הנערה ששיחקה באש

 Hanaara_Shesihka_Beesh_Getbooks-6 1 יום חמישי 16 בדצמבר - יום שישי 17 בדצמבר

לִיסְבֶּת סָלָאנְדֶר החליקה את משקפי השמש שלה אל קצה אפה והציצה מתחת לשולי כובעה. היא ראתה את האישה מחדר 32 יוצאת מבעד לכניסה הצדדית של המלון ופוסעת אל אחד מכיסאות השיזוף, שמושביהם עשויים ברזנט מפוספס בלבן וירוק והם מפוזרים ליד בריכת השחייה. מבטה של האישה היה נעוץ בריכוז בקרקע ורגליה נראו לא יציבות.

סלאנדר לא ראתה אותה עד כה אלא ממרחק. היא העריכה את גילה בשלושים וחמש, אבל היה לה מראה של כל גיל שבין עשרים וחמש לחמישים. שערה היה חום וגלש עד הכתפיים, פניה היו מוארכות וגופה הבשל כמו נגזר מתוך קטלוג של לבני נשים. האישה נעלה סנדלים, לבשה ביקיני שחור והרכיבה משקפי שמש בגוון סגול. היא היתה אמריקנית ודיברה במבטא דרומי. היה לה כובע צהוב והיא הניחה אותו על הקרקע ליד כיסא השיזוף, ואז אותתה לבַּרמן בבָּר של אֵלָה קָרְמַיְיקֶל.

ליסבת סלאנדר הניחה את הספר על ברכיה, ולפני שהושיטה את ידה אל חפיסת הסיגריות לגמה מכוס הקפה. בלי לסובב את ראשה העתיקה את מבטה אל האופק. ממקומה ברחבה שליד הבריכה ראתה פיסה מהים הקריבי בין קבוצת הדקלים ושיחי הרוֹדוֹדֶנדרוֹן לרגלי החומה של המלון. במרחק־מה בעומק הים עשתה מפרשית את דרכה צפונה בכיוון סנט לוּסיָה או דוֹמיניקָה; הרחק בלב ים ראתה קווי מתאר של מכלית בדרכה דרומה בכיוון גִיָאנָה או אחת המדינות השכנות. רוח קלה נאבקה בחום של לפני הצהריים, אך למרות זאת חשה אגל זיעה נוטף לו לאיטו לעבר הגבה שלה. ליסבת סלאנדר לא אהבה להיצלות בשמש. היא העדיפה תמיד להיות בצל, ולכן ישבה דרך קבע מתחת לגגון. ואף על פי כן היתה שזופה כמו אגוז. היא לבשה מכנסיים קצרים בצבע חאקי וגופייה שחורה.

היא הקשיבה לצלילים המוזרים של תופי הפלדה שעלו מהרמקול שליד הדלפק בבר. מימיה לא התעניינה במוזיקה ולא ידעה להבדיל בין להקת 'סְוֶן אינגוָארְס' ובין ניק קֵייב, אבל תופי הפלדה הילכו עליה קסם. נראה לה לא סביר שמישהו יצליח לכוון חבית נפט, ועוד פחות סביר שיפיק ממנה צלילים מבוקרים שלא דומים לשום דבר. הצלילים האלה היו מכשפים.

משהו הרגיז אותה פתאום, והיא החזירה את מבטה לאישה שזה עתה קיבלה כוס עם משקה בצבע תפוז.

הבעיה הזאת לא היתה בעיה של ליסבת סלאנדר. היא פשוט לא הבינה למה האישה נשארת. במשך ארבעה לילות, מאז הגיעו בני־הזוג למלון, האזינה ליסבת סלאנדר להתעללות שנשמעה במעומעם מהחדר הסמוך לשלה. היא שמעה בכי, קולות נסערים כבושים, ובכמה הזדמנויות גם סטירות לחי. הגבר האחראי לאלימות - ליסבת הניחה שהוא בעלה - היה בשנות הארבעים לחייו. שערו היה שחור וישר, מסורק בסגנון מיושן להחריד של פסוקת באמצע, והוא כנראה שהה בגרֶנָדָה בענייני עבודה. לא היה לליסבת סלאנדר מושג וחצי מושג באיזו עבודה מדובר, אך מדי בוקר היה האיש מופיע בבר של המלון כשהוא לבוש בקפידה, לרבות עניבה ומקטורן, והיה שותה קפה, לוקח את תיק המסמכים שלו ויוצא אל מונית שמחכה לו בחוץ.

הוא היה שב למלון בשעות אחר הצהריים המאוחרות ואז שוחה ומבלה עם אשתו בבריכה. הם סעדו יחדיו ארוחת ערב, והאווירה נראתה מאופקת ואוהבת ביותר. ייתכן שהאישה שתתה כוסית או שתיים יותר מדי, אך לא השתכרה במידה שעלולה לעורר דחייה, גם לא תשומת לב.

המהומה בחדר הסמוך התחילה דרך שגרה בין עשר לאחת־עשרה בלילה, בערך בזמן שליסבת שכבה לישון בחברת ספר על מסתרי המתמטיקה. זו לא היתה התעללות פיזית אלימה. ככל שיכלה ליסבת לשפוט מעבר לקיר, מה שהתנהל שם היה בגדר ויכוח חוזר ובלתי פוסק. בערב הקודם התעוררה סקרנותה והיא יצאה אל המרפסת שלה כדי שתוכל לשמוע במה מדובר מבעד לדלת הפתוחה של מרפסת בני־הזוג. במשך יותר משעה פסע הבעל הנה והנה בחדר והתוודה שהוא עלוב נפש שלא ראוי לה. שוב ושוב אמר לה שהיא מן הסתם חושבת שהוא רמאי. והיא ענתה לו שוב ושוב שהיא לא חושבת כך וניסתה להרגיעו. דיבורו נעשה מהיר יותר ויותר עד שלבסוף טילטל אותה. היא אמרה לו בסוף את מה שרצה לשמוע... כן, אתה רמאי. הוא מצידו ניצל מייד את ההודאה שחילץ ממנה בכוח כתירוץ לתקוף אותה, את התנהגותה ואת אופיה. הוא קרא לה זונה, האשמה שליסבת סלאנדר היתה ללא כל ספק מגיבה לה אילו היתה מופנית אליה. אבל לא כך היה ולכן, בעצם, זו לא היתה בעיה אישית שלה, והיא התקשתה להחליט אם רצוי או ראוי להגיב או לנקוט צעדים.

ליסבת הקשיבה בתדהמה לדברים שהאיש חזר ואמר, עד שאלה התחלפו פתאום במה שנשמע כסטירת לחי. בדיוק כשהחליטה לצאת אל המסדרון ולפרוץ את דלת חדרם של שכניה השתררה שם דממה.

עכשיו, כשהתבוננה באישה על שפת הבריכה, הבחינה בסימן כחול עמום על כתפה ובשריטה על ירכה, אבל לא בשום פציעות בולטות לעין.

תשעה חודשים קודם לכן קראה ליסבת מאמר בכתב־העת 'פּוֹפּיוּלר סַיינס' ששכח מישהו בנמל־התעופה 'לאונרדו דה וינצ'י' ברומא, ופתאום הנושא המעורפל לכל הדעות של אסטרונומיה ספֶרית התחיל להלך עליה קסם בלתי מוגדר. מתוך דחף ניגשה לחנות הספרים האוניברסיטאית ברומא וקנתה כמה ספרים על המחקרים האקדמיים החשובים בתחום. אלא שכדי להבין אסטרונומיה ספרית נאלצה להיכנס בעובי הקורה של המסתורין הסבוכים יותר של המתמטיקה. בנסיעותיה בחודשים האחרונים הרבתה לבקר בחנויות ספרים אוניברסיטאיות כדי למצוא עוד ספר בנושא.

הספרים נותרו לרוב ארוזים במזוודה שלה והלימודים היו לא־שיטתיים וחסרי מטרה, בעצם, עד אותו רגע שנקלעה בשיטוטיה לחנות הספרים האוניברסיטאית במיאמי ויצאה משם עם 'ממדים במתמטיקה' מאת ד״ר ל״ס פָּרנוֹ (הרווארד 1999). היא מצאה את הספר ממש ערב נסיעתה לאיי הקיז בפלורידה ולמסע הדילוגים שלה בין האיים הקריביים.

היא היתה בגוּאָדָלוּפּ (שתי יממות בחור שלא ייאמן), דומיניקה (נעים ונינוח, חמש יממות), בָּרבָּדוֹס (יממה אחת במלון אמריקני שעורר בה הרגשה שהיא בלתי רצויה עד מאוד) וסנט לוסיה (תשעה ימים). בסנט לוסיה היתה יכולה לשקול אפשרות להישאר זמן ממושך יותר אילולי הסתכסכה עם בריון מקומי, צעיר קשה תפיסה ששרץ בבר המלון ששכן בסמטה אחורית. לבסוף פקעה סבלנותה והיא הנחיתה לבֵנה על ראשו, עזבה את המלון ועלתה על מעבורת שפניה מועדות לסנט ג'ורג', בירת גרנדה. עד שעלתה על סיפון האונייה, לא שמעה על המדינה הזאת.

בוקר אחד בחודש נובמבר, בסביבות השעה עשר, עלתה על היבשה בגרנדה בגשם זלעפות טרופי. מתוך 'קָריבּיאן טרָוֶולֶר' דלתה בין היתר את המידע שגרנדה נודעה בכינוי אי התבלינים, והיא אחת היצרניות הגדולות בעולם של אגוז מוסקט. אוכלוסיית האי מונה 120 אלף תושבים, אך כעשרים אלף גרנדיאנים חיים בארצות־הברית, קנדה ואנגליה, נתון שהיה בו כדי להעיד על מצבו של שוק העבודה במולדתם. שטח האי הררי ובמרכזו הר געש לא פעיל, גרָנְד אֶטָנג.

בעבר היתה גרנדה עוד אחת מהמושבות הבריטיות הרבות והלא־חשובות. ב-1795 עוררה גרנדה תשומת לב פוליטית כאשר עֶבֶד משוחרר בשם ג'וליאן פֶדוֹן יזם מרד בהשראת המהפכה הצרפתית ועמד בראשו, ובתגובה שלח הכתר הבריטי כוחות צבא לאי להלום בשורה ארוכה של מורדים, לירות בהם, לתלות אותם ולפגוע בהם. השלטון הקולוניאלי היה מזועזע מכך שגם כמה לבנים עניים חברו למרד של פדון, בלי שום התייחסות או התחשבות בגבולות הגזע. המרד דוכא אך פדון מעולם לא נתפס. הוא ברח לרכס הגרנד אטנג ושם היה לאגדה מקומית בקנה מידה רובין הוּדי.

כעבור מאתיים שנה בקירוב, ב-1979, אירגן עורך הדין מוֹריס בישוֹפּ מרד חדש אשר כעדות מדריך התיירות נעשה בהשראת “הדיקטטורות הקומוניסטיות בקובה וניקרגואה״, אלא שליסבת סלאנדר התרשמה מהסיפור באופן שונה בתכלית בעקבות פגישה עם פיליפ קמבֶּל - מורה, ספרן ומטיף בַּפּטיסטי - שבבית־ההארחה שלו התאכסנה בימיה הראשונים באי. ניתן לסכם ולומר בקיצור שבישופ היה באמת ובתמים מנהיג עממי אהוד, והוא הצליח להדיח דיקטטור מטורף חולה עב״מים, שגם הקדיש חלק מהתקציב הדל של ארצו למצוד אחר צלחות מעופפות. לפני שנרצח, ב-1983, הספיק בישופ לפעול לכינון דמוקרטיה כלכלית ולדאוג לחקיקה הראשונה במדינה למען שוויון בין המינים.

בעקבות הרצח השתולל טבח באי. כ-120 איש בערך, ובהם שר החוץ, השרה לענייני נשים וכמה מנהיגים חשובים שעמדו בראש איגודים מקצועיים, נרצחו. ארצות־הברית פלשה לגרנדה והנהיגה בה משטר דמוקרטי. התוצאה היתה, בכל הנוגע למקומיים, שהאבטלה עלתה משישה אחוזים לחמישים אחוז בקירוב והסחר בקוקאין נעשה מקור ההכנסה העיקרי והחשוב ביותר במדינה. פיליפ קמבל הניד בראשו למשמע התיאור הזה שבמדריך התיירות של ליסבת ונתן לה עצות מועילות בנוגע לאנשים ולרבעים שיש להימנע מהם לאחר רדת החשכה.

במקרה של ליסבת סלאנדר, נפלו עצות מסוג זה על אוזניים ערלות למדי. אלא שהיא נמנעה כליל מהיכרות עם הפשיעה בגרנדה הודות לעובדה שהתאהבה בגרנד אָנס בּיץ', דרומית לסנט ג'ורג', שהיה חוף ים חולי ומאוכלס בדלילות לאורך עשרה קילומטרים, ושם יכלה לשוטט שעות בלי צורך לדבר עם איש או אפילו לפגוש מישהו. היא עברה למלון 'קיז', אחד מבתי־המלון האמריקניים היחידים בגרנד אנס, והתגוררה שם שבעה שבועות ולא עשתה הרבה מעבר לשיטוטים על החוף ואכילה מהפרי המקומי, שהיה מכונה צ'ינאַפּס וטעמו הזכיר לה דומדמניות שוודיות מרות; היא התאהבה בפרי הזה עד אין קץ.

העונה היתה מתה ותפוסת החדרים במלון 'קיז' עמדה על כשליש בלבד. הבעיה היחידה היתה שאת שלוותה ואת התעסקותה בלימודי המתמטיקה הפריעה פתאום ההתעללות המאופקת בחדר הסמוך.

מיכּאל בּלוּמקְוויסט לחץ באצבע על פעמון דלת דירתה של ליסבת סלאנדר בלוּנדָגָאטָן. הוא לא ציפה שתפתח, אבל סיגל לעצמו הרגל לעבור אצלה כמה פעמים בחודש כדי לבדוק אם חל שם איזה שינוי. כשהרים את המכסה של החריץ למכתבים בדלת הכניסה לדירתה, הצליח לקלוט בזווית העין את ערימת עלוני הפרסומת מעבר לדלת. השעה היתה קצת אחרי עשר בערב והיה חשוך מכדי שיוכל לקבוע עד כמה גבהה הערימה מאז הפעם הקודמת.

שעה קלה עמד בחוסר החלטיות בחדר המדרגות, עד שסב על עקביו בתסכול ויצא מהבניין. הוא צעד בקצב נינוח לדירתו בבֶּלמָנסגָאטָן, העמיד פרקולטור ופתח את עיתוני הערב מול מהדורת החדשות המאוחרת 'רָפּוֹרט' בטלוויזיה. מצב רוחו היה קודר והוא תהה היכן ליסבת סלאנדר נמצאת. מעין אי שקט עמום אחז אותו ובפעם האלף שאל את עצמו מה בעצם קרה.

בימי חג המולד בשנה שעברה הזמין את ליסבת סלאנדר להתארח בבקתה שלו בסָנדְהָאמן. הם יצאו שם לטיולים ארוכים ברגל ושוחחו על הדי האירועים הסוערים ששניהם לקחו בהם חלק במהלך השנה, כשמיכאל עבר התנסות שבדיעבד התייחס אליה כאל משבר. בית־המשפט הרשיע אותו בהוצאת דיבה, הוא ישב כמה חודשים בכלא, הקריירה שלו ירדה לשפל המדרגה והוא עזב מוכה ומושפל את משרתו כמו״ל אחראי של כתב־העת “מילניום״. אך לפתע פתאום הכול השתנה. ההזמנה לכתוב את הביוגרפיה של איל התעשייה הֶנריק וָנגֶר, דבר שנראה לו בתחילה כתרפיה מתוגמלת מעל ומעבר, נהפכה פתאום למצוד נואש אחר רוצח סדרתי אלמוני וערמומי.

במהלך המצוד הזה פגש את ליסבת סלאנדר. מיכאל נגע באצבעותיו בהיסח הדעת בצלקת החיוורת שהותירה בו לולאת החנק מתחת לאוזן השמאלית. ליסבת, לא זו בלבד שסייעה לו במצוד אחר הרוצח - היא הצילה את חייו, פשוטו כמשמעו.

