ופנה לדרכו.

היא מעולם לא ראתה אותו, ולילי הכירה היטב כמעט כל אחד באזור, מה עוד שהוא נראה איש אמיד, לפחות כפי שהצליחה להבחין ממראה גבו המרשים. בחיוכה הטבעי, האופטימי והרחב רצה אחריו במהירות, מוכנה להסביר את מטרות ארגון הצדקה ומאמציו. היא השתחלה ונדחקה למולו, נמנעת מהתנגשות לא מכובדת של פניהם, והרימה את הפח לאיסוף התרומות. את ההסברים דחתה לרגע שבו תשוב אליה נשימתה.

אולם כשנשאה מבטה אל מטר ושמונים קומתו המשולבת ביופי גברי מהמם, חשה באורח מוזר כי מעתה כל קשר בין ריאותיה ובין נשימתה יהיה מקרי בהחלט. הוא היה הגבר הנאה ביותר שראתה מימיה או שעשויה הייתה אי פעם לראות. שׂערו השחור כשחור הלילה שנפרע ברוח החזקה ושטיפות הגשם נצצו בו, בלט מעל עיני ענבר חודרות. מראה שלא יכלה לתארו אחרת מאשר כבעל השפעה היפנוטית.

תחושה מוזרה כל כך הייתה לה כשלפתע דבקה לשונה לחכהּ. דבר כזה מעולם לא קרה לה. אדית, דודה-רבתא שלה, נהגה לומר כי גם אם תינעֵל מאחורי סורג ובריח בתא כלא, תמצא בכוח דיבורה דרך לצאת משם.

ברטט קל נמוג חיוכה. מאובנת במקומה, יכולה הייתה רק לנעוץ בו את מבטה, עיניה האפורות הצלולות כמים גלשו במבטן לרוחב פיו החושני בעת שדיבר. עורה הצטמרר לקולו שניחן בהטעמה קלה, בתחושה של רטט תמידי שהרעיד את גווה.

"את נראית צעירה ובריאה יחסית," הביע את דעתו בצורה החלטית. "אני מציע שתנסי לעבוד למחייתך."

לאחר שדיכא אותה בצורה משפילה כל כך התרחק משם כשידיו בכיסי מעילו. אז שמעה לילי מישהי מאחוריה שאמרה, "שמעתי את דבריו! את רוצה שאגש ואסטור לו?"

"מג!" הכישוף נמוג, בהירות המחשבה שבה אליה, ולילי הפנתה את פניה אל חברתה מימי הלימודים בתיכון. קומתה כמעט מטר ושמונים – מתנשאת מעל גזרתה הדקה של לילי בעשרים סנטימטרים לפחות. אתה אף אחד לא מעז להסתבך – בעיקר כשהיא עוטה ארשת פנים המבטיחה תגובה!

צחקוקה של לילי הבליט את שתי הגומות שבלחייה. "שכחי מזה. אין ספק כי חשב שאני מקבצת נדבות." מבט נוגה במעיל הבלוי והישן שלה, במכנסי הקורדרוי המרופטים שלבשה ובנעלי הספורט המכוערות שנעלה איששו לחלוטין את ההשערה הסבירה. "כל מה שחסר לי הוא עגלת הומלס וכלב קשור."

"כל מה שבאמת חסר לך הוא קצת שכל!" הצהירה מג במבוכה, "בת עשרים ושלוש, מבריקה ושנונה, ועדיין עובדת עבור שכר הקרוב לאפס!"

למען האמת, בימים אלו בחינם, תיקנה לילי בלבה את האומדן של חברתה לגבי מצבה הכספי. "זה שווה את זה," הצהירה ללא היסוס. אולי היא לא עוסקת בעבודה הזוהרת או המתגמלת ביותר בעולם מבחינה כספית, אבל הסיפוק בעבודתה ללא ספק מפצה בהרבה מעבר לכל אלו.

"אה, כן?" אחזה מג בזרועה של לילי אחיזה שרק מתאבק יכול היה לקוות להשתחרר ממנה, ולא השתכנעה. "בואי. נשתה קפה. אני מזמינה."

