הנסתר

מלך מאגנוס דפים מתוך תולדות־חיים1 פרק ראשון

הא, מתי זה היה?!...

ב־1906 או 1907 בערך, כאשר מֶלֶכְ'קֶה מאגנוס (כפי שנהגו לקרוא לו מתוך חיבה) החל לבקר בקביעות אצל פֵייגֶלֶה... אותה נערה, שעל אף שפרחה אדמומית חולנית בלחייה, מחמת אי־תקינות כלשהי בריאותיה, שהיתה מתלוצצת לעתים קרובות באוזני צעירים רבים ממחזריה ומעריציה, בנוסח של אמרת־שאלה: "הא, מה דעתכם, כמה זמן נשאר לי עוד לנשום כאן ומכמה נערות עוד אספיק לגזול את בחירי־ליבן?"

ואף כי ניתן היה לפגוש בה תמיד בחדרה, חדר־נערה מיוחד, יושבת על גבי ספה טורקית רחבה ורַכָּה כשרגליה מקופלות תחתיה ושׂמלתה משתפלת ועוטפת את ברכיה והיא כולה עטופה כמחותלת בסודר רך מפני הצינה שהציקה לה – אף על פי כן גָאה זרם־המחזרים שבאו לבקרה, הרבה יותר מאשר בבתי נערות זולתה. מפני מה? מפני שמבעד קווצות תלתליה השחורים, הגזוזים בתבונה ומכסים חלקית את מצחה, מצח־ילדים נמוך וקשה, הציץ משהו שהעניק לה כוח מפתה ומגרה של שני המינים כאחד. יתר על כן, כאשר היא היתה זזה או פונה, בגמישות חתולית, לעבר אחד ממחזריה – ולו רק בקריצת־מבט, הוא היה חש בליבו לאלתר גל של חום וגל של קור לסירוגין.

יתר על כן, היתה לה לשון חדה ומלוטשת וכושר להשיב חידוד תחת חידוד והלצה תחת הלצה מבלי להסס ומבלי לפגר אחר בן־שיחה...

הוֹ, הוֹ – הרהרו מעריציה בחשאי ובהשתאות רבה על טיבה וטעמה, והיו כמהים ושואפים צילה וקרבתה מאוהבים־ונאנחים.

ואמנם היה אל מי לִכְמוֹה ובמי לחשוק... אלא, מי היה מעלה בדעתו, שהמאושר בין כולם, זה שימצא חן בעיניה יותר מזולתו, יהיה דווקא הצעיר, שלא דרך עד כה על מפתן ביתה, ואף נדמה היה שאין לו מה לבקש כאן. הוא, ברנש־הספרים, הנוהג להתרחק מחברת נשים מחמת ביישנות, ושכל חבריו במפלגה הסוציאליסטית הגמדית, אליה השתייך, נהגו להתלוצץ על חשבונו ולכנותו 'רווק נצחי', אף כי לאמיתו של דבר הוא לא היה זקן כלל, אלא דווקא צעיר מאוד, ואף הופעתו היתה צעירה. לבושו היה תמיד נקי ומצוחצח, שׂערו היה חלק ומסורק בקפידה עם 'שביל', ופניו היו מגולחים למשעי עד כי אפשר היה לחשוב שאין לו מה לגלח....

אף על פי כן היה בו משהו מן התמהוני, יוצא־דופן, שהיה מתבדל ומסתייג מכל חברה וחבורה, פרט לזו שהוא השתייך אליה. הוא היה חבר מפלגה ולמענה היה עורך, מגיה ומתקין חומר, שהיה מיועד לעיתונות היומית, או אף דברי־דפוס רציניים יותר שהופקדו בידו. לעבודה זו הוא צורף מפני שהיה מלא כרימון בדעת בתחומים שונים ורבים.

מעבר לתפקידיו הנ"ל הוא נטה להתכנס אל פינתו, מתבודד ומתרחק אף מן הקרובים אליו. עד כדי כך, שאיש בעצם לא ידע היכן הוא גר, כיצד הוא חי ומי הם ידידיו וחבריו...

יָדוֹעַ יָדעו, שהוא בעל נטייה עזה למוסיקה, ואף מסוגל בשקט או בזמזום להשמיע בעל־פה אופֶּרוֹת שלמות, ממש כאילו הפארטיטורות היו מונחות ופרושׂות לנגד עיניו. יתר על כן, הכול ידעו שאת הקונצרטים האלה הוא היה משמיע רק בינו לבין עצמו ולא באוזני זולתו, בעומדו לפעמים ליד החלון ולפעמים אפילו אל נוכח הקיר. משונה!...

מוזר מזה היה אורח ההתנהגות שלו: כלפי אנשים מן המחנה שלו הוא נהג באדיבות ובהגינות. לא כן – כלפי אנשים ממחנות אחרים, אפילו כלפי אלה שהיו חבריו רק תמול־שלשום ופנו פנייה קלה לצד אחר בהצטרפם, נאמר, אל מפלגה ננסית אחרת, שההבדל בין זו שלו לבין זו שלהם לא היה גדול כל־כך.

וכך אמנם סיפרו, שבשנת 1905, כאשר הוא נתבקש פעם להחביא בביתו חבר פלוני מן המחתרת, אשר לפני זמן לא רב עבר ממפלגתו למפלגה אחרת, הוא הביאו אל חדרו הקטן, שלא היו בו אלא שולחן אחד, שרפרף בלי משענת ומיטה אחת. כאשר הוא נשאר עם האורח פנים־אל־פנים והגיעה העת לשכב לישון, הוא נתן לו, לחברו לשעבר, לישון במיטתו, ואילו הוא ישב ליד השולחן עֵר כל הלילה, מפני שלא רצה לשכב קרוב ליד האיש שסרח ופרשׁ. יתר על כן, אף לפני שהלכו לישון הוא לא דיבר איתו מילה, מרוב סלידה והתנכרות.

כן, הוא היה מסוגל להתגלות כסגור ומסוגר וכיתתי צר־עין כלפי גברים, קל וחומר – כלפי נשים. הכול ראו באורח ההיבדלות והרתיעה שלו תכונה המתחייבת מטבעו היבש, ואף נהגו מדי פעם להתלוצץ על חשבונו ברוח טובה. אך לא יותר מזה.

האנשים השלימו עם הסגירות שלו ולא הציקו לו בעטייה. הכול ויתרו על הניסיונות להטות אותו אל אורחות התנהגות אחרים, שונים מאלה שהוא הסכין להם. קיבלו אותו על טיבו וטעמו והתייחסו אליו בהערכה ובדרך־ארץ, ולו רק מפני המצפוניות שלו ומפני שהיה מלא יֶדַע כרימון, עובדה שבאה לידי ביטוי בשעה שמילא את חובותיו ותפקידיו במפלגה.

ורק לפעמים, ביום חג או מועד, במסיבת חברים, כאשר הציבור התפרק בעליזות מן המתחים ואף לגם לגימה יתירה מן המשקה, סיפּחו גם אותו עם כולם אל השׂמחה בחבורה ודאגו לעוררו ולחממו, היו מגישים לו כוסית אחר כוסית לאמור: "שְׁתֵה, שְׁתֵה, מֶלֶכְ'קֶה!..."

ואז, כאשר גם הוא היה מתחמם, ובפניו החיוורות במקצת בדרך־כלל עלה הסומק, ועיניו האפורות נתנצנצו והבריקו; וכאשר פיו הסגור בדרך־כלל נפתח להשמיע קריאות קטועות במקצת – גם אז אי־אפשר היה להוציא ממנו אלא את ה'להיט' הקבוע שלו, שהיה מוצנע ושמור עימו לנסיבות מעין אלו – שיר־העם הידוע 'האָב איך מיר אַ מיכעלקע' (יש לי מיכֶלְקֶה).2 שיר זה הוא היה שר בהתלהבות רבה ובקול נעים וצלול, שהיה מתגלה בו באותה הזדמנות.

"יש לי מִיכֶלְקֶה, מִיכֶלְקֶה, מתגורר לו ברחוב הארוך" – תוך־כדי־כך הוא היה קם חגיגית ממקומו; וכאשר הוא היה מגיע אל הפזמון החוזר, לאמור: "מאַכט ער מיר, מאַכט ער מיר אַ פֿיַיפֿעליו" (הוא עושה לי, הוא עושה לי חלילית), הוא היה משמיע שריקה בשפתותיו ואף מלמד את הקהל, שהחרה החזיק אחריו, מידה וקצב מה הם וכיצד צריך לשרוק באורח מוזיקלי ולהשמיע את קול החלילית...

וזהו זה. ברגע שהשלים את ה'להיט' שלו – שוב ניתן היה לראותו נסוג אל עצמו ויושב סגור ומסוגר, מכונס בתוך עצמו, שׂפתיו הדקות קפוצות זו אל זו, ואף החיוורון חזר אל פניו כלעומת שנעלם בשעה ששתה את המשקה, שאמנם חימם אותו במקצת לפני שקם לשיר את שירו.

וכך גם בהמשך הערב כולו, בשעה שכל הקהל בילה בנעימים – תחילה לאור מנורות דולקות ואחר־כך גם לאחר כיבוי־האורות, כאשר כל אחד ביקש להתייחד עם בת־זוגו – גם אז נשאר מֶלֶכְ'קֶה יושב דחוק וגלמוד, מכונס בפינתו, מתבודד כפורשׁ מזולתו. ואי־אפשר היה להבחין בעלטה האוּמנם צר לו על בדידותו המוזרה...

והנה כאן, הרי לך לפתע פתאום: הוא עצמו, מלכ'קה, שרוי אצל פייגלה – זו שרבים מצעירי המקום לא חדלו מלפקוד את מפתן ביתה, באשר תמיד זכו להתקבל שם במאור־פנים על־ידי ההורים, וגם על־ידי העלמה עצמה. בשעה שהיא ישבה ספונה ומתפנקת על גבי הספה הטורקית בחדרה, היא לא העלתה כלל בדעתה, שבחור כלשהו יצעד ויחלוף ליד ביתה ויָהין לפסוח על דלתה – ואין זה משנה כלל, אם יש לו כוונות רציניות או לא.

בחוגי המפלגה היא היתה ידועה כבת־אמידים ואוהדת. בעצם לא דרשו ממנה דבר, גם לא מהוריה. ההורים לא השתתפו בפעילות התנועה, אך מעודם לא נעלו את הדלת בפני אלה, שלא היו מקובלים ואהודים על השלטונות, והאשראי שלהם שם היה ירוד למדי. משרתי השלטון – המשטרה והז'אנדארמריה – לא הסירו עינם מהם ואף טרחו לשמור אותם על הכוונת.

מן הראוי להעיר, דרך אגב, שההורים נהגו כפי שנהגו בראש וראשונה למען בתם, שזה היה רצונה, כי הדבר גרם לה נחת־רוח כיאה לעלמה שמחזרים אחריה. אך היו להם גם טעמים אחרים, מוסריים־ ליברליים. הם ידעו, אל־נכון, שבֵּיתָם מפורסם ומצוין כבית־אמידים, והוא ממילא שרוי מחוץ לתחום של חשד. לפיכך ניתן להגיש בו קורטוב של הגנה לאנשים, שתווית של חשודים דבקה בהם. אף ניתן לשער, שהחשדות עשויים להחוויר, אם יתברר לשומרי־החוק, שאלה שהם עוקבים ובולשים אחריהם חופשיים להיכנס ולהתארח בבית הגון מעין זה.

כל זה אמנם נכון, אף על פי כן לא נתחוור עדיין כיצד מגיע לשם מלכ'קה, מה הביא אותו אל זְבולהּ של פייגלה?

מה שהיה כך היה:

זה קרה אחרי 1905, לאחר שהמהפכה נשׂרפה כליל בלהבותיה, לאחר שרבות מן המפלגות הזעירות והזעירות מהן התפזרו והתחסלו, ולאחר נסיגת השֵפל של זִרְמֵי ההמונים, שנחלו מפח־נפש. אפיקיהם חרבו עד שלא נותר בהם סימן אפילו של נחל־אכזב... זה היה לאחר שבחלק גדול מן האינטליגנטים והעסקנים, שהיו פעילים בתנועה, ששורשיהם היו למעשה דקים ודלים וקלושה היתה אחיזתם בקרב המוני העם, שלעניינם וטובתם הם נהגו להרעיש עולמות ולעקור הרים באותן השנים של גאות נחשולי המהפכה... – והנה עתה, כאשר כבר לא היה להם מה לעשות בציבור הרחב, הם נסוגו כלעומת שבאו, אל המקצועות ששורשי אבותיהם היו אחוזים בהם. מהם שפנו למסחר ועסקי כספים, ומהם שחזרו ללימודים ולמחקר, שהופסקו בימי הגֵאוּת הסוערים.

בימים אלה נאלץ גם אדם כמלכ'קה מאגנוס, שנעקר והושלך מֵאוּכָּפוֹ, ולא נותר לו בעצם מה לעשות, באשר פעילות המפלגה הקודמת שלו בטלה מן העולם, לא עוד אלא למלא את הריקנות שלאחר הרעש, ולו אפילו על־ידי חיזור אחר עלמה...

כלום היתה זו יוזמתו העצמית לקום ערב אחד ולבוא אל תחומה של פייגלה, או שמא היה זה אחד מחבריו, שפיתה אותו לסור ולהיכנס אל אותו חדר – דבר שלא יכול היה כלל להתרחש לפני כן, בשום אופן! – לא התברר ממש דיוֹ. כך או כך, אם אמנם קרה מה שקרה, ומלכ'קה הגיע ונכנס אל חדרה של פייגלה – היה זה בבחינת הפתעה לכל מכריו. גם לפייגלה, שאמנם שמעה דברים רבים על אודותיו, ובעיקר שהוא צעיר רציני מאוד, מלא כרימון ביֶדַע ומעל לכול – מפורסם כמסתייג, מתבודד ומתרחק מנשים. בהשמיעם דברי להג על אודותיו נהגו הבריות להציגו כתמהוני ויוצא־דופן. מכאן שביקור מעין זה בוודאי החמיא לפייגלה, שדעתה זחה – מפני שחשבה את עצמה למיוחדת ויוצאת־מן־הכלל, לא כל שכן אם צעיר מסוג זה, כלומר מסוגו של מלכ'קה, לא נשאר, אחרי ככלות הכול, מחוץ לתחום השפעתה הנשית ונאלץ לפסוע ולעבור את מפתן ביתה מרצונו או על כורחו...

