הנעדרים

 פרק 1

קאט דונובן ניתרה מכיסא הבר המסתובב הישן של אביה באוֹמָאלי'ז והתכוננה לעזוב את הפאב כשסטייסי אמרה, "את לא תאהבי את מה שעשיתי."

נימת קולה גרמה לקאט להיעצר בפתאומיות. "מה עשית?"

אומאלי'ז היה בעבר בר שוטרים בסגנון של פעם. סבא של קאט נהג לשבת שם. גם אבא שלה נהג כמותו, וכך גם כל עמיתיהם במשטרת ניו יורק. עכשיו הוא נהפך למקום יאפי מפוצץ בקהל בסגנון תלמידי מכינה/שליטי היקום/נאדים-נפוחים-מלאים-בעצמם, שדגמנו חולצות לבנות רעננות ומגוהצות בקפידה אשר בצבצו מתחת לחליפות שחורות, וזיפים בני יומיים שסודרו בקפידה בניסיון להשיג את המראה הבלתי-מסודר הנחשק. הם גיחכו הרבה, הגברים הרכים הללו, ששׂערם נמשח במוס עד שדמה לשביס של נזירה. הם הזמינו וודקה קֵטֶל וַאן במקום גְרֵיי גוּס הישנה והטובה כי ראו איזו פרסומת בטלוויזיה שסיפרה להם שזה מה שגברים אמיתיים שותים.

עיניה של סטייסי החלו לשוטט סביב הבר. התחמקות. קאט לא אהבה את זה.

"מה עשית?" חזרה.

"תירגעי," אמרה סטייסי.

"מה?"

"דורש-אגרוף בשעה חמש."

קאט נטתה לימין כדי להגניב מבט.

"ראית אותו?" שאלה סטייסי.

"לגמרי."

אומאלי'ז לא ממש השתנה מבחינת העיצוב במרוצת השנים. נכון ששורת הטלוויזיות הישנות והמגושמות הוחלפה בהמוני מסכי פלזמה, ששידרו במקביל מגוון משחקים רחב יתר על המידה - למי אכפת איך נגמר המשחק של אֶדמוֹנטוֹן אוֹילֶרז? - אבל חוץ מזה, אווירת בר השוטרים נותרה בעינה. זה בדיוק מה שמשך לשם את המתחזים הללו, האותנטיות המזויפת שהזדחלה פנימה - דוחקת החוצה את פעימות הלב של המקום והופכת אותו למין גרסת דיסני-אפקוט של מה שהיה פעם.

קאט היתה השוטרת היחידה שנשארה שם. כל האחרים הלכו עכשיו הביתה אחרי המשמרות שלהם. הביתה או לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. היא עדיין באה הנה, מנסה לשבת בשקט על הכיסא הקבוע הישן של אביה, יחד עם כל רוחות הרפאים. בייחוד הערב, כשהרצח של אביה שב לרדוף אותה, היא פשוט רצתה להיות כאן, לחוש בנוכחותו של אבא שלה, ונדוש ככל שזה נשמע - לשאוב ממנה כוח.

אבל המניאקים האלה פשוט לא היו מוכנים להניח לה לנפשה.

הדורש-אגרוף המסוים הזה - אבטיפוס של כל בחור שמגיע לו לקבל אגרוף בפרצוף - ביצע חטא דורש אגרוף קלאסי. הוא הרכיב משקפי שמש. באחת-עשרה בלילה. בבר עם תאורה עמומה. עוולות דורשות אגרוף אחרות כללו חיבור שרשרת ביטחון לארנק שלך, בנדנות, חולצות משי לא מכופתרות במתכוון, הרבה יותר מדי קעקועים (עם קטגוריה מיוחדת למתהדרים בסמלים שבטיים למיניהם), ענידת דסקית זיהוי אף על פי שמעולם לא שירתת בצבא, ושעוני יד לבנים גדולים במיוחד.

משקפי-שמש גיחך והרים כוס בברכה לעבר קאט וסטייסי.

"הוא מחבב אותנו," אמרה סטייסי.

"תפסיקי למשוך זמן. מה אני לא אוהב?"