חמש דקות אחר כך דחקה לילי ממוחה את הזר מהיר החמה ואת השפעתו המוזרה עליה. היא שקעה בקבלת הפנים החמה כשהתיישבה ליד אחד השולחנות הקטנים העטורים מפיות קטנות, בבית הקפה 'הקומקום'. התפריט היה כתוב בכתיבה תמה מרהיבה ביופייה, ועל השולחן ניצב אגרטל עם צבעונים מלאכותיים שגם נראו כך. את הפח של איסוף התרומות, בעל הפנים המחייכות, הניחה בקצה השולחן, והסירה את כובע הצמר ספוג המים שחבשה לראשה, וחשפה את שׂער הקרמל השטוח והחלק שלה. היא נשאה כלפי מעלה את פניה המשולשות כאשר המלצרית החסונה והמבוגרת התקרבה אליה ובידיה מגש עמוס, ומייד קמה על רגליה כדי לעזור לה להניח על השולחן את הספלים, את קערת הסוכר, את קנקן הקפה ואת כד החלב, ותוך כדי כך שאלה, "מה שלום הנכד שלך?"

"מחלים, תודה. הוא יצא מבית החולים. אביו אמר שאם עוד פעם יעז להעיף ולו מבט אחד באופנוע יפשוט מעליו את עורו בעודו בחיים!"

"מלמדים אותו לנהוג בכבישים הצרים כמו במסלולי מרוצים," הצטרפה מג בזעף לשיחה, וזכתה לתגובה מן המלצרית במשיכת אף אשר לולא כן הייתה מתעלמת ממנה. היא חייכה אל לילי ונגעה קלות בפח שעמד על השולחן, קרוב לקצהו.

"מזג האוויר לא מתאים לאיסוף תרומות! המקום הזה דמה כל הבוקר לחדר מתים. אבל אגיע לשוק מכירת החפצים המשומשים שייערך בשבוע הבא, אם יהיה לי זמן פנוי."

כשהתרחקה האישה המבוגרת התבוננה בה לילי ונפלו פניה. נדמה היה כי שוק החפצים המשומשים שהתקיים פעמיים בשנה, ונערך כדי לאסוף כספים עבור "יד לקשיש", עמד להיות כשלון חרוץ. לילי הביעה בפני מג את דאגתה. "זו עיר קטנה, ולעיתים קרובות ממחזרים אותם בגדים לא רצויים, ספרים ופריטי קישוט או תכשיטים זולים. עד עתה התרומות היו עלובות ביותר – בעיקר חפצים שכולם כבר ראו וכבר נותרו מאחור בעבר."

"אולי אוכל לסייע לך," מזגה מג את הקפה לתוך ספלי חרסינה עדינים. "ידעת שפֵלְטוֹן הוֹל נמכר זה עתה?"

"אז?" לגמה לילי מן הקפה המעולה. המקום, ששכן במרחק קילומטרים אחדים מן הקוטג' של הדודה-רבתא שלה, עמד למכירה מאז שנפטר קולונל מאסטרס הזקן, שישה חודשים קודם לכן. הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמעה על המכירה, אבל מצופה היה שמג תדע כי היא עבדה בסניף של סוכנות נדל"ן ארצית, ששכן בעיר הגדולה הקרובה. "כיצד בדיוק זה עוזר לי?"

"תלוי אם תצליחי להגיע לשם לפני האנשים שיבואו לרוקן את הבית מתכולתו. עלייך להיות שם לפני שאלו ידרכו על סף דלתו," גיחכה מג, כשבחשה במרץ ארבע כפיות סוכר בספל הקפה שלה. "תכולת הבית נמכרה יחד עם הנכס עצמו. בנו היחיד של הקולונל עובד בעיר – וכנראה מתגורר בדירת גג מאובזרת בצמצום בהתאם לצרכיו – כיאה לרווק החי ברמת חיים גבוהה – כך שאין לו כל עניין בחפצים המיושנים של אביו. הבעלים החדשים ירצו להיפטר מכל החפצים האלו. אם תחייכי במתיקות תוכלי לשים את ידך על כמה מהדברים שנותרו שם, עבור שוק החפצים המשומשים. במקרה הכי גרוע יטרקו בפנייך את הדלת!"