כך פייגלה. לא כל שכן הוא, מלכ'קה. עצם העובדה, שהוא גילה פתאום את טעם נוכחותו בתוך סביבה נשית נעימה, בחדר של נערה, שבו מכוסים הקירות במרבדים, ואילו הנערה עצמה יושבת לה על גבי הספה הרחבה, מוארת באורה של מנורה בעלת אהיל ורוד־אדמדם, הקבועה על גבי שולחן־התמרוקים הסמוך. והנה הוא עצמו, כאמור, גילה את עצמו במקום שמעודו לא העז להציג בו את כף רגלו. מכאן ניתן להבין מפני מה נתחלפו לסירוגין גוֹני פניו מחיוורון לאדמימות וחוזר חלילה. פיו נשאר סגור, שפתותיו הדקות נקפצו זו אל זו בכוח מוזר. וכאשר הוא פתח את פיו והשמיע קולו – היה זה קול באס צרוד, מגומגם כלשהו, לא רהוט, לא צלול. בדומה לקולו של נער בימי חילופי־הקול או לקולו של איש שגרונו ניחר או סתום במידת־מה.

כל אותו ערב ראשון הוא חש את עצמו כשרוי במבוכה רבה. ואילו היא, פייגלה, לא ידעה אל־נכון מי הוא זה ואיזה הוא היושב כאן לפניה. אפשר לומר שאז, לאחר צאתו מביתה, בהיזכרה בדיבורים שהשמיע באוזניה, וליתר דיוק – ספק אמר, ספק המהם, ספק גמגם – היא בוודאי היתה יכולה להתל בו כהוגן באורח מתחכם כדרכה, ואפילו להציגו כדחליל ולכסותו בנוצות...

אלא שהיא לא עשתה את זה. היא ראתה בעליל, שמבוכתו וגמגומי האילם־למחצה שלו אינם נובעים מחוסר דעת או אף מן העובדה, שלאיש הזה אין בכלל מה לומר. לא. היא הבינה, שהיא עצמה, בישותה הנשית, עשתה עליו רושם מהמם, באשר הוא היה גבר חסר־ניסיון ובלתי־רגיל לחלוטין אל חברת נשים. מצב זה הביא אותו אל ספק חרדה וספק אֵלֶם, או אף להיפך – אל שטף דיבור שכמעט לא התחבר אל עניין כלשהו.

וככה זה נמשך והתנהל... הוא, מלכ'קה, התאהב כבר בביקורו הראשון אצל פייגלה... הוא היה, כמו שנוהגים לומר, איש של כן – כן או לא – לא. אם הוא שמר על מרחק מנשים – הרי המרחק היה מרחק, בלי חוכמות. אך מן הרגע שבו עשה צעד ראשון להתקרב, הוא פשוט כבר לא ידע היכן להיעצר. הוא חש את עצמו קשור ככפוּת – עד כי אי־אפשר היה כלל לנתק אותו. במידה שהיתה בו לפנים אהבה כיתתית ומסירות לעניין מפלגתו, כך הוא דילג עתה לתחום אחר. עכשיו הוא לא ראה בעולמו אלא אותה, את פייגלה, היושבת לפניו על גבי הספה עטופה תמיד בסודר רק מפני תחושת הצינה החולנית שהיתה אוחזת בה.

וכך הוא הפך למבקר קבוע בביתה... ואין כלל הבדל אם אמנם השמיע דברים באוזני פייגלה או סיפר דבר־מה או אף לא פתח כלל את פיו והחריש. מכל מקום – הוא לא הסיר את עיניו ממנה, כּעיני מאמין באלילו בשעה שהוא פונה אליו בהערצה ובפליאה אילמת – עד כי נדמה היה, שהנה־הנה הוא יפתח את פיו וישמיע תפילת הלל לכבודה.

פייגלה לא דחתה אותו. אדרבה. מכל ביקורי הבחורים היא העדיפה את ביקוריו. ניתן היה לחוש במעין תכונה חגיגית באורח התנהגותה. אולי בעצם העובדה, שהיא נמנעה כלל מלהפריח הלצות מן השׂפה ולחוץ בנוכחותו, ואף לא הרשתה לעצמה לנהוג בו באורח חופשי ובלתי־מחייב בנעימה של קלות־דעת וליצנות, כפי שנהגה בנוכחותם של זולתה. היא אפילו הקימה לעצמה מעין משׂוכה של דרך־ארץ, ולא העזה לחרוג מעליה אפילו בפסיעה קלה. לא בשעה שלחש לה דבר־מה באוזן ואף לא בשעה שהוא ישב מחריש־ומאוהב סגור־ וכבוש בתוך עצמו.

כל מחזריה ומעריציה חשו, כמובן, ביחסה המיוחד והשונה מן הרגיל כלפי האיש הזר והמוזר הזה. בימי ביקוריו הראשונים הם היו מוכנים אפילו ללגלג עליו, וכלל וכלל לא הביאו אותו בחשבון המתחרים... לא כן עתה. הכול נאלצו להגיע למסקנה, שכל מאמציהם וגינוני הקרבה כלפי פייגלה נותרו ללא היענות של ממש. אדרבה. דווקא האיש, שלא היו לו, לדעתם, שום סיכויים למצוא חן וחסד בעיניה, הנה דווקא הוא נבחר כדי לשמוע ביום בהיר אחד, בסופו של דבר, מפיה את מה שכולם ציפו לו לשווא זמן רב כל־כך, שאמנם כן, שהיא שלו...

ואכן, זה כבר הגיע עד כדי כך. וראו זאת בעליל לא רק מחזריה, אלא גם הוריה. להם בוודאי לא היתה שום התנגדות. הם ראו בו, במלכ'קה זה, אדם רציני מאוד וגם מאוהב מאוד בבתם, אדם בעל עבר טהור ללא־רבב, שבוודאי ידע כיצד לנהוג בבתם היחידה־המפונקת ביושר ובהגינות, בהערכה ובכבוד. הרי אין זה אלא אופייני לאיש כזה, הנדלק ומתמסר בלב ונפש לאהבתו, ואינו יודע כלל כיצד ניתן להעיף עין לצד אחר...

ואמנם די היה במילה אחת שלה ובקריצת רמז מצידו – והכרזת האירוסין בין השניים היתה מתפרסמת ברבים. בעצם לא היה כלל צורך בפרסום: היה ברור לכול, שהיום־מחר יוכלו כל המעוניינים לראות את שניהם, את מלכ'קה עם פייגלה, יושבים טַנְדוּ, יד ביד, כדרך חתן עם כלה.

אלא שכאן אירע פתאום משהו שהפר וניפץ את החיבור של הצמד הזה.

ויהי היום, והמקרה קרה בשעה שמלכ'קה בא לביתה של פייגלה, כבוא חתן אל כלתו, וכבר מתוך ביטחון, שהנה הוא מגיע לביתה כאילו זה ביתו, וכל הסובבים יניחו אותם לנפשם, פנים־אל־פנים, ותהיה להם אולי הזדמנות לומר זה לזו את המילה המכרעת... והנה כך קרה, שיחד עם מלכ'קה הגיע לביתה של פייגלה אחד ממַכָּריה, שהיה לפנים עסקן בתנועה הסוציאליסטית. אחרי מפלת 1905, לאחר שהנחשול המהפכני ירד כלעומת שעלה, ירדה עימו גם קרנו של המהפכן הזה. אפשר שמתוך מפח־נפש או שמא אף מתוך ייאוש, מחמת הרחקתו מן הפעילות שבלעדיה הוא, כבעל אמביציה ומרץ חברתי חזק, הרגיש את עצמו כנטול־אוויר־לנשימה, הוא קם והצטרף אל המפלגה האנרכיסטית כביכול, שאמנם לא היתה כלל מפלגה בימים ההם, אלא כנופיה פרועה ומושחתת, שהשמיעה דיבורים רמים תוך שימוש במליצות מפלגתיות שדופות. לכאורה היתה זו פעילות למען מטרות מפלגתיות, אך למעשה הם לא פעלו אלא לטובת עצמם, לטובת מילוי כרסם וכיסיהם באורח מופקר ופרוע.

בחור זה היה אחד מ'אנשי הוֹמֶל', או 'אנשי ביאליסטוק', מאחד הקינים שבהם התגודדו עדיין שׂרידי המהפכנים. בעבר הוא היה תועמלן מצליח ונואם מרשים, בעל ידע מקצועי וסגולות אופי הדרושות לפעילות מעין זו. יתר על כן, הוא היה פּיקח וערמומי, אחד שאינו נופל כאשר הוא מחליק. הוא יכול היה למצוא חן בעיני אנשים שונים, בני סביבות וחברות שונות. במיוחד בעיני נשים, שהוא חמד מאוד את חברתן והן אהבו את חברתו. הן מצאו בו חן גברי, פיקחות וחוכמת־חיים – ובעצם כל מה שנשים נוהגות להעריך.

הוא נכנס לחדר פרום־מעיל ונראה היה אפילו אפוף חיוכים וקצת בגילופין, בנוסח ידוע של התפרקות רחבת־תנופה של אנרכיסט מופקר. אפשר שכוונתו היתה לסמן בתנועותיו הבלתי־מרוסנות, שאף כי הוא יושב כאן ומבלה לכאורה בנעימים ככל אדם אחר, הרי למעשה אין הוא אלא צפוי כל רגע למאסר בידי המשטרה, העוקבת אחריו ובולשת אחר כל צעדיו. נדמה שהנה־הנה היא עומדת לשים עליו יד וכבלים ולהוליכו לאן שצריך. ושם – לאחר משפט־שׂדה נמהר ומאסר קצר־מועד בתא הנידונים למוות, תוטל לולאת החבל על צווארו... ואפשר שהוא ייפָּגַע מידי המשטרה, ואולי אף לא מידי המשטרה, מפני שהוא לא ייכנע בקלות ויגלה התנגדות – כפי שמחייבת אותו תורת ההתנהגות האנרכיסטית; ואז – אם הוא ימצא את עצמו נלכד ומוקף, וללא צל צלו של מוצא לפרוץ ולהתחמק מרודפיו, הוא ישלח כדור בראשו – מן האקדח השמור תמיד ברשותו, שאפילו בלילה הוא מונח למראשותיו.

הוא נכנס כבן־בית, כמכָּרהּ של פייגלה מימים ימימה. והוא אמנם היה בין אלה, שהוריה של פייגלה לא נעלו בפניו את דלת ביתם.

הוא נכנס, כאמור, מעט בגילופין, ובראותו בחדרה של פייגלה את מלכ'קה, שתפס בזכות ובחסד את מושב החתן, קרוב קרוב לפייגלה, וביודעו, אל־נכון, מה עתיד להתרחש בין בני הזוג הזה – הוא חש לפתע כאילו נכווה ברותחין. אפשר שגם הוא אולי קיווה ורקם מחשבות רציניות וציפה כמאוהב לסיכוי למצוא דווקא כאן את אהובת חייו, אלא שמחמת עיסוקיו האינטנסיביים בפעילות החברתית, שבלעה וסחררה כליל במערבולת לא רק אותו אלא את הציבור כולו, הוא דחה את ענייניו האישיים למועד מאוחר יותר, מתאים יותר, והנה הוא גילה, שבמקומו המיועד יושב אדם אחר...

כן, כאשר הוא נכנס וראה במו עיניו את מידת הקרבה הנהוגה בין בני הזוג, הוא התיישב וקפא במקומו והחריש מתוך דרך־ארץ, אף כי גם מתוך קנאה צורבת... מקץ דקות ספורות הוא החזיר לעצמו את ביטחונו. הוא חשב, כנראה, שלא נאה לאדם כמוהו לסבול ייסורים זעיר־בורגניים מחמת חולשתו. והרי כל העניין שרוי בתחום, שכל אנשי שלומו נוהגים לקדש, ואיש אינו רשאי להתערב בו. לא המדינה, לא החברה ואף לא אדם פרטי. מדובר בחופש רצונו של האדם ובחירתו הבלתי־מסויגת.

ואז הוא לפתע התנער – מתוך ערנות מלאכותית וביטחון עצמי מדומה משפיפות־הדעת שהשתלטה עליו לפני רגע, ושלח מבט אל פייגלה, שישבה כדרכה מוארת באור הוורדרד של המנורה שליד הספה, כאשר סמוך לצידה ישב לו מלכ'קה. הוא פתח ואמר מתוך כוונה ברורה להראות, שמעמדו נעלה מן היושב־לצידה, ושום מתחרה לא יהיה לאל ידו לגבור עליו בקלות, לאמור:

– פייגלה, צווי נא להגיש כיבוד לאורח שלך!... רצוני לשתות לכבודך ואף לכבודו של זה – הוא פלט בחוסר אדיבות ומתוך קנאה שקשה היה להסתירה, והצביע לעבר מלכ'קה, שישב כל־כך קרוב וצמוד אליה – שיהיה במזל טוב, אם כבר אין לשנות את הנעשה.

כאן הוא נתקע ונתגמגם. כאילו ביקש גם להוסיף איחולים כלשהם וגם ללגלג על בני הזוג מתוך עליונות אירונית. הצמד לעומת זאת ישב לו על הספה בשלווה ובביטחון, הרחק־הרחק מאווירת הפעילות ואורחה טעון־הסכנות, שהאורח היה שרוי בהם, ואף צפוי לטבול ואולי אף לטבוע בהם מכאן ואילך. אפשר שהוא עשוי לצאת מכאן ולהשתלב במעשה שליחות שיש עימה סכנה והימור, ושמא אפילו חזר זה עתה משליחות כזאת, שלא היה חסר הרבה שהיה אוֹבֵד בה אָבוֹד.

– צווי נא להגיש שתייה, פייגלה – הוא אמר, בהשמיעו את בקשתו שנית.

פייגלה לא התנגדה, כמובן, ואף לא דחתה את בקשתו. כלום חשבה בליבה, שכל מה שהוא אומר אינו אלא בבחינת פליטת מליצות מפי שיכור, או שמא יָדוֹעַ יָדְעָה, שאין תוכם של דברים כְּבָרָם, והדברים טעונים רגשי דאבון של אדם, שנשמט ממנו דבר שהיה אולי בהישג ידיו. ופייגלה – צר היה לה בצערו. היא בפירוש רצתה לנהוג בו יפה וגם להיענות לבקשתו. מצב רוחה היה מרומם, אהוב ליבה ישב כאן סמוך, לידה, והיא רצתה מאוד שגם הוא, השלישי, ייקח חלק בהתרוממות הרוח הזאת.