פעם אחר פעם הצליחה להדהים אותו בכישורים המוזרים שלה - זיכרון צילומי ומיומנויות מחשב יוצאות דופן. מיכאל בלומקוויסט החשיב את עצמו באופן כללי כמיומן בכל הקשור למחשבים, אבל ליסבת סלאנדר התעסקה במחשבים כמי שכרת ברית עם השטן. הוא הבין אט־אט שהיא הָאקֶרית בסדר גודל עולמי, וכי בחוג הסגור הבינלאומי של חבריה, העוסקים ברמה הגבוהה ביותר של פשיעה בתחום המחשבים, היא נחשבת אגדה, הגם שמכירים אותה בחוג הזה אך ורק בשמה הבדוי, צִרעה.

יכולתה להיכנס ולצאת ממחשבים של אנשים היא שסיפקה לו את החומר שהיה נחוץ לו כדי להפוך את המפלה העיתונאית שלו ל״פרשת וֶנֶרסְטרוֹם״ - סקוּפּ שעדיין, שנה לאחר החשיפה, עמד במרכזן של חקירות משטרה בינלאומיות על פשיעה כלכלית וסיפק סיבה להזמין את מיכאל לתוכניות אירוח בטלוויזיה מדי פעם בפעם.

שנה קודם לכן התייחס לסקופ ההוא בשביעות רצון עצומה - כצעד של נקמה ושל עלייה מתחתיות הביבים שהיה שקוע בהן מבחינה עיתונאית. אלא ששביעות הרצון פגה עד מהרה. כעבור כמה שבועות כבר נמאס לו להשיב על אותן שאלות של עיתונאים ושל חוקרי משטרה. אני מצטער, אני לא יכול לחשוף את המקורות שלי. כשעיתונאי מהעיתון בשפה האנגלית 'אָזֶרבָּייגָ'ן טיימס' הטריח את עצמו עד סטוקהולם אך ורק כדי להציג אותן שאלות מטומטמות, הרגיש מיכאל שהגיעו מים עד נפש. הוא הוריד למינימום את כמות הראיונות, ובחודשים האחרונים נענה למעשה רק למכּרה ההיא שלו מערוץ ארבע של הטלוויזיה כשהיתה מצלצלת אליו ומשכנעת אותו לדבר, וגם זה רק במקרים שבהם עברה החקירה לשלב חדש.

חוץ מזה, שיתוף הפעולה של מיכאל עם ההיא מערוץ ארבע נשא אופי אחר לגמרי. היא היתה העיתונאית הראשונה שקפצה על סיפור החשיפה, ואילולי המאמצים שלה בערב שבו שיחרר “מילניום״ את הסקוּפּ, ספק אם היה הסיפור זוכה לתהודה כזאת. רק בשלב מאוחר נודע למיכאל מפי אחרים שהיא נלחמה בכל כוחה לשכנע את המערכת שלה להקדיש מקום לסיפור. היא נתקלה בהתנגדות עזה לתת במה לליצן מ״מילניום״, ועד לרגע שעלתה לאוויר לא היה כלל ביטחון שסוללת עורכי הדין של המערכת תיתן אור ירוק לפרסום. רבים מבין עמיתיה המבוגרים ממנה הצביעו נגד והבהירו לה שאם היא טועה, הקריירה שלה מחוסלת. היא עמדה על שלה והאייטם הפך לסיפור השנה.

היא כיסתה את הסיפור בשבוע הראשון - שהרי היתה הכתבת היחידה שאכן נכנסה בעובי הקורה - אבל לקראת חג המולד מיכאל שם לב שכל הפרשנויות והזוויות החדשות לסיפור הועברו לעמיתים ממין זכר. בראש השנה נודע למיכאל בעקיפין שבעלי מרפקים פשוט דחקו אותה מכל הנושא בטענה שסיפור חשוב מעין זה, ראוי שיטפלו בו כתבים כלכליים רציניים, ולא איזו צעירונת מגוֹטלנד או בֶּרגסלָאגֶן או אלוהים יודע איזה חור בשוודיה. וכאשר הגיע שוב טלפון מערוץ ארבע לקבלת תגובה או פרשנות, הסביר מיכאל ללא כחל וסרק שהוא לא יתבטא בערוץ ארבע אלא אם כן תשאל היא את השאלות. עברו כמה ימים של שתיקה זועמת עד שהבחורים בערוץ ארבע נכנעו.

העניין הגווע של מיכאל ב״פרשת ונרסטרום״, התרחש במקביל להיעלמה של ליסבת סלאנדר מחייו. הוא עדיין לא הבין מה קרה.

הם נפרדו ביום השני של חג המולד והוא לא פגש אותה בימים שבין החג לראש השנה. יום לפני ערב ראש השנה טילפן אליה בשעת ערב מאוחרת אבל לא נענה.

פעמיים ניגש אל ביתה ברגל בערב ראש השנה וצילצל בדלת. בפעם הראשונה בקע אור מהדירה אבל היא לא פתחה. בפעם השנייה היתה הדירה חשוכה. בראש השנה עצמו ניסה שוב לתפוס אותה בטלפון אבל לא נענה. לאחר מכן נתקל רק בהודעה שהמנוי אינו זמין.

הוא ראה אותה פעמיים בימים שלאחר החג. משלא תפס אותה בטלפון, ניגש אל ביתה בתחילת ינואר וישב לחכות לה בחדר המדרגות לפני דלת דירתה. הוא לקח עימו ספר וחיכה בעקשנות ארבע שעות, עד שנכנסה לבניין מעט לפני השעה אחת־עשרה בלילה. היא נשאה בידיה קרטון חום וכשהבחינה בו עצרה בבת אחת.

“היי, ליסבת,״ בירך אותה לשלום וסגר את הספר.

היא בחנה אותו בשוויון נפש, בארשת פנים נטולה כל חמימות או חיבה. אחר כך חלפה על פניו ותקעה את המפתח בדלת דירתה.

“את מזמינה אותי לקפה?״ שאל מיכאל.

היא נפנתה ודיברה אליו בקול חרישי.

“לך מפה. אני לא רוצה לראות אותך שוב.״

ואז סגרה למיכאל בלומקוויסט ההמום עד מאוד את הדלת בפרצופו והוא שמע אותה נועלת אותה מבפנים.

הפעם השנייה היתה כעבור שלושה ימים בלבד. הוא נסע ברכבת התחתית מסלוּסֶן לתחנה המרכזית טֶה־סֶנטרָאלֶן ובין לבין, כשהרכבת עצרה בגָמלָה סטָאן, הציץ מבעד לחלון וראה אותה על הרציף, במרחק של פחות משני מטרים ממנו. הוא הבחין בה ממש ברגע שדלתות הקרון נסגרו. חמש שניות היא התבוננה בו כלא־רואה, כאילו הוא אוויר ותו לא, ואז סבה על עקביה וברגע שהרכבת התחילה לנסוע התרחקה משדה הראייה שלו.

לא היה אפשר לטעות במסר. ליסבת סלאנדר לא רוצה שום קשר עם מיכאל בלומקוויסט. היא הוציאה אותו מחייה באותה יעילות שבה היא מוחקת קבצים מהמחשב שלה, ללא הסברים. היא החליפה את מספר הטלפון הנייד שלה ולא ענתה להודעות במייל.

מיכאל נאנח, כיבה את הטלוויזיה, ניגש אל החלון והתבונן בבניין העירייה.

הוא תהה אם הוא עושה שגיאה, אם זו טעות לגשת בפרקי זמן קצובים ובעיקשות כזאת אל ביתה. הגישה של מיכאל היתה מאז ומתמיד ללכת לדרכו אם אישה מאותתת לו באופן ברור כל כך שאינה רוצה לראות אותו. בעיניו, מי שלא מכבד מסר כזה כאילו לא כיבד את האישה.

ליסבת ומיכאל שכבו בזמנו. זה קרה ביוזמתה ונמשך חצי שנה. אם היא החליטה לסיים את הקשר באותה פתאומיות שהתחילה אותו, הרי שמבחינת מיכאל זה בסדר. החלטה שלה. למיכאל לא היתה שום בעיה להסתגל למעמד של חבר לשעבר - אם זה מה שהיא רוצה - אבל ההסתייגות המוחלטת שלה ממנו בילבלה אותו.

הוא לא היה מאוהב בה - קשה לחשוב על שני אנשים מתאימים פחות מהם - אבל הוא חיבב אותה והרגיש כלפיה געגוע של ממש, על אף שהיתה אדם קשה כל כך. בקיצור, הוא הרגיש אידיוט.

שעה ארוכה הוסיף לעמוד ליד החלון.

לבסוף קיבל החלטה מכרעת.