פאולו וניני החנה את מכונית הלקסוס שלו בחזית הנכס החדש שרכש, והתבונן בסיפוק בחזית הפלטון הול בסגנון ג'ורג'יאני. פלטון הול היה ממוקם על שטח כפרי של ארבעה דונמים, מיוער ומרהיב עין. בעיני פאולו וניני היה השטח אידיאלי עבור מימוש הרעיון שהיה לו, להקים מלון כפרי אקסקלוסיבי במיוחד.

כדי להתחיל לגלגל את העניין היה עליו לדחוק הצדה את אנשי השימור של המחוז. הפגישה הראשונה תוכננה לשעות אחר הצהריים שביום המחרת. הוא חייב לדאוג שהעניינים יתנהלו על פי דרכו. יש לו תוכניות שינויים מפורטות בדייקנות עד לפרט האחרון שבכוונתו למסור למעצב הפנים. התוכניות שורטטו על ידי אחד מאדריכלי הבניין הטובים ביותר במדינה. הבעיה היחידה שהוא לא יהיה בסביבה כדי להוביל את הפגישה בעצמו.

כשפיו החושני קפוץ נכנס דרך הדלת הראשית המפוארת. הוא היה מתוח. לא מצב רוח שהיה מתיר לעצמו בדרך כלל. אמו הנערצת עליו הייתה האדם היחיד שיכול היה לפרוץ את שליטת הברזל העצמית שלו, ובליל אמש טלפן אליו רופאהּ כדי לדווח לו כי היא התמוטטה. היא אושפזה לצורכי בדיקות והרופאים מדווחים לו באופן שוטף על מצבה. ברגע שתגיע עוזרתו האישית מהמשרד הראשי שלו בלונדון, יוכל לטוס מייד לפירנצה לשהות במחיצת אמו החולה.

אמו אף פעם לא חסרה מותרות, אם כי עברה זמנים קשים בחייה. לפני עשר שנים איבדה את בעלה, אבי שני בניה. לפני שנה איבדה את בנה הבכור ואת רוזה, כלתה, בתאונת דרכים טרגית. האסון מוטט אותה לחלוטין. אנטוניו היה בן שלושים ושש, בוגר מפאולו בשנתיים. הוא התרחק מהבנק המשפחתי למסחר, והיה לעורך דין מבריק שקריירה מזהירה לפניו. רוזה הייתה בחודש השלישי להריונה עם הנכד שאמו הייתה כל כך כמהה אליו.

שיחותיה של האם – מרגע שהחלה להתגבר על ההלם הראשוני שלאחר האסון שפקד אותה – נסבו סביב חשיבות נישואיו של פאולו והצורך שיביא לעולם יורש. על שאיפתה לראותו נשוי, על חובתו להביא נכדים שיישאו את שם משפחתו ויירשו את רכוש המשפחה העצום.

עד כמה שרצה לרצותה, לתת לה את תשומת לבו, את דאגתו, את אהבת הבן שרחש כלפיה, הרי שאת החובה האחת שציפתה ממנו לא היה לו כל רצון למלא. הוא כבר היה שם, כבר התנסה בכך. אירוסין שהסתיימו באסון מביך, אשר מהם יצא בריב גדול, ומערכת נישואין שנמשכה במשך עשרה חודשים. חודש אחד של ירח דבש של אושר מדומה ולאחריו באו תשעה חודשים של התפכחות מרירה במידה הולכת וגוברת מהאשליה.

הוא היה רוצה לתת לאמו מה שכל כך רצתה, לראות את התוגה בעיניה מתחלפת בניצוץ של אושר, לראות את החיוך שידע כי יעלה על פניה לשמע חדשות על נישואיו הקרובים, אולם כל איבר בגופו התמרד נגד הליכה במסלול המוכר הזה.