היא ביקשה אפוא להגיש כל מה שנדרש. ואמנם הופיעו מיד על גבי השולחן הקטן גם היין וגם התקרובת, שלא חסרו מעולם בביתו האמיד של אביה.

האורח מזג לעצמו ללא שהות, ומשסיים למלא את כוסו, הוא שלף מכיסו אקדח, שהוא ובני־מינו מעולם לא היו נפרדים ממנו. הכול כאילו למען אווירת החגיגיות ומעין טקס־לוואי לשתייה כדת. הוא עצמו הסביר בנעימת הלצה דחוקה, כי כל זה דרוש כדי שהוא יוכל ללוות את הרמת הכוס לכבוד אושרה של פייגלה ביריית־הצדעה כנדרש.

– אל תפחדו – הוא אמר, בראותו שהיושבים לעומתו החליפו ביניהם מבטים בחרדה – אל תחששו, האקדח אינו טעון. הוא מבקש להניחו כאן רק לשם עדות. יעיד נא החפץ, המגן והמלווה תמיד את כל אנשי־שלומנו...

– לחיים! לחיים! – הוא הוסיף ואמר בנוטלו את הגביע ביד שמאל. כאילו שכח ממנו ובו את הבטחתו, שהאקדח יונח לפניו כעד אילם בלבד – והוא אחז בו בימינו. כאשר הוא התרומם וקם ממושבו כדי לשׂאת את דברי ברכתו כיאה וכנאה ברגע זה, ואף להריק כוסית לחיי אלה היושבים כאן לעומתו – הרגישו השניים, מלך ופייגלה, שבעצם אין כל־כך לסמוך עליו, והם טעו בחושבם, שהוא שרוי, לפחות, במעמד של פיכּח־למחצה. ומיד להלן, כאשר הוא המשיך במערכת הטקס כלעומת שהתחיל בו, גברה בהם התודעה כי אמנם טָעֹה טעוּ בתמימותם.

– לחיים! לחיים! – חזר האורח והמשיך – למענך, פייגלה, ולכבודך! אפשר אמנם שהיו לי סיכויים להשיגך, ואפשר – שלא היו, ובוודאי לא ברגע זה. באשר מי אני ומה אני, שתעלי כלל בדעתך להרהר עלי, לא־כל־שכן לרצות לקשור את חייך עם אחד כמוני... נו, מה שאבוד אבוד – התקשרי לך עם האחר, ושיהיה לך במזל טוב. והרי לך סימן, שאין בליבי כלל תרעומת עלייך. מה שליבך החליט וגמר הוא גם בעיני מוחלט וגמור, ואין להתנגד ואין למחות או לערער. הירייה שאני יורה כאן היא ריקה וחסרת־משמעות בעיני, ואילו בעינייך – היא תרעם לכבודך ולאושרך.

באומרו את דבריו הוא כיוון את אקדחו, כאילו מתוך תמימות אחוזת־חושים, ישר אל פייגלה... ועוד לפני שפייגלה, ואף מלכ'קה שלידה, הספיקו לעשות תנועה כלשהי מתוך תחושה מבשׂרת רעות, או אף להשמיע מילה אחת של אזהרה על־מנת להניא אותו ממעשה חפוז או לבקש אותו לחדול ממעשי ליצנות נמבזים – ופייגלה רק הספיקה להתרומם ממקומה, אפשר באמת כדי לעצור אותו איכשהו מתעתועי המוקיון השיכורים שלו, היא קרסה בעל־כורחה אל מקומה, מפני שנפגעה מן הכדור שההוא הפליט, אולי בבלי דעת...

פייגלה לא השמיעה קול גניחה... היא רק נשמטה ונפלה חרש, ירויה, מתבוססת על הספה, ראשה נשמט לאחוריה ופצעה כמו נחבא ואף לא נראו סימני דם.

אסון!... הא, אסון שכזה!... הוא בוודאי לא התכוון לזה, הברנש הלז, וגם לא רצה שיקרה מה שקרה, גם אם ייתכן שהקנאה פגעה בו. אך מה יועילו כל הפלפולים: כן התכוון, לא התכוון... פייגלה כבר שבקה חיים לכל חי...

מיותר לציין מה עמוק היה השבר בחיי הוריה של פייגלה. אף ניתן לנחש, שבעל־הדבר, הברנש עצמו, לאחר שעשה מה שעשה שלא במתכוון, חמק מן הבית. הוא בלי ספק נתפכח כליל מיינו ולא היה מסוגל כבר להרים את עיניו ולהציג פניו לעיני הבריות...

אך מן הראוי לסַפֵּר כיצד פגע המעשה במלכ'קה. להגדיר את הפגיעה כמהלומת רעם ביום בהיר יהיה בבחינת הַמְעָטָה. כל אותו זמן, שפייגלה היתה עדיין מונחת בתוך הבית, הוא התכנס אל קרן זווית, תמך את ראשו בשתי ידיו וכיסה את פניו. לאחר ההלוויה הוא פשוט נעלם למשך זמן רב, עד כי עורר חשש בלב חוששים, שהוא שלח יד בנפשו או שמא אף קבר את עצמו אי־שם.

ואמנם מה שהיה לא היה רחוק מזה. להלן נודע, שהוא פרשׁ הרחק מכל קרוביו וידידיו והלך להתגורר אי־שם, ברובע נידח של לא־יהודים, בבית עני דל וזר, בין ערלים. את חיותו הוא קיים מלחם צר ומים לחץ, בדומה למנת קיומו של אסיר בבית־הסוהר; הוא לא הרשה לעצמו שום דבר־הנאה, ואפילו זנח את נעליו, נעלי־העור, ונעל במקומן קבקבי־עץ שהשיג ממקום כלשהו. הוא היה מדדה ונוקש בקבקביו אלה מדי צעדו שעל־אחר־שעל אל באר־המים. מן הבאר הוא שאב מים והביאם אל בעלת־הבית, שלמענה היה גם עושה מלאכות שונות במשק ביתה במקום שכר־דירה. והמלאכות שהוא עשה כלל לא היו לפי כוחותיו בימים ההם.

זמן רב לא עלה סכין־גילוח על פניו... והרי לפני־כן היו רואים אותו מיד מגולח למשעי, עד כי ניתן היה לחשוב שפניו חלקות מעיקרן ואין לו כלל מה לגלח...

הוא נחבא אל כליו והזניח את עצמו כנזיר מתנזר מן הבריות. שוטרי־החרש של ממלכת־הצאר, שרחרחו בימי הריאקציה אחר שׂרידי המהפכנים ופעילי התנועות מ־1905 כדי לאוסרם ולהביאם לדין ולגירוש, הגיעו בסופו של דבר גם אל הדירה בה התגורר מלכ'קה. להווה ידוע, אף שמו היה רשום ברשימת המבוקשים. ואמנם התכוונו אותם שוטרי־החרש לעשות לו כאשר יֵעָשֶׂה לכל דומיו: לסדר לו מגורי־חינם וקיום־לחץ אי־שם במדורי 'החלונות הגבוהים', אך בראותם את מלכ'קה בדמות הגולם־נושׂא־הדליים, מגודל ופרוע ומוזנח, נעול קבקבי־עץ, מעין משרתה של ערלית מדלת־העם, המתגוררת אי־שם בסמטה נידחת, והוא מסייע בידה במלאכת הבית ובהספקת המים, הם שינו את דעתם. הם התבוננו מתוך זלזול וסלידה בעובר־בטל זה, הניעו ידיהם בביטול גמור מתוך הרהור, שברנש מעין זה אין בו עוד כדי להזיק לרשות. "שימשיך בכוחו זה באשר הוא שם, זה האיש מגודל הפרַע, המדשדש בנעלי־עץ המתפקקות בהליכתו... "

* * *

מקץ זמן ממושך, לאחר שפֶּצע המאורע שהתרחש בביתה של פייגלה העלה ארוכה, לאחר שחי בבדידותו העמלנית, כאשר כל מזונו לא היה אלא לחם צר ומים לחץ, ממש כמו בבית־הסוהר, צף ועלה בו פתאום מבפנים הרצון לשוב אל לימודיו. את הלימודים הוא זנח בשעתם, כמוהו ככל חבריו, בימי עלייתה וגֵאוּתה של התנועה. עתה הוא התנער וקם, מבלי לשנות כמעט את מראהו המוזנח, ופנה אל בירת הממלכה. שם נמצאה אוניברסיטה שיצאו לה מוניטין, אשר אליה נמשכו רבים מן המלומדים לעתיד לבוא.

הוא הגיע למקום בידיים ריקות, ללא צרור או אמתחת, פרט אולי לספרים אחדים וזוג לבנים להחלפה... הוא מצא מקום צר ברובע של מגורי פועלים והשתכן בדירה, בה ניתן היה לשלם את שׂכר־הדירה לא במזומן, אלא בשיעורים לחבורת הילדים שבעל־הבית היה מטופל בהם ולא היו בידו די אמצעים כדי לשולחם אל בית־הספר.

הוא בוודאי יכול היה לפנות לאחד המוסדות של חברת מפיצי־ ההשׂכלה, שנהגו להעניק תמיכה ומלגות, וגם להתקיים בחסדם של גבירים ונותני־צדקה, כמוהו כרבים מן הסטודנטים דלי־האמצעים ושואפי־הדעת. אלא שהוא נמנע מלצאת אל המסלול הזה. אפשר מפני סלידתו מלקבל נדבה מידי זולתו, ואפשר דווקא מתוך ביישנות ורתיעה לבוא במגע עם אנשים, מאחר שמזמן נגמל מכל מגע ומשׂא עם הזולת.

כך או כך, מלכ'קה גמר בליבו להתקיים באורח משלו: דירה, כאמור, היתה לו; משׂכר־לימוד שחררוהו הודות לתעודת הבגרות, שכבר מזמן השלים ועמד בבחינותיה – וזכה בציונים גבוהים. כן התחשבו בעובדה, שהאיש עתיר כשרון אך דל אמצעים. נו, לשם קבלת ארוחת־צהריים בחצי־חינם במסעדת הסטודנטים, ואף לצורך כביסת לבנים ולפעמים גם תיקונה של נעל קרועה, הוא פרסם מודעה בעיתון, כמוהו כסטודנטים אחרים בני־מינו, דלי אמצעים, לפי נוסח קבוע: כך וכך, סטודנט לפילוסופיה, נותן שיעורים בלשונות זרות תמורת מחיר זול של 3 רובל לחודש... בתחתית המודעה באה תוספת באותיות גדולות יותר: 'מקום מגורי התלמיד אינו מפריע לי', שפירושה: לא אכפת לי אם התלמיד גר אף בירכתי העיר או במרחק רב ממגוריו. זה לא ירתיע את המורה לשׂרך את רגליו לבית התלמיד, כי אין בידו דמי־נסיעה, אף לא כדי לשלם לעגלון־של־כרכרה.

וזהו זה. כך המשיך מלכ'קה באין רואה ובאין משגיח בו והשלים בשקט־בשקט את חוק לימודיו בקורס האוניברסיטאי, בזמן קצר בהרבה מחמש השנים שנקבעו כדין לצורך זה. וכל זה מפני כשרונותיו שעמדו לו כאשר העמיס על עצמו שני קורסים בבת־אחת ובמקביל. וכך, בשקט־בשקט ובאין רואה הוא אף קיבל לבסוף את הדיפלומה המיוחלת, שלא היה בה כדי להעשירו יותר מאשר בימים שדיפלומה זאת לא היתה באמתחתו, והוא הגיע הנה בעצם כדי להשיגה... והוא לא היה עשיר אפילו כדי להרשות לעצמו לכל הפחות ארוחת־צהריים כלשהי עם כוסית יין, שלא באה לפיו מחמת המצוקה. וכל זה על אף שהשלים בו ביום את כל ההליכים הפורמליים, קיבל את כל חתימות הפרופסורים וחותמות האוניברסיטה כנדרש. הוא פנה ופסע לאורכו של הרחוב הראשי בבירה והתערב בהמונו ושאונו. אולי מתוך כוונה לכבד את עצמו, כנהוג, גם אם לא בחבורת סטודנטים עליזה, שזה עתה השלימו חוק־לימודיהם וקיבלו את תוארם, אלא בגפו, במזון כלשהו ובקינוח כוסית – דבר שלא הרשה לעצמו, כאמור, עד כה אפילו פעם אחת.

והנה כאשר חשק מעין זה עלה בדעתו, והוא כבר ביקש לצעוד בכיוון הרחוב המסוים, אל מסעדה כלשהי – הוא התנער כנרתע, וכאילו שאל את ידו־שבכיס: כלום יש בכוחה להרשות לו לעשות מעשה מעין זה, האוּמנם הותירה למענו דמי־מעט לסוג זה של הנאה ומותרות? וכאשר הוא שוכנע, שהתשובה היא שלילית – הוא נעצר לפתע כנכלם, בהכניעו את חשקו שנתעורר ולא בא על סיפוקו.

והנה דווקא קרה מקרה, שבעודו עומד חסר־תושייה ומבויש ממנו ובו, בא לפתע לקראתו אחד ממכריו, עוד מימי פעילותו במפלגה. זה היה צעיר בן־טובים ומבלה־עולם, שהיה נוהג מדי פעם בפעם לממן מכספו פעולות המפלגה ומפעליה.

קראו לו בוריס כִּיסְגָדוּשִׁין. הוא היה איש צעיר בעל חזות של אציל מובהק: רחב כתפיים, פניו חלקות, מטופחות ושׂבעות וזקנו רחב, מדובלל ומִשיי, מסורק ומטופל. בזקן זה הוא היה מבלי משׂים נוהג להתגנדר במקצת, בהעמידו פנים כאילו אין הוא משגיח עליו, והוא כביכול בעצם אינו זקנו שלו. למעשה הוא החשיבו מאוד־מאוד, פינק אותו וטיפח אותו, כאילו כל שׂערה ושׂערה שבו צומחת וגדלה על חשבונו.

זקן זה, דרך אגב, עזר לו ב־1905 לזכות במעמד לגאלי. בהיותו בן של בעל־אחוזה יהודי עשיר אי־שם במחוז מערבי־צפוני, ומפני זקנו המדובלל והרחב העובר על מידותיו – לא יכול היה לעלות בדעתו של איש, שהוא נמנה אפילו רק בין סתם־אוהדיה של תנועה העוינת לממלכה. לא כל שכן, שאיש בעל רקע כזה וחזות מעין זו עשוי לתמוך תמיכה של ממש בפעילות חתרנית. יתר על כן, הזקן שימש לו כענק־הדם לתרנגול הודו וכרבולת לתרנגול סתם – מעין עדי למשוך תשומת־ליבן של נשים, אף כי ליבן היה משוך אחריו בלאו הכי. הוא היה הרי יפה־תואר, עשיר, בעל יד רחבה וארנק גדוש ופתוח, בעל גינונים של שוֹע רם־מעלה. אלא שכל זה עדיין לא הניח את דעתו, הוא תמיד ביקש הצלחות נוספות בנשׂיאת־חן כגבר בעיני העלמות.

