0
0 הצבעות
3

הנער האבוד

תומס וולף

 34.00

תקציר

ב”הנער האבוד” של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים.
היכונו למפגש עם ארצות הברית הישנה, עם כיכר רווית שמש בעיירה דרומית, עם יריד עולמי היסטורי, עם משפחה אחת ועם מחשבות רבות. כתיבתו של וולף עתירת רבדים, עד כדי כך שנובלה קצרה זו מקבלת נופך של רומן גדול. זהו שיעור בסגנון וחגיגה לאוהבי ספרות.

אנו עומדים מול נובלה בעלת ארבע מערכות, ארבע נפשות וארבע עדויות, שעם כל אחת מהן צולל הקורא צלילה ספרותית מזווית שונה, בניסיון ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה: הזמן, הזיכרון ומה שאבד. ואמנם, עד תום הקריאה הולך ונבנה הרושם שהניצוץ הספרותי של תומס וולף עוצמתי עד כדי כך שהוא מצליח להשיג את הבלתי אפשרי ולהחזיר לדמויות, ולך קורא יקר, את הגלגל לאחור. האם אפשר לכנות זאת “נס”?

“אחת השאיפות הגדולות ביותר של כל אחד מאיתנו היא לכתוב דברים בעלי שיעור קומה ובעלי הפואטיקה של ‘הילד האבוד'”.

ג’ק קרואק

“בארצות הברית ישנם שלושה סופרים גדולים: הראשון הוא וולף, השני הוא אני והשלישי הוא המינגווי”.

ויליאם פוקנר

“הנובלה של וולף משקפת את הקסם שמהלכים על וולף הזמן והזיכרון”.

פַּבּלישרס וויקלי

קוראים כותבים (3)

  1. נטעלי

    הנער האבוד

    ההביקורת פורסמה לראשונה באתר “אנשי הספר”:
    הנער האבוד הוא הספר השני שרואה אור בהוצאת “זיקית” העצמאית והייחודית בנוף ההוצאות המקומיות. הייחודיות של ההוצאה מתבטאת לא רק בבחירת הפורמט היפה (גודל של ספר כיס, דפים בצבע קרם, עיצוב עטיפה מינימליסטי) ובאופני ההפצה (רכישת ספרי ההוצאה אפשרית בחנויות פרטיות בלבד או באתר ההוצאה, תוך שמירה על מחיר אחיד – 50 ₪), אלא גם בבחירה התוכנית האמיצה; כמה הוצאות ספרים יוציאו היום נובלה שמתרחשת בתחילת המאה ה-20 בדרום ארה”ב ופורסמה ב-1937 על ידי מחבר לא ידוע שמת בדמי ימיו? מעט, אם בכלל. אבל הנה, כאמור, קיבלנו את הוצאת “זיקית” בברכה (ובצמא), וכפי שהנובלה הזו קלעה הישר כחץ מפלח אל תוך לבי, אני מקווה שימצאו לה קוראים רבים נוספים. הם אולי לא יהיו רבים מספיק בכדי להזניק אותה אל צמרת רשימת רבי המכר אבל הם יהיו רבים מספיק כדי להביע אמון ותמיכה בבחירות דומות עתידיות.

    סיפור העלילה מצומצם יחסית ומחולק לארבעה פרקים, כל אחד מהם מסופר בקול אחר. בכמו בכל “רשומון” טוב, יש כאן משמעות לא רק לזויות הראייה השונות אלא גם לסדר שבו הן נפרשות בפני הקורא – כמניפה הנפתחת לאיטה, מגלה עוד סוד ומוסיפה רבדים לסיפור. כמו בתנועת מניפה מהירה, העלילה מזדעזעת לעיתים תכופות בין קצוות של אור וצל, הווה ועבר, הווייה והעדר. על ניגודים אלה ועל משמעותם הסמלית כבר נכתב באחרית הדבר של עודד וולקשטיין, שגם תרגם ברוב קסם וכשרון את הנובלה. בהזדמנות זו ראוי להזכיר שוולקשטיין תרגם מיצירתה של פלאנרי אוקונור, מגדולות הסופרים האמריקאיים. אוקונור תיארה ביצירתה את הדרום האמריקאי ולכן זוהתה כ”סופרת דרומית” (למורת רוחה, מכמה סיבות ובראשן, להערכתי, המימד המקטין ואף מזלזל שיש בתיחום סופר כסופר איזורי). כך שבעבור אותם קוראים שחובבים את ספרות הדרום האמריקאי, כמוני, או לחלופין כאלה שנהנו מהנובלה הנוכחית, מומלץ בחום להתוודע גם ליצירתה של סופרת דגולה זו. ואכן, ניגוד נוסף, פחות מונכח ובולט לכאורה (ודאי לקורא שאינו אמריקאי) הוא הניגוד שנפרש בנובלה בין הצפון והדרום. הביקורת נטתה להתרכז בתיאורי האור והזכרון ומשמעותם, אולם תהיה זו טעות להתעלם מהנוכחות הדרומית שאופפת את היצירה כולה ומוסיפה לה רובד משמעות עמוק ביותר – הרובד הגותי, אשר נוגע כמובן גם בהקשרים המדוברים יותר של עבר, זכרון וניסיון נוסטלגי וטראומטי לשחזר חויה אשר לנצח תישאר, כמו גיבורהּ, אבודה.