כשסטייסי נפנתה להביט בה שוב, ראתה קאט מעבר לכתפה את האכזבה על פרצופו המבהיק-בגלל-תחליב-פנים יקר יתר על המידה של דורש-אגרוף. היא ראתה את המבט הזה טריליון פעמים בעבר. גברים אהבו את סטייסי. למעשה, "אהבו" היתה לשון ההמעטה של המאה. סטייסי היתה לוהטת בצורה מפחידה ומהממת לגמרי, ברמה שממיסה זקנים וצעירים ובכלל כל גבר שדם חם זורם בעורקיו. גברים איבדו את שיווי המשקל ונעשו מטומטמים לידה. בעיקר נעשו מטומטמים. אבל ממש-ממש מטומטמים.

לכן זו כנראה היתה טעות להסתובב עם מישהי שנראית כמו סטייסי. לעתים קרובות גברים הגיעו למסקנה שאין להם שום סיכוי עם אישה שנראית ככה. היא נראתה בלתי-ניתנת להשגה לחלוטין.

קאט, בניגוד אליה, נראתה נגישה בהחלט.

משקפי-שמש התביית עליה ופצח במהלך שלו. הוא לא ממש הלך לכיוונה. יהיה נכון יותר לומר שהוא החליק על הריר של עצמו.

סטייסי החניקה צחקוק. "זה הולך להיות קורע."

בתקווה שתצליח לגרום לו לסגת, הביטה קאט בבחור בהבעה משועממת והזעיפה את פניה בבוז. משקפי-שמש לא נרתע. הוא התקדם לעברה בנינוחות שמחה, נע לצלילי פסקול שהתנגן אך ורק בראשו.

"היי, מתוקה," אמר משקפי-שמש. "קוראים לך במקרה וַיי-פַיי?"

היא המתינה.

"בגלל שאני מרגיש קשר."

סטייסי פרצה בצחוק מתגלגל.

קאט פשוט בהתה בו. הוא המשיך.

"אני מת על בחורות קטנות מהסוג שלך, את יודעת? זה די מתוק. מעולות במיטה, נכון? את יודעת מה היה נראה טוב עלי? את."

"השורות האלה עבדו על מישהי פעם?" שאלה אותו קאט.

"עוד לא גמרתי." משקפי-שמש השתעל אל תוך אגרופו, הוציא את האייפון שלו והציג אותו בפניה. "היי, מתוקה, ברכות - בדיוק התקדמת לראש 'רשימת המטלות' שלי."

סטייסי נהנתה מכל רגע.

קאט אמרה, "איך קוראים לך?"

הוא קימר אחת מגבותיו. "איך שאת רוצה לקרוא לי, מתוקה."

"מה דעתך על ופל-תחת?" קאט פתחה את הבלייזר שלה והראתה לו את הנשק שעל חגורתה. "אני עומדת לשלוח את היד לאקדח שלי עכשיו, ופל-תחת."

"פאק, מותק, את הבוסית החדשה שלי?" הוא הצביע על מפשעתו. "בגלל שכרגע נתת לי חתיכת העלאה."

"עוף מפה."

"האהבה שלי אלייך היא כמו שלשול," אמר משקפי-שמש. "אני פשוט לא יכול להחזיק אותה בפנים."

קאט נעצה בו מבט מזועזע.

"הגזמתי?" שאל.

"טוב, בנאדם, זה פשוט דוחה."

"כן, אבל אני מתערב שבחיים שלך לא שמעת את השורה הזאת קודם."

הוא היה זוכה בהתערבות הזאת. "לך מפה. עכשיו."

"ברצינות?"

סטייסי כמעט השתינה מרוב צחוק.

משקפי-שמש התחיל להתרחק ממנה. "רגע. זה איזה מבחן? ופל-תחת זה איזו מחמאה או משהו?"

"לך."

הוא משך בכתפיו, הסתובב, הבחין בסטייסי וכנראה החליט שאין לו מה להפסיד. הוא בחן את גופה הארוך מלמעלה למטה ואמר, "מילת היום היא רגליים. בואי נלך לבית שלך ונפשק אותה."

סטייסי עדיין נהנתה מכל רגע. "קח אותי, ופל-תחת. קח אותי עכשיו. הרגע."

"באמת?"

"לא."

ופל-תחת שב והביט בקאט. היא הניחה יד על קת האקדח שלה. הוא הרים את ידיו בכניעה והזדחל לדרכו.

קאט אמרה, "סטייסי?"

"הממ?"

"למה הבחורים האלה כל הזמן חושבים שיש להם סיכוי איתי?"

"בגלל שאת נראית חמודה ושובבה."

"אני לא שובבה."

"לא, אבל את נראית שובבה."

"ברצינות, אני נראית עד כדי כך נואשת?"

"את נראית פגומה," אמרה סטייסי. "אני לא נהנית לומר את זה. אבל הפגמים... הם נודפים ממך כמו איזשהו פרומון שמניאקים פשוט לא יכולים לעמוד בפניו."

שתיהן לגמו מהמשקה שלהן.

"אז מה אני לא הולכת לאהוב?" שאלה קאט.

סטייסי העיפה מבט נוסף בוופל-תחת. "אני קצת מרחמת עליו עכשיו. אולי אני צריכה לעשות לו טובה."

"אל תתחילי."

"מה?" סטייסי הצליבה את רגלי הדוגמנית הארוכות שלה וחייכה אל ופל-תחת. הוא עשה פרצוף שהזכיר לקאט כלב שהשאירו אותו לבד במכונית יותר מדי זמן. "את חושבת שהחצאית הזאת קצרה מדי?"

"חצאית?" אמרה קאט. "חשבתי שזאת חגורה."

סטייסי אהבה את זה. היא אהבה את תשומת הלב. היא אהבה מין מזדמן עם גברים, כי היא חשבה שזיון חד-פעמי איתה יהיה חוויה משנת חיים עבורם. זה גם היה חלק מהעבודה שלה. היא היתה הבעלים של חברת חקירות פרטית יחד עם שתי נשים מהממות כמותה. ההתמחות שלהן? לתפוס (באמת, ממש ללכוד) בני זוג בוגדניים על חם.

"סטייסי?"

"הממ?"

"מה אני לא אוהב?"

"את זה."

מבלי להפסיק להתגרות בוופל-תחת הושיטה לה סטייסי חתיכת נייר. קאט התבוננה בה וקימטה את מצחה.

KD8115

HottestSexEvah (#הסקס_הכי_חם_שיש!!!)

"מה זה אמור להיות?"

"KD8115 זה שם המשתמש שלך."

ראשי התיבות ומספר התג שלה.

"#הסקס_הכי_חם_שיש זאת הסיסמה. אה, וצריך לשים לב לאותיות גדולות וקטנות. היא לא תעבוד אחרת."

"והם נועדו ל...?"

"אתר אינטרנט. YouAreJustMyType.com, את מכירה, לא? 'בדיוק הטיפוס שלי.קום'."

"הא?"

"זה אתר היכרויות אונליין."

קאט עשתה פרצוף. "בבקשה תגידי לי שאת צוחקת איתי."

"זה לאנשים על רמה."

"זה מה שאומרים על מועדוני חשפנות."

"קניתי לך מנוי," אמרה סטייסי. "הוא לכל השנה."

"את צוחקת, נכון?"

"אני רצינית לגמרי. אני עובדת עם החברה הזאת לפעמים. הם טובים. ובואי לא נשלה את עצמנו. את צריכה מישהו. את רוצה מישהו. ואת לא עומדת למצוא אותו כאן."

קאט נאנחה, התרוממה ואותתה לברמן - בחור בשם פיט, שנראה כמו שחקן אופי שתמיד מלוהק בתור המוזג האירי. בעצם זה בדיוק מה שהוא היה. הוא הנהן בתגובה, מסמן שהוסיף את המשקאות שלהן לחשבון שלה.

"מי יודע?" אמרה סטייסי, "את עשויה למצוא שם בסוף את הנסיך על הסוס הלבן."

קאט פנתה ללכת בכיוון הדלת. "אבל יותר סביר שזה יהיה הנסיך ופל-תחת."

קאט הקלידה את הכתובת YouAreJustMyType.com, סימנה "כניסת משתמש רשום" והכניסה את שם המשתמש החדש שלה ואת הסיסמה המביכה משהו. היא הזעיפה פנים כשראתה את הכותרת שסטייסי בחרה בשבילה, אשר התנוססה בראש הפרופיל:

חמודה ושובבה!

"היא שכחה להוסיף פגומה," מלמלה קאט ללא קול.

השעה היתה אחרי חצות, אבל קאט לא היתה בחורה של הרבה שעות שינה. היא גרה בכתובת הרבה יותר מדי יוקרתית בשבילה - רחוב 67 מערב, ליד סנטרל פארק וסט, בבניין האָטֶלְיֶה. לפני מאה שנים היו הבניין הזה ושכניו - כולל מלון "דֶז ארטיסט" המהולל - בית לכותבים, לציירים, לאינטלקטואלים. בקיצור, לאמנים. דירות העולם הישן המרווחות פנו אל הרחוב, וחדרי הסטודיו הקטנים יותר שכנו מאחוריהן. בסופו של דבר נהפך כל סטודיו לדירה עם חדר שינה יחיד. אביה של קאט, שוטר שצפה בחבריו מתעשרים בלי לעשות דבר חוץ מאשר לקנות נדל"ן, ניסה למצוא דרך להשתחל פנימה. בחור שאת חייו הציל מכר לו את המקום במחיר מציאה.

קאט השתמשה בדירה לראשונה כסטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה. היא שילמה על רכישת השכלה באוניברסיטת ליגת הקיסוס הנחשבת באמצעות מלגה של משטרת ניו יורק. השלב הבא בתוכנית החיים שלה היה ללמוד משפטים, ואז להצטרף לאחת מחברות הייעוץ הגדולות והוותיקות בניו יורק ולפרוץ סוף-סוף את מעגל המורשת המשפחתית המקולל של עבודה במשטרה.

מה לעשות שהעניינים לא הסתדרו ככה.

כוס יין אדום נחה ליד המקלדת שלה. קאט שתתה יותר מדי. היא ידעה שזאת קלישאה - שוטרת ששותה יותר מדי - אבל לא סתם אומרים שרוב הקלישאות נכונות. היא תפקדה בסדר גמור. היא לא שתתה בזמן העבודה. זה לא ממש השפיע על חייה בשום צורה מוחשית, אבל אם עשתה שיחות טלפון או אפילו קיבלה החלטות מאוחר בלילה - אלה נטו להיות, איך לומר, מרושלות משהו. במהלך השנים היא למדה לכבות את הטלפון הנייד שלה ולשמור מרחק מהדואר האלקטרוני אחרי עשר בלילה.

ולמרות הכול, הנה היא, מאוחר בלילה, בוחנת בחורים מזדמנים באתר היכרויות.

סטייסי העלתה ארבע תמונות לעמוד של קאט. תמונת הפרופיל שלה, צילום תקריב של פניה, נגזרה מתוך תמונת שושבינות קבוצתית שצולמה בחתונה בשנה שעברה. קאט ניסתה לבחון את עצמה באובייקטיביות, אבל זה היה בלתי-אפשרי. היא שנאה את התמונה. האישה המצולמת בה נראתה לא בטוחה בעצמה, חיוכה היה קלוש, כמעט כאילו ציפתה שיסטרו לה בכל רגע או משהו. כל אחת מהתמונות - נוכחה לדעת עכשיו, משקיימה את הריטואל המכאיב של עיון בהן - נגזרה מתוך תמונה קבוצתית, ובכל אחת מהן היא נראתה די מכווצת, בלשון המעטה.

טוב, מספיק עם הפרופיל האישי שלה.

בעבודה, הגברים היחידים שפגשה היו שוטרים. היא לא רצתה שוטר. שוטרים היו גברים טובים ובעלים איומים. היא ידעה זאת היטב מניסיון אישי מר. כשסבתא שלה חלתה במחלה סופנית, סבא שלה, שלא היה מסוגל להתמודד עם זה, ברח מהבית עד שהיה מאוחר מדי. סבא מעולם לא סלח לעצמו על זה, זו לפחות היתה התיאוריה של קאט. הוא היה בודד, ואף על פי שנתפס כגיבור בעיני רבים הוא השתפן ברגע המשמעותי ביותר ולא היה מסוגל לחיות עוד עם מה שעשה. האקדח התוּפּי מהעבודה היה מונח היכן שתמיד שם אותו, בדיוק על אותו מדף עליון במטבח. וכך קרה שלילה אחד הוא הושיט את ידו והוריד אותו מהמדף, התיישב לבדו על יד שולחן המטבח ו...

בום.

גם אבא נהג לפצוח בחגיגות שתייה ולהיעלם לכמה ימים בכל פעם. אמא תמיד התנהגה בעליזות מוגזמת כשזה קרה - מה שהפך את הסיטואציה לעוד יותר מפחידה ומוזרה - היא העמידה פנים שהוא עובד כסמוי במשימה חשאית, או שהתעלמה לחלוטין מהיעדרו. ממש רחוק מהעין - רחוק מהלב. ואז, אולי שבוע לאחר מכן, הוא היה מפזז אל תוך הבית עם פנים מגולחות למשעי וחיוך ותריסר ורדים לאמא. כולם היו מתנהגים כאילו כל זה נורמלי.

בדיוק הטיפוס שלי.קום. היא, קאט דונובן החמודה והשובבה, מצאה את עצמה באתר היכרויות באינטרנט. אלוהים, מדובר כאן במישהי דפוקה לגמרי. היא לקחה את כוס היין, הרימה אותה בברכה כנגד מסך המחשב ולגמה לגימה גדולה מדי.

למרבה הצער, העולם כבר לא היה קרקע פורה לפגישת שותף לחיים. סקס היה סיפור אחר, כמובן. זה היה קל. זאת היתה למעשה הציפייה, הפיל בחנות הדייטים. אף על פי שנהנתה מתענוגות הבשר בדיוק כמו כל בחורה ממוצעת, האמת היתה שכשנכנסה למיטה עם מישהו מהר מדי - במתכוון או בשוגג - הסיכויים למערכת יחסים ממושכת פחתו דרמטית. היא לא ניסתה לנתח את העובדה הזאת מבחינה מוסרית. פשוט ככה זה היה וזהו.

המחשב שלה השמיע קול צלצול. בועת הודעה צצה על המסך:

יש לנו התאמות בשבילך! לחצי כאן כדי לראות מישהו שעשוי להיות מושלם בשבילך!

קאט סיימה את כוס היין. היא התלבטה אם למזוג לעצמה עוד אחת והחליטה שזה מספיק ללילה אחד. היא בחנה את עצמה לעומק והגיעה למסקנה ברורה שאיכשהו אף פעם לא ביטאה אותה בקול: היא רצתה שמישהו ייכנס לחייה. את צריכה לאזור אומץ ולהודות בזה בפני עצמך, בסדר? ככל ששאפה להיות בלתי-תלויה לחלוטין, היא רצתה גבר, שותף, מישהו שיחלוק איתה את המיטה בלילה. היא לא ערגה לכך או עשתה מאמצים נואשים שזה יקרה, אבל היא לא באמת היתה בנויה להיות לבד.

היא התחילה לרפרף על פרופילים. את חייבת לקנות כרטיס אם את רוצה לזכות בלוטו, נכון?

פתטי.

גברים מסוימים נמחקו מהרשימה אחרי מבט חטוף בתמונת הפרופיל שלהם. זה היה גורם עקרוני, אם באמת עוצרים לחשוב על זה. תמונת הפרופיל שכל גבר בחר בדקדקנות היתה, לכל דבר ועניין, הרושם (המבוקר מאוד) הראשוני היחיד. וככזאת, חשיבותה של התמונה הזאת היתה אדירה.

כך שאם עשית את הבחירה המודעת לחבוש כובע לבד עם שוליים, זה היה "לא" אוטומטי. אם החלטת לא ללבוש חולצה, ולא משנה איזה גוף חטוב יש לך - "לא" אוטומטי. אם הרכבת אוזניית בלוטות - וואו, כמה שאתה חשוב! - "לא" אוטומטי. אם היה לך זקנקן תיש או אם לבשת וסט או קרצת או עשית מחוות מסוימות בידיים או בחרת חולצה בגון מנדרינה (נטייה אישית) או הרכבת את משקפי השמש שלך גבוה על המצח - "לא, לא ולא" אוטומטי. אם שם הפרופיל שלך היה סוס_הרבעה, חיוך_סקסי, ילד_יפה_עשיר, מספק_הבנות - הבנתם את הקטע.

קאט פתחה כמה פרופילים שהבחור בתמונה בהם נראה... נגיש, אפשר לומר. כל התקצירים האישיים לקו בדמיון בולט עצוב, מדכא. כל אדם באתר נהנה מטיולים על החוף ואהב לאכול בחוץ, ופעילות גופנית ומסעות ליעדים אקזוטיים וטעימת יינות ותיאטרון ומוזיאונים, ולהיות פעיל ולקחת סיכונים ולחוות הרפתקאות גדולות - אבל כולם היו שמחים לא פחות להישאר בבית ולראות סרט, לשבת על כוס קפה ולשוחח, לבשל, לקרוא ספר - בקיצור, ההנאות הקטנות והפשוטות של החיים. כל אחד טען שהתכונה החשובה ביותר שהוא מחפש אצל אישה היא חוש הומור - כן, בטח - עד שבשלב מסוים החלה קאט לתהות אם "הומור" היא מילה נרדפת ל"ציצים גדולים". וכמובן, כל אחד מהגברים ציין שסוג הגוף המועדף עליו הוא רזה, אתלטי וגם בעל קימורים.

זה כבר נשמע מדויק יותר, גם אם נותר בגדר משאלה בלתי-מושגת.

הפרופילים מעולם לא שיקפו את המציאות. במקום לייצג את מי שאתה, הם היו תרגיל נפלא, גם אם חסר ערך, בתיאור מי אתה חושב שאתה או מי אתה רוצה ששותפה פוטנציאלית תחשוב שאתה - או, במרבית המקרים (וואו, איך פסיכולוגים היו חוגגים על זה), הפרופילים פשוט שיקפו את האדם שאתה רוצה להיות.

סעיפי המוטו האישי היו מחרידים כשלעצמם, אבל אם היה עליה לסכם אותם בשתי מילים, הן בטח היו סירופ סוכר. הראשון כתב, "בכל בוקר, החיים הם דף חלק שממתין שיציירו עליו". אחרים הלכו על קלף היושר על ידי כך שסיפרו שוב ושוב עד כמה הם ישרים. חלקם זייפו כנות. אחרים היו יומרניים או בטוחים בעצמם באופן מופרז או חסרי ביטחון או תלותיים. ממש כמו בחיים האמיתיים, חשבה לעצמה. רובם פשוט השתדלו הרבה יותר מדי. צחנת הייאוש נפלטה מהמסך בגלים משונים בניחוח מי קולון גרועים. החזרה הבלתי-פוסקת על הביטוי "נפש תאומה" היתה דוחה, במקרה הטוב. בחיים האמיתיים, חשבה, אף אחד מאיתנו לא מסוגל למצוא מישהו שאנחנו רוצים לצאת איתו יותר מפעם אחת. ובכל זאת, כולם מאמינים איכשהו שבאתר בדיוק הטיפוס שלי.קום נמצא מיד אדם שאנחנו רוצים להתעורר לצדו למשך שארית חיינו.

אשליות - או אולי מעיין התקווה המפכה לנצח בלבו של האדם?

זה היה הצד השני של המטבע. היה קל כל כך להיות צינית וללגלג על כולם. אבל כשעצרה לחשוב על זה רגע, הבינה קאט משהו שחדר כמו חץ ללבה ופצע אותו: כל פרופיל ייצג חיים. מאחורי כל פרופיל עמוס קלישאות ומסריח מ"בבקשה-תאהבו-אותי!" עמד בן אדם ואח לצרה, עם חלומות ושאיפות ותשוקות. האנשים האלה לא נרשמו, שילמו כמה שנדרשו לשלם, או מילאו את פרטי המידע הללו כבדרך אגב. תחשבי על זה: כל האנשים הבודדים האלה הגיעו לאתר הזה - נרשמו ועברו על פרופילים - בתקווה שהפעם זה יהיה שונה, בתקווה שחרף כל ניסיונות העבר הפעם הם יפגשו סוף-סוף את זה שיהפוך לאדם החשוב ביותר בחייהם.

וואו. פשוט תיתני לתובנה הזאת לחלחל לרגע.

קאט אבדה במחשבה הזאת בזמן שעברה על הפרופילים במהירות גוברת והולכת. פניהם של הגברים - גברים שהגיעו לאתר בתקווה למצוא את "האחת" - התמזגו למסת אנוש אחידה בגלל הקצב המהיר. ואז היא הבחינה בתמונה שלו.

למשך שנייה, אולי שתיים, סירב מוחה להאמין למה שראו עיניה. נדרשה לאצבע שלה שנייה נוספת להפסיק להקליק על כפתור העכבר, ועוד שנייה עברה עד שתמונות הפרופיל הנגללות במהירות החלו להאט עד לעצירה מוחלטת. היא לקחה נשימה עמוקה.

זה לא יכול להיות.

היא גלשה בקצב מטורף כל כך, חושבת על הגברים שמאחורי התמונות, על החיים שלהם, הרצונות שלהם, התקוות שלהם. המחשבות שלה - וזו היתה הן נקודת החוזק והן נקודת התורפה שלה כשוטרת - נטו לנדוד. היא לא התרכזה בהכרח במה שניצב ממש מול עיניה, וזה אִפשר לה לראות את התמונה הגדולה. בשירות החוק, משמעות הדבר היתה שהיא יכלה לראות את האפשרויות, את דרכי המילוט, את התרחישים החלופיים, את הדמות האורבת מאחורי המכשולים, הערפל והבלבול, המעצורים ותואנות השווא.

אבל זה גם גרם לפעמים להחמצת המובן מאליו.

לאט-לאט היא החלה להקליק על החץ שהצביע מעלה.

לא יכול להיות שזה הוא.

התמונה הופיעה בחטף. כל המחשבות האלה על אהבת אמת, נפש תאומה, האחד שתרצה לבלות איתו את חייה - מי יכול להאשים אותה אם הדמיון שלה יצא משליטה? עברו שמונה-עשרה שנים. היא חיפשה אותו בגוגל כמה פעמים כשהיתה שיכורה, אבל מצאה רק כמה מאמרים ישנים שכתב. שום דבר עדכני. זה הפתיע אותה, עורר את סקרנותה - ג'ף היה עיתונאי מעולה - אבל מה עוד יכלה לעשות? היא התפתתה לערוך חקירה יסודית יותר בניסיון להתחקות אחריו. זה לא חייב יותר מדי מאמצים בגלל טבע העבודה שלה. אבל היא לא אהבה להשתמש בקשרים שלה במשטרה לצרכיה האישיים. היא גם יכלה לבקש מסטייסי, אבל מה הטעם בעצם?

ג'ף הלך.

לעקוב אחרי מאהב לשעבר או אפילו לגגל את השם שלו זה הרבה יותר מסתם פתטי. אז בסדר, ג'ף היה יותר ממאהב לשעבר. הרבה יותר מזה. האגודל שלה נגע בהיסח הדעת באצבע שעליה ענדה פעם טבעת. ריק. אבל זה לא תמיד היה כך. ג'ף הציע לה נישואים, עשה הכול כמו שצריך. הוא קיבל את הסכמתו של אביה. הוא ירד על ברך אחת. שום דבר קיטשי מדי. הוא לא הסתיר את הטבעת בתוך קינוח או הציג את השאלה על גבי לוח התוצאות במדיסון סקוור גארדן. זה היה קלאסי ורומנטי ומסורתי מפני שהוא ידע שככה בדיוק היא רצתה שיעשה את זה.

דמעות החלו לגדוש את עיניה.

קאט הקליקה על החץ וחזרה לאחור דרך ערב רב של פרצופים ותספורות, אומות מאוחדות של רווקים נחשקים שפרטיהם ניתנים לאימות. ואז האצבע שלה עצרה. לרגע היא פשוט נעצה מבט במסך, מפחדת לזוז, כולאת את נשימתה.

ואז נמלטה מבין שפתיה זעקה קטנה.

שברון הלב הישן חזר אליה בבת אחת. מדקרת הכאב העמוקה היתה חדה בדיוק כמו פעם, כאילו יצא ג'ף ממש הרגע דרך הדלת הזאת ממש; ממש עכשיו, ממש בשנייה זו, ולא שמונה-עשרה שנים קודם לכן. ידה רעדה כשנעה לעבר המסך ונגעה בפניו.

ג'ף.

עדיין נאה כל כך, לעזאזל. הוא הזדקן מעט, צדעיו האפירו, אבל אלוהים, זה כל כך התאים לו. קאט יכלה לנחש שזה יהיה כך. היה ברור שג'ף יהיה אחד מהבחורים האלה שמשתבחים עם הגיל. היא ליטפה את פניו. דמעה נשרה מעין אחת.

אוי, אלוהים, חשבה.

היא ניסתה שלא לאבד את עשתונותיה ולקחה צעד אחורה כדי לבחון את הדברים בצורה שקולה יותר. אבל החדר הסתחרר סביבה ולא היה לה שום סיכוי להאט אותו. ידה, עדיין רועדת, חזרה אל העכבר והקליקה על תמונת הפרופיל לצורך הגדלה.

המסך הבהב ועבר לעמוד הבא. ושם עמד ג'ף, לבוש בחולצת פלנל ובג'ינס, ידיו בכיסים, עיניו כחולות כל כך עד שקשה להאמין שצבען לא בא מעדשות מגע. כזה חתיך. כל כך יפה, לעזאזל. הוא נראה גבוה ואתלטי. לפתע בקע פרץ רגשות נוסף ממקום עמוק בתוכה. במשך שנייה הסתכנה קאט בהצצה אל חדר השינה שלה. היא גרה בדירה הזאת כשהיו יחד. גברים אחרים ביקרו בחדר השינה הזה אחריו, אבל שום דבר לא התקרב לתחושות ההתעלות שחוותה עם ארוסהּ. היא ידעה איך זה נשמע, אבל כשהיתה עם ג'ף הוא באמת גרם לכל תא בגופה להמהם ולשיר. זה לא היה טכניקה, או גודל או משהו בסגנון שעשה את ההבדל. זה היה - בלתי-ארוטי ככל שזה נשמע - אמון. זה מה שעשה את הסקס מטריף חושים כל כך. היא הרגישה בטוחה איתו. היא הרגישה בטוחה בעצמה ויפהפייה וחסרת פחד וחופשייה. הוא נהג להתגרות בה מדי פעם, שלט בה, עשה בה כרצונו, אבל הוא מעולם לא גרם לה להרגיש פגיעה או חסרת ביטחון.

היא מעולם לא הצליחה להרפות ולהשתחרר ככה עם אף גבר מלבדו.

היא בלעה רוק ופתחה את הקישור לפרופיל המלא. המוטו האישי שלו היה קצר, וגם, חשבה, מושלם: "בואי נראה מה יקרה".

בלי לחץ. בלי תוכניות גרנדיוזיות. בלי תנאים מוקדמים או הבטחות או ציפיות פרועות.

בואי נראה מה יקרה.

היא גוללה את הפרופיל עד שהגיעה לסעיף הסטטוס. במהלך שמונה-עשרה השנים האחרונות תהתה אינספור פעמים מה עבר עליו, לכן השאלה הראשונה היתה המובנת מאליה ביותר: מה קרה בחייו של ג'ף שגרם לו להגיע לאתר של פנויים-פנויות?

אבל אם חושבים על זה, מה קרה לה?

בסטטוס נכתב: אלמן.

וואו נוסף.

היא ניסתה לדמיין את זה - ג'ף מתחתן עם אישה, חי איתה, אוהב אותה, ובסופו של דבר - היא מתה לו. היא לא הצליחה לעכל את הרעיון. עדיין לא. היא חסמה הכול. וזה היה בסדר. תחזיקי את עצמך ותעברי את זה. אין שום סיבה להתמהמה ולהשתהות.

אלמן.

ומתחת לזה, טלטלה נוספת: ילד אחד.

הם לא ציינו גיל או מין, ומובן שזה לא היה חשוב. כל גילוי, כל עובדה חדשה על אודות הגבר שאהבה פעם בכל לבה, גרמו לעולמה להזדעזע מחדש. הוא חי חיים שלמים בלעדיה. למה זה הפתיע אותה כל כך? למה ציפתה? הפרידה שלהם היתה פתאומית ובלתי-נמנעת. נכון שהוא זה שעזב את הבית, אבל זו היתה אשמתה. הוא נעלם כהרף עין - בדיוק כמו כל התוכניות הגדולות שלה לעתיד וחייה בכללותם כפי שהכירה אותם.

עכשיו הוא חזר, אחד ממאה - אולי מאתיים - גברים שסקרה את הפרופילים המקוונים שלהם.

השאלה היתה, מה היא עומדת לעשות עכשיו?