בוריס זה, שהיה עורך לעתים קרובות מסעות אל עיר הבירה, הן לשם סידורי עסקיו של אביו המזדקן, שהוא עמד בקרוב־בקרוב לרשת אותם, והן לשם הנאת בילוי עליז בחוצות הבירה.

בראותו לפתע את מלכ'קה, מכרו הישן מן הימים 'ההם', הוא שמח מאוד לקראתו, ומבלי לשאול שאלות רבות הוא נטל אותו תחת זרועו ופנה אל אחת המסעדות העשירות ביותר בעיר, שלמלכ'קה או לאחד כמותו לא היה די אומץ אפילו כדי להציץ אליה. ואף עתה, ברגע זה, בגוררו רגליו כנמשך בידי בוריס, לא היה בליבו למעשה העוז לעבור את מפתן המוסד המפואר בסוליות נעליו הדלות וההמוניות.

הם נכנסו והתיישבו ליד שולחן. ומיד הושפע שולחנם והוצף בתשומת־ליבו של המלצר, שניגש לשרת אותם לפי נוסח הגינונים המקובל, המכובד־ומתקתק. זה קורה תמיד כאשר מזדמן למקום כזה אדם הידוע כעתיר־ממון או כפי שניתן להסיק בלי קושי מהו טיב מעמדו על־פי מראהו החיצוני.

בוריס שמח מאוד לפגישה, מצב־רוחו עלץ וגאה והוא הפגין את רוחב־ליבו בתנופה. הוא ביקש לגרום הנאה לחברו מימי הנוער, חבר שהיה לפנים מקובל מאוד בעיני כל יודעיו. גם הוא, בוריס, האפוטרופוס והנדבן, לא פעם שמע את שִׁמְעוֹ, ובייחוד את המעשה שקרה לפייגלה וכיצד מלכ'קה התקפל בעקבותיו, התרחק, נחבא אל יגונו וערך מעין גלות נזירית.

בוריס התיישב בהרחבה וציווה בעדינות על המלצרים להגיש מאכלים למיניהם, מכל הכתוב בתפריט מסעדת הכרך רבת־היוקרה, בה נוהג היה לבקר בקביעות ואף נחשב כבקי גדול בדקויותיה. והמשקה השפיע את השפעתו. הם השיקו כוסות ושתו קמעה מן המין המשובח, וחזרו ושתו עוד קמעה. לשונו של מלכ'קה הותרה במקצת. מרוב הנאה מאווירת המסעדה ונסיבתה, שלא הסכין לה בחייו, הוא פתח וסיפר לבוריס בגילוי־לב, שאף לפני שנפגש בו התכוון בעצם לעשות את אותו מעשה – כלומר להיכנס למסעדה – מאחר שיום מיוחד במינו הוא היום הזה, בו השלים את חוק לימודיו באוניברסיטה, נפרד ממנה וקיבל את הדיפּלומה.

– האוּמנם ככה זה?! אז מה אתה שותק? – נאחז בוריס בידיעה המשמחת, לאחר שגם הוא התחמם מעט מן היין. הוא התבונן במלכ'קה שישב מולו, בדמותו וצלמו של סטודנט דל־אמצעים, שזה עתה השלים את חוק לימודיו, מילא חובותיו כנדרש ולחייו החיוורות התלהטו מן המאכלים ומן היין, שלשונו מימיה לא טעמה ועיניו אף לא שזפו כמותם, באשר היה סמוך אך ורק על שולחן עצמו והתפרנס אך ורק מעמלו.

– ככה?! מפני מה הוא שותק?! ישמע נא! ייקח מיד, בלי שהיות כלל, את אמתחתו על חפציו וייסע איתו, עם בוריס כִּיסְגָדוּשִׁין, אל אחוזתו לכל ימי הקיץ, ובחורף – יבוא לגור בדירתו בעיר. גם באחוזה וגם בעיר יש די מקום בשבילו, ואילו הוא, בוריס, מקבל על עצמו לדאוג לכל מחסוריו... הרי מלכ'קה מכיר אותו, את בוריס. כשם שהוא עמד למפלגה בשעתה וקיים את ענייניה בהגינות וביושר, כן יש לו יחס אל המחקר והדעת.

– שייזקף לזכותו של כִּיסְגָדוּשִׁין – הוא הוסיף מתוך לגלוג קל על עצמו – שלכל מעשיו בעסקי העולם־הזה תתווסף גם הזכות לשמש ולשרת, כמו שכתוב, תלמיד־חכם, מלומד, אשר הוא, בהיותו עם־הארץ, רוחש לו מידה לא קטנה של דרך־ארץ.

הדברים נאמרו בכנות ובגילוי־לב. כדברי אדם המיטיב להבין מהו הדבר הראוי באמת לתמיכה. יתר על כן – כדברי אדם, שאינו חסר אמביציה של בעל־מאה להביא את בעלי־הדעת למידה מסוימת של תלות בנדיבותו ותרומתו, המוצעת להם, למען האמת, באורח חברי ובלי לב ולב.

מלכ'קה נכנע להפצרתו – והסכים להצעתו של בוריס. הוא חש, שהדברים הוצעו לפניו בכנות ובלב שלם. שנית, ליבו נמשך הביתה, אל 'תחום המושב', הרחק מעיר הבירה, מקום בו הרגיש את עצמו במשך כל שנות לימודיו כנוכרי וזר, בעצם רק כאורח נטה ללון. הוא נכסף אל הסביבה, שבה בילה את ימי נעוריו באווירה ביתית, במחיצת חבריו במפלגה. ובעצם – גם בקרב הציבור, המונו ושאונו, הוא חש את עצמו חופשי וגם קשור, כיונק תמיד מעסיסי־חייו האהובים עליו.

הוא נמשך לשם לא פחות, ניתן לשער, מאשר בוריס כִּיסְגָדוּשִׁין, בנו העשיר של בעל־אחוזה עתיר־נכסים במחוז צפוני־מערבי, היושב עתה ממש לעומתו, כאשר זְקַן־האצילים המרשים שלו פרושׂ על חזהו וכל אחת משׂערותיו מטופחת ומטופלת כצמח יקר על חשבון נפרד. ואף על פי שבוריס יכול היה מתוך מעמדו, שלא ערַם לפניו סייגים ומכשולים, להרשות לעצמו גם לגור כאן, בעיר הבירה, הרי הוא דווקא נמשך אל סביבת נעוריו. מעבר לחומת האמידות הבהב בליבו אי־שם זיק העממיות, שגרם לו להרגיש את עצמו מעין קרוב ואפילו כאחד מאנשי־שלומו של המון זה שממנו יצא וצמח – ושלא כבני מעמדו האחרים, שהתנכרו לצור־מחצבתם... זיק עממי זה הוא שקירב אותו ואף גרם לו להרגיש 'בפנים', גם להצדיק ואף לתמוך במפעלי־המפלגה השונים בשעתם, בימי גאות המהפכה. ואילו עתה בימי השלווה והריאקציה, נותרה אחוזה בליבו על כל פנים הכמיהה ליטול ברנש כמו מלכ'קה ולפרושׂ עליו כנפי חסותו. היה בדעתו לרכוש אותו, למשוך אותו ולשתף אותו במה שקרוי 'הרֶנֶסַנְס התרבותי', שחלק מסוים מתוך האינטליגנציה היהודית ביקש לאחר מפלת מהפכת 1905 להיבנות ממנו. רבים וטובים מהם פנו בינתיים עורף למתרחש ומתחולל בחיים הפוליטיים של המדינה... ביניהם היה גם בוריס, שהצטרף לקהלם בבחינת תורם ואוהד, המוכן לממן את הדרוש מימון כמידת יכולתו.

והנה, בקיצור, מאחר שגם מלכ'קה היה שייך לאותה שכבה של אינטליגנציה מפיצת־התרבות, בעלותו מאותו השורש הפוליטי, הרי הצעתו של בוריס, היושב כאן ממש לעומתו, הגיעה בדיוק במידה הנכונה ובזמן הנכון. 'השידוך' מצא חן בעיניו, ואמנם כאן, במקום, ליד השולחן במסעדה, הוא הסכים להסכם ש'נחתם' במזל טוב כשָרִיר וקיים.

מקץ זמן־מה ניתן היה לפגוש את מלכ'קה באחוזתו של בוריס בבחינת אורח קבוע, שקיומו מובטח על חשבון בעל־הבית, כמוהו כבן משפחה עני במחיצתו של קרוב עשיר, מכניס־אורחים במאור פניו.

והאחוזה אחוזה, ממש לא חסר בה דבר. מה היה בה ומה לא היה בה? גם יער, גם שׂדות, גם בוסתנים וגנים, גם אורוות לסוסים – לחרישה ורכיבה – ומלוּנות לכלבים, שטופחו ואומנו במיוחד למבצעי הצַיִד, שבוריס היה מדי פעם עורך בחבורה עליזה, יחד עם שכניו מבני האצולה, שצהלו לרדוף אחר חיות הבר. הוא גם הצליח להשיג לעצמו דובון בבחינת חיית מחמד, שניצוד חי, ואף נטל אותו וטיפח אותו ואילף אותו, והיה יוצא לטייל איתו לעתים קרובות, אוחז בשרשרת שהוצמדה לצווארו.

וכך הוא גם נכנס לחדר שבו ישב מלכ'קה רכון ושקוע בעבודתו ופנה אליו ברוח של הלצה, לאמור:

– הוא רואה? זו דובָּה, 'היא', ואני מגדל אותה לשם זיווג עם מכרנו המשותף, אם הלה לא יציית ויסרב לשׂאת אשה 'כדת משה וישראל', ממש כפי שאלוהים ציווה וגזר.

ואכן, לא היה חסר למלכ'קה דבר. הוא היה בן־חורין לעשות ולנהוג כאוות נפשו. כל אמצעי העזר, שהיו דרושים לו, הוגשו לפניו ברוחב לב ובהישג־יד. בראש וראשונה – ספרייה עשירה ומקיפה, שבוריס בעל האחוזה דאג לרכוש, לצבור ולהביא אל המחוז הכפרי הנידח. יתר על כן, ניתנה לו רשות להזמין ולרכוש את הפרסומים האחרונים – היקרים והטובים ביותר – שראו אור בארץ ובחו"ל, בכל שטחי התעניינותו ובכל לשון שדרש. בוריס התומך וסועד וסומך ומבקש רק את טובת העניין, מעודו לא קימץ ולא חסך פרוטה שנתבקשה לצרכיו המדעיים של מלכ'קה.

מן הראוי, דרך אגב, להעיר לשבחו של בוריס, שהתמורה היחידה שהוא זכה בה על רוחב־ליבו בימי שהותו של מלכ'קה באחוזתו לא היתה אלא בביקורים שהיה מדי פעם מבקר בחדרו של המלומד הצעיר ובמידה גדושה של 'תורה שבעל־פה' שהיה סופג מפיו. בוריס נהג לשאול ולחקור על אודות החידושים בתחומי המדע השונים, שמלכ'קה היה טרוד בהם, והוסיף לשאוב מלוא־חופניים תוך כדי ישיבה קשובה מאוד ומרוכזת.

הרי הוא, בוריס, כאיש עסקים שקוע בענייניו, ומאידך גיסא גם צעיר מבלה־עולם, לא היה לו פנאי לשאול ולשאוב מן המקורות הראשונים. אך במידה שהיתה בו סקרנות, ולו אפילו קלושה, הוא ביקש לינוק ולדלות ממקור שני, ממלכ'קה – והיה תמיד אסיר תודה על כל מה שספג.

ואמנם היו לו, לבוריס, גם עניינים בחיי הרוח, ולא רק בעולמם של עסקים ובילויים, יותר מאשר לרוב האנשים זולתו, שמעמדם ואורח־חייהם היו דומים לשלו...

וכך הוא קיים ממש עכשיו, לאחר שנת 1905 וכישלונותיה, קשרים קונספירטיביים עם אחדים מחברי המפלגה ההיא, שעדיין נשארו במחתרת. זו המפלגה שהוא היה שייך אליה ועדיין אהד את רעיונותיה ותמך בה בכספים. כך, למשל, הוא קיים בפועל־ממש אחד מאנשי הוועד־הפועל שנחבא אי־שם, או גם סתם מהפכן מקצועי לשעבר, שהוא נהג מדי פעם להעניק לו הלוואה, שלא על־מנת להחזיר. הוא ידע שאנשים אלה לחוצים מאוד ומוגבלים בתשלום מזומנים, והוא אף ראה במו עיניו כיצד הם הצטמקו עד כדי רזון וחיוורון מחוסר אמצעים לקיום פשוטו כמשמעו.

והנה צץ לו גם רעיון, למשל, להביא בחשאי אל אחוזתו חבורה שלמה של אנשי־מחתרת, לקיים אותם, ואולי במקצת גם לפטם אותם, ובשעות של פנאי לפתוח איתם בשיחות, ואף לשאול מה נשמע בתנועה ומה הולך ומתרחש ממנה ובה, האוּמנם ניתן אכן לגלות זיק של התחדשות. הוא ביקש להרחיק מהם ולהשכיח את מצב השפל הזמני, החולף, ולעורר בליבם את התקווה, שעניינם חי וקיים, ושום דבר עדיין לא אבד, והנה־הנה שוב יקראו להם להתייצב ולהשתלב בפעילות האהובה כל־כך עליהם, עם פרוץ ההתעוררות המיוחלת...

ולפעמים הוא נהג לערוך נשף, שהיה מזכיר לנוכחים את מסיבות החברים מלפנים, ולהגדיש בו שפע מאכלים ומשקאות, לאורם של נרות ומנורות ופמוטים דולקים שהוצגו על גבי השולחן הארוך בחדר־האוכל המרווח של ארמון האחוזה. כל זה הוזמן במיוחד לקהל הזה.