בצורה לא מודעת העמיק כעסו, קמטים נחרשו בין שתי עיני הענבר הזוהרות שלו כאשר נכנס אל המטבח רחב הידיים וחיפש מרכיבים לארוחת צהריים מהירה. פֶּנִי פְלֵמִינְג אמורה הייתה כבר להגיע. דבר ראשון טלפן אל עוזרתו האישית בלונדון, והורה לה להגיע מייד לפלטון הול, ולארוז בגדים שיספיקו לה למספר ימים. הוא לא יכול היה לעזוב עד לרגע הגעתה ולא לפני שיתדרך אותה לקראת הפגישה שאמורה להתקיים למחרת היום.

על קצה לשונו עמדו דברי תוכחה זועפים שהתכוון להשמיע באוזניה של מיס פלמינג ברגע שכף רגלה תדרוך על מפתן הבית. במצב רוח קודר זנח את רעיון הארוחה והוציא מן המלאי המבולגן שבמקרר קרטון מיץ תפוזים. לאחר שיצא הבוקר ממשרד עורכי הדין היה עליו לקנות משהו מעורר תיאבון יותר מאשר אריזת עגבניות רקובות וגוש גבינה חיוורת עטופה בפלסטיק שנראתה מדכאת תיאבון, כפי שללא ספק גם הייתה. הוא הולך שולל כשרכש אותם בתחנת ריענון בנסיעתו בדרכו לכאן אמש.

ובכן, פֶּנִי פְלֵמִינְג תיאלץ לערוך את קניותיה בעצמה – אם בכלל תואיל בטובה להגיע! הוא סגר את דלת המקרר בטריקה בעוצמה כל כך חזקה שאילו הבית לא היה בנוי בצורה איתנה כל כך היה הקיר נשבר. אחרי כן השמיע אנחת רווחה ארוכה.

התמוטטותה של אמו החולה גרמה לעצבנותו, והצורך שלו לשהות במחיצתה, התסכול שלו מעצם העובדה שהיה עליו להסתובב בחוסר מעש בהמתנה לפֶּנִי פלמינג, הפכו אותו לעוקצני יותר מאשר היה בדרך כלל, כמו למשל בעת שנתקל באותה קבצנית. יהיה עליו לעשות מאמץ לא לנזוף קשות בעוזרתו האישית לכשסוף-סוף תגיע.

הצרה הייתה כי עיכובים, מאמצים מופחתים של עובדיו, בטלנים וטיפשים, כל אלו לא המתיקו ולא ריככו את מזגו!

שווה היה לנסות. כפי שאמרה מג, במקרה הגרוע יטרקו בעלי הבית החדשים את הדלת בפניה!

לילי השתלבה בקלות עם מכונית המיני הישנה שלה בנתיב הנסיעה, ונופפה לשלום לדודה רבתא שלה אדית, שהביטה בה מתרחקת מהחלון. היא התקדמה בסבך הנתיבים הצרים של העיירה לכיוון פלטון הול.

דאגתה לקרובת משפחתה הקשישה מחקה את החיוך העליז מעל פניה בעת שניווטה את דרכה אל העיקול הראשון. אדית הקימה את עמותת הצדקה לפני שנים רבות – מפעל מקומי קטן – ארגנה הסעות וקניות, מכירות של חפצים משומשים, ניסוח מכתבי פניות אל אישי ציבור שבהם הציגה את מטרות העמותה. היא הסתמכה על מתנדבים – בעיקר על אליס דאנסטן אשר טיפלה בחשבונות העמותה בקפדנות רבה. כעת, משעזבה אליס את האזור, נוצר אי סדר בחשבונות וסכום הכספים היה נמוך להחריד. הרכב ששימש להסעת האנשים נרכש מיד שנייה מעיזבון באדיבותו של תומך נדיב, וזקוק היה לטיפול יסודי ולאישור משרד התחבורה. כמו כן, רכב המיני היה גם הוא ישן ושחוק. צריך היה לשלם את חשבון הביטוח – בלעדיו לא יוכלו לפעול – והיא פשוט לא ידעה מהיכן יגיע הכסף.