אם ליסבת סלאנדר שונאת אותו עד כדי כך שהיא אפילו לא מסוגלת להגיד לו שלום בפגישה מקרית ברכבת התחתית, סימן שהידידות נגמרה והנזק בלתי הפיך. להבא לא ייזום עוד שום פעולה כדי ליצור איתה קשר.

ליסבת סלאנדר הציצה בשעון היד שלה ונוכחה לדעת שלמרות הישיבה בצל היא ספוגה זיעה. השעה היתה עשר וחצי בבוקר. היא שיננה בראש נוסחה מתמטית בת שלוש שורות וסגרה את הספר 'ממדים במתמטיקה'. אחר כך הושיטה את ידה אל השולחן כדי לקחת את מפתח החדר ואת חפיסת הסיגריות שלה.

החדר שלה שכן בקומה השנייה, שהיתה גם הקומה העליונה במלון. היא התפשטה ונכנסה למקלחת.

לטאה ירוקה באורך של עשרים סנטימטר נעצה בה מבט מהקיר, מתחת לתקרה ממש. ליסבת סלאנדר נעצה בה מבט בחזרה, אבל לא עשתה כל מאמץ לסלק את הלטאה. האי היה מלא לטאות, והן התגנבו לתוך החדר מבעד לתריסים הפתוחים של החלון, מתחת לדלת או דרך מתקן האוורור בחדר האמבטיה. חברתם של אחרים, בעיקר של אלה המניחים לה לנפשה, התאימה לה. המים היו קרירים אך לא קרים כקרח, וכדי לצנן את גופה עמדה מתחת לזרם במשך חמש דקות.

כשיצאה שוב לחדר עצרה עירומה לפני הראי של ארון הבגדים ובחנה את גופה בפליאה. משקלה עדיין עמד על ארבעים קילו בערך וגובהה היה בקושי מטר וחצי. בעניין הזה לא היה לה כמעט מה לעשות. היו לה גפיים דקות כשל בובה, כפות ידיים קטנות וירכיים לא היו לה כמעט בכלל.

לעומת זאת, היו לה עכשיו שדיים.

כל חייה היתה שטוחת חזה, כמו ילדה שעדיין לא הגיעה לגיל ההתבגרות. היא פשוט נראתה מגוחכת ותמיד נרתעה מלחשוף את גופה העירום.

ופתאום היו לה שדיים. הם לא היו פצצות (היא לא רצתה כאלה והם גם היו נראים מגוחכים לגמרי על גופה הרזה ממילא), אלא זוג שדיים מוצקים ועגולים בגודל בינוני. השינוי נעשה בזהירות והפרופורציות היו סבירות בהחלט. אך ההבדל היה אדיר, גם במראה וגם באשר לביטחון העצמי שלה.

חמישה שבועות שהתה במרפאה ליד גֶנוּאָה לצורך הניתוח. היא בחרה במרפאה וברופאים שהיו ללא עוררין בעלי המוניטין הטובים והרציניים ביותר באירופה. הרופאה שלה, אישה מקסימה ומנוסה בשם אָלֶסָנדרֶה פֶּריני, קבעה שהחזה שלה לא מפותח ועל כן אפשר לבצע ניתוח להגדלת החזה מסיבות רפואיות.

ההתערבות לא היתה נטולת כאבים, אך השדיים נראו טבעיים לגמרי, והצלקות כבר בקושי נראו לעין. אף לא לרגע התחרטה על ההחלטה. היא היתה מרוצה. עברו מאז שישה חודשים ועדיין לא היתה מסוגלת לעבור ליד מראה כשפלג גופה העליון חשוף ולא לעצור בהתפעלות ולהיווכח בשמחה שאיכות חייה השתפרה.

בזמן שהותה במרפאה בגנואה הסירה גם את אחד מתשעת הקעקועים שלה - צרעה באורך שני סנטימטרים - מהצד הימני של צווארה. היא אהבה את הקעקועים שלה, יותר מכולם אהבה את הדרקון הגדול שהשתרע מהשִכמה ועד לאחוריים, אבל בכל זאת החליטה להיפטר מהצרעה. הסיבה לכך היתה שהקעקוע הזה היה בולט כל כך לעין ומושך תשומת לב, עד שבקלות אפשר לזכור אותו ולזהות אותה. ליסבת סלאנדר לא רצתה שיזכרו ויזהו אותה. הקעקוע הורחק בטיפול לייזר, וכשהעבירה אצבע על צווארה יכלה לחוש בהצטלקות דקה. בבחינה מדוקדקת היה אפשר לראות שעורה השזוף קצת בהיר יותר באזור של הקעקוע שהוסר, אך במבט חטוף לא נראה לעין דבר. בסך הכול, עלה לה הביקור בגנואה סכום שווה ל-190 אלף קרונות. והיא יכלה להרשות לעצמה את ההוצאה הזאת.

היא ניעורה מהחלומות לפני הראי ולבשה תחתונים וחזייה. יומיים אחרי שעזבה את המרפאה בגנואה נכנסה לחנות ללבני נשים, לראשונה בעשרים וחמש שנותיה, וקנתה שם פריטי לבוש שמעולם לא נזקקה להם קודם לכן. מאז כבר מלאו לה עשרים ושש ובינתיים למדה לשאת את החזייה במידה מסוימת של סיפוק.

היא לבשה ג'ינס וטי־שרט שחורה שהיתה מעוטרת בכיתוב באנגלית, ראו הוזהרתם. היא מצאה את הסנדלים ואת הכובע שלה ותלתה תיק ניילון שחור על כתפה.

בדרכה ליציאה הבחינה ליד דלפק הקבלה בקבוצה של אורחים ממלמלים בהתרגשות. היא האטה את הקצב וחידדה את אוזניה.

“עד כמה זה באמת מסוכן?״ שאלה אישה שחורה בקול רם ובאנגלית במבטא אירופי. ליסבת זיהתה אותה כאחת מהקבוצה של טיסת הצ'רטר שהגיעה מלונדון עשרה ימים קודם לכן.

פרֶדי מָקבֶּיין, פקיד הקבלה המאפיר שבירך תמיד את ליסבת סלאנדר בחיוך ידידותי, נראה מוטרד. הוא הסביר שכל האורחים במלון יקבלו הנחיות, וכי אין מקום לדאגה אם הם אכן ימלאו אחר ההנחיות וההוראות כלשונן. דבריו נענו במבול של שאלות.

ליסבת סלאנדר כיווצה את מצחה ויצאה אל הבר, ושם מצאה את אלה קרמייקל מאחורי הדלפק.

“מה העניין?״ שאלה והצביעה באגודל על החבורה שהתקבצה סביב דלפק הקבלה.

“מתילדה מאיימת להגיע אלינו לביקור.״

“מתילדה?״

“מתילדה זה הוריקן שנוצר ליד ברזיל לפני כמה שבועות והבוקר חצה את פָּרָמָריבּוֹ, בירת סוּרינָם. לא ברור באיזה כיוון הוא ימשיך - אני מניחה שצפונה מכאן, בכיוון ארצות־הברית. אבל אם הוא ימשיך לאורך החוף מערבה, אז טרינדד וגרנדה נמצאות ממש בדרכו. במילים אחרות, תהיה כנראה רוח.״

“חשבתי שעונת ההוריקנים הסתיימה.״

“היא באמת הסתיימה. בדרך כלל יש לנו כוננות הוריקנים בספטמבר ואוקטובר. אבל עכשיו יש כאלה תסבוכות עם מזג האוויר ואפקט החממה וכל זה שאי אפשר לדעת בדיוק.״

“אוקיי. ומתי מתילדה צפויה להגיע?״

“בקרוב.״

“יש משהו שכדאי שאני אעשה?״

“ליסבת, הוריקנים זה לא משחק. ב-1970 היה לנו כאן בגרנדה הוריקן שגרם הרס וחורבן עצומים. אני הייתי בת אחת־עשרה וגרתי בכפר למעלה בגרנד אטנג בדרך לגְרֶנוויל ואני בחיים שלי לא אשכח את הלילה ההוא.״

“הממ.״

“אבל אין לך מה לדאוג. תישארי בשבת בקרבת המלון. תארזי לך תיק עם דברים שאת לא מעוניינת במיוחד לאבד - למשל המחשב הזה שאת יושבת ומשחקת איתו - ותהיי מוכנה לקחת אותו אם תגיע הוראה לרדת למרתף בגלל הסערה. זה הכול.״

“אוקיי.״

“את רוצה לשתות משהו?״

“לא.״

ליסבת הלכה בלי להגיד שלום. אלה קרמייקל חייכה אחריה בהכנעה. נדרשו לה כמה שבועות להתרגל להתנהלות היוצאת דופן של הבחורה המוזרה הזאת, והיא כבר הבינה שליסבת סלאנדר לא יהירה - היא פשוט מאוד־מאוד שונה. אבל היא שילמה על המשקאות שלה בלי שום ויכוח, היתה פיכחת יחסית, הסתפקה בחברת עצמה ולא עשתה שום בעיות.

התחבורה המקומית בגרנדה היתה מורכבת רובה ככולה ממיניבוסים מקושטים בדמיון רב אשר נסעו בלי התחשבות יתרה בלוחות זמנים ושאר גינונים. כמו כן, פעלה בשעות האור תחבורה של מוניות שירות. אך אחרי רדת החשכה היה כמעט בלתי אפשרי להגיע ממקום למקום בלי מכונית פרטית.

ליסבת סלאנדר לא נאלצה לחכות יותר מדקה או שתיים על הכביש לסנט ג'ורג' ואחד האוטובוסים עצר לה. לנהג היו רסטות, ומערכת המוזיקה של האוטובוס השמיעה שיר של בוב מרלי בשיא הווליום. היא אטמה את האוזניים, שילמה דולר ופילסה את דרכה בין גברת בריאת בשר וסבת שיער ושני בנים במדי בית־ספר.

סנט ג'ורג' שכנה במפרץ בצורת U שיצר את הקארנייג', הנמל הפנימי. מסביב לנמל התנשאו גבעות תלולות ועליהן בתי מגורים, בניינים קולוניאליים ומצודה, פוֹרט רוּפֶּרט, למעלה בראש המצוק.

זו היתה עיר קטנה ודחוסה להפליא ובה רחובות צרים ושפע סמטאות. הבתים נבנו על צלעות הגבעות ונראה שאין בעיר שום שטח אופקי, חוץ ממגרש הקריקט בקצה הצפוני ששימש גם מסלול מירוצים.

היא ירדה בנמל וצעדה ברגל ל'מקינטייר'ס אלקטרוניקס' שבראש מתלול קצר. כללית, כל המוצרים הנמכרים בגרנדה מיובאים מארצות־הברית או מאנגליה ומחירם כפול בהשוואה למקומות אחרים, אבל לפחות החנות ממוזגת.

הסוללות הנוספות שהזמינה בשביל האפּל פָּאווֶר־בּוּק שלה (4G טיטניום ומסך של 17 אינץ') הגיעו סוף־סוף. במיאמי קנתה מחשב כף־יד מסוג פָּאלם עם מקלדת מתקפלת שבאמצעותה יכלה לקרוא מייל ושיכלה לקחת אותו איתה פשוט בתוך תיק הניילון שלה במקום להיסחב עם הפאוור־בוק, אבל הוא היה תחליף עלוב למסך ה-17 אינץ'. אלא שהסוללות המקוריות נחלשו ולא החזיקו מעמד יותר מכחצי שעה עד שהיה צריך להטעין אותן שוב, טרחה מעצבנת למי שרוצה לשבת בחוץ על הרחבה ליד בריכת השחייה, מה עוד שאספקת החשמל בגרנדה מותירה מקום נכבד לשיפור. בשבועות שהיתה שם כבר התנסתה בשתי הפסקות חשמל ממושכות. היא שילמה בכרטיס אשראי שהיה שייך ל'חברת צרעה', תחבה את הסוללה אל תיק הניילון ויצאה שוב אל החום של שעות הצהריים.

היא ניגשה ל'בנק בָּרקליס' ומשכה שלוש מאות דולר במזומן, אחר כך ירדה לשוק וקנתה כמה גזרים, שישה מנגואים ובקבוק ליטר וחצי של מים מינרליים. תיק הניילון נעשה כבד באופן ניכר, וכשירדה שוב לנמל היתה רעבה וצמאה גם יחד. היא חשבה תחילה על מסעדת 'נָטמֶג', אך הכְּניסה למסעדה נראתה פקוקה מרוב אורחים. היא המשיכה ל'טֶרטֶלבֶּק' הרגוע יותר הרחק בקצה הנמל, התיישבה על המרפסת והזמינה קלמרי וצ'יפס ובקבוק של בירה מקומית 'קָריב'. במהירות חטפה את הגיליון הנטוש של העיתון המקומי 'גרנדיאן ווֹיס' ועיינה בו שתי דקות. הכתבה היחידה שעוררה עניין היתה התרעה חמורה בנוגע לבואה האפשרי של מתילדה. את הכתוב עיטרו תמונה של בית הרוס עד היסוד ותזכורת של ההרס והחורבן שזרע ההוריקן הגדול הקודם שפקד את המקום.

היא קיפלה את העיתון, לגמה 'קריב' היישר מהבקבוק ונשענה לאחור על הכיסא כשהבחינה בַגבר מחדר 32 יוצא מהבָּר אל המרפסת. ביד אחת החזיק את תיק המסמכים החום שלו ובאחרת כוס גדולה של קוקה־קולה. מבטו חלף על פניה בלי לזהותה והוא התיישב בקצה האחר של המרפסת והתבונן בים שמעבר למסעדה.

ליסבת סלאנדר התבוננה בצדודיתו של האיש היושב לפניה. הוא נראה שקוע כליל בעצמו וישב ללא ניע במשך שבע דקות עד שהרים את הכוס ולגם שלוש לגימות גדולות. אז הניח את הכוס וחזר לבהות בים. כעבור זמן קצר פתחה ליסבת את התיק שלה והוציאה משם את “ממדים במתמטיקה״.

כל חייה אהבה ליסבת פאזלים וחידות. כשהיתה בת תשע קיבלה מאמהּ קובייה הונגרית. עד שהצליחה לתפוס איך היא עובדת העמידה הקובייה את היכולת הלוגית שלה במבחן כמעט ארבעים דקות מתסכלות. לאחר מכן לא היה לה שום קושי לסובב אותה נכון. היא מעולם לא טעתה בתשובות במבדקי האינטליגנציה בעיתונים היומיים; חמש צורות מוזרות והשאלה איך הצורה השישית בסדרה אמורה להיראות. בעיניה התשובה היתה תמיד מובנת מאליה.

בכיתות הנמוכות בבית־הספר היסודי למדה חיבור וחיסור. כפל, חילוק והנדסה היו המשך טבעי. היא ידעה לסכם את החשבון במסעדה, לכתוב חשבונית ולחשב את המסלול של פגז ארטילרי שנורה במהירות מסוימת, בזווית מסוימת. אלה היו דברים מובנים מאליהם. עד שלא קראה את המאמר ב״פופיולר סיינס״ לא היתה מוקסמת לרגע ממתמטיקה ואפילו לא חשבה שלוח הכפל הוא מתמטיקה. לוח הכפל היה משהו שלמדה בעל־פה בכמה שעות בבית־הספר, ולא הבינה למה המורה עוד ממשיך להתעסק בזה שנה שלמה.

פתאום תפסה את הלוגיקה החד־משמעית הטמונה מן הסתם במסקנות ובנוסחאות המוצגות לפניה, והדבר הוביל אותה למדפים של ספרי המתמטיקה בחנויות הספרים האוניברסיטאיות. אבל רק כשמצאה את “ממדים במתמטיקה״ נפתח לפניה עולם חדש לגמרי. המתמטיקה כמוה בעצם כפאזל לוגי עם אינספור וריאציות - חידות שניתנות לפתרון. העניין לא היה בפתרון בעיות חשבוניות. חמש כפול חמש הם תמיד עשרים וחמש. העניין היה בהבנת הצירוף של הכללים השונים המאפשרים פתרון של כל בעיה מתמטית באשר היא.

“ממדים במתמטיקה״ לא היה, בהגדרה, ספר לימוד מתמטיקה, אלא כרך עב־כרס של 1,200 עמודים על תולדות המתמטיקה מימי היוונים העתיקים ועד לניסיונות בני־זמננו לשלוט באסטרונומיה ספֶרית. הוא נחשב התנ״ך, בעיני מתמטיקאים רציניים מעמדו הוא כמעמד שהיה (ועדיין יש) ל״אריתמטיקה״ של דיוֹפָנטוֹס. כשפתחה לראשונה את “ממדים״ על המרפסת של המלון בגרנד אנס ביץ', נקלעה פתאום לעולם קסום של מִספרים בספר שמחברו גם מורה, גם מסַפּר מעשיות משעשעות וגם מציג בעיות מפתיעות. היא יכלה לעקוב אחר המתמטיקה מארכימדס ועד למעבדה להנעה סילונית בקליפורניה. היא הבינה לפי אילו שיטות הם פותרים בעיות.

משפט פיתגורס (z2=y2+x2), שנוסח בסביבות שנת 500 לפני הספירה, היה בשבילה חוויה של התגלות. היא הבינה פתאום את משמעות הדברים ששיננה בעל־פה בכיתות הגבוהות בבית־הספר היסודי, באחד השיעורים המעטים שהיתה בהם. במשולש ישר זווית סכום הריבועים של הניצבים שווה לריבוע היתר. היא היתה מרותקת לתגלית של אוקלידס משנת 300 לפני הספירה, ולפיה מספר מושלם הוא תמיד כפולה של שני מספרים, שבה אחד המספרים הוא חזקה של 2 והשני מורכב מההפרש בין החזקה הבאה של 2 ו-1. זה היה שכלול של משפט פיתגורס והיא תפסה את הצירופים האינסופיים.

6 = 21x(22–1)

28 = 22x(23–1)

496 = 24x(25–1)

8,128 = 26x(27 –1)

היא יכלה להמשיך כך עד אין קץ בלי למצוא ולו מספר אחד שיפר את הכלל. הלוגיקה הזאת דיברה אל החוש של ליסבת למוחלט. היא קראה בהנאה את ארכימדס, ניוטון, מרטין גָרדנֶר ועוד מתמטיקאים קלאסיים.

ואז הגיעה לפרק על פּייֶר דֶה פֶרמָה שחידתו המתמטית, “המשפט של פרמה״, הדהימה אותה במשך שבעה שבועות. וזהו פרק זמן צנוע לכל הדעות, כיוון שבמשך ארבע מאות שנה בקירוב הוציא פרמה את המתמטיקאים מדעתם, עד שאנגלי בשם אָנדרוּ וַיילס הצליח - לא לפני שנת 1993 - לפתור את החידה.

המשפט של פרמה היה לכאורה משימה פשוטה אך מתעתעת.

פייר דה פרמה נולד ב-1601 בבּוֹמוֹן־דֶה־לומאן בדרום־מערב צרפת. כמו להכעיס, הוא אפילו לא היה מתמטיקאי אלא משפטן שעסק במתמטיקה כתחביב יוצא דופן בשעות הפנאי. אף על פי כן, נחשב אחד המתמטיקאים האוטודידקטים המוכשרים ביותר שקמו אי פעם. בדיוק כמו ליסבת סלאנדר, הוא השתעשע בפתרון בעיות וחידות. נדמה שהוא נהנה במיוחד להתגרות במתמטיקאים, להציג להם בעיות, ללגלג עליהם ולא לספק את הפתרון. הפילוסוף רֶנֶה דֶקָארט הדביק לפרמה שורה של תארים משפילים, בעוד עמיתו האנגלי ג'ון ווֹליס כינה אותו “הצרפתי הארור ההוא״.

בסביבות 1630 הופיע תרגום לצרפתית לסִפרוֹ של דיופנטוס “אריתמטיקה״ ובו האוסף השלם של תיאוריות המספרים שניסחו פיתגורס, יוקלידס ומתמטיקאים אחרים של העת העתיקה. כשלמד פרמה את משפט פיתגורס הוא יצר מתוך פרץ של גאונות גמורה את הבעיה האלמותית שלו. הוא ניסח וריאנט למשפט פיתגורס. במקוםx2+y2 = z2) ) הפך פרמה את הריבוע למעוקב (x3+y3 = z3).

הבעיה היתה שנדמָה כי למשוואה החדשה אין שום פתרון במספרים שלמים. מה שפרמה עשה הוא להפוך, באמצעות שינוי אקדמי קטן, נוסחה בעלת כמות אינסופית של פתרונות מושלמים למבוי סתום נטול כל פתרון. וזה בדיוק היה המשפט שלו - פרמה טען כי בשום מקום ביקום האינסופי של המספרים לא קיים מספר שלם שבו אפשר לבטא מעוקב כסכום של שני מעוקבים, וכי זה דינם של כל המספרים בחזקה גבוהה מ-2, דהיינו, משפט פיתגורס ולא אחר.

מתמטיקאים אחרים הסכימו עד מהרה שזה אכן המצב. בדרך של ניסוי וטעייה לא נותר להם אלא לקבוע שהם אינם יכולים למצוא מספר שיסתור את הטיעון של פרמה. הבעיה היתה שגם אם יספרו עד קץ כל הזמנים, לא יעלה בידם לבדוק את כל המספרים הקיימים - אלה הלוא רבים עד אינסוף - ועל כן לא יכלו המתמטיקאים להיות בטוחים במאה אחוז שלא יתברר שהמספר הבא הופך את המשפט של פרמה על פיו. שכן במתמטיקה צריך להוכיח את הטיעונים בצורה מתמטית ולבטא אותם בנוסחה כוללת ומדויקת מבחינה מדעית. המתמטיקאים חייבים להיות מסוגלים לעמוד על במה ולבטא את המילים: “הדבר הוא כך כי...״

פרמה, שהיה נאמן להרגלו, הפנה לעמיתיו אצבע משולשת. בשולי העותק של “אריתמטיקה״ שהיה ברשותו, שירבט הגאון את הבעיה וסיכם בכמה שורות. Cuius rei demonstrationem mirabilem sane detexi hanc marginis exiguitas non caperet. השורות האלה נעשו אלמותיות בהיסטוריה של המתמטיקה: “מצויה בידי הוכחה נפלאה באמת למשפט הזה, הוכחה שהשוליים האלה צרים מכדי להכילה.״

אם כוונתו היתה שעמיתיו ישתוללו מזעם, הוא הצליח בכך מעל ומעבר. מאז 1637 כל מתמטיקאי המכבד את עצמו מקדיש זמן, לעיתים זמן רב, לניסיון למצוא את ההוכחה של פרמה. דורות של הוגים נכשלו בכך עד שהגיע אנדרו ויילס ב-1993 ובאמתחתו ההוכחה הגואלת. ויילס הירהר בבעיה עשרים וחמש שנה, עשר שנים מתוכן כמעט במשרה מלאה.

ליסבת סלאנדר היתה המומה לחלוטין.

התשובה בעצם לא עניינה אותה. העניין מבחינתה היה עצם פתרון הבעיה. כשמישהו מציב בפניה חידה היא פותרת אותה. לפני שהבינה את עקרונות הסקת המסקנות המתמטית נדרש לה הרבה זמן לפתור את חידות המספרים, אבל היא תמיד הגיעה לתשובה הנכונה בלי שהציצה בפתרונות בסוף הספר.

לפיכך, כשגמרה לקרוא את המשפט של פרמה שלפה גיליון נייר והתחילה לשרבט מספרים. אבל היא נכשלה במציאת ההוכחה לחידת פרמה.

היא סירבה להציץ בפתרונות ועל כן דילגה על הקטע עם הפתרון של אנדרו ויילס. במקום זה קראה את “ממדים״ עד סופו והגיעה למסקנה ששום דבר בבעיות האחרות שמנוסחות בספר לא טומן בחובו קשיים רציניים. לאחר מכן חזרה יום־יום בקוצר רוח גובר והולך לחידה של פרמה ותהתה לאיזו “הוכחה נפלאה״ היה פרמה יכול להתכוון. היא נכנסה למבוי סתום אחד ועברה למשנהו.

היא הרימה את עיניה וראתה את הגבר מחדר 32 קם לפתע על רגליו והולך בכיוון היציאה. היא הציצה בשעון היד שלה ורשמה לפניה שהוא ישב ללא ניע במשך קרוב לשעתיים ועשר דקות.

אלה קרמייקל הניחה את הכוס על דלפק הבר לפני ליסבת סלאנדר בידיעה שאין לה עניין בקשקושים האלה של משקאות ורודים עם מטריות מגוחכות. ליסבת סלאנדר תמיד הזמינה אותו משקה - רום וקולה. חוץ מערב אחד ויחיד, שסלאנדר היתה במצב רוח מוזר והשתכרה עד כדי כך שאלה נאלצה לבקש מאחד העוזרים שלה לסחוב אותה לחדרה, הסתכמה הצריכה הרגילה שלה בקפה לאטה, משקה או שניים, או בירה מקומית מסוג 'קריב'. כמו תמיד היא התמקמה בקצה הימני המרוחק של דלפק הבר ופתחה ספר עם נוסחאות מתמטיות מוזרות, שנראה לאלה קרמייקל כבחירה ספרותית משונה לבחורה בגילה.

היא גם הבינה שלליסבת סלאנדר אין ככל הנראה שום עניין בחיזורים. הגברים הבודדים המעטים שניסו להתקרב אליה נדחו בנימוס אך בנחישות, ובמקרה אחד גם לא בנימוס. כְּריס מק'אָלֶן, שהיא דחתה בגסות, היה בטלן מקומי שאכן הגיעה לו מנה הגונה. לפיכך, אלה לא התרגשה במיוחד כשהלה מעד ונפל לבריכה בדרך מסתורית לאחר שניסה ערב שלם להתעסק עם ליסבת סלאנדר. לזכותו של מק'אלן ייאמר שהוא לא שמר טינה. למחרת בערב חזר לבר, פיכח, הזמין את סלאנדר לכוס בירה והיא נענתה לאחר היסוס קל. מאז היו מברכים זה את זה בשלום מנומס כאשר נפגשו בבר.

“הכול בסדר?״ שאלה אלה.

ליסבת סלאנדר הינהנה ולקחה את הכוסית המושטת.

“יש חדש בקשר למתילדה?״ שאלה.

“היא עדיין בדרך אלינו. יכול להיות שיהיה לנו סוף שבוע גרוע מאוד.״

“מתי נדע?״

“האמת היא שלא נדע עד שהיא לא תעבור. היא יכולה להתביית ישר על גרנדה וברגע האחרון להחליט לפנות צפונה.״

“יש לכם הוריקנים לעיתים קרובות?״

“הם באים והולכים. לרוב הם עוברים מרחוק - אחרת האי לא היה מחזיק מעמד. אבל את לא צריכה לדאוג.״

“אני לא דואגת.״

הן שמעו לפתע צחוק צורם והפכו את ראשיהן אל הגברת מחדר 32. נראה כי משהו שבעלה מספר לה משעשע אותה.

“מי שני אלה?״

“ד״ר פוֹרְבְּס? הם אמריקנים מאוסטין, טקסס.״

אלה קרמייקל ביטאה את המילה אמריקנים במידה מסוימת של סלידה.

“אני יודעת שהם אמריקנים. מה הם עושים פה? הוא רופא?״

“לא, הוא לא דוקטור כזה. הוא פה במסגרת קרן סנטה מריה.״

“מה זה?״

“הקרן מממנת את הלימודים של ילדים מחוננים. הוא איש טוב. הוא במשא ומתן עם משרד החינוך על בנייה של חטיבה עליונה חדשה בסנט ג'ורג'.״

“הוא איש טוב שמכה את אשתו,״ אמרה ליסבת סלאנדר.

אלה קרמייקל השתתקה, נתנה בליסבת מבט נוקב ואחר כך ניגשה לקצה האחר של הבר להגיש 'קריב' לכמה לקוחות מקומיים.

ליסבת נשארה בבר עוד עשר דקות ואפה תקוע ב״ממדים״. עוד לפני גיל ההתבגרות הבינה שיש לה זיכרון צילומי ושבכך היא שונה לחלוטין מבני כיתתה. מעולם לא גילתה את הכישרון הזה לאיש - רק למיכאל בלומקוויסט, ברגע של חולשה. היא כבר ידעה בעל־פה את תוכנו של “ממדים״ ולקחה את הספר לכל מקום, בעיקר משום שהיה בעיניה מעין ייצוג מוחשי לפֶרמָה, כמו קמע.

אלא שבערב הזה לא הצליחה למקד את מחשבותיה לא בפרמה ולא במשפט שלו. תחת זאת ראתה לנגד עיניה איך ד״ר פורבס יושב ללא ניע, מבטו קבוע בנקודה אחת ויחידה במימי הנמל.

היא לא יכלה להסביר מדוע הרגישה פתאום שמשהו אינו כשורה.

לבסוף סגרה את הספר וחזרה לחדרה ופתחה את הפאוור־בוק שלה. גלישה באינטרנט לא באה בחשבון. המלון לא היה מצויד בפס רחב. אבל היה לה מודם מובנה שיכלה לחבר לטלפון הנייד שלה מתוצרת “פּנסוניק״ ובעזרתו יכלה לשלוח ולקבל מייל. היא כתבה מייל אל Plague_xyz_666@hotmail.com:

[אין לי פס רחב. אני זקוקה למידע על אחד ד״ר פורבס מקרן סנטה מריה ואשתו, תושבי אוסטין, טקסס. אשלם 500 דולר למי שיעשה את התחקיר. צרעה.]

היא צירפה את מפתח ה-PGP הרשמי שלה, הצפינה את המייל במפתח ה-PGP של מגפה ולחצה על “שלח״. אחר כך הביטה בשעון וראתה שהשעה קצת אחרי שבע וחצי בערב.

היא כיבתה את המחשב, נעלה את הדלת וצעדה מרחק של ארבע מאות מטרים במורד החוף, חצתה את הכביש לסנט ג'ורג' ודפקה על דלת צריף מאחורי ה'קוֹקוֹנָט'.

ג'ורג' בְּלָאנד היה בן שש־עשרה וסטודנט. הוא רצה להיות רופא או עורך דין, או אולי אסטרונאוט, והיה כחוש בערך כמו ליסבת סלאנדר ונמוך כמעט כמוה.

ליסבת פגשה את ג'ורג' בלאנד על חוף הים בשבוע הראשון לשהותה בגרנדה, יום אחרי שעברה להתגורר בגרנד אנס. היא טיילה לאורך החוף והתיישבה בצל מתחת לכמה עצי דקל והתבוננה בילדים ששיחקו כדורגל על קו המים. היא פתחה את “ממדים״ וישבה שקועה בספר כשהוא הגיע והתיישב במרחק כמה מטרים ממנה ולכאורה לא הבחין בה. היא בחנה אותו בדממה. נער שחור ושדוף בסנדלים, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה.

בדיוק כמוה הוא פתח ספר והתעמק בו. בדיוק כמוה קרא ספר על מתמטיקה - “יסודות 4״. הוא קרא בריכוז והתחיל לשרבט במחברת חשבון. רק כעבור חמש דקות, כשליסבת כיחכחה בגרונה, שם לב לנוכחותה וקפץ על רגליו בבהלה. הוא ביקש סליחה על ההפרעה וכבר עמד להסתלק משם כששאלה אם התרגילים שלו מסובכים.

אלגברה. לאחר שתי דקות הצביעה על שגיאה בסיסית שהוא עושה בחישובים. לאחר שלושים דקות פתרו את כל שיעורי הבית שלו. כעבור שעה כבר הספיקו לעבור על כל הפרק הבא בספר החשבון שלו והיא הסבירה לו כמורה לתלמיד את הטריקים שמאחורי דרכי החישוב. כעבור שעתיים סיפר לה שאמו מתגוררת בטורונטו, קנדה, ואביו בגרנוויל, בצד השני של האי, וכי הוא עצמו גר בצריף על החוף. הוא הצעיר מבין ארבעה, יש לו שלוש אחיות מבוגרות ממנו.

חברתו השרתה על ליסבת נינוחות מיוחדת במינה. ההתרחשות היתה יוצאת דופן. לעיתים רחוקות בלבד, אם בכלל, דיברה עם אנשים לשם השיחה ותו לא. וזה לא היה עניין של ביישנות. לדידה, שיחות נועדו למטרה מעשית; איך אני מגיעה לבית־המרקחת או מה מחיר החדר במלון. שיחות אף מילאו מטרה מקצועית. כשעבדה כתחקירנית אצל דרָאגָן אָרמָנסְקי בחברת 'מילטוֹן סֶקיוּריטי', לא היתה לה שום בעיה לנהל שיחות ארוכות כדי לדלות מידע.

לעומת זאת, שנאה שיחות אישיות שהובילו תמיד לחיטוט במה שהיה בעיניה ענייניה האישיים. בת כמה את - נחש. את אוהבת את בריטני ספירס - את מי? את אוהבת את הציורים של קארל לָרסוֹן - אף פעם לא חשבתי על זה. את לסבית? זה באמת לא עניינך.

ג'ורג' בלאנד היה מגושם ומודע לעצמו, אבל היה מנומס וניסה לנהל שיחה אינטליגנטית בלי להתחרות איתה ובלי לחטט בחייה הפרטיים. בדיוק כמוה, הוא נראה בודד. למרבה הפלא, נדמה שהוא מקבל כמובנת מאליה את העובדה שאלילת מתמטיקה נחתה בגרנד אנס ביץ' ונראה שהוא מרוצה שהיא מוכנה לשבת ולארח לו לחברה. לאחר שעות רבות על החוף, כשהשמש התקרבה אל קו האופק, החליטו ללכת משם. הם צעדו יחד בכיוון המלון שלה והוא הצביע על הצריף שמשמש לו דירת סטודנטים ושאל אותה במבוכה אם הוא יכול להזמין אותה לכוס תה. היא נענתה, ונראה שהיענותה הפתיעה אותו.

דירתו היתה פשוטה מאוד; צריף ובו שולחן בלוי וחבול, שני כיסאות, מיטה וארון לבגדים ולכלי מיטה. את האור היחיד בחדר סיפקה מנורה קטנה של שולחן כתיבה עם כבל משוך למועדון 'קוקונט'. גזייה שימשה לו כירה לבישול. הוא הגיש ארוחת ערב של אורז וירקות בצלחות פלסטיק. הוא גם העז להציע לה לעשן מהחומר האסור המקומי, והיא נענתה.

ליסבת לא התקשתה להבחין בעובדה שהוא מושפע מנוכחותה ולא ממש יודע איך להתנהג. היא החליטה, מתוך דחף של רגע, לתת לו לפתות אותה. העניין התפתח לתהליך מביך של הליכה סחור־סחור; לא היה ספק שהוא הבין את האיתותים שלה, אבל לא היה לו מושג איך להתקדם. הוא הסתובב כמו חתול מסביב לשמנת, עד שפקעה סבלנותה והיא הושיבה אותו בכוח על המיטה ופשטה את בגדיה.

זאת הפעם הראשונה מאז הניתוח בגנואה שחשפה את מערומיה בפני מישהו. היא עזבה את המרפאה בתחושה של בהלה קלה. עבר זמן רב עד שהבינה שאיש אינו לוטש בה עיניים. בדרך כלל לא היה אכפת לה כלל מה אנשים חושבים עליה, ופתאום היתה מוטרדת משום שהיא מרגישה כל כך לא בטוחה בעצמה.

ג'ורג' בלאנד היה הקהל המושלם להופעת הבכורה של האני החדש שלה. כשסוף־סוף הצליח (בעזרת עידוד־מה מצידה) לפתוח את החזייה שלה, כיבה מייד את המנורה שליד המיטה ורק אז התחיל להתפשט בעצמו. ליסבת הבינה שהוא ביישן וחזרה והדליקה את האור. היא עקבה מקרוב אחרי התגובות שלו כשהתחיל לגעת בה בידיים מסורבלות. רק כעבור זמן רב נרגעה והבינה שבעיניו השדיים שלה טבעיים לחלוטין. עם זאת, היה לה רושם שאין לו כל כך לְמה להשוות.

היא לא תיכננה למצוא לעצמה בגרנדה מאהב בגיל העשרה. זה היה דחף בלי מחשבה, וכשעזבה אותו מאוחר בלילה לא חשבה שתחזור אליו. אבל כבר למחרת היום פגשה אותו שוב בחוף הים ואכן הרגישה שחברתו של הצעיר המסורבל הזה נעימה לה. במשך שבעת השבועות ששהתה בגרנדה נעשה ג'ורג' בלאנד נקודה קבועה בחייה. הם לא התראו בשעות היום אבל בילו את השעות שלפני שקיעת השמש על החוף, ואת הערבים לבדם בצריף.

היא הבינה שכאשר הם מטיילים יחד, הם נראים כמו שני בני טיפש־עשרה. קצפת ודובדבנים.

הוא מן הסתם חשב שהחיים נעשו מעניינים יותר. הוא פגש אישה שחנכה אותו במתמטיקה ובארוטיקה.

הוא פתח את הדלת וחייך אליה בשמחה.

“אתה רוצה חֶברה?״ שאלה.

ליסבת סלאנדר עזבה את ג'ורג' בלאנד כמה דקות לאחר שתיים בלילה. תחושה של חמימות מילאה את גופה, ובמקום ללכת בכביש למלון 'קיז' צעדה לאורך החוף. היא פסעה לבדה בחשכה, ערה לעובדה שג'ורג' בלאנד מלווה אותה מאחור ממרחק של כמאה מטרים.

הוא ליווה אותה כך תמיד. אף פעם לא נשארה לישון אצלו, ולא פעם הוא מחה נמרצות על כך שהיא, אישה לבד, מטיילת בלילה ברגל למלון שלה. הוא התעקש שמחובתו ללוות אותה בחזרה למלון, בייחוד משום שלרוב היתה יוצאת ממנו בשעת לילה מאוחרת. ליסבת סלאנדר היתה מקשיבה לטיעונים שלו ואז קוטעת את הוויכוח בסירוב פשוט וחד־משמעי. אני הולכת ברגל לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה. ולא, אני לא רוצה ליווי. בפעם הראשונה שהבינה שהוא עוקב אחריה התרגזה כהוגן. אבל עכשיו נדמה שחשבה שיש איזה קסם בדחף המגונן שלו, ועל כן העמידה פנים שאינה יודעת שהוא הולך אחריה ושיפנה ויחזור לביתו רק לאחר שיראה אותה נכנסת למלון.

היא תהתה מה יעשה אם היא פתאום תותקף.

היא עצמה חשבה במקרה כזה להשתמש בפטיש שקנתה בחנות חומרי הבניין של 'מקינטייר'ס', וששמרה בתא החיצוני של תיק הצד שלה. לדעת ליסבת סלאנדר, קיימים מעט מאוד איומים פיזיים שפטיש כבד לא יכול להתגבר עליהם.

השמיים היו זרועים כוכבים נוצצים והירח היה מלא. ליסבת הרימה את עיניה וזיהתה את כוכב רֶגוּלוּס בקבוצת אריה קרוב לקו האופק. כבר כמעט הגיעה למלון, ואז עצרה בבת אחת. פתאום הבחינה בחטף בבן אדם, הרחק על החוף, קרוב לקו המים מתחת למלון. זאת הפעם הראשונה שראתה נפש חיה על החוף לאחר רדת החשכה. אף שהוא עמד במרחק של כמאה מטרים ממנה, זיהתה ליסבת ללא קושי את האיש באור הירח.

זה היה ד״ר פורבס הנכבד מחדר 32.

היא זזה במהירות כמה צעדים הצידה ועמדה בשקט בחסות העצים. כשסובבה את ראשה גם ג'ורג' בלאנד כבר לא היה בטווח הראייה שלה. הדמות שעל קו המים פסעה לאיטה הלוך וחזור. האיש עישן סיגריה. בפרקי זמן קבועים עצר והתכופף כמי שבוחן את החול. הפנטומימה הזאת נמשכה עשרים דקות, ואז שינה פתאום כיוון ובצעד נמרץ נכנס למלון מבעד לכניסה מצד החוף ונעלם.

ליסבת חיכתה כמה דקות ואז ירדה למקום שבו שוטט ד״ר פורבס. היא הלכה באיטיות בקשת ובחנה את הקרקע. היא לא ראתה אלא חול, כמה אבנים וקליפות של צדפות. לאחר שתי דקות קטעה את החיפוש וחזרה למלון.

היא יצאה אל המרפסת שלה, רכנה מעל המעקה והציצה לתוך המרפסת של שכניה. הכול היה שקט ורוגע. המריבה של הערב מן הסתם הסתיימה. כעבור רגע הביאה את תיק הצד שלה והוציאה נייר וגילגלה לעצמה ג'וינט מן המלאי שג'ורג' בלאנד נתן לה. היא התיישבה על כיסא במרפסת והתבוננה במים החשוכים של הים הקריבי, עישנה וחשבה.

היא הרגישה כמו מִתקן רדאר בכוננות שיא.