ואז, כאשר הקהל שהגיע מכאן ומשם, שלא זכה כבר מזמן לראות בעיניו שפע כיבוד מעין זה, התחמם אף נתלהט מכוח היינות, הפונץ' וניחוחם, היה בוריס מזמין אל החבורה גם את מלכ'קה ומפציר בו למען שלמות השמחה ואשליית שובו של האתמול עתה כאז, באווירת שֶׁבֶת רֵעִים גם יחד, שישיר את ה'להיט' שלו מימים ימימה "האָב איך מיר אַ מיכעלקע" (יש לי מיכֶלְקֶה – – ) ומלכ'קה אמנם נענה ושר בקול רם ובכשרון מוזיקלי ניכר, בקצב ובמידה, בהתלהבות שתויה במקצת, ואף ליווה עצמו בתנועות מנצח בעודדו את קהל הנוכחים להצטרף.

התרוממות המזג גרמה גם לבעל־הבית, עורך המסיבה הזאת, לצאת מכליו ולהתלהט. נתעוררו יצרי אוהב הבילויים והוא נדחף להציג את עצמו גם במחזה מסוג אחר.

מבלי משׂים הוא ציווה על אחד המשרתים, שהסתובב והגיש ליד השולחן, להביא לקהל החוגגים במפתיע את חניכו החביב, את הדובון. וכאשר הדובון הובא, העלה אותו בוריס באין רואה על השולחן – והחניך המגושם, בעל הראש העקמומי במקצת, החל לשוטט אנה ואנה על פני השולחן, ודווקא לא במידת הזהירות הדרושה הוא הסתובב ברגליו הרכות עדיין והמגושמות בין הקנקנים והבקבוקים והצלחות ופמוטי הנרות וכוסות היין...

– הביטו נא וראו – קרא בוריס, שהיה כבר מחומם למדי מן המשקה שלגם, בפנותו אל קהל הנוכחים המופתע וההמום – התבוננו היטב והביעו דעה של מביני דבר... אין זה דוב אלא דוּבָּה – כלום היא לא עשויה להשתוקק בהגיעה לפרקה להיות בת־הזוג המיועדת של מלכ'קה שלנו, אשר מתעקש לטעון, בניגוד לכל הדעות זולתו, שמנזר קיים גם אצל יהודים, בשעה שהכול יודעים שאין מנזר כזה...

מעשה הדובונת ובדיחת 'השידוך' שלה למלכ'קה לא היו, כמובן, אלא סוג של הלצה חברתית – כל־אימת שנוסח מוזר זה עלה על דל שׂפתותיו של בוריס. מלכ'קה היה בכל מקרה כזה משפיל את עיניו מבושה. אלא שהוא ממש לא חש עצמו פגוע בכבודו או נעלב, חלילה, באשר הוא היטיב לדעת את טיב יחסו הכן, יחס של אחווה ודרך־ארץ, שבוריס רחש לו, בלי שום ספק.

זו היתה אמנם הלצה, אך ניכר היה שלבוריס, האפוטרופוס של מלכ'קה, היה משום־מה חשוב מאוד, שהוא לא יישאר 'תקוע' כרווק. בוריס, כפי הנראה, חש זאת כחובתו לחַבֵּר את מלכ'קה אל בת־זוג...

אין לומר, שזו היתה גחמה גרידא של נער־בילויים אמיד, שביקש כביכול להפעיל מחווה של חסד כלפי סגפן דל ומך, ולמשותו מבדידותו לחיי משפחה כאדם מן היישוב. אדרבה. היתה טמונה כאן כוונה רצינית בראותו את הצטמקות רקותיו של מלכ'קה מרוב השתקעות בספריו ולימודיו, את חיוורון לחייו ודקות שׂפתותיו שהתייבשו ונראו כשִׂפְתֵי אדם שסבל מצימאון.

ואכן, בוריס אהב מאוד את מלכ'קה וגילה כלפיו מידה רבה של נאמנות. מלבד תמיכתו כאפוטרופוס, שביקש להבטיח את קיומו ואת התקדמותו בעבודת המחקר המדעית שלו ורמתה, הוא אמנם רצה לראות אותו אחוז בסביבה משפחתית חמה. הוא אכן ביקש לשלוף אותו מתוך הבדידות שהתחפר בה, מבלי להעלות כלל על הדעת אל מה ידידו איש־חסדו מנסה לדחוף אותו בלי הרף.

ככל שהיה לאל ידו הוא נהג להזמין אותו להצטרף כה וכה, ומלכ'קה הלך אחריו כנגרר. בוריס ביקש לדחוף אותו אל חברת־נשים, אך למען האמת – ללא הצלחה. מלכ'קה לא נדבק אל סביבה זרה ומוזרה לו, וכל ניסיון חדש להביאו אל אווירה ביתית מעורבת של גברים ונשים נכשל באִבּוֹ. בסופם של כל הניסיונות נראה היה, שהנה־הנה עומד בוריס להצליח במשׂימתו והדרך הפעם פתוחה אל סיום מאושר.

זה היה בימים, שמלכ'קה התפרסם ונודע ברבים בזכות רמתו המדעית ושִמעו יצא לפניו לא רק בחוגי המדענים היהודים כאן בארץ הזאת, אלא גם בחוץ־לארץ, גם בקרב אנשי מדע לא־יהודים. בעיקר דרך כוכבו בחוגי הגרמניסטים המפורסמים, שנתקלו כבדרך אגב בתעודות שונות בלשון יידיש וגילו, שמדובר כאן בהסתעפות ממקצועם העיקרי, כלומר מן הלשון הגרמנית. והנה נודע להם שמו ואף מקומו של מלכ'קה, שעיקר עניינו היה במחקר של יידיש, תוך כדי גילוי ידע רב ובקיאות מופלגת, שהגרמניסטים המומחים חיפשו לצורך מחקריהם, ואף נעזרו בעצותיו והדרכתו.

מלכ'קה קשר קשרי מכתבים עם פילולוגים ובלשנים ידועי־שֵם בווינה, ברלין ובבודאפשט. גם אנשי המדע של הארץ הזאת (רוסיה) היטיבו להכירו, אף על פי שהוא התרחק ממרכזי המדע הראשיים ומקומות המוקד והפגישה בין מדענים וחוקרים, אך הללו לא פעם נהגו לשלוח אליו את כתב־היד של מחקריהם לשם חוות־דעת ודיון בפרטים וסתם לשם לכידת עצות טובות – בטרם החליטו סופית למסור את פרי־עמלם לדפוס. היתה בזה הבעת הערכה וכן מעין מתנה לכבודו.

כך היו הדברים אפוא כאשר האפוטרופוס שלו, בוריס הנ"ל, נהג להתפאר במלכ'קה, בזחיחות דעת ובנוסח דילֶטנטי, בהציגו את מקרה המדען הצעיר במידת מה כהצלחה שלו. הוא תפס מהו המקום המצפה למלכ'קה במדע הלשון של יידיש ואף ידוע יָדַע, ששמו כבר חרג מגבולות העולם היהודי הרחק־הרחק אל גבולם של גדולי המדענים בעמים אחרים ובארצות אחרות.

הוא החל לדבר על אודותיו, לשׂוחח עם כל מי שנפגש בדרכו, עם כל מי שהיה לו טעם והבנה כלשהי בעניינים עדינים. הוא התמסר בכל מאודו ל'לקוח' הרוחני שלו ונהג בו כמו באבן־חן – וכך בשׂיחותיו עם גברים, ולא כל שכן עם נשים צעירות, שלא היו נשואות והוא ידע שהן חופשיות עדיין והגישה אליהן של פלוני, שיבקש לכבוש את ליבן, עדיין אינה חסומה על־ידי זולתו. ותוך כדי חיפושים וחיטוטים שזפה עינו נערה, אפילו קרובת משפחה רחוקה שלו ושמה בלומקה. זו היתה נערה עליזה, משעשעת, אולי אפילו עליזה מדי ומשתעשעת. שתי קווצות שׂער שחור התפתלו כפאות משתי רקותיה ושיוו לפניה ארשׁת נעימה. זו היתה נערה שפיה לא פסק כמעט מלפזם, בעיקר פזמוני־אהבה כפולי קריצות ורמזים מתוך האופּרטות ביידיש, שהיא אהבה לפקוד מדי הצגתן על במת התיאטרון בעיר. זו היתה חולשתה...

לאמור, למשל:

אויב דו ווילסט אַ גיהנום

און אַ וויַיב פ־אַר יענעם –

האָב חתונה, האָב חתונה – –

[אם רצונך בתוֹפֶת

לזולתך בת־זוג כְּנוֹפֶת –

שָׂא אִשָּׁה, שָׂא אִשָּׁה – – ]

אפשר היה לשמוע את קול זמרתה בביתה, תוך כדי עיסוקה במשק בית, או גם כאשר טרחה להתיַפּוֹת לפני הראי בחדרה. היה לה קול לא רע, אך גם לא מי־יודע־מה, ומי שהעיף בה עין בשעה שהשמיעה את פזמוניה, היה בוודאי סולח על חוסר הפיתוח החלק והמהוקצע של קולה. היא מצאה חן בעיני זולתה, שנהנו למראה זוג קווצותיה המתקרזלות, אפּה הקטנטן ועיניה הצחקניות.

בלומקה היתה נבונת־טעם וזריזת־מעשה. היא מילאה תפקיד של עקרת הבית בביתה, מאחר שאִימָה נפטרה והיא נותרה הבוגרת בין הבנות. היה עליה לטפל ולחנך את אחיותיה ואחיה הקטנים, וגם לדאוג בתשומת־לב לאביה, המפרנס של כל הבית הגדול.

אביה – יהודי מכובד ובמידת־מה שתקן, בן תורה, מתפרנס כסוכן נוסע ואחוז תאווה למשחק הקלפים. הוא היה מסוגל לבלות במשחק האוֹקָה ליל שימורים ולא לקום משולחן הקלפים גם עם דמדומי הבוקר, וכך להמשיך במשך כל היום והלילה שלאחריו.

יהודי זה לא ידע אפילו מילה אחת רוסית ואף על פי כן קשר קשרי מסחר וניהל עסקים, ולא עוד אלא בעיקר במחוז הקוזקים ליד נהר הדוֹן, שהיה בפירוש מחוץ ל'תחום המושב', שאסור היה ליהודי להציג שם כף רגל. ואם כבר הסתנן לשם יהודי, הוא צריך היה על כל פנים לבוא בדברים עם קוזקים, ולשם כך היתה דרושה לו לשון...

ואילו הוא – לא כן. הוא היה נציג של חברה גרמנית מחוץ־לארץ, המוֹכֶרֶת ומספקת מכונות חקלאיות תמורת מזומן, ואף באמצעות אשראי. החברה הזאת ציידה אותו ב'כתב'. עם תעודה מעין זו ביד הוא היה רשאי להגיע גם למקומות, שליהודי אסורה היתה שם דריסת רגל, ואף פטור היה מלדבר בלשון שאינה ידועה לו, באשר הוא, בעצם, גרמני. כך זה נקרא. הוא הצליח להשחיל ולנהל עסקים באמצעות קריצות עין בנוסח יהודי וחישוב אצבעות...

הוא היה נוסע מן הבית לזמן רב כדי להשחיל הזמנות חדשות וגם לגבות כסף מידי סוחרים, שהיו חייבים לחברה תמורת האשראי שהוענק להם בעבר. הוא היה מתמהמה לפי צורך העניין וחוזר הביתה כשבאמתחתו צרור הכסף שהרוויח במסעו. כל זאת על־מנת שיוכל לשבת בשקט ובנחת ולעסוק במה שהיה חביב עליו ביותר – ואי־אפשר היה לעסוק בזה תוך כדי התרוצצות ברכבות – הווה אומר: במשחק הקלפים.

ואז הוא היה נשאר תקוע בביתו זמן רב יותר משרווחיו יכלו להספיק לכיסוי הוצאות הקיום. וכאשר הפרוטות אזלו מן הארנק לא היתה ברירה אלא ליטול בהקפה מן החנווני, מן הקצב, מסוחר־העצים ומוכר־הפֶּחָם וכן הלאה.

בפרוס המשבר היתה בתו בלומקה המעשית והעניינית עולה על הבמה. היא ניהלה, כאמור, את משק הבית והיטיבה לדעת כיצד לדבר וכיצד להשיב לכל טוען ודורש. לא פעם הם היו באים לְסַפֵּר, שהגברת (כלומר בַת אביה של בלומקה) עברה במידות רבות על מה שניתן להקיף לה, ואין להם אפשרות להמשיך...

ואז, בלית ברירה, היה האדון – אביה של בלומקה – מתנתק מן העיסוק שהוא היה מכור לו בכל אוות־נפשו, מן המשחק בקלפים, והיה מפליג למרחקים, שהתקשורת בדיבור היתה מיותרת בהם, והוא הרוויח שם את לחמו ואת דמי הקיום של ביתו באמצעות קריצות עין וחישובי אצבעות היד...

ואז, לאחר שהאב הפליג לעסקים, נאלצה בלומקה בתו, שנשארה בבית ללא אמצעי קיום למשך זמן ניכר, להפעיל את מוחה ולגלות כיצד לרמות את בעלי־החוב ולהוליכם שולל, בשעה שהם דפקו על דלת הבית וצבאו עליה. היא ביקשה לשכנע אותם, שהם עצמם הרי יודעים אל־נכון, שהיא ואביה בשום אופן אינם פושטי רגל, חלילה, וברגע שהאב ישוב משוט במרחקים הכול ישולם כפי שמגיע להם, בכל הכבוד ובתשואות חן־חן.

ואז היתה בלומקה לא רק בעלת הבית, המטפלת ומאכילה את הילדים, אלא גם מושלת על עצמה, על גופה ונשמתה. אותם היא פרנסה באמצעות ביקורי מחזרים צעירים, שביקשו להסתופף בצל קורתה. ואילו היא אהבה מאוד, כאהבת אביה את משחק הקלפים, לבלות בחברתם לפעמים ביום, לפעמים לפנות ערב ולפעמים באישון לילה. היא גם אהבה מאוד לשבת על ברכי המחזרים, ללא כל כוונות מוגזמות הגובלות בפריצות. הנה, סתם כך, לאחר יום עבודה מפרך, לאחר שסיימה לדאוג לצורכי הילדים ואף השכיבה אותם לישון, היא הרשתה לעצמה לפלרטט מעט, לפעמים בלוויית נעימת פזמון, ולפעמים – בלעדיה. ללא כל נזק, חלילה, לאיש.