גרוע מכך, בפעם הראשונה בשמונים שנותיה, הודתה אדית כי החלה לחוש בקשיי הגיל. מאישה חדורת מרץ בלתי נלאה החלה לדעוך ולקמול. היא אף החלה לדבר על האפשרות שתיאלץ לסגור את מפעל חייה.

לילי התנגדה לכך נחרצות. זה לא יקרה אם זה תלוי בה! היא הייתה חייבת הכל לדודה רבתא שלה. היא זו שלקחה אותה אליה לאחר מות אמה, כאשר אביה טען שלא יכול היה להתמודד עם תינוקת בכיינית בת שמונה עשר חודשים. הוא מסר אותה לידיה של קרובת המשפחה היחידה של רעייתו המנוחה. אז נס על רגליו ומאז נעלם מחייה ולא שב. האישה המבוגרת אימצה אותה באופן חוקי, העניקה לה אהבה, אושר וביטחון. את חינוכה השמרני משהו הייתה לילי חייבת למאמציה הכבירים של דודתה בגידולה.

אם תמצא בפלטון הול פריטים בעלי ערך הרי שאירוע הצדקה בשבת הבאה יהיה בגדר הצלחה, וניתן יהיה להתגבר על הקושי בתשלום של חשבון הביטוח. לילי הייתה אופטימית מטבעה, הורידה את רגלה מעל דוושת הגז, לחצה על הבלמים בעת שפנתה בעיקול, ועצרה בבוץ כדי להימנע מהתנגשות באחוריה של מכונית פורד חדשה ומבריקה שחסמה את הסמטה הצרה.

תוך כדי אחיזה בהגה בידיים לבנות מכופפות, הביטה לילי בדלת הפתוחה של מושב הנהג. אישה בשנות השלושים בערך, לבושה בהידור הגיחה מן הרכב ומיהרה לקראתה, ועל פניה המאופרים הבעת חרדה מהולה בתקווה.

החרדה ניצחה ברגע שפתחה את חלון מכוניתה. "אה – קיוויתי – אני עומדת כאן כבר המון זמן. הבוס שלי ממתין והוא לא רגיל להמתין! עבודות בכביש המהיר, ואז אבדתי את הכיוון – ביציאה משוק הַלוֹאוּ פניתי בפנייה הלא נכונה – ואז קרה לי התקר האומלל הזה! בנוסף לכל אלו, יצאתי במהירות כזו ששכחתי את הטלפון הנייד שלי, כך שאני אפילו לא יכולה להודיע לו מה קורה. הוא יהרוג אותי!"

האישה האומללה נראתה על סף ההיסטריה, והבוס שלה – יהיה מי שיהיה – נשמע נתעב! בהבליעה גיחוך של טוב לב, יצאה לילי ממכוניתה. יש לשער כי טיפוס המזכירה האלגנטית הזו קיוותה שיופיע במקום גבר חסון. תקוותיה, כנראה, צללו במעמקים כאשר במקום הגבר ניצבה לפניה בחורה רזה!

"אל תדאגי," חייכה אליה לילי. "מייד אעזור לך לצאת מכאן."

"אה – את בטוחה?" שאלה ובקולה נימה של היסוס.

"פתחי את תא המטען," הציעה לילי בהחלטיות. על מנת לחסוך בהוצאות של המוסך היה עליה לתחזק בעצמה את רכבה, ולשם כך היא למדה בשיעורי ערב.

עשר דקות אחר כך הוחלף הגלגל הנקוב בגלגל רזרבי, וכל החלק הקדמי של מעיל הגשם הכי מהודר שהיה לה התכסה בבוץ – כך גם ידיה והנעליים הטובות ביותר שהיו לה.

גשם הזלעפות שירד בבוקר התחלף לטפטוף דקיק עלוב, כך שכעת לפחות לא הייתה ספוגה מים עד לשד עצמותיה, כפי שהייתה מוקדם יותר. אבל שערה היה פרוע לחלוטין והיא ודאי נראתה כמי שהתגוששה בבוץ! כל זאת אחרי שהתאמצה כל כך להתייפות לקראת הפגישה עם הבעלים החדשים של פלטון הול!

