הנסיכה התמימה

"אולי הוא נאה, אבל אני שונאת אותו. איך הוא היה יכול לפגוע בנסיכה שלנו ככה? היא כל-כך נחמדה, ועכשיו הוא שבר את ליבה והיא אומללה – "

"ששש! היא תכף תגיע לכאן," סיננה נערה אחרת. "כמעט הגיעה השעה שלה, והיא אף פעם לא מאחרת."

במסדרון של מחלקת הילדים הרגישה אילסה בפעימות לב מואצות אף ששמרה על ארשת פנים שלווה ועל פסיעות סדירות. היו לה עוד חיים שלמים כדי להתרגל לקיבעון שנוצר בחייה האישיים.

להעמיד פנים שמה שקרה לא מטריד אותה.

כי אחרת היא הייתה משתגעת.

המטרונית שלצידה לכסנה לעברה מבט מהיר ולחייה האדימו.

לכן אילסה עצרה כדי להתפעל מציור קיר קפריזי ואפשרה לאישה המבוגרת להתעשת. "הציור חדש. הוא לא היה כאן לפני חודש. הוא ממש מכניס צבע למקום."

"נכון, הוד מעלתך. המטופלים אוהבים את הציור. הם ערכו רשימה של כל מה שהם רוצים שיהיה בו. טוב לראות את הקטנים מחייכים כשהם יוצאים לכאן."

אילסה הנהנה ובחנה את התמונה המצוירת שכללה נחל צלול, גן פיות, גמדים וחיות, החל בקיפודים וכלה בחדי-קרן. פתאום היא הבחינה בפינה הרחוקה בהעתק מדויק של הארמון המלכותי של אלטבורג שהיא הכירה היטב. בתמונה נראתה דמות מוכרת, כתר לראשה, שערה זהוב, וידה אוחזת בידו של גבר כהה שיער במדים הצבאיים הירוקים הייחודיים של ואלורט השכנה.

הדמיון לה ולמלך לוסיאן היה ברור. מתח מילא את גופה ושפתיה רטטו. האם האומן ימחק את דמותו של לוסיאן עתה משאירוסיהם בוטלו?

רק שהרגש שמילא אותה לא היה באמת שעשוע, אלא משהו עמוק ואפל יותר.

לא מפני שהיא ולוסיאן פירקו את האירוסים שנכפו עליהם בידי שדכני שושלות. אלא משום שנמאס לה להיתקל בתזכורות לפרידה בכל אשר הלכה. נמאס לה שביטול קשר האירוסים הוא שהגדיר אותה.

לא רק קשר אחד, אלא שניים.

ארוס אחד מת בתאונה משונה, והשני זרק אותה לטובת המאהבת המלצרית שלו. כולם ראו באילסה דמות מעוררת רחמים.

בועה של רגש עלתה בה, והיא התאמצה לכלוא אותה בתוכה. היא השתוקקה לפרטיות, במקום לפגוש ללא הרף בכישלון של תוכניות החתונה שלה.

הבעיה היא שאם היא תזנח את חובותיה הציבוריות, אנשים יניחו שהיא מתגעגעת לארוסה לשעבר.

נוסף על כך היא ידעה מניסיונה שעבודה היא התרופה הכי טובה לאי-שקט כזה.

וגם שהילדים מחכים לה. ילדים שהדאגות הקטנוניות שלה החווירו בהשוואה להתמודדותם האמיצה עם מחלות קשות. הם ציפו בכיליון עיניים לביקורים שלה.

היא פנתה אל המטרונית בחיוך שהיא ידעה שמשדר רוגע, כאילו אין לה שום דאגה בעולם. "נמשיך?"

הן נכנסו לחדר שבו ישבו שתי נערות מתבגרות במיטות בית חולים. הצעירה מביניהן, שהייתה קירחת מהטיפול שקיבלה, הרימה מגזין ודחפה אותו מתחת לכרית שלה.

היא לא הייתה צריכה לטרוח. צוות התקשורת של הארמון תדרך את אילסה מדי יום. אם היא זוכרת כראוי, המגזין הזה הדפיס את הכותרת אילסה שבורת לב כשלוסיאן מתרברב במאהבת חדשה, ותיאר אותה כטרגית ובודדה.

לפעמים היא הצטערה שהזיכרון שלה טוב כל-כך.

כשאילסה הגיעה הביתה, כל גופה כבר כאב מעייפות.

החיוכים הבלתי פוסקים וההתנהגות המלכותית המושלמת והמאופקת גבו מחיר כשלא ישנת מספיק.

וכשפפראצי צורחים ללא הרף שאלות חודרניות מבעד למחסומי האבטחה, ועם הרחמים המודאגים של הציבור והעקיצות המתעמרות של התקשורת, היא הרגישה כאילו נכחה היום בארבע-עשרה התחייבויות ציבוריות במקום בארבע.

היא הודתה לשוער שפתח את דלת האגף הפרטי של משפחת המלוכה בארמון. ברגע שהדלת נסגרה אחריה, היא גלגלה את כתפיה, שחררה את הרצועה האחורית של נעליה כדי לחלוץ אותן ומתחה את בהונותיה בגרביונים שלה.