כך היא נהגה, דרך אגב, גם בנוכחותו של אביה בבית. כאשר הוא היה שקוע מאוד עם חבורת רֵעָיו הקלפנים בחדר הראשון, היא בילתה בחברת מחזריה בחדר השני... ואכן, חולשה כזאת היתה לה: לשבת על ברכי מחזרים, קרובה אל הבחור, אך בה בשעה – ידה היתה מושטת אל פניו מתוך כוונה ברורה להדוף כל חפץ מצידו להתקרב יותר מאשר רק עד כדי לשׂאת אותה על ברכיו...

והנה יום אחד הגיע לביתה של בלומקה מיודענו בוריס. הוא נזדמן בדיוק כאשר האב חזר ממסעיו ושמח לארח קרוב משפחה רחוק־במקצת, אבל מאוד־מאוד רצוי. המשפחה כולה קיבלה אותו ברצון רב ובכבוד, והיתה גאה על קרובם האמיד, שאִפשר בימי מצוקה, לעתים קרובות, לפנות אליו ולבקש הלוואה קטנה, בבחינת גמילת־חסד, שפרחה אחר־כך מראשו של בוריס עתיר הנכסים, וגם הבית שטרח וביקש את ההלוואה ממש לא זכר שצריך גם להחזיר...

– היי, בלומקה! היי, בוריס! – כך, בקריאה, בירכו זה את זו השניים בנימוס וברוחב לב, כפי שהיה נהוג ביניהם מתוך ידידות וחיבה. הוא היה בוגר ממנה, איש יפה־תואר, שהיה מרשה לעצמו תנופת הבעה מנומסת אפילו כלפי נשים זרות ומבוגרות, לא כל שכן כלפי נערה צעירה ממנו ואפילו קרובת משפחה... ואילו היא, בלומקה, כאשר קלטה בעיניה את דמותו של בוריס שהופיע לפניה – קרוב משפחה וגם גבר נאה – נזדמר ממנה ובה היצר הגנדרני למצוא חן בעיניו.

נו, במה אפשר לכבד אורח מכובד ורצוי כמוך? – שאלה בלומקה, לאחר שבוריס התיישב ליד השולחן מולה ומול אביה המכובד־והמחריש. תוך כדי דיבור היא המשיכה להסתובב כה וכה ולהשמיע קולות ציוץ כציפור.

מה פירוש במה? בבשׂר חוגלות... בצנון טבול בשומן... – השיב בוריס, שעל אף עשירותו המופלגת ועל אף יכולתו בלי קושי לספק לעצמו מותרות מכל המינים, הרי דווקא מפני שהוא התגורר בין קרובים ולא סטה כלל מן הטעמים האהובים עליהם, הוא נמשך מדי פעם למאכלים פשוטים עממיים, שהיה אוכל בתיאבון מיוחד ואף הרשה לעצמו להשמיט שִׁירַיִם ופירורים על פני זקנו.

ליד השולחן התגלגלה שיחת רעים בלתי־מאולצת, שיחת קרובים בינם לבין עצמם. תחילה פנה בוריס אל האב מתוך כוונה לחקור ולשאול כל מה שאפשר ונחוץ לדעת מפיו של אב. תוך כדי דיבור הוא היה פונה מדי פעם אל הבת, סוקר אותה בעיניו ומבקש לשמוע מפיה דברים שהיו דרושים לתכליתו, לאמור:

– "ומה בדבר בלומקה? כלום יש בדעתה להתחתן בקרוב?" – שאל בוריס בנעימה של הלצה.

– "בחפץ לב... ברצון.. בתנאי שיש לו הצעה הגונה ומתקבלת על הדעת," השיבה בלומקה, אף היא בנעימת הלצה, תוך כדי הצצה אל עיני האב כמבקשת רשות להשיב גם בשמו – יפה וטוב, אך איפה מוצאים מישהו ראוי להתכבד?...

– "נו, מה דעתך, נֹאמר על אחד כמוני – האם זה טוב למדי?" המשיך בוריס לחתור אל תכליתו.

– זה טוב – היא השיבה והציצה בבוריס, נהנית בגלוי מתוכן השיחה...

– ואם יוצע לך אחד טוב מזה?

– "קל וחומר... בוודאי... אבל, האוּמנם קיים כזה?" – היא שאלה בנעימה של אי־אמון בעצם האפשרות של הצעה מעין זו.

בקיצור, בוריס המשיך לטוות את חוט השיחה, ודרך אגב אכל בתיאבון רב את המזון היהודי שהוגש לו. הוא חיפש ומצא את הדרך כיצד להציג את מלכ'קה מאגנוס לעיניה של בלומקה, שקלטה בעניין רב כל מילה שיצאה מפיו, וגם לעיני אביה. הוא העלה את דמותו של המועמד שלו כאדם וכמלומד, שאפשר רק לכבדו ולהתגאות בו.

– אדרבה, כדאי שבלומקה תתעניין באיש הזה – הוסיף בוריס לבסוף – והיא עוד תודה לו, לבוריס, על יוזמתו... ובקרוב ישתו לחיים בחגיגת אירוסין, ולהלן – בחתונה, ואחר־כך – הוא השלים בנוסח היתולי של שדכנים – אם יוזמן לברית, הוא מבקש להיות קוואטֶר, ואם תיוולד ילדה – יהיה זה מזלה של בלומקה, ואילו הוא ידחה את תפקיד הקוואטֶר לפעם הבאה...

נו, בכן, הרי כל מה שהוא פעל אצל בלומקה, בצד הכלה, היה עליו להשלים בצד השני, אצל מלכ'קה. בראש וראשונה הוא ביקש לשכנע אותו סתם לבקר פעם בבית קרוביו, ואדרבה – הוא הוסיף וטען באוזני מלכ'קה בתערובת של היתול – שגם יעיף עין ויראה במי מדובר. איש אינו מכריח אותו, חלילה, לקנות חתול בשׂק...

סוף סוף הצליח בוריס להפגיש את בני הזוג. ואמנם קשה היה לפתות את מלכ'קה ולהוציאו מן הבית. יתר על כן, דרוש היה תעלול כדי לכוון את פעמיו אל המקום, שהוא לא היה רגיל ללכת אליו. הוא התנגד כמתגונן בידיו וברגליו בזיכרו את ביש־המזל שפקד אותו וטען, שאין ראשו פנוי לעניין זה. וכך הוא היה ממציא תירוצים לבקרים – פעם שאינו פנוי והוא טרוד בעניין חשוב כלשהו, ופעם שנייה – שהוא תקוע בנושא מסוים וחייב לסיימו בשלום...

אלא שאחרי ככלות הכול הוא נכנע לכושר השכנוע של בוריס ונמצאה להם שעת רצון, והוא הסכים בכל־זאת להציג את רגלו בבית ההוא.

אתה יכול לתאר בדמיונך, שזה לא בא לו בקלות... ובפעם הראשונה – לשונו כמו בגדה בו. הוא לא ידע במה להתחיל וכיצד לסיים מרוב מבוכה, מועקה ואובדן־דרך.

אלא שכאן באה לעזרתו – מי אם לא? – בלומקה, שהיתה מעשית במידה שתבחין עם מי שיש לה כאן עסק. היה לה ברור, שאין לסמוך כלל על כושר היוזמה שלו ואין לצפות ממנו למחווֹת. אם היא אמנם מעוניינת להתקרב מעט, עליה לצעוד את הצעד הראשון.

והיא אמנם ידוֹעַ ידעה כיצד צריך לפעול, אף כי לא נפגשה עדיין עם אדם כמוהו בכל ימי ניסיונה העשיר כנערה מחוזרת. והוא ישב לפניה חיוור כסיד, שפתיו הדקות, שפתי אדם צמא, קפוצות והדוקות זו לזו כמתיירא לומר מילה...

וזה אמנם החמיא לה, שאיש כמוהו, השרוי הרחק מעליה בכל תחומי הידע הנעלים, מתקרב אליה ונמצא – ולו גם מרוסן במקצת ומאולץ וכבול – בכל־זאת בד' אמותיה. אפשר שיש לו כוונה מעורפלת כלשהי, מרפרפת ובלתי־מפורשת מכול וכול, אפשר שאינו מסוגל להביע דברים כלשהם באוזניה, או אף לשלוח לעברה מבט בעל משמעות כלשהי – היא חשבה בליבה – אך אין דבר, במרוצת הזמן הכול יסתדר. היא תדאג שהוא גם ישזוף אותה במבט ראוי ואף יפתח את פיו לומר לה דברים נעימים לאוזניה...

היא ביקשה תחילה לעמוד על טיבו, לגלות מי הוא זה ואיזה הוא, ומה יכולה בעצם לצפות ממנו צעירה כמוה, עליזה וצחקוקית, עם שתי קווצות חינניות מסתלסלות מרקותיה, המשמיעה שירי־פזמון מאופּרטות, איזו תועלת הוא מסוגל להעניק לה וכיצד היא יכולה לחולל בו תמורה לטעמה ולטובתה.

בסופו של דבר היא הצליחה: אף כי בהתחלה הוא נגרר כעל־כורחו אל הבית הזה, הרי במרוצת הזמן, כאילו מתוך הרגל, הוא החל לבקר שם מרצונו הטוב וללא כל שידולים מצד בוריס. הוא נמשך וחש עצמו מוזמן על־ידי חיוכה של בלומקה, שהיא הרעיפה עליו תמיד עם כניסתו לבית ואף כאשר ליוותה אותו בצאתו, כאילו מזמינה אותו לשוב ולבקר אותה כאשר יִדְבֶנוּ ליבו.

היא הפליאה ביחסה אליו לחשׂוף מידה רבה של הבנה כיצד לנהוג בו, בברנש הסגור ככבוש בתוך עצמו, כיצד לסייע לו לפתוח את פיו, ואיך לעורר חיוך על פניו של איש הטרוד כל־כך בעניינים גבוהים, שלה אין אפילו מושג קל מה טיבם וטעמם...

כאשר היא עמדה על טבעו, שהתייצב בעטיה של בדידות ממושכת ומתוך חוסר ניסיון במגע חברתי כלשהו, לא כל שכן עם אנשים מסוגה, היא חשה את עצמה נאלצת לוותר מעט על נטיותיה הטבעיות ונהגה בו מתוך שמירה על מרחק מסוים... אף על פי כן היא דאגה לעשות גם משהו שייתן לו להרגיש באורח כלשהו את קרבתה, ולו באמצעות נגיעה שלא־במתכוון כביכול. היא מיד שמה לב, שמגע קל זה מסחרר את ראשו וזרם־של־תענוג מציף את ליבו ואת תאי מוחו...

והיא אמנם שמה לב, שיש לה מעין עדיפות עליו ואפילו שליטה. עניין זה נתחוור לה כאשר היא שמה לב, שכל־אימת שהגיע הרגע לסיים את הביקור וללכת, הוא כאילו נדבק אל הכיסא והתקשה לקום ולפרושׁ.

יתר על כן, היא גם שמה לב שאין הוא מסיר את עיניו ממנה, מרגע בואו ועד רגע צאתו, עד כי נדמה, שאין הוא רואה ואף אינו שומע ואינו קולט מה שנעשה סביבו. עד כדי צחוק. והיא נאלצה להעיר אותו כאילו מתוך שינה ולומר: אנא, שיחדל כל הזמן להביט עלי ככה־ככה...

ואמנם: אם ברנש מסוג זה כבר נאחז במשהו, שעד כה נמנע ממנו מתוך נסיבות שונות שהוטלו בדרכו כאבני נגף, אם אחד כזה אמנם נדלק ומתאהב בבלומקה כזאת, בעלת קווצות־הפאה השחורות והבעת הפנים העניינית־החכמה, אין להתיק אותו, אין לקרוע אותו, באשר הוא כבר מאוהב כטבוע מעל שתי אוזניו...

והדברים התגלגלו ללא מעצור... גם בוריס, רֵעו, איש־חסדו ונדיבו של מלכ'קה, שׂם לב לתמורה שחלה בגון פניו. התשישות הרגילה כמו התפוגגה ואילו עיניו, העייפות והטרודות כלשהו, נתנצנצו בזיו חדש. כאשר בוריס התבונן בו, הוצף ליבו בסיפוק והנאה, ואילו כלפי חוץ הוא הפגין חיוך ששלח אל זקנו המסורק והמטופח כדרך הפריצים.

ואכן הגיע גם לידי כך, שבוריס היה נפגש לפעמים בשעה מאוחרת עם מלכ'קה, שהיה כזכור יושב־בית מושבע, והנה הוא חזר מבחוץ – ואז הוא היה בקורטוב של היתול ובקריצת עין מפריח לעומתו שאלות:

– הא?... משם? ממנה?...

– הְם – היה הלה משיב בגמגום, פונה הצידה ופורשׁ לחדרו, כאילו מיאן לחלל את פיו בנוסח היתולי רדוד וזול, או בסתם להג, בשעה שהוא אמנם חזר משם, ממנה – מריגושיו הנעלים והחבויים בינתיים, מחוויית הנגיעה־ביד, שכאילו שלחה אליו היום מסר רווי בתמצית מהותה הנשית... והדברים אמנם הרחיקו להתגלגל – וממש בשני הצדדים... אלא שכאן התערב לפתע פתאום אֵל־האהבה עתיר הגחמות אַמוֹר, לרוע מזלו של מלכ'קה, בדמותו של איזה מנהל של קרקס פרובינציאלי בתוספת מעין גן־חיות, שהשֵד בדיוק הנחית על העיר...

היה זה ברנש יפה וחטוב גזרה, דומה לשחקן של תפקידי־חובבים. טבעת יפה היתה ענודה על קמיצת כף ידו הימנית. הוא היה לבוש בורנס ומגולח למשעי באורח שלא היה עדיין מקובל על־פי האופנה... וכל זה ביחד: גזרת הגוף החטובה, הבורנס והשׂפם המגולח למשעי מצאו חן בעיני סוג מסוים של גבירות ועלמות, ובתוכן גם בעיני בלומקה, שהיתה מסוגלת (נֹאמר בינינו) גם לאבד את ראשה הלא־כל־כך מיושב בגינו של ברנש כזה. כך השפיעו עליה גם רבים משחקני האופרטות, שהיא נהגה לרוץ לחזות בהם על הבמה ברוב התפעלות, ואף היתה סבורה, שעופות יפים יותר, מרהיבי־כנף ומגביהי־עוף מהם אין כלל בעולם.

אבל אין דבר: קלות־דעת אינה מסוג המעלות, אך בוודאי לא היה מגיע לידי התאהבות אמיתית גם במקרה זה, כפי שהיה קורה לפני־כן עם שחקני האופרטות.

אלא שקרה מה שקרה, והמנהל הלז הזדמן משום מה להשתקע בשכנות קרובה...