המאמץ היה כדאי כאשר בסופו של דבר זכתה בחיוך רחב של הכרת תודה. "אני לא יודעת איך להודות לך! הצלת את חיי! אני רק יכולה לאחל לך כי מישהו יבוא לעזרתך אם אי פעם תזדקקי גם את לעזרה!"

האישה הצעירה אחזה בכתפיה הקטנות של לילי, נשקה לה על שתי לחייה, וכשנסעה משם חייכה לעצמה לילי בסיפוק. היא שבה אל מכוניתה וניסתה עד כמה שיכלה להסיר את הבוץ מידיה ומנעליה בעזרת כמה ממחטות נייר שנותרו בקופסה שברכב. אולם בנוגע למעיל הגשם, לא היה בידה לעשות דבר כדי לשפר את מראהו.

כולה תקווה כי הופעתה הלא מלבבת לא תגרום לבעלים החדשים לטרוק בפניה את הדלת. באופן כללי, אנשים נענו למטרות נעלות. במחשבה מחזקת זו, פנתה לילי אל הכביש הפרטי הארוך התחום בצמחייה משני צדיו, אשר הוביל לפלטון הול. לילי התעודדה מייד ברגע שראתה את המכונית התקועה של האישה אשר חנתה לצד לקסוס מדגם העִלית, ולפתע החלה להסס כאשר נזכרה בדברי האישה המבולבלת על הבוס שלה, דברים שגרמו לה לחשוב עליו כעל מפלצת!

אולם עתה לא התכוונה לסגת. היא אחזה בחבל של פעמון הברזל וגררה אותו בהחלטיות.

פאולו וניני ביטל בהינף יד את תירוציה של פני פלמינג, ומסר לה את תיקיית האדריכל בתוספת ניירות אחרים שעליהם היה עליה לעבור לפני הפגישה שתוכננה ליום המחרת. הוא כמעט סיים לתדרך אותה בצורה תמציתית כאשר פעמון הדלת העתיק צלצל בטונים צורמים. "תראי מי שם והיפטרי ממנו!"

בפסעו לאורך חדר עבודתו שקירותיו גדושים בספרים, הציץ בשעונו. המטוס הפרטי של הבנק עמד הכן. תידרש לו בערך שעה להגיע לשדה התעופה – אפילו פחות מכך אם ילחץ בתקיפות על דוושת הגז. מה מעכב את האישה? כמה זמן כבר דרוש כדי לפתוח את הדלת ולסלק את יהא אשר יהא מי שעמד שם?

היו לו אינסטינקטים של בעל הישגים גבוהים, תגובות תוקפניות כלפי איחורים וכלפי עיכובים. גבותיו השחורות התרוממו בזעם שגבר והעמיק כאשר לפתע שבה אל החדר פני פלמינג בהבעה פייסנית על פניה כשהיא גוררת עמה את הנערה הקבצנית המרושלת!

מרוגז וכועס, נשם פאולו נשימה עמוקה, והתכונן לומר לעוזרתו האישית, שבדרך כלל הייתה יעילה ופעלה באופן מכני לפי הוראותיו, כי עליה לקחת את עצמה בידיים או שתפוטר, ולהזכיר לה כי לא היה זה ממנהגו להזהיר פעמיים. אולם ללא ספק, כדי למנוע הסתערות מילולית צפוייה, הקדימה היא אותו.

"זו לילי. היא עובדת עבור עמותת צדקה מקומית. האם יש כאן משהו שהיא תוכל לקחת למטרת מכירה של חפצים משומשים?"

מדונה דיאבולה! הוא היה מוקף שוטים! והיצור הזה שבטעות חשבהּ הבוקר לקבצנית נראתה בעצמה כמו מקרה סעד!

אבל הרי אותו אי אפשר היה להגדיר כאיש לא נדיב. הוא תרם ברוחב לב למטרות נעלות רבות.

הוא פנה אל הבחורה הצנומה המוכתמת בבוץ. "מה היא אותה עמותת צדקה?"

לילי בלעה את רוקה. הוא היה אותו בחור מהמם ביופיו שהבוקר הייתה לו השפעה כה מוזרה עליה. ייתכן שנהדר ועצום להסתכל עליו, אבל, אל אלוהים, איך העיניים האלו יכולות להפוך לרסיסי קרח זהוב בעת שנעץ בה את מבטו! סביר להניח שבהתאם היה גם לבו קר כקרח!

כאשר פני, כפי שהציגה את עצמה, פתחה את הדלת והקשיבה לבקשתה באהדה גלויה, בטחונה העצמי של לילי הרקיע שחקים. בעיקר כאשר פני לחשה לה כי עד כמה שהיה ידוע לה הרי שהבוס שלה לא היה מעוניין לשמור לעצמו את תכולת הבית, ומן הראוי להשיב לה טובה ולכן תראה כיצד ביכולתה לסייע לה.

לילי הבחינה כי היה קצר רוח. פיו החושני היה קפוץ מעל לסת מוצקה כסלע. הוא נראה חסר סבלנות לחלוטין!

היא השיבה באיחור רב, אולם בתקיפות עד כמה שיכלה. "דודה רבתא שלי הקימה את העמותה 'יד לקשיש' לפני עשר שנים. אני מסייעת לה." בעידודה של פני שדחקה במרפקה המשיכה בהסברה. "אנחנו מסייעים לאנשי המקום הקשישים. פעולות יום יומיות כמו קניות, ניקיון, סיוע בתפקודים שגרתיים בבתיהם כאשר הם לא עומדים בקריטריונים של משרד הרווחה לקבלת סיוע, הסעות–"

"בסטה! מספיק." הוא שיסע את שטף דיבורה בנאום מלא הבטחון שהעניקה. היו לה עיניים מדהימות. צלולות. תמימות. הוגנות וישרות. הדרך המהירה ביותר לחזור לעסוק בעניינים החשובים הייתה פשוט לתת לה את מבוקשה. "המתיני במסדרון. כשמיס פלמינג תתפנה היא תסייע לך לבחור ולהחליט מה מתאים."

משוחררת וחופשייה. בחיוך רחב הביעה לילי כמה מילות תודה כנות בעת שיצאה מן החדר. אולם הוא כבר לא הקשיב לה – הוא כבר נפנה להשיב לטלפון שהחל לצלצל. היא שכנעה את עצמה כי כלל לא היה לה אכפת, לא הפריע לה שנפטרו ממנה כמו באמת הייתה חסרת חשיבות, מטרידה ומציקה. מוצפת בתחושות האלו המתינה לילי במסדרון כפי שהורה לה לעשות. בכל זאת, היא השיגה את המטרה שלשמה באה. אישורו לצאת משם עם החפצים שישכנעו את המהמרים למיניהם שהרוויחו את כספם בעמל רב, לוותר על כספם וכך להעמיד את "יד לקשיש" במצב כספי שיאפשר לארגון להתקיים.

כשמבט מבועת בעיניו, סיים פאולו את שיחת הטלפון, התעלם משאלתה של פני פלמינג "אתה בסדר, אדוני?" ויצא מחדר העבודה כשבלבו גמלה ההחלטה.

דבר אחד היה עליו לעשות. תמיד כאשר ניצבה בפניו בעיה, העלה מוחו הזריז פתרון במהירות האור.

הטלפון שקיבל מהיועץ אישש את חששותיו הגרועים ביותר – פחדים שביד קרה אחזו בלבו. לאמו לא נותר זמן רב לחיות. זו הייתה השורה התחתונה של ההודעה שהצליח לדלות מבין השורות של הניסוחים הרפואיים. הוא ידאג ששעותיה האחרונות עלי אדמות תהיינה מאושרות. זה היה המעט שביכולתו לעשות.

עובדת עמותת הצדקה המרושלת הזו תהיה אווילית אם תדחה תרומה הגונה בתמורה להושטת עזרה.