    באופן כללי, כאשר מדברים על גותיקה מודרנית בספרות מדברים על חזרת המודחק הטראומטי, אשר חוזר וצף ממעמקי הנפש בתמונות קבועות ומקוטעות, ללא רצף סיבתי מקשר. כאשר מדברים על גותיקה מודרנית בספרות האמריקאית במחצית הראשונה של המאה העשרים – לרוב מדברים על ספרות דרומית או כזו שמכילה יסודות דרומיים (למשל גיבור שמוצאו מהדרום). כזו היא לדוגמה הולי גולייטלי גיבורת “ארוחת בוקר בטיפני’ס” של טרומן קפוטה, שבורחת מעיירה דרומית נידחת אל מנהטן הנוצצת, ומחליפה את שמה מלולה מיי ברנס להולי גולייטלי (Go Lightly כמבטא משאת נפש, Holly עשוי לרמז לרוח רפאים, צל העבר – Holly Ghost, ואולי גם לחלל נפשי – Hole).

    נהוג לומר כי הדרום הוא “לבה האמיתי של ארה”ב”, וכך בעוד שהדרום הוא הנפש, שמכילה מטבעה איזורים בלתי נודעים ולעולם בלתי מושגים, הרי שהצפון הוא משאת הלב, פנטזיה מושלמת שמככבת בדמיונו של הנער גרובר (ואשר גם היא, כטיבה של פנטזיה, מתבררת בחלוף השנים ועם ההתבגרות כבלתי מושגת). כך מתואר הצפון ביצירה: “זה היה מקום שמעולם לא ראה, מקום ששם הדשא ירוק יותר, הלבנים אדומות יותר… זה היה הצפון, הצפון… הצפון המושלם, הקורן, השמח והסימטרי. זה היה הצפון, ארץ מוצאו של אביו, שאליו הוא יילך ביום מן הימים” (עמ’ 13 – 14).

    לעומתו, מתואר הדרום כך: “די לומר שזאת אמריקה, זה הדרום; מוכר כמו עצמך ובשרך – מוכר כמו רוחות הפרא של חודש מרס – כמו גרון מודלק או כמו אף דולף – חמר אדום בוצי ושיממון – או אפריל, אפריל ויופי פראי… פראי, גולמי, שומם, יפה, לירי, מלא בפלא – די להגיד שהיה קשה לבטא זאת – אמריקה, לבנה ישנה מתפוררת, מכולת ואפריל – והדרום. והדרום” (עמ’ 25).

    הפיסקה האחרונה מטיבה לתאר לא רק את סגנונה של הנובלה אלא גם את מהותה – “זאת אמריקה, זה הדרום“. חֵמר גולמי, יפה, לירי ומלא בפלא. זוהי יצירה שהכח שלה טמון ביכולתה לעורר געגוע וכמיהה עזה, זכרונות של ריח ואור, של ימי קיץ חמים ויבשים. ואכן, במהלך הקריאה הוצפתי בזכרונות ילדות של ימי קיץ שטופי אור, ממש כמו עטיפתו הצהובה של הספר. האירועים הגדולים, אלה שעומדים במרכז העלילה לכאורה מתוארים באיפוק – הדגש מועתק מרצף סיבתי של אירועים אל יחס נפשי של ארבעת המספרים, וזכרון של כל אחד מהם את אותו נער אבוד, גרובר, שמבטא גם את העבר האבוד שלהם עצמם. המשמעות העמוקה מצויה בשוליים, בפרטים, בדברים שלא נאמרים, חסרי גבולות והגדרה, ברגשות שמעוררת הקריאה. הנובלה למעשה סבה סביב ניסיון חסר סיכוי ובכל זאת, כזה שלא ניתן להרפות ממנו, שבו כל אחת מהדמויות והקורא איתה, מנסות לאחוז בעבר, בזכרון, ואגב כך התיאורים היפהפיים אורגים ומקימים בין הקורא לבין היצירה קשר של הזדהות וגעגוע לעבר של הקורא עצמו.

    אז נכון – זה הדרום האמריקאי, בתחילת המאה ה-20, וברקע היריד העולמי שבו מוצגים מיטב החידושים של העולם המודרני, שהפך מאז מיושן ותמים. לכאורה הכי רחוק מאיתנו, ועם זאת, הילד הזה, המתבונן בעולם, במבוגרים הסובבים אותו, בעצמו – הוא לא רק גרובר והוא לא רק הלן או יוג’ין (האחים שקולם נשמע בנובלה). הוא גם אתה, הקורא.

    ובכל זאת, ולמרות הנאתי והתפעמותי מהנובלה היפה הזו שכמו נתפרה בדיוק למידותיי ולמאוויי הספרותיים, אני רוצה לסיים בסייג: רגע לפני פרסום רשמים אלה, קראתי ביקורת נלהבת של עמיחי שלו באתר Ynet שהמליץ בחום רב ובאופן גורף על הנער האבוד. למרות שנהניתי מאוד מהקריאה אני נאלצת לסייג ולהזהיר – זו לא יצירה בעבור כל אחד (ואגב, זו מחמאה של ממש, בעיני). היצירה זו מתאימה למי שאינו מחפש ספר שמונע בכח האירועים, אלא למי שמסוגל להעריך את היופי הלירי הסגנוני שלה ומוכן להתמסר לקסם שלה ולתת לו לפעול עליו – זהו קסם חמקמק, עדין, כזה שמזכיר סרטים ישנים, של עולם שנעלם אך תמיד נוכח במובן הזה שמדי פעם חוזרים, נזכרים בו, ומתגעגעים אליו.

  2. יעל

    הנער האבוד/

    הנער האבוד הוא פנינה (באמת) ספרותית קצרצרה. הטקסט בנוי מארבעה חלקים שממש אפשר לנשום בהם את האוויר של ארה”ב הדרומית הישנה, להריח את הריחות ולהרגיש בו את הטקסטורה של כל דבר שנמצא מול העיניים של הדמויות.

    אם בד”כ 124 עמודים של טקסט בספר כיס היו טסים לי מול העיניים יותר מהר מהנשימה כמעט, בספר הזה הדבר בולט פי כמה. נראה לי שאפשר להגדיר את התמה של הטקסט כ”זמן”, ובעיקר חליפתו. מעט הזמן שיוקדש לקריאה אוצר (ועוצר) את הזמן שחולף בחיי הדמויות.

    תומס וולף (או, לכל הפחות, המתרגם הנהדר [!]) הטיבו להשתמש בטקסט (כשלעצמו) לא רק ככלי תיאורי מרהיב, ציורי ונוגע ללב, אלא גם על מנת להדגיש את הרעיון המרכזי; חזרה על משפטים, שוב ושוב ושוב, שמקבילה לניסיון הדמויות לדמיין, או אולי להיאחז, במה שהיה ואיננו – בעצמם, במקום מגוריהם, במשפחתם. סימני פיסוק כמעט באים להכתיב את קצב הנשימה תוך כדי קריאה, ובטח את הלך הרוח של הדמויות.

    ה”סיפור” הוא משני יחסית. לא דיברתי עליו פה בכלל כי אני לא מעוניינת לספיילר, אבל הקסם בספר נמצא בשפה העשירה שלו, בתיאור שהוא יותר מרקע לדמויות, אלא אמצעי שהדמויות כמעט נמצאות מאחוריו, מהדהדות ממנו את העבר, ההווה והעתיד (?) שלהן, כל אחת בדרכה.

    יש בסיפור גם יסוד אוטוביוגרפי מובהק, דבר שמתגלה רק באחרית הדבר מאת המתרגם ומעניק לטקסט עוד רובד ונקודה למחשבה.

    לא יודעת אם תאהבו אותו כמוני, אבל אם משהו ממה שכתבתי פה מדבר אליכם ויש לכם שעה או שעתיים פנויות – אל תהססו לפנות אל הספר הזה.

  3. גדעון

    הנער האבוד

    כמו שאמרו פה לפני, אבל עטפו בהמון טקסט, זה לא ספר לכל אחד. אין פה עלילה משמעותית, אלא שפה עשירה, קסם הדרום, תיאורים יפים וזמן חמקמק