טבילה ארוכה באמבטיה תעזור לה להשתחרר מהמתח ותקל על עצביה המרוטים.

צחוק אילם חמק מפיה מהמחשבה. לנסיכות אין עצבים. הן לא זכאיות למותרות כאלה.

כשפסעה במסדרון הרחב לעבר דירתה, היא שמעה קולות מבעד לדלת הפתוחה של חדר העבודה של המלך. היא עצרה כששמעה את שמה.

"אתה באמת חושב שזה רעיון טוב, פיטר?" שאלה אימה. "אילסה בת עשרים ושבע, לא בת שבע-עשרה. בזמנו היה הגיוני להרחיק אותה מכאן, אבל עכשיו – "

"ברור שזה הגיוני. בעבר רק הפנטזיות שלה על אהבה רומנטית היו בסכנה. הפעם תשומת הלב שהיא מושכת פוגעת באלטבורג. הכול תלוי באוויר. היחסים המתוחים עם ואלורט. השלמת המשא ומתן על הברית."

אילסה התנשמה בחדות ותדהמה הלמה בבטנה. עורה נעשה לח ודביק.

אביה סבור שהיא מעמסה על אלטבורג?

היא תמיד עבדה קשה כדי לשרת את ארצה. היא לא התמרדה נגד אירוסיה עם הנסיך ג'סטין למען השושלת, ואחרי מותו, עם יורשו, לוסיאן. על אף שכתוצאה מהמשא ומתן הענייני היא הרגישה כמו מכונית יד-שנייה שמוצעת לסוחר. היא בלעה את גאוותה, בדיוק כפי שקברה פעם את חלומותיה הרומנטיים וביצעה את הנדרש ממנה.

באשר לספקולציות הציבוריות, היא עשתה את כל המאמצים להשתיק אותן כשמילאה את חובותיה המלכותיים, אפילו שהייתה מעדיפה לא להיפגש עם איש.

"פיטר! אתה לא מתכוון לזה. אילסה אוהבת את ארצה. היא עובדת קשה יותר מכולם למען אלטבורג. היא תמיד עשתה כל מה שביקשנו ממנה."

חמימות הבליחה מאחורי עצם החזה של אילסה, והיא מצאה את עצמה לוחצת את ידה אל הנקודה. לפחות אימא שלה הבינה.

"ברור שהיא עובדת קשה. היא הוכשרה למשימה." אילסה בלעה את הרוק וסילקה בכוח את גוש המרירות שחסם את גרונה. היא ידעה שאביה אוהב אותה, אבל היא גם הכירה את הטון הזה. הוא היה בהלך רוח מלכותי שגבר על רגשות משפחתיים. "אבל כרגע היא נטל. עדיף שהיא לא תהיה כאן בינתיים."

היא שאפה נשימה רועדת, נשימה שלא מילאה את ריאותיה.

מה שוות כל הנאמנות והצייתנות. ההתעלמות מהרצונות האישיים שלה.

בגיל שבע-עשרה היא האמינה שהאהבה תשנה את חייה. היא טעתה כמובן, אבל למדה שלא מתים מלב שבור. היא יצאה מזה מחוזקת ונחושה יותר. היא מצאה נחמה בחובותיה, באהבה של משפחתה ובכבוד של בני עמה.

רק שעכשיו בני עמה ריחמו עליה, זרים הציגו לה שאלות חודרניות וגסות ביותר, והמשפחה שלה...

היא מצמצה. אין צורך להתפלש בזה.

הדבר העיקרי הוא שכל חייה היא ענתה על הציפיות ממנה. עשתה את הדבר הנכון.

אילסה הייתה הנסיכה האכפתית שהציגה תמונה מרוככת של פני המלוכה באלטבורג וסיפקה את התשוקה הפופולרית לפנים פוטוגניות.

אך היא לא הייתה רק פרצוף שאפשר לצלם למגזינים הרעבתניים. לא רק מארחת או שגרירה אדיבה או אפילו כלי משחק עבור השושלת.

מאז ומתמיד עתידה מוּפה עבורה, ועכשיו פתאום המפה התפוררה, והיא נותרה ללא הגה, ואם אביה צדק, גם הפכה לנטל.

כמה זמן עבר מאז שהיא הייתה פשוט אילסה? מאז שעשתה משהו למען עצמה?

אולי בגלל זה היא הייתה חסרת מנוחה תקופה כה ארוכה. לא, לא סתם חסרת מנוחה. היא הרגישה חלולה בפנים. כאילו היא רק קליפה ריקה מתוכן.

אילסה חונכה לעצמאות. היא ידעה שאף אחד לא יכול לשפר את הרגשתה. עליה לעשות זאת בכוחות עצמה.

פתאום, בהתקף אנוכיות, היא רצתה להרגיש טוב יותר, להרגיש משהו מלבד אחריות וצייתנות, ולו רק לזמן קצר.

היא רצתה לטעום את טעם החופש.

היא הייתה זקוקה לזה.