הנתיב החסום

מבוא

ספר זה דן בסוגיות של מדיניות הנגישות לתארים אקדמיים בישראל בין השנים 1970 ל־1990. בתקופה זו התעוררה מודעות גוברת לנושא וכחלק מכך הוקמה האוניברסיטה הפתוחה. ב־1974 היא החלה את פעילותה, וב־1976 החלה להפעיל קורסים אקדמיים המבוססים על למידה מרחוק לקראת תואר ראשון. האוניברסיטה הפתוחה בישראל, בדומה לאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה שקמה ב־1969 ופתחה את שעריה לסטודנטים ללימודים אקדמיים מ־1971, נועדה לסייע בפתרון משבר הנגישות לתארים אקדמיים. אוכלוסיות היעד של שתי האוניברסיטאות הפתוחות הללו היו קבוצות שנבצר מהן להשתלב בלימודים אקדמיים, כלומר שאינן מקרב המעמד הבינוני והגבוה. בשנות השבעים התמקדה סוגיית הנגישות האקדמית בישראל בשלוש קבוצות עיקריות: מזרחים,1 ערבים2 ותושבי הפריפריה. שתי הקבוצות הראשונות, המזרחים והערבים, היו למעלה מ־50% מהאוכלוסייה בישראל,3 אך מספר בוגרי האוניברסיטאות מתוכן באותן שנים היה דל עד אפסי.

ועדה בין־לאומית שכונסה ב־1972 בחנה את מצב ההשכלה הגבוהה בארץ ואת הצורך בהקמת אוניברסיטה פתוחה עבור קרן יד הנדיב שנתמכה על ידי משפחת רוטשילד. הוועדה קבעה שהצורך לשינוי המצב הקיים נגזר “מן העובדה המטרידה, שחלקים ניכרים של האוכלוסייה בישראל, וביחוד אלה המוגדרים כבני עדות המזרח, וכן האוכלוסייה הערבית בכללה, אינם מצליחים או אינם מפיקים תועלת מן המסגרות של המוסדות [האקדמיים] הקיימים“.4 בקרב המזרחים והערבים פרצו מחאות רחבות היקף ואלימות במהלך שנות השבעים. מחאת הפנתרים השחורים של המזרחים בראשית שנות השבעים ומחאת יום האדמה של הערבים ב־1976 היו גם קריאת תיגר על חסימת נגישותן לניעות תעסוקתית, חינוכית ותרבותית.5 להבנתי, נדרש מחקר מקיף ויסודי, אך נפרד, ביחס למיעוט הערבי ולאופני ההתייחסות של הממסד האקדמי אליו. הספר הנוכחי מתמקד בעיקר בסוגיות של נגישות המזרחים לתארים אקדמיים.

השער הראשון בספר עוסק במספר סוגיות בתחום הנגישות האקדמית שקדמו להקמת האוניברסיטה פתוחה שהייתה אמורה לפתור אותן. השער השני מתמקד בהרחבה באוניברסיטה הפתוחה ובשאלה אם היא אכן מילאה את היעדים שלשמם הוקמה בשנים 1990-1970. השער הראשון בספר מכיל שלושה פרקים. הראשון עוסק בתפיסות אתנו־תרבותיות שרווחו בקרב אנשי אוניברסיטאות דומיננטיים בנוגע לריחוק אתני ממזרחים, ולצידן אציג צעדים אקטיביים שננקטו להרחקת מזרחים מהאוניברסיטאות. אצביע על מנגנונים שהפעילו האוניברסיטאות לקבלה של קבוצות מועדפות, דוגמת בני קיבוצים וקציני צה“ל, שהייתה בהן דומיננטיות אשכנזית, ולדחיית מזרחים, כשנתוני הקבלה לאוניברסיטאות של שלוש הקבוצות הללו זהים. הפרק השני עוסק במדיניות ההתנגדות של המועצה להשכלה גבוהה (מל“ג) לצד ועדת ראשי המוסדות האקדמיים (לימים: ור“ה, ועד ראשי האוניברסיטאות) והממשלה להקמת אוניברסיטה חדשה בפריפריה שהייתה מסייעת לערבים ולמזרחים בפריפריה להשתלב בחברת ההסמכה (credential society) שנוצקה על בסיס תארים אקדמיים בישראל.6 במסגרתו אדון בוועדה מטעם המועצה להשכלה גבוהה בראשות פרופ‘ יהושע יורטנר, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב דאז, שפעלה ב־1971 ובחנה אפשרות להקמת אוניברסיטת הגליל בצפת בחסות אוניברסיטת בר־אילן. ועדת יורטנר סימנה את ראשיתה של תקופה בת יותר מחמישה עשורים של התנגדות תקיפה ועקבית להקמת אוניברסיטאות מחקר חדשות בישראל במועצה הממלכתית שפיקחה על התנהלות הזירה האקדמית.

הפרק השלישי דן בנגישות האקדמית של מזרחים למכינות קדם־אקדמיות במחצית הראשונה של שנות השבעים. הנושא עלה לדיון ציבורי בוועדת החינוך של הכנסת בעקבות הפגנות תלמידי המכינות המזרחים באוניברסיטה העברית בנובמבר 1974, שבהן טענו לאפליה חמורה ולחסימת נגישותם ללימודים אקדמיים.7 תלמידי המכינה המזרחים טענו שהמכינה לא ממלאת את ייעודה ופועלת על פי מדיניות סדורה המשרתת בפועל את האוכלוסייה החזקה, האשכנזית, ודוחקת את המזרחים מהאוניברסיטה. הם הביאו דוגמה של תלמיד מזרחי שסיים את המכינה בציון מסכם של 96 וקבלתו לאוניברסיטה העברית נדחתה. פרופ‘ יצחק דב גילת עמד בראש ועדה מטעם הוועדה לתכנון ותקצוב (הות״ת) שבחנה את נושא המכינות הקדם־אקדמיות בכל האוניברסיטאות. המכינות, שנוהלו על ידי האוניברסיטאות עצמן במימון צה“ל ומשרד החינוך, נועדו להיות מסלול שמסייע לקבוצות חלשות בחברה להתקבל לאוניברסיטאות, ונקבע כי הן יהיו מסלול עיקרי לאוניברסיטה עבור מזרחים, שנקראו “טעוני טיפוח“. על רקע זה, סיכם פרופ‘ גילת את ממצאיו בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בפברואר 1975 כך:

אתם יודעים שהמצב הנוכחי במכינות אינו מניח את הדעת. הקריטריונים לקבלת תלמידים או להגדרת טעוני טיפוח ולבדיקת הכושר הלימודי שלהם אינם כתקנם. היום מוגדרים כ־90% מהלומדים במכינות הקדם־אקדמיות כטעוני טיפוח. למעשה, יש כ־40% או אפילו פחות מזה בני עדות המזרח במכינות. דבר זה כבר מלמד על הדיספרופורציה בין הדברים. [...] אני חושב שחלק מהמשאבים הכספיים המושקעים במכינות הקדם־אקדמיות אינם מגיעים לאלה הזקוקים לכך, או במלים אחרות: לאותם טעוני טיפוח.8

פרופ‘ מיכאל רבין, רקטור האוניברסיטה העברית דאז, הסביר בדיונים בכנסת בנובמבר 1974 שאנשי ציבור הפעילו עליו לחצים לקדם פרוטקציה לרישום תלמידים שאינם טעוני טיפוח/מזרחים במכינה באוניברסיטה. אכנה את אותם סטודנטים “טעוני הפרוטקציה“, והם אלה שדחקו החוצה את המזרחים שעמדו בסף הקבלה למכינה. הרקטור הסביר: “אני מניח שרובם [של “טעוני הפרוטקציה“] היו גם חיילים משוחררים — שהתקבלו למכינה בלחצים אישיים, כולל של חברי כנסת, שרים ואישי ציבור אחרים“.9 עוד לפני כן, דו“ח פנימי שהגיש ביוני 1973 ד“ר פנחס בלומנטל, מנהל המחלקה למכינות קדם־אקדמיות במשרד החינוך, לאלעד פלד, מנכ“ל משרד החינוך והתרבות, קבע שהמכינה הקדם־אקדמית בישראל “אינה מקטינה את הפער בין חלקי היישוב המבוססים ובין האוכלוסייה של טעוני הטיפוח, אלא להיפך מנציחה את הפער ואף מרחיבה אותו“.10

גם פוליטיקאים בכירים ממפלגת השלטון הבינו שנגישות המזרחים לתארים אקדמיים מצויה במשבר חמור. ח“כ אורה נמיר קבעה בינואר 1975 בוועדת החינוך של הכנסת שפרויקט המכינות הקדם־אקדמיות שניהלו האוניברסיטאות במימון משרד החינוך ומשרד הביטחון נכשל כישלון חרוץ: “אני יודעת מה סיכוייו של תלמיד בן עדות המזרח להגיע היום מבית־ספר תיכון לאוניברסיטה. מכל מיני סיבות אין לו סיכויים רבים להגיע לאוניברסיטה. הלוואי והיה מדובר בנהירה של מאות ואלפים למכינות הקדם־אקדמיות. אבל עדיין מדובר בבודדים פה ושם“.11

עוד התברר שהנתונים שמסרו האוניברסיטאות על מזרחים במכינות הקדם־אקדמיות לקו בחוסר דיוק ניכר. על תרבות השקר באוניברסיטאות בסוגיה זו העיד מאיר צדוק, הממונה על התקציבים בות״ת, שטען שבוועדת גילת התגלה כי בכל הנוגע למכינות הקדם־אקדמיות “מה שהמוסדות מדווחים זה דבר אחד, ומה שאנחנו מצאנו זה דבר אחר“. לפי בדיקת התיקים של הרישום למכינות בכל האוניברסיטאות, שיעור המזרחים בוגרי המכינות האקדמיות המתקבלים לאוניברסיטאות נע בין 40% ל־45%, “אם כי ישנם מוסדות שדיווחו על 61%, ולאחר בדיקה התברר שזה לא כך“.12

במצב עניינים זה, הקמת אוניברסיטה פתוחה בישראל — שתהיה נגישה לכל אזרח ללא תנאי קבלה (ובייחוד ללא חובת תעודת בגרות שהייתה תנאי קבלה לאוניברסיטאות) וללא מחויבות להגיע לקמפוס בקביעות, ותאפשר להתקדם ללימודים לתואר אקדמי שמוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה — נתפסה כפתרון רב ערך. ראשית, היה בכך מסלול עוקף לקשיים ולמחסומים למסלול האקדמי שהציבו האוניברסיטאות הרגילות.13 שנית, בשנותיו הראשונות היה אמור המיזם להתנהל במימון מלא של קרן פילנתרופית מטעם משפחת רוטשילד, אשר התחייבה לתמוך במיזם גם בהמשך הדרך. נדמה היה כי בכך פותרת ממשלת ישראל את סוגיית הנגישות למזרחים, לערבים ולתושבי הפריפריה ללא השקעה גדולה מצידהּ, שלא כבריטניה, שבה השקיעה הממשלה בנדיבות רבה במיזם האוניברסיטה הפתוחה.

יגאל אלון, שר החינוך וסגן ראש הממשלה בראשית שנות השבעים, אימץ בחום את רעיון הקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל. אלון היה ידידו של הרולד וילסון,14 שהגה וקידם את הרעיון של נגישות חופשית לתואר אקדמי בבריטניה באמצעות האוניברסיטה הפתוחה וכיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת הלייבור מ־1964 עד 1970.15 לאחר כישלון מפלגת הלייבור בבחירות 1970, עלתה ממשלה מטעם המפלגה השמרנית בראשות אדוארד הית‘. רבים מקרב השמרנים דרשו בתוקף לסגור את האוניברסיטה הפתוחה הן משום שראו בה מיזם המבטא מדיניות סוציאל־דמוקרטית שגויה והן משום שסברו שיש בה השקעה כספית חסרת תכלית.16 שרת החינוך בממשלת הית‘, מרגרט תאצ‘ר, הייתה זו שעמדה בתוקף מול ההתנגדויות במפלגתה וקבעה שהאוניברסיטה הפתוחה תמשיך את פעילותה גם במחיר קיצוץ בתחומים אחרים בתקציב משרד החינוך. לטענת תאצ‘ר, היה בכך משום מימוש מחויבות השמרנים להרחבת ההזדמנויות לשיפור עצמי ולניידות חברתית: “זו הייתה דרך זולה לאפשר גישה רחבה יותר להשכלה גבוהה, ובה בעת לתת לבני אדם ׳הזדמנות שנייה בחיים׳“.17

על רקע הדברים האלה נפתח השער השני בספר. בשער זה ארבעה פרקים העוסקים בתקופה הפורמטיבית של הקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל; אוניברסיטה שהיא סוג ייחודי, יצירתי וחדשני של מכללה, שנולדה בחסות משפחת רוטשילד וקרן יד הנדיב שבניהולהּ, ובמימונן.18 אתחקה על אישים, ועדות, מדיניות אקדמית ומוסדות שיזמו והובילו את רעיון האוניברסיטה הפתוחה ומימשו אותו, ובראשם פרופ‘ שניאור ליפסון ממכון ויצמן למדע, שכיהן כרקטור הראשון והיחיד של האוניברסיטה הפתוחה. אחרי ביטול תפקיד הרקטור באוניברסיטה הפתוחה כיהן פרופ‘ אברהם גינזבורג כנשיאה השני, ובעשור כהונתו, 1987-1977, פיתח מודל לתוכניות הלימודים שעל פיו הקורסים יהיו מקבילים לאלה שמוצעים באוניברסיטאות הרגילות.

לצד התומכים אציג גם שחקנים אקדמיים ופוליטיים שפעלו להצר את צעדיה של האוניברסיטה הפתוחה. בין המתנגדים נמצאו מוסדות אקדמיים מרכזיים שסירבו לשיתוף פעולה עימה — מכון ויצמן למדע; כאלה שחתרו לסגור אותה ולשנות את יעדיה — אוניברסיטת תל אביב; ומוסדות שביקשו למנוע מבוגרי האוניברסיטה הפתוחה להשתלב בלימודים לתואר שני באוניברסיטאות אף שהיו להם הנתונים האקדמיים המתאימים — האוניברסיטה העברית בירושלים.

רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ‘ גדעון שפסקי, הוא שהוביל בשנת 1976 קבלת תקנה להרחקת בוגרי האוניברסיטה הפתוחה מהמוסד שעמד בראשו. שפסקי לא הסתפק בתקנה פנימית ושלח מכתב ברוח זו ליו“ר הות״ת, פרופ‘ נתן רוטנשטרייך, כדי ליידע את כלל האוניברסיטאות בארץ על מדיניות האפליה וההדרה של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה שאימצה האוניברסיטה המרכזית בישראל. בלשונו: “גם כאשר יוכר התואר הראשון של האוניברסיטה הפתוחה על־ידי המועצה להשכלה גבוהה, לא יוכלו בוגרים אלה להמשיך לימודיהם לתואר שני באוניברסיטה העברית, אלא אם כן היו בעלי תעודת בגרות בראשית לימודיהם, או רכשו אותה בעת לימודיהם“.19

בשנים הראשונות לפתיחת האוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, הגיעו אליה מבקרים רבים מרחבי העולם שביקשו לעמוד על טיבה של המערכת האקדמית החדשה ללמידה מרחוק. למבקרים היו שאלות רבות, אולם השאלה העיקרית הייתה: מה שיעור הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה שהצליחו לסיים עם תואר אקדמי?20 סטודנט בשיטה זו יכול לכאורה להמשיך את לימודיו ללא מגבלה של זמן, אולם בבריטניה קבעו חוקרים כי הערכה ריאלית של סיום התואר היא שמונה שנות לימוד ולפי פרק זמן זה אפשר להעריך את יעילות הנגישות. פעילות האוניברסיטה הפתוחה בבריטניה מלמדת שהמחזור הראשון — 19,581 סטודנטים — החל את לימודיו בשנת 1971, ושיעור הסטודנטים שהצליחו לסיים את התואר ראשון בשנת 1978 מקרב הסטודנטים של המחזור הראשון עמד על 54.3%, שהם 10,632 בוגרים.21

החוקרים הבריטים העמידו שאלה נוספת במוקד הדיון: האם האוניברסיטה הפתוחה סיפקה הזדמנויות לאותם סטודנטים שבראשית דרכם האקדמית לא עמדו בתנאים לרישום לקורס אקדמי באוניברסיטה רגילה? האם האוניברסיטה הפתוחה הצליחה למלא את ייעודהּ ואכן פתחה את שעריה בפני קבוצות אוכלוסייה חדשות של סטודנטים שלא יכלו ללמוד באוניברסיטאות הרגילות? החוקרים מציינים כי בבריטניה נמצא שארבעה מכל עשרה בוגרים של האוניברסיטה הפתוחה לא היו מתקבלים לאוניברסיטה רגילה, כלומר, כ־4,250 סטודנטים.22

בישראל נבחן מספר הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה כמו בבריטניה, כלומר אחרי שמונה ותשע שנות לימוד. נמצא שבמחזור הראשון למדו 2,267 סטודנטים,23 ומספר מקבלי תואר ראשון עמד בשנת 1984-1983 על 41 סטודנטים. המשמעות היא שבישראל עמד אחוז הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה על 1.8% בלבד ובבריטניה על 54.3%. כלומר, בבריטניה היה אחוז הבוגרים פי שלושים ביחס לישראל.

גם בשנים שלאחר מכן עולה כי מספר התלמידים המסיימים את האוניברסיטה הפתוחה בישראל הוא דל עד אפסי. במחזור השלישי, בשנת 1979-1978, למדו 8,259 סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה בישראל, ונמצאכי בשנים 1985-1984 עמד מספר הבוגרים על 81 סטודנטים ובשנת 1987-1986 — על 227 סטודנטים. עוד ממצא בולט בישראל היה נשירה עצומה של הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה מלימודיהם.

נרשמים למסלול האקדמי של האוניברסיטה הפתוחה לפי שנת לימודים, 1995-1981 24

נתון נוסף המעיד על ההתקדמות לקראת תואר אקדמי באוניברסיטה הפתוחה בישראל היה שיעור המעבר של הסטודנטים משנה ראשונה לשנייה. בימיה הראשונים של האוניברסיטה הפתוחה, בשנת 1979-1978, עמד שיעור זה על 1.84%.

תלמידים בקורסים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, לפי תחום הלימוד, המין ולפי שנת הלימוד — נתונים לשנת תשל“ט (1979/1978)25

לנוכח התוצאות הדלות האלה, אבחן את הנגישות לתואר של האוניברסיטה הפתוחה בישראל במחזור הסטודנטים שהחל את לימודיו בשנת 1983-1982, כלומר “נקודת האפס“ תהיה שבע שנים לאחר שהאוניברסיטה הפתוחה פתחה את שעריה ללימודים אקדמיים, וייבדקו הנתונים שמונה שנים לאחר מכן. פרק הזמן הזה כפול מפרק הזמן שנבדק במחקר בבריטניה.

בשנת 1983-1982 עמד מספר הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה בישראל על 13,836. מספר הבוגרים של האוניברסיטה הפתוחה עם תואר ראשון בשנת 1991-1990, שמונה שנים לאחר מכן, עמד על 304 בוגרים, שמשמעותו 2.2% בוגרים.

מקבלי תואר ראשון מהאוניברסיטה הפתוחה, לפי מין ותחום לימוד, 1995-1983 26

אם נבחן את השפעת האוניברסיטה הפתוחה בשנת 1991-1990, השנה שבה התחילה בישראל התקופה שאני מכנה “התיעול למכללות“, נמצא שבשנה זו עמד מספר בוגרי תואר ראשון באוניברסיטאות בישראל על 9,995 בוגרים. יוצא אפוא שהתרומה לנתון זה של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה, שנוסדה כדי לאפשר נגישות משמעותית לקבוצות חדשות לתארים אקדמיים, עמדה לאחר 15 שנות פעילות על 3%. מספר בוגרים נמוך ושולי מעין זה מעיד על כישלון בקנה מידה בין־לאומי של האוניברסיטה הפתוחה בישראל.

מקבלי תארים מכלל האוניברסיטאות בישראל, לפי תואר, 1994-1979 27

לנוכח נתונים אלה, כאשר בבריטניה שיעור הבוגרים הוא 54.3% אחרי שמונה שנים לעומת 2.2% בישראל לאחר 15 שנה, אפשר לקבוע שהאוניברסיטה הפתוחה בישראל לא יצרה מסגרת לימודים לניעות אקדמית. בישראל, לעומת בריטניה, נמצא שיד המתנגדים לאוניברסיטה הפתוחה בתקופתהּ הפורמטיבית הייתה על העליונה. מטרת שער זה היא לתאר כיצד אוניברסיטה ייחודית זו, שהוגדרה בראשית דרכהּ “אחד הניסיונות הנועזים והמעניינים ביותר בתחום החינוך שנעשו בארץ“,28 הייתה לנתיב החסוּם לנגישות לתארים אקדמיים.

הזירה האקדמית ומאפייניה

תקופת המחקר בספר זה מצויה בתווך בין שתי תקופות של התפתחות מוסדית מהירה במדיניות הנגישות להשכלה גבוהה בישראל: (א) 1970-1948: ייסוד ארבע אוניברסיטאות; (ב) 1990-1970: חסימה והדרה (היא תקופת המחקר); (ג) 1990 עד ימינו: התיעול למכללות.29

התקופה הראשונה, ייסוד דגם אוניברסיטאות המחקר והתפשטותו בין 1948 ל־1970, אופיינה בהקמת ארבע אוניברסיטאות מחקר חדשות בשנות החמישים והשישים: אוניברסיטת בר־אילן (1955),30 אוניברסיטת תל אביב (1956),31 אוניברסיטת חיפה (1963) ואוניברסיטת הנגב שהייתה לאוניברסיטת בן־גוריון בנגב (1969). אוניברסיטאות אלה הצטרפו לשלושה מוסדות להשכלה גבוהה שפעלו כבר מתקופת טרום־העצמאות: הטכניון בחיפה (1913, 1924),32 האוניברסיטה העברית בירושלים (1925)33 ומכון דניאל זיו שהוקם ברחובות בשנת 1934 ובשנת 1949 היה למכון ויצמן למדע.34

ארבע האוניברסיטאות החדשות נועדו להיות אוניברסיטאות ייעודיות, כלומר מלכתחילה הן נועדו לענות על צרכים ייחודיים של קבוצות אוכלוסייה מסוימות או של הפריפריה, אולם לא להיות מקור תחרות שעלול לערער את המעמד ההגמוני של האוניברסיטה העברית.35 ההבדל בין אוניברסיטאות אליטיסטיות לייעודיות, מעבר ליוקרה, בא לידי ביטוי בחלוקת תקציבים בלתי שוויונית המתמקדת במחקר ומקנה יתרון לאוניברסיטאות האליטיסטיות. ריבוד אוניברסיטאות זה מייצג הבחנה ברורה בין אוניברסיטאות אליטיסטיות לאחרות גם מבחינת החתירה למצוינות אקדמית וגם מבחינת הרכבם החברתי של הסטודנטים. עוד נמצא שבאוניברסיטאות הייעודיות יש שיעור נמוך יחסית של תלמידי דוקטורט. אך שלא כריבוד דומה בארצות הברית ובבריטניה, הריבוד בישראל לא נבע מתחרות טבעית בין אוניברסיטאות פרטיות וּותיקות לאוניברסיטאות ציבוריות חדשות, אלא הוא תוצר ישיר של מדיניות ממלכתית של המל״ג והות״ת בנוגע להשכלה הגבוהה.36

בתקופת הייסוד של האוניברסיטאות החדשות, הייעודיות, במוקד הדיון הפוליטי, הציבורי והאקדמי שהתקיים במועצה להשכלה גבוהה ובאוניברסיטה העברית עמדה הקמתה ואופי התפתחותה העצמאי של אוניברסיטת תל אביב.37 נציגי האוניברסיטה העברית התנגדו נמרצות לפעילותה של אוניברסיטת תל אביב כמוסד מחקר עצמאי שיקים מחלקות מחקר במדעי הרוח, מדעי הטבע, רפואה ומשפט, והם השקיעו מאמצים ניכרים למנוע את עצם הקמתה. אפשרות אחרת שעלתה בדיוני האוניברסיטה העברית הייתה קיומה של פעילות אקדמית בתל אביב כמכללה נטולת יכולת מחקרית. משמעות הדבר הייתה שהתפתחותה האקדמית של זו תוגבל בחוסר היכולת של תלמידיה לכתוב עבודה סמינריונית ראויה, שכן בספרייתה יהיו, כלשונו של הוגה הרעיון ההיסטוריון פרופ‘ יהושע פראוור מהאוניברסיטה העברית, אך ורק “ספרי יסוד“, והמשמעות היא שכל עבודה סמינריונית רצינית תדרוש מהסטודנט בתל אביב לעלות לספריות בירושלים.38 עוד אפשרות שהועלתה לדיון, ואותה האוניברסיטה העברית יישמה בפועל לצמצום השפעתה של אוניברסיטת תל אביב, הייתה לשמור על המוסד האקדמי בתל אביב כשלוחה שלה, וכך לנהל הלכה למעשה אוניברסיטת חסות בצל אוניברסיטת האם, דוגמת אוניברסיטת חיפה.39

האוניברסיטה העברית פעלה במגוון רחב של אסטרטגיות פעולה בשנות החמישים והמחצית הראשונה של שנות השישים שנועדו לשלול מאוניברסיטת תל אביב את המעמד של מוסד מחקרי ראוי שאפיין את שלושת המוסדות האקדמיים האליטיסטיים הוותיקים וליצור אותה בדמות שלוש האוניברסיטאות הייעודיות החדשות שקמו אחרי הקמת המדינה.40 התמיכה החד־משמעית והתקיפה של מפלגת השלטון דאז, מפא“י, בהקמת אוניברסיטה בתל אביב כאוניברסיטה בעלת אוטונומיה מוסדית המתוקצבת בנדיבות בכספי הממשלה ומופרדת מפעילותה של האוניברסיטה העברית, היא שבלמה מעט את שאיפת האוניברסיטה העברית לגיבוש דגם של אוניברסיטה מונופוליסטית אחת המפקחת על כלל הזירה האקדמית בארץ ומנהלת אותה.41 מצב העניינים שנכפה על האוניברסיטה העברית בזירת תל אביב לא מנע ממנה להפוך למוסד האקדמי הדומיננטי בישראל. ארבע האוניברסיטאות החדשות היו חייבות לצורכי הישרדותן לחקות, להעתיק ולהטמיע את דפוסי ההתנהלות של האוניברסיטה העברית כדי שתוכלנה לקבל לגיטימציה ממלכתית מהמל״ג מאחר שלאוניברסיטה העברית הייתה השפעה מכרעת בה.42

המוסדות האקדמיים הוותיקים האחרים — מכון ויצמן למדע והטכניון — לא נתפסו כאיום על האוניברסיטה העברית מאחר ולא התחרו מולה באופן ישיר. מכון ויצמן למדע התמחה במחקר בתחומי מדעי הטבע בלבד, ומעבדותיו התמקדו אך ורק בהכשרת דוקטורנטים בהיקף מצומצם, על פי החזון של ד“ר חיים ויצמן ופרופ‘ דוד ארנסט ברגמן.43 בראשית פעילותו של מכון ויצמן בעשור הראשון למדינה ערכו הדוקטורנטים שלו את מחקריהם במכון אך קיבלו את הסמכתם מהאוניברסיטה העברית. בשל מספרם הקטן של הסטודנטים שהוכשרו למחקר במכון ויצמן, לא היה שכר לימוד (גם כיום אין), כל הסטודנטים לומדים רק לתארים גבוהים וכולם זוכים במלגות.44 הטכניון בחיפה התמחה בעיקר בהכשרת מהנדסים במגוון תחומים, ובאוניברסיטה העברית לא פעלה כלל פקולטה להנדסה.45 שאר הזירה האקדמית כללה את האוניברסיטאות החדשות האחרות שתועלו מראשית ייסודן לפעול כאוניברסיטאות ייעודיות לצורכי אוכלוסיות מסוימות כאוניברסיטת בר־אילן, שאותה ראו באוניברסיטה העברית כ“קולג‘ מעין עדתי“;46 או להקלת הנגישות של תושבי פריפריה לתארים אקדמיים, כאוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת באר שבע.

התקופה השלישית של התיעול למכללות החלה ב־1990 והיא נמשכת עד ימינו. היא החלה על רקע המונופול של האוניברסיטאות על הסמכה לתארים אקדמיים, והיא מאופיינת בהקמת מכללות רבות מסוגים שונים שאמורות לתפקד כרובד שני של מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ.47 בין סוגי המכללות שהוקמו בתקופה זו נמצא את המכללות האזוריות,48 שפעלו כשלוחות בחסות האוניברסיטאות ובעקבות חוק המכללות נעשו עצמאיות והתמקדו בלימודים לתואר בוגר אוניברסיטה במדעי החברה והרוח, ללא הזדמנויות משמעותיות למחקר מדעי לסגל ההוראה שלהן; המכללות הפרטיות ששכר הלימוד בהן היה גבוה במידה ניכרת מהנהוג במכללות ובאוניברסיטאות; מכללות המתמחות בתחומי מקצוע מוגדרים כמו מכללות טכנולוגיות שהעניקו תואר B.Tech. ובתי ספר לעיצוב, ריקוד ומוזיקה; ומכללות חינוך49 שהתמקדו בהכשרת עובדי הוראה והעניקו תואר בוגר בחינוך (B.Ed.). בשנות התשעים פעלו גם מכללות שהעניקו תארים מאוניברסיטאות מחוץ לארץ שפעלו בארץ, השלוחות. תעודות ההסמכה של השלוחות הוכרו כתגמול פנסיה ונועדו לקידום מקצועי במגזר הציבורי, וכך הן אפשרו הזדמנות חדשה לרכוש תארים אקדמיים מחוץ למסגרת האקדמית המסורתית של האוניברסיטאות.50 הקשר ההדוק של מכללות החוץ עם המגזר הציבורי הניע את היזמים שייצגו את מכללות החוץ להתאים את תוכניות הלימודים שלהן, ולהקל את הדרישות האקדמיות בהשוואה לאוניברסיטאות הישראליות.51

המכללות בתקופה השלישית נבדלות זו מזו במעמדן הרשמי, במגוון תוכניות הלימוד שלהן, במחקר שהן מציעות ובתקצוב שהן מקבלות מהמדינה. תהליך התיעול למכללות הועצם על ידי התיקון לחוק ההשכלה הגבוהה מ־1994, הקרוי “חוק המכללות“, שהתיר למכללות להעניק תואר בוגר אוניברסיטה (B.A.) והביא לתנופה של התרחבות בהשכלה הגבוהה.52 אולם למרות ההכרה שהמכללות הללו זוכות לה מהמל״ג, תקציביהן המוגבלים הספיקו רק לצורכי הוראה ולא אפשרו להן לעסוק במחקר מדעי משמעותי. הגידול במספר המכללות החליש את המונופול של האוניברסיטאות הוותיקות והייעודיות על ההכשרה לתואר ראשון ולתואר שני במקצועות ה“רכים“, ובכללם משפטים, כלכלה ומנהל עסקים, לצד מדעי הרוח, החברה וחינוך. אחד הממצאים הבולטים על תקופת צמיחת המכללות היה שחוק המכללות לא רק נתן מענה לביקוש להשכלה גבוהה בעקבות הגידול במספר בוגרי 12 שנות לימוד, אלא שהוא יצר היצע של מקומות לימוד מעל ומעבר לביקוש זה ואפשר גידול בשיעורי הלמידה בקרב קבוצות חדשות שקודם לכן לא העלו בדעתן ללמוד במוסד אקדמי.53

מומי דהן טוען במחקריו כי רק מאמצע שנות התשעים, בתקופת התיעול למכללות, שבה עוצבה מחדש המערכת האקדמית והחלה להתבסס על מכללות מסוגים שונים, החלו שינויים כלכליים רבי ערך ששיפרו את מעמדם של המזרחים. ממצאיו מצביעים על מגמה כמעט רצופה מאז אמצע שנות התשעים של צמצום פער ההכנסות בין משקי בית משתי קבוצות המוצא, אשכנזי לעומת מזרחי. בשנת 2011 עמד פער ההכנסה נטו על 27%, לעומת כ־40% באמצע שנות התשעים. דהן סובר שאת הגידול באי השוויון בין משכילים ללא־משכילים יש לתלות בהמראה הכלכלית של המזרחים. עלייה זו בתשואה להשכלה גבוהה עודדה את בעלי ההשכלה הנמוכה, המזרחים, להגדיל את ההשקעה בהשכלה. השערה זו מתיישבת עם התרחבות רמת ההשכלה של המזרחים, שהייתה מהירה מזו של ילידי ישראל שמוצאם אשכנזי. נראה אפוא כי תקופת התיעול למכללות עצרה את התרחבותם של הפערים הכלכליים בין שתי הקבוצות ואפילו הקטינה אותם בשליש.54

התקופה השנייה, תקופת החסימה וההדרה, שבה מתמקד ספר זה, נתפסת כתקופה רגועה בכל הנוגע להקמת מסגרות אקדמיות חדשות. נמצא שלצד הקמת האוניברסיטה הפתוחה, בשנת 1970 הקימה קרן ברל כצנלסון את מכללת בית ברל בתור חברת בת שלה וזרוע אקדמית של מפלגת העבודה, שנתפסה בחזונו של יגאל אלון, שר החינוך דאז, כ“אוניברסיטה לקיבוצים“.55

אטען שתקופת מעבר זו חשובה, ואפילו קריטית, להבנת מדיניות הנגישות לתואר אקדמי בישראל, שכן התחוללה בה תפנית יסודית ממדיניות של עידוד ופיתוח של מוסדות ומסלולים אקדמיים חדשים למדיניות נוקשה של הסתגרות וחסימת הנגישות לתארים אקדמיים בידי הממסד האוניברסיטאי בהנהגת המל״ג. מדיניות הסתגרות זו הולידה את “הדור האבוד“ של המזרחים באקדמיה בישראל.

ביטוי לגישת ההסתגרות והחסימה וליצירתו של “הדור האבוד“ של המזרחים אפשר למצוא בדבריו של פרופ‘ אוריאל רייכמן, שכיהן כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וייסד את המרכז הבינתחומי בהרצליה שהחל את פעילותו בשנת 1994 וממנו צמחה אוניברסיטת רייכמן, שב־2018 קיבלה הכרה מהמל״ג. רייכמן הסביר את תפיסתו בנוגע לנגישות בזירה האקדמית:

התופעה הכי קשה שנוצרה בישראל היא שנמנעה מוביליות חברתית מקבוצה גדולה מאוד של אנשים. האקדמיה היתה סגורה בפני רוב הציבור. הגענו למצב שיש שלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה היתה אלה שנכנסו לאקדמיה, שהיו ממעגלים חברתיים מסוימים ולמדו בבתי הספר הטובים יותר.

— אתה מתכוון לאשכנזים ומבוססים?

אני חושב שזה די נכון, וככל שאתה הולך יותר אחורה זה אופייני יותר ויותר. הקבוצה השנייה היתה של אנשים עם כסף או קשרים שהצליחו לצאת ללימודים בחו“ל. והקבוצה השלישית, הכי גדולה, לא היתה יכולה לקבל השכלה גבוהה כי פשוט מנעו אותה ממנה.56

הספר הנוכחי מבקש להתחקות על התהליכים המוסדיים שאפשרו מצב שהתואר האקדמי היה שמור למתי מעט, ולהראות כי לא במפתיע היה ייצוג חסר לבני השכבות המוחלשות ולצעירים מהפריפריה. מכאן ראוי להבין את דבריו של פרופ‘ אמנון רובינשטיין,57 מדמויות המפתח בעיצוב מחקר המשפט בישראל ודמות פוליטית חשובה במשרד החינוך, שביקש לצמצם את טווח השליטה והפיקוח של המל״ג והוביל את חוק המכללות ב־1994:

במשך 30 שנה היה פה קרטל של האוניברסיטאות שגרם נזק אדיר לחברה הישראלית, שאי אפשר לתאר אותו בכלל. קבוצה של פרופסורים קבעה את גורל החברה הישראלית, והכלכלה כולה [...] יש דו“ח של בנק ישראל שמראה כי הגידול במספר הסטודנטים אחראי לעלייה בהשתתפות בשוק העבודה וכתוצאה מכך לגידול בתוצר [...] היו אנשים שלא התקבלו ללימודים בישראל, אבל כן התקבלו לאוניברסיטאות יוקרתיות בחו“ל. למשל הסטודנטים למשפטים — מי שהיה לו כסף נסע לבריטניה ומי שלא — נשאר בארץ והתמרמר, בלי שהיתה לכך סיבה אובייקטיבית. האוניברסיטאות קבעו רף קבלה גבוה בלי להתחשב בשום גורם, גם לא גורם אקדמי. העובדה שהאוניברסיטאות קובעות את רף הכניסה יוצרת מצב איום לחברה הישראלית. אין ספק ששיעור הסטודנטים המזרחים היה נמוך מאוד בגלל זה.58

תקופת המחקר של ספר זה, שנות השבעים והשמונים, ניכרת במדיניות של חתירה של העילית האקדמית לקיבוע “שסעים חופפים“ בין עדה, מעמד והשכלה גבוהה. עמדה אקדמית, תרבותית ופוליטית זו של הדרה וחסימה הובילה בשנות התשעים למעבר חד של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ממערכת הומוגנית למערכת הטרוגנית בעלת מגוון רחב של מוסדות לחינוך גבוה; ממערכת שהתקיים בה מסלול מוגדר לקבלת תואר אקדמי מוכר למערכת מפוצלת בעלת מסלולים שונים המעניקים תארים מטיפוסים שונים; ממערכת מפוקחת ובעלת צביון ציבורי בעיקרה למערכת שמחולקת למסלולי לימודים גבוהים בעלי אופי ציבורי ולמסלולים פרטיים נוספים. ב־1998 כבר מנתה מערכת ההשכלה הגבוהה כ־84 מוסדות המעניקים תארים אקדמיים, מתוכם 49 מוסדות ישראליים שבהם למדו 180,551 סטודנטים ועוד 35 מוסדות הפועלים כנציגויות של מוסדות להשכלה גבוהה מחוץ לישראל אשר קיבלו רישיון לפעול בארץ, שאין נתונים רשמיים על מספרם ומאפייניהם של הלומדים בהם.59

אקדמיה, פוליטיקה ויחסי עדות

כאמור, ספר זה עוסק במנגנוני החסימה האקדמיים שנועדו למנוע ממזרחים להשתלב במוקדי ניהול, שליטה ופיקוח במקצועות מובילים ויוקרתיים. הגבלת הנגישות מתקשרת לתפיסות פוליטיות ותרבותיות רחבות הרווחות בחברה בישראל. מצד אחד, צמיחת הנגישות האקדמית לאשכנזים מצביעה על דינמיות ועל טיפוח המכוון לפיתוח מואץ של קבוצות ספציפיות, ומן הצד האחר, היא מצביעה על חסימה, התאבנות ותיעול מטה של יכולותיהן והישגיהן של קבוצות אחרות, המזרחים.60 אחת התוצאות של החסימה הייתה תחושת הניכור כלפי האליטה שהובילה לתחושות קשות ולטענות שהיא אינה מאפשרת לקבוצות גדולות בחברה הישראלית להתפתח באופן עצמאי ולחדור למסגרות המרכזיות של החברה. תחושת הניכור הזו הייתה רכיב חשוב בבקיעים שהובילו לעיצוב מחדש של התהליך הפוליטי, כלומר למהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה את מפלגת הליכוד לשלטון והוביל לסיום תפקידה ההגמוני ארוך השנים של תנועת העבודה.

טענות אלה אינן מבוססות על ניתוח בדיעבד, אלא נשענות גם על דברים שאמרו נציגי ציבור מתנועת העבודה שהתריעו בשער באותה התקופה. כך אמר מרדכי בן־פורת ממפלגת המערך בדיון במצב מוסדות ההשכלה הגבוהה בכנסת בינואר 1971:

אני רוצה לסיים ולציין את המחקר המאלף שערכו ד“ר רינה שפירא ומנשה חדד מהחוג לסוציולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב, שבו הבליטו את הפער העצום הקיים בין הקבוצות האתניות המיוצגות במוסדות להשכלה גבוהה בארץ. הם מציינים: “נמצאו הבדלים ניכרים מאוד במידת הייצוג בין שלוש הקבוצות האתניות היהודיות העיקריות — שיעור הסטודנטים בגיל 34-20. מספר הסטודנטים בני 34-20 ל־10 אלפים תושבים בגילאים אלה מגיע ל־820, השיעור המקביל אצל ילידי אמריקה ואירופה הוא 709 ואילו אצל ילידי אסיה ואפריקה מגיע שיעור הסטודנטים ל־106 בלבד“. שאלו החוקרים עצמם אם פער זה ייעלם או יצטמצם בדור השני. היתה תשובה על פי הממצאים, ש“שיעור הסטודנטים בקרב ילידי הארץ דור שני קטן משיעור הסטודנטים אצל ילידי הארץ דור ראשון“. המצב הולך ומחמיר. מחקר זה ושכמותו מציב בפנינו תמרור אדום לגבי השתלבותם של יוצאי אסיה ואפריקה בעילית הישראלית, במערכות הביטחון, בהוראה במכוני המחקר ובגורמי ההשפעה על המשק הישראלי והחברות הכלכליות [...] כל דיבור על שוויון, מיזוג גלויות, השתלבות ללא מתן הכלים הדרושים לאספקת התנאים השווים, הרי הם דיבורי סרק מריחים בצביעות שבוודאי נשלם עבורם.61

אם כן, עולות השאלות: מה היו הרעיונות ועקרונות הפעולה שהדריכו את דרכה של העילית האקדמית־אוניברסיטאית? מה היה המצע התרבותי־מעמדי שלפיו פעלה? כיצד נציגיה הסבירו לעצמם ולאחרים את סוגיות הנגישות האקדמית שעליהן היו מופקדים מטעם המדינה כך שמצאו אוזן קשבת ותמיכה פוליטית למדיניותם הסלקטיבית?

לצד שאלות אלה נמצא כי הסוציולוגים שמואל נח אייזנשטדט, דן הורוביץ ומשה ליסק הציבו במוקד מחקריהם את אחת משאלות המפתח להבנת התפתחות החברה בישראל: כיצד הגיעה לכלל מיצוי התוכנית הפוליטית, הכלכלית והתרבותית ההגמונית שנישאה על ידי תנועת העבודה בעשורים הראשונים של החברה הישראלית?62

הורוביץ וליסק דנו בסוגיה זו בעיקר בספרם מצוקות באוטופיה (1991) ובו הם תלו את מיצוי הפרוגרמה של תנועת העבודה בקבוצות החלשות, המזרחים שעלו לישראל לאחר הקמתה. הם הדגימו את תהליכי שחיקת האוטופיה הציונית ואת התנהלות החברה באותה העת בעומס יתר, בין היתר, בעלייה רחבת ההיקף של יהודים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. עלייה זו השפיעה על דפוסי התארגנות המערכת הפוליטית, ובעיקר על מפא“י, שהייתה המפלגה ההגמונית ולא היה אפשר להקים קואליציה בישראל בלעדיה עד מהפך 1977. הורוביץ וליסק תולים את השינוי בחוסר היכולת של המזרחים להפנים ולאמץ את עקרונות האוטופיה החברתית־תרבותית שהובילו הקבוצות היהודיות ממזרח אירופה ומרכזה, האשכנזים, שפעלו להקמת המדינה וניהלו אותה בעשוריה הראשונים לאור החזון המארגן של תנועת העבודה. ביטוי לניכור המובנה בתפיסה זו אפשר למצוא בדבריו של שמואל דיין, אביו של משה דיין, תושב המושב נהלל וחבר כנסת מטעם מפא“י: “הם לא עברו את המהפכה הציונית“. הדחף להתפתחות התנועה הציונית באירופה נולד מהניסיון ההיסטורי הספציפי של הקבוצות היהודיות שפעלו בה, ואילו יהודי אסיה־אפריקה הגיעו ממסורות תרבותיות ופוליטיות שונות לחלוטין. לטענת הורוביץ וליסק, לצורך גיוס העולים מאסיה ואפריקה נאלצו המפלגות לאמץ עקרונות הזרים למורשתן האידאולוגית. עוד הן נאלצו להוביל להתעצמות המנגנון המפלגתי שהורכב מקאדרים של עסקנים בשכר שעיקר עיסוקם במניפולציות של עוצמה פוליטית במישור המקומי. על בסיס זה הם קבעו בספרם החשוב מישוב למדינה כי העולים המזרחים הובילו להחלשת הצד האידאולוגי בזירה הפוליטית:

אם לא על תכניה של האידיאולוגיה המוצהרת, הרי לפחות על מקומהּ של האידיאולוגיה בשיקוליה ובהכרעותיה של האליטה הפוליטית הדומיננטית. לפיכך, מוצדק למנות את השפעת העלייה ההמונית בין הגורמים העיקריים שהביאו לירידת משקלם של הרכיבים האופרטיביים שלה. תמורה זו לוותה בנטייה להחלשת הזיקה לאידיאולוגיה בקרב האליטות של המפלגות, אם כי תופעה זו לא חלה בכל המפלגות באותה עוצמה. מכל מקום, מפלגות שהוסיפו להדגיש את הדפוסים האידיאולוגיים שהיו מקובלים עליהן בעבר, כדוגמת מפ“ם, נחלשו בשל קשיים בגיוס תמיכה בקרב העולים.63

ליסק הוסיף וחיזק גישה זו בספרו העלייה הגדולה בשנות החמישים וקבע שתהליך האיחוד והשילוב בין אשכנזים למזרחים ליצירת סולידריות חברתית עוצמתית נכשל מאחר שלא היה אלא משאת נפש שנזנחה עד מהרה לנוכח ההכרה בחוסר האפשרות ליישמהּ:

הוראתו הפשטנית של המושג [כור ההיתוך] היא התנתקות מכל האלמנטים הייחודיים של מסורות עדתיות ויצירת מערכת תרבותית, שאמנם יש בה מרכיבים תרבותיים מגוונים, אבל ביסודה היא נשלטת על־ידי מרכיב דומיננטי אחד, התרבות האשכנזית המערב־אירופית, תהיה הגדרתה אשר תהיה. בשלבי הקליטה הראשונים נקטו המוסדות הקולטים סדרה של צעדים ברוח עקרון כור ההיתוך בהוראתו הפשטנית ביותר. אלא שהמציאות, הן ביישוב הקולט והן בקרב העולים, הייתה סבוכה מדי וסיכלה זאת. בתוך זמן קצר למדי ניכרו שינויים מרחיקי לכת בהשקפות ההנהגה, אנשי הציבור ודעת־הקהל בכל הנוגע לערכו של עקרון כור ההיתוך [...].64

הורוביץ וליסק ביטאו את היסוד התרבותי הפסימי־טרגי בכישלון של המערכת הפוליטית שקלטה את העלייה הגדולה בשנות החמישים לנתק את המזרחים מהמסורות העדתיות שבאו איתן ולהוביל אותם למערכת פוליטית אשכנזית, מערב אירופית. את תוצאות הכישלון של רעיון השילוב הבין־עדתי הביע הורוביץ בתלונתו על שחיקת האוטופיה הציונית בשל ההמונים שהגיעו מארצות אסיה ואפריקה, והיו ״הגורם ששמט את הקרקע מתחת לרגליהם של מי שביקשו לבנות את ישראל כחברה ׳עברית׳, ