הנשמה התלמודית

בית שמאי ובית הלל

"אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵית-שַׁמַּאי וּבֵית-הִלֵּל: הַלָּלוּ אוֹמְרִים, הֲלָכָה כְּמוֹתֵינוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים הֲלָכָה כְּמוֹתֵינוּ. יָצְתָה בַת-קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית-הִלֵּל".

(ערובין יג, ב)

הקורא אגדה זו משתומם. איך יכולים שני יריבים נחרצים ועקשנים כמו הלל ושמאי לומר את אותו הדבר, לבטא את אותה האמת? כיצד יכול שופט כל הארץ לעמוד לצִדם של שני הצדדים, לתמוך בזה וגם בזה? השסע האידיאולוגי בין בית הלל לבית שמאי הוא עצום: אפשר שאחד מהם צודק, אך איך אפשר ששניהם יהיו צודקים? הלוא האמת אינה ניתנת לחלוקה, אם דבר אחד נכון משמע שההפך ממנו אינו נכון. אם כן, איך נוכל להבין את הפסיקה שניתנה משמים?

נמשיך. אם אכן נכונות שתי התֶּזות באותה המידה, כיצד זה מעדיף אלוהים את זו של בית הלל על פני התזה היריבה? מדוע נבחרה ההעדפה הבוטה הזאת של תלמידי בית הלל? במה הם זכו שניתנת להם המילה האחרונה? שאלה זו מופיעה בגוף האגדה עצמה וכך גם התשובה עליה. הלכה כמותם משום שהם ידידותיים יותר, סובלניים יותר וענווים יותר. הם מקפידים תמיד לציין את הטיעון של יריבם לפני שהם מפתחים את העמדה שלהם. זוהי בוודאי מחמאה שהגיעה להם, אך היא אינה יכולה לכסות על הבעיה הבסיסית: באיזו זכות מתערב אלוהים בדיון הזה? האם לא לימדונו כי משעה שניתנה התורה למשה היא רכושו ומעתה ואילך אינה שייכת לאלוהים? מעכשיו - רק לבני האדם הזכות לפרשה, ללא התערבות משמים. התורה מקורה והשראתה משמים, אך לימוד התורה, חקירתה, העשרתה ויישומה יכולים להיעשות אך ורק במונחים אנושיים. מדוע, אפוא, מתערב אלוהים? האם אין הגמרא עצמה קובעת כי התורה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא?"

לעל-טבעי, למאגי, יש אולי מקום בעולם, אך לא בתורה. על האדם מוטל להבינה, לפענחה ולהעביר הלאה את הוראותיה, ואילו אלוהים אינו רשאי עוד להכתיב בה את רצונו.

מובן כי בוויכוח זה, שיש להודות כי נמשך זמן רב למדי, היה מקום לזוכה אחד מבין שני הצדדים, אך מדוע בית הלל? כלומר, מדוע זכה מן הסיבות האלו? האם התורה היא רק עניין של נועם הליכות, של אדיבות, של נימוסים? האין זה אפשרי ששמאי, על אף היותו בלתי סובלני ואפילו קיצוני, היה גם הצודק? ושהלל, על אף היותו מתחשב וידידותי, טעה?

מן המדרש עצמו עולה כי הבעיה אינה פשוטה כל כך כפי שאפשר לחשוב, שכן מצוין בו כי בת הקול משמים המתינה שלוש שנים עד שהכריעה - משך זמן ארוך במקצת. מדוע לא השמיעה את קולה קודם, ולו כדי שהחכמים משני הצדדים יוכלו להתפנות לעניינים אחרים, לחזור אל עיסוקיהם הרגילים? במקום שיבזבזו זמן ואנרגיה היה אלוהים מביע את דעתו כעבור יום אחד או כעבור שבוע ימים, שהרי מעבר לזמן זה לא יכלו הדוברים אלא לחזור על עצמם. הסבלנות האלוהית נראית בעינינו מוגזמת.

ואין זה הכול. הקטע התלמודי הזה מוצא את פתרונו באגדה אחרת, מתמיהה לא פחות מן הקודמת, והיא נוגעת לוויכוח אחר, ארוך ומתיש כמעט כמו הוויכוח הראשון.

"תָּנוּ רַבָּנָן, שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא - יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו". הפעם היה זה בית שמאי שדעתו גברה. אכן מוטב היה לו לאדם שלא ייוולד, אך משנולד עליו לבחון את מצפונו ואת הטעם במעשיו, לחפש בעצמו פנימה את הדרך ללכת בה. במילים אחרות, אם נגזר עליי לחיות מוטב שאעניק טעם לחייו.

זוהי אגדה עצובה, מדכאת, אך היא הצחיקה את הסופר ההומוריסטי היהודי הגדול שלום עליכם. ודאי, העיר, עדיף לא להיוולד, אך מי זוכה למזל כזה? אולי אחד למיליון.

נהיה רציניים: האגדה השנייה מטרידה אותנו לא פחות מן הראשונה. האם לכל הרבנים האלה, ההוגים האלה, המחוקקים הרבניים האלה, לא היה דבר חשוב יותר לעסוק בו באותה תקופה סוערת של כיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים לבד מלהרהר בשאלה אם לא היה מוטב לאדם, שנולד בעל כורחו, אם לא היה בא כלל לעולם?

ושאלה מטרידה עוד יותר: מדוע הביאו סוגיה זו להכרעה כעבור שנתיים וחצי בלבד? מדוע אבדה לפתע סבלנותם? מדוע לא המשיכו בוויכוח שישה חודשים נוספים כמו באגדה הראשונה, עד שאלוהים יתערב?

ועוד, מה אומרת הכרעה זו עצמה? שהחיים אינם תמיד יפים ועליזים, שיש בהם התחייבויות וחובות - את זאת אנו הרי יודעים. אך מכאן ועד להכרזה מעל לבמה הנאצלת ביותר של בית מדרש יוקרתי שהחיים הם אבסורדיים, לא הגיוניים וחסרי תועלת, האם אין בזה משום חציית קו נגד הדת היהודית? האם יש בדת זו דבר מקודש יותר מן החיים עצמם? "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" מצווה עלינו התורה.

כל החינוך היהודי מכוון לחיים. מי שמחייב את החיים הוא טהור, לא כן מי ששולל אותם. תינוק בן יומו נחשב יותר מדוד המלך המת. כיצד עלינו להבין את הפסימיות הרבה של תלמידיהם המהוללים של רבני התלמוד שלנו? אחרי ההכרעה הם מציעים לנו "לפשפש במעשינו". האם כוונתם שנעמיד את עצם קיומנו בסימן שאלה? תמיד? האם הם תובעים מן האדם לחיות את כל חייו בתחושה של החמצה? תחושה טרגית זאת של הקיום כיצד היא מתיישבת עם המוסר היהודי המחשיב את האדם לנזר הבריאה?

בכוח אישיותם ובזכות עושר הביטוי שלהם היו שמאי והלל למייסדים של אסכולות שהטביעו את חותמן על היצירה הספרותית, ההיסטורית והתחיקתית שהיא התלמוד. אחרי שחרב בית המקדש, כאשר התכנסו החכמים ביבנה תחת הנהגתו של רבי יוחנן בן זכאי, הם אמרו: "יבוא יום והאנשים יחפשו דברי תורה ולא ימצאו אותם; הם יחפשו את דברי הסופרים ולא ימצאו אותם; לכן עלינו להתחיל במה שלמדנו מפי הלל ושמאי". אִתם אי-אפשר לטעות. אנו מקשיבים לאחד מן הוויכוחים שלהם ומהם נגיע מוקסמים עד למקורות החיים של המחשבה היהודית.

חשוב לציין כי בלעדיהם לא היה התלמוד מה שהוא: עימות מתמיד בין דעות ועקרונות שונים, עימות מעמיק בין קשיחות לבין חסד, חגיגה למילה ולזיכרון. למעשה - בלעדיו לא היה התלמוד.

הלל ושמאי - מופת לפלורליזם, לגיוון, להתחלה מחדש נצחית. במשך מאות בשנים היו בבתי המדרש מי שאהבו את האחד ומי שחששו מפני השני. שערו בדמיונכם את תגובותיהם ואת הבעות הפנים שלהם בכל פעם שנפגשו כדי להתדיין. היה קל לאהוב את הלל וקל לחשוש מפני שמאי. קל מדי, אך את זאת הבנתי רק מאוחר יותר.

הלל ושמאי: עמודי התווך והמגדלורים של התורה שבעל פה, מובילי מצפון, מורים וחכמים, פרשני ההווה למילים הנצחיות, ראשי הסנהדרין או ראשי ישיבה, המורים הרוחניים האחרונים של הכנסת הגדולה. בלתי נפרדים, האם היה האחד מתקיים בלי השני?

דרך רעיונותיהם, רגישויותיהם, גישותיהם המנטליות, עמדותיהם המוסריות והפילוסופיות בתחומים רבים כל כך, אנו מתוודעים אליהם מקרוב עד כי אנו מדמים לעצמנו כי אנו מכירים אותם עצמם, כאישים, כפרטים. רושם זה מוטעה; אנו מכירים אותם רק מעט, איננו מכירים אותם כראוי. קורותיהם אינם ברורים ואינם מלאים. כל מה שאנו יודעים עליהם קשור בהבדלי המזג שלהם, בהבדלי האופי וההתנהגות. בכל עניין ועניין נמצא אותם בשני קטבים נגדיים. די אם יאמרו לנו כיצד נוהג האחד במצב נתון כדי שנסיק מה תהיה תגובתו של השני. אם האחד ממלמל "כן", אפשר להישבע כי השני יזעק "לא"; אף פעם, או כמעט אף פעם, אין הסכמה ביניהם. על כך מעידים כל הסיפורים על אודותיהם, אך על חייהם הפרטיים מספר לנו התלמוד מעט, כמעט שום דבר למעשה. איננו יודעים אפילו אם היו גבוהי קומה או נמוכים, חזקים או חלשים, עגומים או שמחים. איננו יודעים מה עשו, במה התעניינו מחוץ לוויכוחיהם התלמודיים. מדווחים לנו רק על מה שאמרו או עשו בציבור, וכי אף פעם זה לא היה אותו הדבר.

נראה כי מבין השניים ידוע לנו על הלל מעט יותר. התלמוד שימר אגדות רבות הקשורות אליו, אך פן אחד של אישיותו נשאר מעורפל. מצד אמו הוא מתייחס לשושלת דוד המלך ומצד אביו לשבט בנימין, אך אין אנו יודעים את שם אביו. עם זאת אומרים לנו כי היה לו אח, שֵבְנָא שמו, שהיה עשיר מאוד. הוא הצליח במסחר והציע להלל להתחלק אִתו בכל דבר שבעולם הזה ובתנאי שהלל יתחלק אִתו באותה מידה בעולם הבא. אף שהיה דל אמצעים מלכתחילה סירב הלל ונותר עני.

הוא גם אינו יציב.

הוא נולד בבבל מאה שנים לפני חורבן בית המקדש, יצא לירושלים ללימודים, לא נשאר שם אלא חזר לבבל, אך גם שם לא נשאר אלא חזר לירושלים, הפעם כדי להתיישב בה לצמיתות. במשך ארבעים שנה עמד בראש הסנהדרין, ובדומה למשה הוא חי מאה ועשרים שנה.

את ביקורו הראשון בירושלים עורך הלל כדי ללבן הלכות מסוימות. שם הוא לומד אצל החכמים הנודעים שמעיה ואבטליון ונעשה תלמידם המסור. בהיותם צאצאי גרים יש להם השפעה עמוקה עליו, עד כי בשלב מאוחר יותר הוא מתגלה כבעל כישרון מיוחד למשוך אליו גרים. הוא מגלה בהם עניין וסקרנות, ואם הוא מקדיש להם תשומת לב רבה ומגלה הבנה כלפיהם הרי זה כנראה בזכות האהבה והכרת הטובה שהיו לו כלפי מוריו.

עם זאת, המסורת טוענת כי נתקל בקשיים כדי להתקבל לשיעוריהם. באותם הימים עלו הלימודים ביוקר... ולא היו מלגות.

"אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק [מטבע שערכו לא רב]. חֶצְיוֹ [הָיָה] נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר, וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִיכָּנֵס. עָלָה וְנִתְלָה, וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם [וכיסהו]. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר, וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמַּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה, עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁלֶג, פֵּרְקוּהוּ, וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ, רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת".

זכות זאת מגיעה לכל אדם חי: פיקוח נפש דוחה שבת; מחובתנו לשכוח את כל האיסורים כשמדובר במניעת מותו של אדם. לאור האמירה החד-משמעית הזאת אפשר שמקרהו של הלל שימש כתקדים משפטי. עם הזמן עלה בדרגה אותו תלמיד חכם נלהב ונעשה רב, ואז אמרו עליו:

"כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה..."

"תָּנוּ רַבָּנָן: 'שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן, שְׁלוֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וּשְׁלוֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִין שֶׁתַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְעֶשְׂרִים מֵהֶם בֵּינוֹנִים. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן - יוֹנָתָן בֶּן עֻזִיאֵל. וְקָטָן שֶׁבְכֻלָּן - רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי".

יונתן בן עוזיאל היה המתרגם המפורסם של התנ"ך (וגם צאצא של גר) ויוחנן בן זכאי היה מייסד הישיבה ביבנה לאחר חורבן בית המקדש בירושלים.

איכות התלמידים מצביעה על שיעור קומתו והשפעתו של רבם. המסורת אינה חוסכת בשום מאמץ כדי לייחס להלל מעלות המרוממות אותו מעל בני דורו. הוא היה אדם משכיל, חכם, מסור, בעל יכולות רבות. הוא שלט בכל המדעים והבין את כל השפות: שפת ההרים ושפת הגבעות, שפת הציפורים ושפת הרוח, שפת העננים, שפת הכובסות ואפילו שפת השֵׁדים. תמיד היה זמין ופתוח לכול, היה נדיב, מורה בחסד, ידיד אמת, עבד את אלוהים בנאמנות וגם שירת את בני האדם. הוא היה בעל למופת, ואשתו חלקה אִתו את דאגותיו ואת מנהגיו. כמוהו היא הייתה נדיבה כלפי העניים. היה להם בן בשם שמעון אך לא ברור מה עלה בגורלו. מנגד אנו יודעים כי נשיאות הסנהדרין נשארה בתוך שושלת בית הלל במשך ארבע מאות שנים. הוא עצמו ירש אותה אחרי מותם של שמעיה ואבטליון. יורשיהם היו בני בתירה. ואז חזר הלל לבבל. מדוע? תעלומה. מה משך אותו לשם? משפחה? היא הייתה אִתו ביהודה. האם הרגיש דחוי? האם ביקש לבנות לו עתיד הרחק מן הארץ? האיש שהיה עניו בכל לבו התעלה על אמביציות מסוג זה. אפשר שהכאיב לו אי-הסדר ששרר ביהודה ושהתאכזב מן המנטליות של התושבים שם. האם עזב לבבל כדי לא להיות עד להידרדרות החברה היהודית בתוך ממלכתה שלה? כדי שיוכל להמשיך לאהוב... מרחוק?

כדי להיטיב להבין את תחושותיו עלינו להעמיד את עצמנו במקומו ובתקופתו ולתאר לעצמנו את מה שראה מסביבו ביהודה.

הורדוס הוא המלך השליט וכינויו "הכופר" מעיד על אופי שלטונו ועל האווירה ששררה בתקופתו. הוא היה ממוצא אדומי והייתה לו מנטליות של "משתף פעולה". הוא לא אהב את עמו, ניצל אותו ורדה בו כדי למצוא חן בעיניי הכובש הרומאי. הוא זכה לחסותו של הקיסר, אשר הקנה לו סמכויות בלתי מוגבלות כמעט, ועשה כל מאמץ להוכיח כי הוא ראוי לכך. הוא היה שנוא על נתיניו וזרע שנאה ביניהם. עודד מריבות ישנות, החריף את הניגודים בין צדוקים לפרושים והעמיק את המחלוקות בעם: עשירים נגד עניים, משכילים נגד חסרי השכלה, עירוניים נגד כפריים. ככל שפילג את האוכלוסייה כך חיזק את שלטונו וכך גם פגע במעמדה של התורה ובהשפעתה.

נטל המסים בימיו היה כבד מנשוא. המצב הכלכלי גבל באסון, אך המלך בונה ארמונות ואנדרטאות שאת שרידיהם חשפו ארכיאולוגים בני ימינו, מבנים המפליאים בעושרם וביופיים עד היום הזה. הורדוס פוקד לבנות תיאטראות, קרקסים וזירות שבהן התקיימו משחקים אכזריים; נותן שמות רומאיים לערים יהודיות; מקים מקדש אלילי בשומרון והופך את קיסריה לעיר של עבודה זרה לתפארת. כדי להידמות לרומאים הוא מאמץ את הפילוסופיה שלהם, את מנהגיהם ואת הפאר שאפיין אותם. בית המקדש החדש שבנה בירושלים היה חייב להתעלות על קודמו בפאר החיצוני שלו, וכך אכן היה; הצד הרוחני עניין אותו פחות. חצר המלכות שלו מתנהלת באווירה של חצר קיסרית: קנאות, אמביציות שלוחות רסן, תככים ומזימות. לא היה עוד שלטון שהגיע לדרגת שחיתות כזאת.

כיהודי היה על הורדוס לדעת כי אלוהים לבדו הוא המלך וכי רק לו חייבים לציית, אך בלבו פנימה הורדוס אינו באמת יהודי ואינו רוצה להיות כזה. מהי שאיפתו? להרשים את רומי בדרך של הידמות לרודניה. נראה כי הוא מקדיש את כל כולו לשירותם של הרומאים והם - אנטוניוס ואוגוסטוס - מנצלים אותו לצורכיהם. כשהוא מסתובב בחצרותיהם הוא פוגש את קלאופטרה וזו מתאהבת בו אהבה עזה, אך משלא נענה לחיזוריה היא נעלבת מאוד והופכת להיות אנטישמית, עוד לפני שמושג זה היה קיים: מאז היא שונאת יהודים ובייחוד את יהודי עירהּ, אלכסנדריה.

"מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא", נאמר בחומש דברים. הורדוס אינו נופל תחת קטגוריה זו. הוא, אחיהם של נתיניו? הוא אויבם. הוא אינו מייצג את ענייניהם, אינו משתתף בחגיהם או בימי אבלם. הוא חש יותר ויותר שנוא על העם. הוא חשדן, חושש מפני מזימות וקשרים נגדו ודורש מכל נתיניו להישבע לו אמונים. תחת איומיו כולם עושים זאת. בעצם לא כולם, ששת אלפים תלמידיו של שמאי מסרבים לאקט משפיל זה. פעולתם זו מעלה את חשדו של הורדוס בדבר קשר להפלתו. לעִתים קרובות הוא מתחפש ומתהלך ברחובות, בשווקים ובבתי המרזח. הוא מתחקה אחר יריבים אפשריים, מתנגדים אלמונים למשטרו, ומעניש אותם באכזריות ללא משפט.

ייתכן שאינני הוגן. ישנם היסטוריונים סלחנים יותר הרואים בו גאון שלוח רסן. אחרים מתייחסים אליו כאל מטורף, חסר אחריות, שאם לא כן מדוע הציב נשר זהב רומאי מעל לשער בית המקדש? האם לא ידע כי הוא פוגע כך בכל היהודים שהיו מוכנים למות ולא לעבוד עבודת אלילים? מלך היהודים? מדוע שפך כל כך הרבה דם יהודי? הוא דיכא אויבים אמתיים ומדומיינים והיה שורף אותם חיים. הוא הורה על רציחתם של אריסטובולוס השני, אלכסנדר, אנטיגונוס, אריסטובולוס השלישי, הורקנוס השני ואפילו רצח את בניו שלו ואת אִמם מרים היפה. הוא חיסל את כל מי שהיה קרוב מדי לכתר המלכות. על כך העיר הקיסר אוגוסטוס: עדיף להיות כלבו של הורדוס מאשר בנו.

ייתכן מאוד, אפוא, כי הלל שהיה עדין ורגיש מאוד לא יכול היה לחיות באווירת הטרור, החשדנות, המרירות והזעם שדיכאו את העם מדי יום ביומו. הוא העדיף להתנתק ולהיעקר - לחיות בגלות הרחוקה במקום לחוות גלות בארצו שלו. הוא העדיף את הגעגועים לירושלים בבבל על פני החרדה של החיים בירושלים.

נראה כי לא הצליח לשבת שם דרך קבע. אין יודעים כמה זמן ארכה שהייתו בבבל וכיצד ניצל אותה. תלמידו של מי או רבו של מי היה שם? זאת איננו יודעים. אנו יודעים רק כי חזר והופיע לפתע בירושלים שבה הידרדר המצב והגיע לנסיבות שבהן נשיאי הסנהדרין, בני בתירה, שכחו הלכה פשוטה הנוגעת להלכות קורבן הפסח: האם פסח דוחה שבת או לא? עלינו לזכור כי בית המקדש עדיין קיים וכי הכוהנים משרתים בו והלוויים שרים את תהילת הקדוש ברוך הוא, העם עולה לרגל שלוש פעמים בשנה כדי לחגוג יחדיו, כדי להזכיר יחדיו את הבטחות העבר - ואיש מן החכמים, הבקיאים והזקנים אינו יודע את התורה? בני בתירה נאלצים לברר ברבים אם יש מי שיודע מה ההלכה. נועצים בחברי הסנהדרין המכובדים, בחכמים המפורסמים, אך הם שותקים. שתיקה. דממה מביכה, מחרידה. לבסוף מודיע מישהו לבני בתירה כי יהודי בבלי נמצא בקהל ושמו הלל; הוא למד אצל שמעיה ואבטליון ואם יש מישהו שיודע הרי זה הוא. "הביאוהו הנה", הם מצווים. פקודתם מתבצעת מיד. הנשיאים קצרי הרוח שואלים אותו אם ידועה לו ההלכה אם פסח אכן דוחה שבת. "כן", עונה הלל. מוטב היה לוּ הפסיק כאן אך הוא המשיך. הוא כעס. הוא, שלא כעס אף פעם, לא יכול היה לעצור בעד כעסו ותקף את בורותם, את עצלותם האינטלקטואלית. הוא כעס על שידע יותר מהם. מה, צעק לעברם, הוא שמעולם לא היה מרים את קולו, אינכם יודעים כי כשחל פסח בשבת הוא דוחה שבת? ועל כך גם הוסיף: קיימים מאתיים מקרים שבהם הקרבת קורבנות דוחה שבת, במה שונה המקרה שלפנינו. כך מוכיח להם הלל כי בורותם גדולה בהרבה ממה שהיו מוכנים להודות.

נוסיף כי הוא נענש מיד על השתלחותו ושכח את כל מה שידע. וכאשר נשיאי הסנהדרין מנצלים את ההזדמנות ומציגים לו שאלה בנושא אחר הוא משפיל את ראשו ועונה בענווה: פעם ידעתי את התשובה, אך כעת אינני יודע אותה. אחרי שתיקה הוא מוסיף: אל תחששו, את הפתרון שאיננו מוצאים יספק לנו הציבור. עלינו לבטוח בשיקול דעתו, באינסטינקט שלו. ואז הוא אומר את הדברים הנפלאים הבאים: "הנח להן לישראל. אם אין נביאים הן, בני נביאים הן". והתוצאה: "ראה מעשה ונזכר הלכה". מתוך האמון הרב שנתן בעם ראה כיצד הוא נוהג ואז נזכר בהלכה. מאז הוא נהג זהירות. כאשר הוא דן בסוגיות אחרות לפני ראשי הקהילה היה מסתמך בהחלטותיו לא על הידע שלו אלא על מה שזכר מדברי קודמיו ונהג לומר: "כַּךְ מְקֻבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן". מידת הצניעות והענווה הגדולה שלו הוכיחו את עצמן: בצעד חריג של נדיבות מעבירים בני בתירה את הנשיאות לידיו.

גם כאן חסרים לנו פרטים מסוימים. כך למשל חייב מינויו את אישורו של המלך הורדוס. איך אפשר להסביר שזה נתן את הסכמתו כה מהר? הרודן שידיו היו מגואלות בדם, שרצח את כל חכמי הסנהדרין ומינה ככוהן גדול את חנמאל המצרי וכך טימא את סמל הקדושה תוך הדגשת סלידתו מפני כל מה שהוא יהודי - כיצד להסביר כי הוא אישר בלי בדיקה מוקדמת את מינויו של הלל אשר גילם את מהות הטוהר היהודי? האם זה משום שהלל לא היה ידוע ושהורדוס רצה לבזות באמצעותו את ידועי השם? או שמא משום שהלל כבר נודע כרודף שלום, שקרא לאנשים ללכת בדרכו של אהרן שתמיד ביקש שלום? נסיבות המינוי וההסמכה של הנשיא החדש נותרו עלומות, וכך גם גורלו של אב בית הדין שלו...

הסבר קצר: ניהול הסנהדרין היה נתון בידיהם של שלושה: נשיא, אב בית דין וחכם. כאשר עלה הלל לנשיאות היה אב בית הדין איסיי ושמו מנחם. לפי מקורות אחדים אהד הורדוס את מנחם משום שהאיסיים היו אנשי שלום, נהגו במתינות ולא עוררו קשיים. הם חיו בקרב קהילתם בשולי הערים הגדולות הרחק מן הסערות הפוליטיות והחברתיות, והיו שקועים בהגותם המיסטית. הם לא היוו שום איום, שום גורם אופוזיציוני. כאשר התפטר מנחם ופרש למדבר תיאר זאת התלמוד במסכת חגיגה במשפט מפתח: "יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי". כלומר, שמאי ירש את מקומו כאב בית דין, אך אנו ניצבים שוב לפני קושי: מדוע הרשה הורדוס למנחם לפרוש? ומה שמפתיע עוד יותר, מדוע הסכים להחלפתו בשמאי? האם לא ידע מיהו שמאי?

נעצור כאן. מן הראוי שניפרד לזמן מה מהלל ונפנה את תשומת לבנו ליריבו וידידו. אם הורדוס הכיר אותו זאת איננו יודעים. אחרי שאנו מעיינים במקורות מתברר לנו כי אם על חייו הפרטיים של הלל אנו יודעים רק מעט, הרי שעל חייו של שמאי אנו יודעים עוד פחות.

שמאי הוא דמות חידתית, מסוגר וממעט במילים ודומה כי הוא קיים רק בהקשר של הלל. אין מזכירים את שמו אלא כאשר הוא תוקף את הלל. "שמאי קפדן היה" - משפט זה ממצה את אישיותו. חמור סבר, תובעני, מתוח, רגזן, פגיע, קל להתלקח, מוכן תמיד לריב, לדפוק על השולחן. אגב, בצרפתית מזכיר שמו את הפועל להתקוטט (se chamailler). מנין בא? מי היו הוריו, שכניו? ממה התפרנס? יש שאמרו כי היה בנאי משום שהחזיק תמיד בידו אמת מידה, כלומר סרגל, כדי לגרש את הבלתי קרויים, אך האם היה זה באמת מקצועו? זה לא נאמר. אין טורחים גם לומר לנו מי היו מוריו וכיצד התקדם בסולם הדרגות בעולם הישיבות. איננו יודעים אפילו מתי מת, באיזה מקום ובאלו נסיבות.

כל שמספרים לנו עליו, וחוזרים ואומרים לנו תכופות ובהדגשה, הוא כי היה אדם קשה. כעסן, בלתי מתפשר. הוא נקט גישה של "יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר". אין ואסור שיהיה דבר העומד בפני החוק - לא רגש, לא דמעות, לא רחמים; דבר לא, שום דבר. אסור אפילו לחשוב על כך. כלומר, בעבור שמאי חשובה הכוונה לא פחות מן המעשה. גם אם עושים את הטוב אין די בכך, צריך לרצות לעשותו מתוך כוונה. במילים אחרות, החוק עוסק בתחום המוחלט, הוא חל על כל ההיבטים של האדם, מלידתו ועד מותו.

ביום כיפור הוא מסרב להאכיל את בנו, על אף גילו הצעיר, ודורש לכפות עליו צום מלא. הדבר מעורר את זעמם של עמיתיו הטוענים כי ילדים פטורים ממצוות שונות ובהן גם הצום, ואז הוא נאלץ להיכנע, שלא ברצון וחלקית, ומסכים להאכיל את בנו. אך רק ביד אחת.

כאשר כלתו יולדת בן בחג הסוכות הוא מנקב חור בגג הבית ומכסה אותו בענפים כדי שהתינוק יוכל למלא את מצוות הישיבה בסוכה (או במקרה שלו השכיבה בסוכה) גם אם הוא אינו מודע לכך.

כל האנקדוטות והסיפורים עליו מתארים אותו כזעפן, מסוגר, חמור סבר, עומד בודד בדרישותיו. מרגישים את סלידתו מן החברה. מיזנתרופ של ממש. רק לעתים רחוקות פוגשים אותו עם תלמידיו, והם מרובים, או עם חברו ובן שיחו המועדף, הלל. כל הפונה אליו מתחרט על כך; לעתים קרובות הוא נדחה ותמיד ללא שום גינונים ואפילו בגסות. הדבר פשוט, שמאי אינו מעודד שום מגע אישי, שום סימן לקרבה. יחס לא נעים במיוחד הוא מעניק למבקשים להתגייר. הם באים אליו כשבלבם הכוונות הטובות ביותר; בוערת בהם השאיפה להשתייך לדת אבותיו, הם רוצים להשתלב בה בלב ונפש, ומה הוא עושה? הוא נוזף בהם, וגרוע מזה - הוא לועג להם, מתייחס אליהם כמעט בבוז. הוא מסרב לדבר אליהם, לשמוע אותם. זה מזעזע? ודאי. ולמרות זאת, היה זה הוא שקבע את הכלל: "...וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת".

כיצד אפשר להסביר כי לא כיבד את עקרונותיו שלו, ולו בכל הנוגע להסבר פנים?

רוח של מתנגד? של איפכא מסתברא? או שמא עלינו לחפש עדות לכך שהאיש היה שונה מן האגדה שסופרה עליו? שנעשה לו עוול, שנפל קורבן למערכת הפחדה אולי? האם אפשר שהתלמוד השחיר את פניו בכוונה, כדי להפוך את יריבו למקסים יותר, להומני יותר?

כמו כל הילדים נטיתי לטובתו של הלל: מתחשב, מגלה הבנה, לבבי, מוכן תמיד לסלוח. הוא בוודאי דמה לסבי, רב דודיה. מעולם לא עלה על דעתו לכעוס, מעולם לא העיר במילים מעליבות על שלא למדת כראוי או לא התפללת מספיק. הלל מעולם לא נטע בך רגשי אשמה או רגשי נחיתות. שלא כמו שמאי שדאג להערים על דרכנו ועל דרכו קשיים ומכשולים. שמאי רצה שהאתגרים יהיו קשים, קיצוניים, חסרי פשרות. הוא היה בעיניי איש לא נעים, שדבר אינו מרגש אותו, גם לא דמעותיו של תלמיד ששכח את תלמודו ולא אימתו של נער מתבגר שלא עמד, אבוי, בפיתוי. עליי להודות כי שמאי הפיל עליי את אימתו. הייתי בטוח שלא אהב איש ושאיש לא אהב אותו. דמיינתי אותו שקוע כל העת בתוך ספריו, מנותק מן העולם המתעתע של בני האדם. מבשל בתוכו את זעמו ושופך אותו על כל מי שעמד בינו לבין לימוד התורה.

מנגד היה הלל. בדמיוני ראיתיו כחברם של העניים, כאחיהם הבכור של ילדיהם, החבר שעודד את המדוכאים, את המנודים. דמיינתי אותו כחייכן, לבבי, מוצא תמיד את המילה הטובה והמרגיעה, משתדל למצוא את הדרך שתקרב את בני האדם לאלוהים - את כל בני האדם, גם החלשים, החוטאים, שהתנגדו לאמת האלוהית.

היום אני נוכח לדעת כי דימויים אלה מוטעים. הלל לא היה תמיד המתון יותר מבין השניים. מתוך שלוש מאות ושישה-עשר הוויכוחים שבין שתי האסכולות, בחמישים וחמישה מקרים זכו תלמידיו של שמאי. אי-אפשר גם לטעון כי אחד מן הצדדים עלה על השני באהדתו לעניים, לחסרי הישע, לבורים, לאנשי הכפר או לאנשי העיר. אי-אפשר גם לטעון כי האחד היה שמרן יותר או ליברלי או דמוקרטי יותר מן השני. נכון אמנם כי שמאי ייצג בדרך כלל את בעלי האמצעים ואילו הלל הגן על העשוקים, שהראשון היה פטריקי והשני פלבאי, אך שניהם היו פרושים.

לפי אחת התיאוריות נבדלו שני הרבנים רק בפרשנותם למקרא: גישתו של שמאי הייתה מילולית ואילו הילל ייחס לה גם ממד פיוטי. לדוגמה: התורה מצווה עלינו לומר קריאת שמע בבוקר ובערב, בקומנו ובשכבנו. שמאי אומר שכדי להתפלל תפילת שמע על האדם לשכב ולקום. לגבי דידו של הלל די בעצם אמירת התפילה. והלכה כמותו, כמעט כמו תמיד. במרבית המקרים, כפי שאמרנו, ההלכה היא כהלל. לכן יש בי סוג של אהדה לשמאי דווקא. יותר מדי פעמים מקבל הלל את תפקיד הטוב, עד שאינני חש בנוח עם מצב זה.

אנו צופים בו, מקשיבים לו, אוהבים אותו ולפתע אנו נבוכים ואפילו מוטרדים מאישיותו. אי-אפשר לעמוד בפניו. אנו מרחמים על אשתו: תארו לכם מה פירוש לחיות בצלו של אדם גדול שאף פעם אינו נכשל, אף פעם אינו כועס או יוצא מן הכלים, שסבלנותו אין-סופית, שאין גבול לעדינותו, שתמיד מפייס.

הוא אדם מושלם ואינו מחמיץ דבר. הוא שלם תמיד עם עקרונותיו ושולט תמיד בגופו, בחייו, במחשבותיו. הוא מאמין במה שהוא עושה והוא עושה את מה שנכון בעיניו. "מקום שלבי אוהב שם רגליי נושאות אותי", כך לדבריו. בשומעו זעקת אימה המגיעה מן העיר הוא נותר רגוע: "בטוחני שאין מריבה בתוך ביתי". הוא בטוח בעצמו. הוא יודע. יום אחד הוא רואה ראש ערוף השט על הנהר. הוא יודע מיד כי זה ראשו של רוצח. לעולם אינו הולך לאיבוד, אינו מתבלבל בשום מצב. הוא רואה לפניו עולם שבו שורר סדר מופתי ועל האדם לפענחו, ללא מאמץ. הכול פשוט בחיים; די אם תבדוק מעט ומיד תבין אותם. אמרותיו של הלל בעצמן פשוטות מדי, שלא לומר פשטניות. ומה הן עצותיו? "אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר" וְ"אַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" וגם: "אל תֵּראה עֵרום אל תראה לבוש אל תראה עומד אל תראה יושב אל תראה שוחק אל תראה בוכה שנאמר: 'עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק'".

דהיינו, אל תהיה יוצא דופן בחברה. עלינו להודות כי אלה ממרות נטולות גדולה, נטולות עומק, נטולות מעוף, ובייחוד נטולות מקוריות ואומץ. מדוע לחשוש מפני מה שחושבים עליך בחברה? ומדוע לרצות להיות בצד הנכון של המתרס, להצטרף אל הרוב הנוח ולהידמות לו?

אומר בגלוי, אני מעדיף את שמאי הנון-קונפורמיסט, המרדן, שבמרבית המקרים מוצא את עצמו במיעוט. גם הסיפורים על סבלנותו של הלל מעמידים במבחן את סבלנותי שלי.

וכך מלמדים אותנו חכמינו: הנה סיפורם של שני אנשים שהתערבו ביניהם כי מי מביניהם שיצליח להוציא את הלל משלוותו יזכה בארבע מאות זוזים - סכום נכבד למדי באותם זמנים.

"תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְותָן כְּהִלֵּל, וְאַל יְהֵא קַפְּדָן כְּשַׁמַּאי. מַעֲשֶׁה בִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהִמְרוּ זֶה עִם זֶה, אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁיֵּלֶךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל, יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם, אֲנִי אַקְנִיטֶּנוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר, מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ, בְּנִי, מַה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ, שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ, שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל. מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים - סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ, בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חָיוֹת פִּקְחוֹת. הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר, מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ, בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ, שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל? אָמַר לוֹ, שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל. מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיּין [תדמוראים] טְרוּטוֹת? אָמַר לוֹ, בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת. הָלַך וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר, מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ, בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ, שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ, שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל. מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרְקִיִּים [אפריקנים] רְחָבוֹת? אָמָר לוֹ, בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ, מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם. אָמַר לוֹ, שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמַּא תִּכְעוֹס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו, אָמַר לוֹ, כָּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֶּשׁ לְךָ לִשְׁאוֹל - שְׁאַל. אָמַר לוֹ, אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נָשִׂיא יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ, הֵן. אָמַר לוֹ, אִם אַתָּה הוּא - לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ, בְּנִי, מִפְּנֵי מַה? אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ, הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ, כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד".

אין צורך לומר שאילו היה מדובר בשמאי הרי שהמהמר היה זוכה מיד בהתערבות. שמאי היה מגרש אותו כבר בשאלה הראשונה.

סיפור: אדם זר בא לפגוש את שמאי ושאל אותו: כמה תורות קיימות בעבורך ובעבור בני ביתך? שתיים, ענה שמאי, אחת שבכתב ואחת שבעל פה. גייר אותי, אמר המבקר, ובתנאי שתלמדני רק את הראשונה. שמאי זעם וגירשו מעליו. אך אותו אדם הצליח יותר עם הלל. הוא קיבל את פניו בנועם, הסכים לגיירו, ולאט-לאט הצליח להוכיח לו כי שתי המסורות נכונות וכי אין להפריד ביניהן.

ועוד סיפור: נכרי בא אל שמאי ואמר לו בגילוי לב כי היה רוצה להיות כוהן גדול וכי זהו חלום חייו. מדוע? שאל שמאי המופתע. כי אני רוצה את הכבוד הכרוך בכך, הודה האיש בכנות ובתמימות, ונראה שהכוהן הגדול זוכה להרבה כבוד, לכבוד עצום. אומרים אפילו כי אין כתפארתו, ואני רוצה בכבוד זה. קל לשער את תגובתו של שמאי - הוא גירש אותו בגסותו האופיינית.

אפשר לשער גם את יחסו של הלל: הוא הקשיב לבקשה בחיוך: מה, אתה רוצה להתגייר כדי להיות כוהן גדול? אין שום בעיה; בוא ונלמד יחד את הנושא, אתה מסכים? הלל החל ללמדו את התורה, וכך הם הגיעו לפסוק שלפיו חל דין מוות על כל נכרי, והכוונה לכל עובד עכו"ם (עובד כוכבים ומזלות) המתקרב לקודש הקודשים. על מי זה חל? שאל הגר החדש, מודאג במקצת. עליי, עליך, ענה הלל בשקט האופייני שלו, על כל מי שאינו מזרע אהרן הכוהן. גם לוּ היה המלך דוד מתקרב לקודש הקודשים היה חל עליו דין מוות. ככה זה. את התורה אין לשנות ואין בידינו לעשות דבר אלא ללמוד אותה. מיד אבד לגר כל חשק להיות כוהן גדול, אך הוא נשאר יהודי.

סיפור שלישי: נכרי בא לפגוש את שמאי וביקש ממנו ללמדו את כל התורה על רגל אחת. בקושי רב התאפק שמאי עד שסיים את דבריו וגירש אותו בלי לומר לו אפילו מדוע. האיש פנה כמובן להלל וזה קיבל אותו בזרועות פתוחות ואמר לו: את התורה, בני, תלמד בזמן קצר אף יותר ממה ששיערת. שמע לי היטב, עיקרה של תורה הוא: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושא, זיל גמור, דהיינו: "מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ" וכל השאר - לך ולמד.

יום אחד נפגשו שלושת הגֵּרים בדרך מקרה וכולם הסכימו כי קפדנותו של שמאי כמעט שעקרה אותם מן העולם ואילו סבלנותו של הלל קירבה אותם. מוסר השכל: על כולם להיות סובלניים כהלל ולא מחמירים כשמאי.

גם כאן, במרחק של דורות, של אלפיים שנה, עליי להודות כי שיניתי את דעתי. אהדתי נתונה לשמאי משום שהוא מסרב לשחק את המשחק של ליברליזם ושל סובלנות יתר. הוא אדם שלם, ישר דרך, מונוליתי ורוצה כי כל בני האדם יהיו כאלה. הוא מסרב להוליך אנשים שולל אך גם אינו מוכן ליפול בפח. גרים על תנאי, גרים על פי דרישות האופנה, אין לו עניין בהם, והוא אינו מתבייש להצהיר על כך ברבים. הוא אינו מוכן לראות ביהדות דת שקונים בהקפה. אין ספק שהלל הוא פדגוג טוב יותר, מקרב יותר, אך שמאי קונה את לבנו בגילוי הלב ובקפדנות שלו. אפשר לומר אפילו כי הוא היותר כן והיותר ישר מבין השניים, וכי אינו מוכן להתפשר על אמונותיו. דבריו הגיוניים ומבוססים ולכן יש להם תוקף. את היהדות אין לחלק לחלקים, לשברים, וודאי שאין היא משחק. מי שאינו מקבל על עצמו את ההיסטוריה היהודית בשלמותה, כמקשה אחת, אינו מהווה חלק ממנה; מי שאינו מאמץ אותה אינו יהודי, כפי שמי שמזדהה עם תקופה אחת בלבד, או עם מסורת אחת בלבד, או עם זכות יתר או חובה אחת, אינו יהודי. קבלת היהדות פירושה להתקבל אל תוך המסגרות החיות שלה. כשם שהשמש מבריקה בדמעה אחת ושהלילה משתקף במבט חטוף, כך גם משתקף כל עברנו בכל אחד מאִתנו; כל פרט הוא תוצר של היסטוריה ששורשיה נטועים בזיכרון השם. כל הדוחה היסטוריה זו, ולו חלקית, גוזר על עצמו להישאר מחוצה לה.

אפשר שהייתה זו השפעתו של הרבי מקוצק עליי, הוא הרב הגלמוד והחרד, שהודות לה שמאי אינו חדל מלרתק אותי. לשני הרבנים הגדולים האלה יש הרבה מן המשותף. אני אוהב את תשוקתם הגדולה לאמת; אוהב את האמת שלהם אפילו אם היא מגיעה לכדי אלימות. הם פנאטיים? כן. אך למרות שאני מתנגד כל כולי לפנאטיות, את זו שלהם אינני דוחה, שכן היא נוגעת לוותרנות המסוכנת והמושכת כל כך. לולא דרישת האמת המחמירה והבלתי מתפשרת שלהם, מי יודע לאן הייתה מידרדרת החברה שסביבם. כאשר זעקו: האמת מעל לכול, ובכל מחיר, היו צריכים יריביהם להראות כי הם נמנעים ממתינות יתר, שכן מתינות מרחיקת לכת אינה אלא התרת כל רסן.

אין ספק כי במקרה של שלושת הגרים לא הסתכן שמאי כלל כאשר אמר את אשר על לבו, והוא יכול היה להרשות לעצמו לנהוג בחומרה. אך את אומץ לבו ואת קנאותו לאמת הוא מוכיח באירוע דרמטי אחר...

הדבר קרה זמן רב לפני שהתמנה לאב בית דין; הוא היה אז רק חבר סנהדרין מן השורה. יום אחד עמד לדיון בבית הדין העליון מקרה חריג: הורדוס הנסיך ומפקד הגליל מואשם ברצח של לוחם חופש בשם חזקיהו. הורדוס היהיר מגיע לבית הדין בליווי כוח צבאי ומציב אתגר בפני הסנהדרין על עצם יכולתו להרשיעו ואפילו להעמיד אותו לדין. לנוכח האיום שומרים כל חברי הסנהדרין על שתיקה, לבד משמאי, או שמא היה זה שמעיהו? הוא קם על רגליו ופונה אל חבריו: "חברי הסנהדרין האזינו לי. כולנו יודעים כי כל מי שמופיע לפנינו כדי לקבל את פסק דיננו בא במלוא הצניעות וההכנעה, ביראה ובחרטה ומבקש כך לזכות ברחמינו, אך לא הוא. הביטו עליו חברי הסנהדרין. אני מזהיר אתכם, אם תשלחו אותו לחופשי תתחרטו על כך - יום אחד הוא יהרוג את כולכם, אך אז יהיה כבר מאוחר מדי. נאום זה, אחד הנאומים המרשימים ביותר בהיסטוריה של המשפט היהודי, לא הואיל. הורדוס נותר חופשי ונבואתו של שמאי התגשמה. הורדוס רצח את כל חברי הסנהדרין פרט לשניים, ואחד מהם היה שמאי...

אומץ לבו הוא מופתי. מה היה עושה הלל במקומו? זאת אינני יודע. בהיותו ריאלי ופרגמטי יותר הוא היה כנראה מנסה להציל את כבודו של הסנהדרין וגם את חייו שלו. אך במקרה זה אינני בטוח שאני מעדיף את הפרגמטיות ואת רוח הפשרה כשמדובר בשופט, ועוד בחכם.

ולמרות זאת ניתנת המילה האחרונה תמיד להלל, וכשאינה ניתנת לו מתערבים משמים לטובתו. ושוב נשאלת השאלה מדוע ההעדפה הזאת? ניסיון לתשובה אפשר למצוא אולי בוויכוח בין שתי האסכולות בכל הנוגע לשאלה "כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה": בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. ואם היא לא נאה ולא חסודה? ההלכה מצווה עלינו לשמח אותה. אומרים לנו כיצד יש לנהוג - התלמוד הכין בעבורנו את המתכון. יש לרקוד לפניה, יש לזמר לכבודה ולהחמיא לה - הן אוהבות זאת הכלות. צריך להרבות בשבח יופייה ולשיר לה: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". זאת דעתו של הלל. ואילו שמאי, הוא אינו מסתיר את התנגדותו: ומה אם הכלה עיוורת או פיסחת? טוען שמאי, איך אפשר לדרוש שנשקר עד כדי כך? ובכן, שמאי צודק; טיעונו הגיוני, אך טיעונו של הלל הגיוני לא פחות. גם הוא צודק וכמצוותו אנו נוהגים. שמאי מייצג כמובן את האמת, האמת המוחלטת והאכזרית, אך הלל מייצג את הבחורה המסכנה שאיננה לא נאה ולא חסודה ויודעת זאת, אך זקוקה לעידוד, לשבחים ולניחומים, בייחוד ביום חתונתה.

שמאי מגן על המוחלט, ואנו מכירים לו טובה על כך, אך הלל מגן על בני האדם חסרי המגן ועל כך אנו מכירים לו טובה גדולה אף יותר. שמאי מנתק בין המוחלט לבין האדם, אך הלל קושר ביניהם. שניהם צודקים, בתנאי ששתי הבחירות יהיו פתוחות לפנינו. גם אם החלטותיו של הלל הן שקיבלו תוקף, חשוב ששתי הדעות יוצגו לפנינו.

בסופו של דבר זהו יסוד המחשבה התלמודית. אנו זקוקים לשמאי ולהלל גם יחד. יש להעריץ את שמאי אך את הלל אנו אוהבים.

במצב האידיאלי עלינו להחמיר עם עצמנו ולא להתפשר ומצד שני לגלות סובלנות כלפי הזולת. בנקודה זו מסכימים הרבנים והתלמידים של שתי האסכולות. כולם הוכיחו את יכולתם לגבור על מחלוקותיהם האידיאולוגיות ולאמץ את דעתו של היריב.

והנה דוגמה. נתאר לנו מצב שבו עבד נמצא בבעלותם של שני אדונים ואחד מהם מוציא אותו לחופשי - מה יהיה אז מעמדו? תלמידיו של הלל אומרים: "יחלק את זמנו בין צרכיו שלו לבין צרכיו של אדונו: יעבוד יום אחד בעבור אדונו ויום אחד בעבורו הוא". אך תלמידיו של שמאי מתנגדים לכך ויש להם טיעון אנושי מאוד: "אם ננהג לפי הצעתכם אנו נועיל לבעלים ולא לעבד, שכן בהיותו חופשי למחצה הוא לא יוכל לשאת שפחה לאישה ובהיותו עבד למחצה הוא לא יוכל לשאת אישה חופשייה. אם כך, יש לאלץ את האדון לשחרר את העבד לְמחצה שלו". לשמע טיעונים אלה אימצו תלמידיו של הלל את דעת בית שמאי.

התלמוד גם מדגיש כי על אף חילוקי הדעות והוויכוחים הבלתי פוסקים ביניהם התקיימו יחסי ידידות בין תלמידי שני הבתים. הם היו מבקרים זה אצל זה, סעדו ביחד ואפילו הסכימו לנישואים בין בני זוג משני הבתים. רק אחרי שמספר התלמידים בשני הבתים גדל ובשני המחנות שכחו את מצוות הראשונים, החמירו המחלוקות ביניהם עד כדי סכנה. נוצר הרושם כי העם היהודי מפוצל "ומקיים שתי מסורות, שתי מערכות, שתי הלכות".

בדרך כלל התנהלו כל הוויכוחים בין התלמידים ולא בין הרבנים. בימי חייהם היו בין שמאי להלל רק שלושה עימותים פנים אל פנים. אחד מהם, הדרמטי ביותר, התקיים בעליית הגג של אדם בשם חנניה בן חזקיהו בן גרון. היה זה מפגש סוער ובלתי נשכח. תקעו חרב בכניסה והכריזו כי כל הרוצה ייכנס אך איש לא יצא לפני סיום הדיונים. מתארים דיונים אלה כיצריים, מתוחים וחריפים ביותר. משני הצדדים העלו טענות, הוכחות ותקדימים. ניתחו כל משפט, נאחזו בכל מילה, התווכחו בלהט ובעקשנות גדולים מן המקובל. אפשר היה להבין זאת, שכן הוויכוחים נגעו לנושאים חיוניים. אנו יודעים את תוכנם ואת תוצאתם.

במהלך מפגש זה התקבלו שמונה-עשרה הלכות וכולן הוכרעו לטובת שמאי. אומרים לנו כי באותו יום ישב הלל חפוי ראש בפני שמאי אף שנשא את התואר נשיא, וכן אומרים לנו כי אותו יום היה קשה לעם היהודי כמו מעשה העגל מאות שנים רבות קודם ("וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הִלֵל כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי שַׁמַּאי כְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים. וְהָיָה קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כַּיוֹם שֶׁנַעֲשָׂה בוֹ הָעֵגֶל" [שבת יז, א]).

במה עוסקות אותן שמונה-עשרה הלכות? בתלמוד הירושלמי מוסרים לנו את הדברים בשמו של רבי שמעון בר יוחאי: "אותו יום קבעו כיצד לנהוג לגבי הלחם והגבינה והיין של עכו"ם ולגבי שפתם ומתנותיהם וילדיהם..." במילים אחרות: ההלכות דנו בשאלות מעשיות ויום-יומיות, אך בפועל ביקשו להגדיר את טיב הקשרים שעל היהודים לקיים עם הנכרים, כלומר עם הכובשים הרומאים. זה מסביר את אופייה הלוהט והסוער של המחלוקת שהייתה פוליטית ואסטרטגית. התעורר צורך לקבל החלטה קריטית: כניעה או עמידה? לסגת או להיאבק? להתפשר או להקשיח עמדות? מאחר שהמפגש היה חשאי, הוא התנהל בעליית הגג של חנניה בן חזקיהו בן גרון. איש זה היה אהוב התלמוד מכיוון שהציל את ספר יחזקאל מפני גניזתו והעברתו לכתבים החיצוניים בגלל הקטעים האפלים מדי, או הפחותים מדי, שבו. שנאמר: "תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? אמרו חנניה בן חזקיה בן גרון וסייעתו שהיו מחבבין להזכיר ימי צרות בשמחה. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו כו' שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שדבריו סותרין דברי תורה. פירוש יש בספר יחזקאל דברים שמראין כאילו סותרים דברי תורה כגון קרבנות המועדים וחנוכות וכיוצא בהן. ובא חנניא בן חזקיה ודרשן ונתברר שספר יחזקאל והתורה שוין".

חכמים אהבו את חנניה בן חזקיה מסיבה נוספת: משום שערך את מסכת תענית, שהיא מעין מסכת של הסבל שעבר על עם ישראל. נושא זה ריתק אותו. על כך מעיר רבי שמעון בן גמליאל: גם אותנו הוא מרתק אך איננו יכולים לכתוב הכול, הדיו לא תספיק לכך.

נציין כי חנניה היה מתומכיו של שמאי וזה היה לצִדם של הדוגלים בהתנגדות מזוינת לרומאים. הציבור נערך כבר אז למרידות הראשונות והרבנים נדרשו להביע את דעתם, אם לעודד את המרידות או לעצור בעדן. שמאי דרש מרד מיידי והלל הציע לנהוג זהירות: מדוע לזרז דברים ולהסתכן באובדן האוטונומיה הרוחנית שעדיין התקיימה ביהודה? ידו של שמאי הייתה על העליונה והציבור הריע לו. התוצאה ידועה: חורבן ירושלים, העלאת בית המקדש באש, רצח הכוהנים, הגליית הלוחמים הצעירים לרומא, מכירתם כעבדים בכל שוקי האימפריה, תחילתה של גלות ארוכה... מי מן השניים צדק? איך נדע? נאמר: "אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים". שניהם צדקו, שמאי שתמך במרד והלל שחשש מפניו.

מאחר שהיה במיעוט השפיל הלל את ראשו. ההצבעה סללה את הדרך למאבק המזוין, לתבוסה ולגלות.

לסיכום, נחזור עתה אל שני הסיפורים שלנו על המחלוקת. במשך שלוש שנים רבו תלמידיו של שמאי ותלמידיו של הלל על הלכות מסוימות ולא הצליחו לשכנע אלה את אלה. נדרשה התערבותה של בת קול משמים שאמרה: שתי הגישות נכונות אך... לא בעת ובעונה אחת... הכול תלוי בנסיבות. בזמן הכיבוש הרומי צדק שמאי כאשר הטיף לעמידה איתנה; אחרי התבוסה היה זה הלל שצדק כאשר דיבר בשבח ההמתנה והסבלנות. אלוהים ואלוהים בלבד צודק תמיד, כי אלוהים יודע את כל ההיסטוריה, ואילו אנו מבחינים רק בקרעים ממנה. האמת של בני אנוש היא בהכרח חלקית ומוגבלת. לא שמאי ולא הלל צודקים בנפרד זה מזה, אך יחדיו צודקים שניהם. ביהודה דרוש היה אדם כשמאי שיוציא את האנשים משלוותם, יעמיד להם דרישות וידחף אותם אל קצה גבול יכולתם; בגלות אי-אפשר לחיות, אי-אפשר לשרוד, ללא הלל המנחם והמאיר לנו פנים.

עכשיו אנו מבינים מדוע אחרי התבוסה שואלות את עצמן שתי האסכולות את השאלה הבאה: כיוון שהחיים אכזריים ושהגאולה מותנית בגלות, ומאחר שהאדם לא ישיג לעולם את המוחלט, מה הטעם בחיים? או בהבאת ילדים לעולם? מה הטעם לחיות בעולם ששולטים בו השקר וההרג?

תלמידיו של הלל, שאין גבול לאופטימיות שלהם, אומרים: למרות הסבל, למרות הייסורים, למרות כל העוולות ולמרות המוות, כדאיים החיים. ואילו תלמידי שמאי אומרים: לא ולא! אם לחיות פירושו לסבול, ולסבול עוד, ולחכות לבוא האמת, שלא תבוא אף פעם אלא בצורה מעוותת, ושלעולם לא יהיה אושר אלא חלקי ולא מוצדק, עדיף שלא להיוולד. וגם בזה גברה דעתו של שמאי. ואנו מבינים אותה. הזמנים היו קשים, טעונים אכזריות, משיחים המתנבאים על קץ העולם, כיצד יכול היה להלל את החיים? מרבית תלמידי שני הבתים הסכימו ביניהם: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא - יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. אלא שהכתוב אינו מבהיר: לפשפש במעשיו של מי? אני מציע שתי אפשרויות: במעשיו של אלוהים... מכיוון שהאדם כבול לרצונו עליו לפנות לאלוהים, או שמא נגד אלוהים? להפנות את שאלתו לאלוהים, שיקשור את חיפושו לזה של אלוהים... ואפשרות שנייה: שיפשפש במעשיו שלו, בהתנהגותו שלו, וייתן כך טעם לחייו שאולי היו חסרי טעם קודם. שהרי אין בידי האדם לבחור לא את מקום הולדתו ולא את זמן הולדתו, אך בידיו לתת כיוון לחייו, לתת להם משמעות, ונגיעה מן המוחלט - כלומר להצדיק את החיים באמצעות המוחלט.

למסקנה זו מסכימות שתי האסכולות, וגם אנו מסכימים לה. הדבר חל בייחוד על הדור שלי, הנקרע בין החרדה לאמונה. איש מאִתנו אינו יודע מדוע הוא חי, או נכון יותר מדוע הוא שרד, מדוע הוא ולא אחר. בעבורנו כל רגע הוא רגע של חסד, כל אדם הוא מקור להשתאות ולהכרת תודה.

אחרי שחזינו באדם נטול כל מסכה, שראינו אותו בפנים החשוכים ביותר שלו, אנו יודעים כי יישארו שאלות שאין לנו עליהן תשובה; את זאת אנו יודעים, אך האם די לנו בכך?

לא. יודע אני כי את תעלומת החיים לא ניתן לגלות, ואני משלים עם זה, אך תעלומת ההישרדות? בעבור יהודי בן דורי אין שאלה דחופה ומציקה יותר מזאת. שכן להיות יהודי אין פירושו רק לחיות אלא גם לשרוד, ואולי להצדיק בכל רגע, בכל מילה, הישרדות פרטית וקולקטיבית זו שאחדים מבקשים להבינה ואחרים מבקשים למחוק אותה, ולא יצליחו בכך כל עוד אנו שומעים את הוויכוח הנצחי שניהלו תלמידיו של שמאי ותלמידיו של הלל, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם...

ועוד מילה אחת לסיום: בעולם הבא, אומר התלמוד, דעתו של שמאי היא שתגבר.