וזה קרה מפני שעסקי החצי־קרקס וחצי־גן־החיות הידרדרו וההמונים לא צבאו על אשנבי הקופה. לכתחילה ציפה המנהל לקהל רב והגון ולמכירת כרטיסים דשנה – ועל כן גם הרשה לעצמו להשתכן במעמד של מנהל במלון הגון פחות או יותר. אך כאשר התברר, שגזברו הוא שלומיאל ונערי־הרחוב התגודדו להציץ אל אשנב הקופה, להתל בו וללגלג ולכנות אותו 'קוקו', נאלץ המנהל להתחשב בגירעון הכספי, לרדת ממרומי מעמדו המכובד, לעזוב את בית־המלון ולשׂכור חדר בדירה פרטית תוך כדי הכרזת תירוץ, שבעצם אין הוא אוהב בתי־מלון, כביכול, והוא מרגיש את עצמו טוב יותר בדירה פרטית.

והנה קרה, שהוא מצא מקום מגורים בבית, בו התגוררה גם בלומקה שלנו, ממש בצל קורת־גג אחת.

התברר, שמדובר ביהודי שהיה מעוניין בארוחות צהריים וממש בטעם יהודי וארוחות ערב וארוחות ביניים, שבעלת הבית הכינה והגישה לו בהקפה, בתקווה שבסיומה של תקופה מסוימת הוא ישלם לה את המגיע לה, כולל שׂכר־דירה, לפי המקח שהגיעו אליו בהסכם.

אצל אותה יהודייה הוא הרגיש עצמו כבן־בית, ואילו היא היתה מדי פעם מבקרת בדירתה של בלומקה, כדרכה של שכנה אל שכנה, פעם כדי לשאול דבר־מה מכלי המטבח ופעם כדי לספר לה את שבחו של הדייר שלה, את חין אישיותו ובעיקר את תפארת ארון הבגדים שלו, לרבות הבורנס, הפַּקְרֵס והחולצות הלבנות המגוהצות ומעומלנות ואף הנעליים המצוחצחות ומבריקות כנוצצות, כפי שהולם מעמדו של מנהל.

לפעמים התרחש גם ביקור שכנגד, ובלומקה היתה נכנסת לבקר את שכנתה, בכוונה לשאול משהו או אף בכוונה אחרת – וכאילו בדרך־אגב להעיף מבט על הדייר, שהופיע במקרה מדלת חדרו, לבוש בחלוק־בוקר מהודר – ממש כאציל עתיר־נכסים בבוקר בבוקר.

וכך אכן קרה. בשעה שהמנהל עבר בחצר הוא שמע מבעד לפתחו של החלון, או שמא אף מבעד פתחה של הדלת, את קולה של בלומקה, שהפליאה בפזמונה כדרכה: "אִם רְצוֹנְ בְּתֹפֶת/ וְגַם בַּת־זוּג כְּנֹפֶת – – ". ללא כל כוונה, ככה סתם, או שמא דווקא הרימה את קולה בהשגיחה בו עובר חולף בחצר...

כך או אחרת, הגיע לידי היכּרות, שלאחריה הפכה בלומקה למבקרת מתמידה בקרקס הריק־למחצה, שגזברו כידוע היה שלומיאל, ונערי־הרחוב התגרו בו וקראו בעזות מצחם אל אשנב הקופה 'קוקו', ולפעמים היו גם מעיזים יותר ופולטים בזעקות מילים גסות יותר...

בלומקה הפכה למבקרת קבועה, ללא תשלום ועם מיטב הזכויות לשבת דווקא במקומות המכובדים ביותר בזכות היותה מכּרה קרובה של המנהל, שהיה מלווה אותה הביתה אחרי ההצגה, כי הרי הם גרו בשכנות...

בקיצור, בלומקה'לה בעלת תלתלי הפֵּאות השחורים, הנוטים מן הרקות אל פניה, מצאה חן בעיני המנהל. אף הוא כנראה מצא חן בעיניה. ואתם יכולים לשער, שהוא, הברנש בעל הגזרה היפה, העוטה בורנס ונוהג בנוסח שחקנים החומדים לחקות נסיך פרובינציאלי, יודע את חין ערכו – ואמנם גם יודע מה כוחו בצֵיד נשים רכות־לב ונערות ופיתויָן אל המלכודת שלו. תחילה אמנם באמצעות התנהגות נסיכית, בגינוני נימוס, ולהלן בתנופת הסתערות מתוך ביטחון עצמי גמור, באשר מעודו לא העלה בליבו צל של ספק בכוח הצלחותיו ובעוצמת ניסיונו הרב במבצעי־ציד כאלה. הוא ידע, שאֵל האהבה עצמו מתייצב לימינו לסייע, והוא אף לא יניח לו להיכשל.

נדלקה שם אפוא ממש אהבה, כלל וכלל לא בצחוק. הוא, המנהל, נהג מתוך ביטחון עצמי, ולא נחפז כלל, אף לא גילה תאווה להסתערות על תנופותיה, בשעה שדווקא היא, בלומקה שלנו, נדלקה באש עזה, ואף ויתרה על מנהגה רק לשבת על ברכיו של המחזר ולהרחיק ביד כל ניסיון מצידו להתקרב יותר...

עכשיו היא היתה אבודה, כל כולה ברשותו של הברנש יפה־התואר, שטבעת ענודה על קמיצת כף ידו הימנית והוא מגולח למשעי, ללא סימן של זקן ושׂפם. יתר על כן, הוא מדיף ריח של בושׂם זול שמתנדף מהול בריחו של הקרקס וגן־החיות. הריחות גירו את נחיריה ומשכו כאבן שואבת אל אותה 'מקצועיות אמנותית', שהזדמן לה עתה להתקרב אליה עד כדי שייכות...

היא היתה שׂרופה באהבתה, וחדלה לחלוטין לשׂים את ליבה אל מעריצה הקודם, אל מלכ'קה. ואילו אצלו, לעומת זאת, הגיע להט האהבה דווקא אל מעלות גבוהות. הוא ממש לא ראה סביבו אלא אותה, ומבלי משׂים הוא גם החל להזניח במידת־מה את עיסוקיו המדעיים. לא פעם הוא נוכח לדעת בשעת ישיבה וקריאה בספר, שהלהיב אותו בעמקותו וחידושיו, והוא אמנם היה שקוע בענייניו ברוב מתח וסקרנות, שהנה עיניו ניתקו מן הדף ומחשבותיו פרחו מן הספר אל מחוז אחר – אליה...

מלכ'קה, כמובן, לא הפסיק לבוא ולבקר אותה, אם כי התברר בזמן האחרון, שבבואו כדרכו בערב לא מצאהּ בבית. וכאשר הוא שאל אותה: היכן היית אתמול, שלשום, בערב זה או אחר? היא השיבה: הייתי בקרקס, שאני מאוד אוהבת אותו. באורח מאולץ ובקרירות היא הזמינה גם אותו, את מלכ'קה, לבקר בקרקס.

לא היה לו כלל חשק לקבל את ההזמנה. כל הצגת הקרקס היתה, לדעתו, נבובה ורדודה. לא כל שכן – אם מדובר בביקורים תכופים כביקוריה. הוא לא הבין את מניעיה ואת תאוות התלהבותה – עד כי דחתה הצידה והזניחה כל־תשׂומת לב אליו, אל מלכ'קה. ואילו הוא שׂם לב, שבזמן האחרון חל שינוי בהבעת עיניה, והיא הביטה סביבה כאילו לא בעיני עצמה, כאילו חולמת, מבולבלת, מכושפת. לעתים קרובות, כאשר מלכ'קה פנה אליה בדיבור כלשהו, נשארו המילים תלויות כמרחפות באוויר, כאילו נגעו במחיצה אילמת. היא חזרה על המילים כהלומה, מבלי לדעת מאי קא משמע לן ומה צריך בעצם לענות.

נו, הסוף היה עצוב מאוד, רע ומר לכול. רע ומר לבלומקה, שנפלה כחיה קטנה חפה מחטא לתוך פח יקוש שנפרשׂ לרגליה; רע ומר לאביה, שאבדה לו בת, הבת הבכורה, הנושאת בעול משק הבית ומחנכת את יתר ילדיו, ומבלי לדעת כלל היכן היא חיה או, חלילה, היכן קבורות עצמותיה. מצב זה נושא בחובו לכל אבא עלבון־של־ביזיון וכאב לב שאין לשאתו; רע ומר לבוריס, שלאחר שהסיפור הגיע לאוזניו, הוא לא יכול היה להביט ישר לעיניו של מלכ'קה, והוא נמנע מלהיפגש איתו או אף להיתקל בו במפתן כלשהו, ממש כאשם אמיתי המתחמק מאדם שנפגע על־ידיו; על אחת כמה וכמה רע היה ומר למלכ'קה, שנדמה היה כי הנה־הנה הוא יסתדר בחיים כאדם מן היישוב יחד עם הנערה, שהוא כל־כך נמשך אליה בכנות, הנה־הנה... ולפתע, קראך!...

מה קרה?

זמן רב, ביום ולפנות ערב, ישב לו שלומיאל הגזבר בביתן הקופה, ליד האשנב הפתוח. ספורים היו האנשים, שהושיטו אליו יד עם תשלום עבור כרטיס כניסה. ספורים היו הסקרנים אפילו להעיף עין אל הכיוון הזה, ומעטים מהם גילו טפח של עניין בקרקס. אפשר שהסיבה היתה במשבר הכללי, והציבור צמצם מאוד בהוצאות, אך אפשר גם שלא היה שם בעצם מה לראות...

מצב זה השפיע, כמובן, השפעה מדכאה ומועכת על השחקנים, הלוליינים, פרשׁי־התעלולים, הקוסמים, הליצנים, וגם על צוות העובדים ומשרתים. אחד אחד ובאין רואה הם החלו להסתנן ולהסתלק – ממש בתוך תוכה של העונה. הם לא חששו להפר את ההסכמים החתומים ולנטוש את המשׂרות, שלא הניבו להם אף קורטוב של משׂכּוֹרת.

התרחשות זו השפיעה השפעה שלילית גם על המנהל, אף על פי שהוא נהג, בתוקף היותו מנהיג החבורה, ליטול ולשים בכיסו את פדיון הקופה ולא היסס כלל לרוקן אותה כליל. אך מה יעשה אם הקופה ריקה? גם מצבו הכספי הידרדר והוא נאלץ לעתים קרובות להשתמט מבעלי־החוב והספּקים, וממש להתחבא ולא להראות להם את צֵל גזרת דמותו הנאה.

כה וכה הוא החל בחשאי למכור פריטים, שהיו חבויים בתוך מזוודות־המנהל המפוארות שלו – פשוט כדי לשלם לבעלת־הבית שהוא השתכן בדירתה על חשבון החוב תמורת שׂכר־הדירה והארוחות הטעימות בנוסח היהודי העממי שהוא התענג עליהן.

מה יש כאן לדבר? הדברים הגיעו עד פשיטת רגל, והוא עצמו, המנהל חטוב הגזרה עם בורנס והטבעת המהודרת הענודה על קמיצת ידו הימנית, נאלץ לקום ולעקור ממקומו.

ואמנם כך היה. הוא הסתלק באישון לילה, מבלי להניח אחריו שְׁבָב וּגְבָב, כפי שאומרים, ומבלי להיפרד ולומר שלום לאיש, כפי הנראה כדי למנוע כל אפשרות לגלות את עקבותיו שנמחקו כליל והיו כלא היו.

מכל מפעל־הקרקס שלו לא ניתן היה לגלות ימים אחדים לאחר היעלמו אלא שׂרידים של המבנה הגדול, לוחות העץ ששימשו כקירות וגג רעוע עשוי בדי־שׂק מרופטים. בפנים ניתן היה למצוא קופיף קטן ומיותם, רעב וצמא, ולא נמצא איש להאכילו ולהשקותו, והוא קרטע והשתעל מחמת מחלת השחפת ואף לא היה לו כוח להזיז אבר – גם כאשר סקרן פלוני התקרב אליו... קופיף זה ניתן היה לראותו תלוי ואחוז בגופו הקלוש כאילו על גבי נדנדת הדלת החורקת בכניסה השוממה אל הקרקס. הוא הושיט ידו, יד הקבצן, ונטל כל מה שהוגש לו, גם כדי להאכילו מעט וגם כדי לחמוד לצון. וכאשר לא הוגש לו דבר, הוא פשוט חיטט בגופו לצוד לפחות כמה פרעושים.

יתר על כן, נשאר שם גמל בעל שתי דבשות, אחת מלפנים ואחת מאחור, וכרס עגולה נפוחה ומרוטה, כאילו מזמינה לְעַבֵּד אותה ולעשות ממנה תּוֹף. איש לא רצה בו, גם לא הבורסי פושט־העורות. גמל זה ניצב כל היום על גדת הנהר, לא הרחק מן הקרקס, ומאחר שלא היה לו מה לאכול, הוא עמד וחשב לו באורח מִדבּרי־מהורהר כיצד לעכל את מצב המבוכה שהוא נקלע אליו, ומבלי לכרוע ברך הוא המשיך להעלות גירה וללעוס אוויר עם לא־כלום...

אמנם כן, המנהל הסתלק, מבלי להתפאר לא רק באוזני שׂכיריו, שחתמו עימו על חוזה שריר וקיים, או משרתיו, אלא גם לא באוזניה של בעלת־הבית, שהוא הניח לה תמורת חלקו הגדול של החוב, שלא היה לאֵל ידו לסלק, זוג מזוודות ריקות עם מעט לבנים צואים בתוכן... לעומת זאת הוא הפליא להתפאר באוזניה של בלומקה המסכנה שלנו. הוא הצליח להקסימה במידה כזאת, שהיא אפילו לא שאלה וכאילו כלל לא רצתה לדעת לאן הוא מוליך אותה באישון לילה, ללא אמתחת עם חפצים משלה ורק עם צרור קטן של בגדים, שעלה בידיה לארוז בחיפזון רב, מבלי שהיתה לה שהות להיפרד ולנשק את הילדים הישנים שנת ישרים, שהיא טיפלה בהם יום יום והיתה להם כאֵם.

והיא היתה כה מכושפת ומסונוורת, עד כי לחלוטין שכחה על קיומו של אביה, אף לא שאלה את עצמה כיצד יקלוט ויעכל את הידיעה על היעלמה בחברת פלוני אלמוני, שאיש אינו יודע מה מוצאו ולאן הוא נעלם עם בתו הבכורה מבלי להשאיר כתובת, אם יעלה על דעת מישהו לחפשׂ אותה. בימים ההם היה האב, האיש השקט והמכובד, יודע־ספר ואוהב משחק קלפים, דווקא שרוי מחוץ לבית, באחת מנסיעותיו לשם פרנסה.

ברור לחלוטין, קל וחומר, שבלומקה שכחה לגמרי את קיומו של מלכ'קה, האיש שזנח בעטיה את עיסוקו המדעי הרציני והתמסר כולו למקסם־השווא של הנערה החמודה. היא אף לא העריכה כלל את הקורבן שהוא מקריב. מתוך שכרון רומנטי־מסונוור. היא נטשה את ספינתו העמוסה והיציבה למען מסע־אהבה דלוק ונשׂרף עם האלמוני, שאמנם נודע מקץ זמן רב, לאחר חיפושׂים חוזרים ונשנים, שהוא הוליך אותה שולל במסלול העצוב מהאמבורג לבואנוס איירס. נסיעות אלו היו מסתיימות לא פעם עוד באמצע הדרך, כאשר הים הגדול, השקט והסוער, היה קולט לתוכו את הפחדים הנוראים של השבויות השוממות, כמוהן כמו בלומקה.

בימים ההם פרצה מלחמת העולם הראשונה, שאחת מתוצאותיה שנשתלשלו בעקבותיה, היתה הקמתה של מדינת פולין. אל מדינה חדשה זו נספח גם המחוז, שבו שכנה העיר, אשר מלך מאגנוס השתקע בה.

מקץ שנים אחדות הוקם בעיר הזאת, בעלת המסורת התרבותית היהודית המושרשת, המכון המדעי היהודי ובו הסתעפות של מחלקות אחדות, המיועדות לחקר דיסציפּלינות שונות. מלך מאגנוס נבחר להיות מנהלה של אחת המחלקות – זו שהקיפה את מדעי הלשון לגיווניהם.

מלך מאגנוס כבר היה בימים ההם מוכר ומפורסם ויצאו לו מוניטין בעולם ומלואו. מידת מומחיותו המקצועית עוררה הערכה רבה והוקרה בחוגי המלומדים, מבית ומחוץ, וקרנו עלתה לא רק בקהל מומחים, אלא גם בעיני זרים, אך בעיקר בעיני חבורת סטודנטים, הקרויים אספּירנטים, שהעמיקו ללמוד בהדרכתו, וכמו שאומרים, יצקו מים על ידיו. הם כיבדו אותו כתלמידים המכבדים את המורה והיו קמים עם כניסתו לכיתה, אף על פי שהוא עצמו ביקש להניאם ממחווה זו...

מאחר שמלך מאגנוס היה רווק ובודד, הוא לא נהג במחלקה שהופקדה לידיו כדרך כל המנהלים, כלומר מרחוק. הוא לא הגביל את נוכחותו בשעות קבועות ומזומנות כנדרש בתקנון, אלא ממש נמצא שם כמעט תמיד. ואמנם גם סידרו לו דירה פרטית במקום, במדור המגורים המיועד למשרתי המכון.

ימים, ערבים ולילות ניתן היה לראות אותו טרוד ושקוע בעבודתו, עד כי נדמה היה, שאין הוא רואה ואף אינו שומע דבר המגיע מעבר לד' אמותיו, והוא פועל מתוך אחיזת חושים מתמדת.

משרתי המכון ועובדיו ידעו, שהוא רגיל בבדידותו להלֵך בחדר־עבודתו באלכסון מפינה לפינה או לסירוגין מסביב לקירות.

משרתי המכון שׂמו לב, שכאשר הוא נשאר לבדו בקומת המשרדים הוא נוהג לדבר אל עצמו, לפעמים בקול רם ולפעמים בקול דממה, כמשמיע דבר למאזין יחיד...

כך ולא יותר. מגעו עם אנשים מחוץ לכותלי המכון ועם אורחות החיים הרגילים היה דל ונדיר. מזמן לזמן הוא היה יוצא אל אולם הקונצרטים. הוא היה מנוי והתמיד ללכת לכל קונצרט, וישב תמיד באותו מקום, קשוב ביותר לנגינה כשעיניו עצומות מתוך ריכוז, ראשו נטוי במקצת ואוזניו דרוכות לקלוט כל צליל ובן־צליל, כל תו וכל תג של התזמורת כולה או של מנגן סולו. הוא היה מעווה פניו כמיוסר, אם מישהו דילג על תו כלשהו או על טאקט, לא כל שכן אם בטעות נצרם חס וחלילה קטע כלשהו וברח משליטה... עם תום הקונצרט הוא היה קם וחוזר לביתו כלעומת שבא. ואז ניתן היה לראותו נוהג כבימי נעוריו: ניצב לפני החלון או אף נוכח הקיר וחוזר על המנגינה שזה עתה שמע. וכאשר הוא היה מגיע אל הקטע, שבו המנגן או המנצח התחלק וטעה, הוא חזר ונצרם, ופניו הביעו סלידה מן הטעות המצערת של האמן.

והנה דווקא אז, כאשר כבר אפשר היה לשער בביטחון, שהוא, מלך מאגנוס, כבר יסכין אל מצב בדידותו ולא ייפרד מן הרווקות, ויוסיף עוד לשקוע בה יותר ויותר – והנה הוא פתאום חולל תמורה ובאורח בלתי־צפוי יצא מגדרו ונשא אשה, ללא עזרה מצד ידיד או רֵע, ואף בלי התאהבות.

הא כיצד?

הנה כך: הוא עצמו, המלומד הטרוד במקצועו ביום ובלילה, מבלי שתהיה לו אפילו שהות להתפנות לדקה מעומס מקצועו הבולע כול; הוא עצמו, המתבודד מאז ומתמיד, קל וחומר עכשיו, לאחר ניסיונו הקשה והעדר ההצלחה הכפול בתחום האהבה – הנה עתה, ראו זה פלא: ללא כל סיוע, בלי עזרתו של איזה בוריס, למשל, שתמך בו בפרשת בלומקה, וסלל למענו את המשעולים להחליק את דרכו אליה, מצא עכשיו בעקבות פגישה באקראי עם אשה גם פנאי וגם מילים מתאימות להציע לה, ללא כל בושה, הצעת נישואין. וההיא קיבלה את הצעתו ללא צל של הפתעה, ממש כאילו כבר חיכתה לזה מזמן.

היתה זו אמנם אשה לא כל־כך צעירה, אלמנה או גרושה, בלי תלתלים וקווצות שחורות מסתלסלות כפאות, שהיה בהן כדי להרעיד את הווייתו עד כי ניטל הדיבֵּר מפיו בנוכחותה, כפי שקרה לו בעבר. הפעם היתה זו אשה רצינית, מופנמת, בעלת מבט שכבר לא הבריק כל־כך, ללא תחבולות־נשים ותעלולים מסנוורים, אך לעומת זאת עם מידה רבה של תבונה לעמוד על טיבו וטעמו של האיש היושב לפניה ומה משקלה של ההצעה שהוא מציע לה וכיצד ניתן וצריך להעריכו.

משערים, שהיתה זו מכּרה שלו מימים ימימה, מימי ילדותו בעיר הולדתו או שמא מחוג חברי מפלגתו כאן, בעיר הזאת. אפשר שבבואה פעם לבקרו, ממש במקרה, היא שלחה אליו מבט אימהי רווי אוֹמֶן וצער למראה מגוריו העלובים, ואף חדר־עבודתו העמוס על גדותיו ספרים, כתבי־עת וכתבי־יד, והאבק הנערם כה וכה מעיד על דיירו הגלמוד... והנה אפשר, שדווקא מבט מעין זה לעומת הווייתו הנזירית הערירית, היתה בוודאי יכולה – לו ניגשה אליו קרוב יותר – להקל עליו את מועקת הבדידות בהפיחה אל הוויית חייו בדיוק את מה שהיה חסר בה – אווירת השלווה הנשית...

ובכן, לאחר שניים־שלושה ביקורים שלה מצא מלך מאגנוס עוז בנפשו ולשון בפיו להציע לה את הצעתו, בהרגישו בפירוש, שמצידה לא יֵעָרֵם שום מכשול, ואין הוא צריך כלל לחשוש, שמא גם הפעם ייתקל באחת שתדחה אותו על דא־והא בלֵך ושוּב.

וכך היה. וכבר בימים הראשונים הוא יכול היה להשתכנע, שהפעם הוא לא נפל בפח ואף לא שגה בהחלטתו, בבואו לגלות לפניה את ליבו באיחור רב שכזה, כי הרי הוא כבר היה כמעט בן ארבעים...

יהי כן, מה שהיה היה. עתה היטיב היום להאיר עליו, כאילו הקדים זריחתו ואיחר שקיעתו... מעט שעותיו הפנויות נתמלאו באורח טוב הרבה יותר וחסכו לו את הצעדה הגלמודה מפינה לפינה בחדר־עבודתו ואת הצורך לנהל דו־שׂיח עם עצמו כמקודם, כאשר איש לא היה בבית והוא התקשה לשלוט בבדידותו.

על אחת כמה וכמה נתמלאו חייו לאחר שנערכה החתונה ורעייתו הודיעה לו מקץ חודשים אחדים, תוך כדי שיחה בינה לבינו, שהיא בהריון.

ומאז הזדמרה ממנו ובו תזמורת שלמה של כלי־זמר בנעימה מתרוננת ועליזה, כמו לקראת חגיגת־הצלחה מאושרת שהוא זכה לה סוף סוף. מה חסר לו? יש לו רעיה אוהבת מאוד, שיודעת להעריך את מעלותיו, וגם ידיעה אודות בואו בקרוב של יצור אנושי שלישי להשתלב בחיי הזוג, שהתחבר לפני זמן לא רב, והוא עתיד לחזק, להדק ולחשל עוד יותר את הקשר ביניהם.

בימים הטובים האלה צמצם מלך מאגנוס מרוב אושר את עיסוקיו במקצועו, ונראה היה כאילו אף צימאון הדעת שלו ותאוות העשייה התנדפו במקצת. הוא היה כולו שקוע בשמחה, שקרנה ממנו ובו, כי הנה־הנה הוא עומד להיות אבא.

מתוך המלֵאות המסחררת הזאת הוא היה משמיע בשקט קטעים־קטעים של נעימות עליזות – גם כאשר היה שרוי לבד, בינו לבין עצמו, ואיש לא הפריע לו, וגם אפילו בנוכחות זולתו, כגון תלמידיו במכון. הם לא הטרידו אותו, והוא כמו לא הבחין בנוכחותם. הם, לעומת זאת, הבחינו גם הבחינו בו, עקבו אחריו ושמחו בחשאי בשמחתו, ביודעם מה מקורה ומה טיבה וטעמה.

והנה הוא אמנם עמד להיות המאושר בין המאושרים, הזוכה לגמול על כל הצרות והפורענויות שפקדו אותו בעבר...

אלא, כמו שנוהגים לומר, אם חסר מזל – אין מזל, ואם הרע נגזר – הוא יצנח כצל אפל, גם אם תמחה ותצעק 'חי וקיים!' לעומת הגזרה חסרת הרחמים והבלתי־מוסברת ובלתי־מוצדקת מכול וכול...

וכאשר הגיעה שעת הלידה, לא הספיקו לאשה כוחותיה להביא את הילד לעולם. כלום מפני שזו היתה לה לידה ראשונה, או שמא מפני שגילה איחר וחרג מגבול המותר או אף בעטיה של סיבה אחרת כלשהי – נאלצו להוציא את הילד באורח מלאכותי. בסופו של דבר היה כבר ברור, שאין ברירה אלא להקריב את חייו של אחד משני היצורים, והתוצאה היתה – מותה של האֵם. הילד לעומת זאת נולד בריא ומלא חיות.

מובן, שמלך מאגנוס, לאחר ששוב קרה לו מה שקרה, בוודאי אמר לעצמו: די לי בביקוש אחר האושר... ותודה לאֵל, שהניח לי קורטוב של אחיזה בעולם, את הילד הזה – ואף זו נחמה פורתא...

לילד הזה הוא התמסר בכל כוח ההתמסרות שהיה אצור בו, ובשארית האהבה שהתלקחה בו בעוצמה...

תחילה השׂיגו למען הילד מינקת, שהוא בוודאי היה זקוק לה, ולאחר שנגמל – גם אז הוא לא נשאר ללא השגחה וטיפול. אדרבה: לא זוג עיניים אחד השגיח עליו, אלא כביכול עשרה...

והאב דאג לפעוט בכל תשׂומת־הלב שהיה מסוגל לה ועטף אותו בכל מידה של נוחיות, עד כי הילד לא הרגיש שום מחסור באהבת אֵם, באשר אביו, הוא בעצמו, אהב אותו ושירת אותו כאילו היה אָב וָאֵם ביחד.

והילד מצידו, ברגע שהבחין בעולם שמחוצה לו, הוא מיד מצא את אביו לפניו והכיר בחוש את השייכות המסורה הקורנת ממנו אליו; וכאשר הוא הושיט את ידיו הזעירות מתוך מודעות ראשונה אל הזולת באהבה, וחזר ביתר מודעות והכיר את האיש הראוי לאהבתו, הוא שוב הושיט את ידיו – אל אביו...

וכך חזור חלילה תמיד: כאשר הפעוט היה עֵר הוא נמשך מאליו אל אביו, וכאשר הוא נרדם ניתן היה לראות, שהאב שומר עליו, ניגש מדי פעם אל ערישׂתו, עם השלמת עבודתו וגם תוך כדי עבודה, ואינו מסיר ממנו את מבטו האבהי־הדואג ואינו מייחל אלא לשלוותו, אושרו וביטחונו.

1. תורגם מתוך הקובץ: דער ניסטער 1969: ווידערוווּקס – דערציילונגען, נאָוועלן/ הוצאת 'סאָוועטסקי פּיסאַטעל', מוסקבה, עמ' 97-17. הסיפור נכתב עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנים 1946-1945, ופורסם לראשונה בכתב־העת סאָוועטיש היימלאַנד, מוסקבה, יוני 1969, עמ' 87-41.

2. שיר־עם, שהיה נפוץ באזורים שונים, בעיקר בליטה ובקורלאנד (לאטביה). ראה: שאול גינזבורג ופסח מאַרעק: שירי־עם יהודיים ברוסיה (1901). מהדורה מצולמת בהוצאת אונ' בר־אמילן, תשנ"א, שיר 128, עמ' 101-99.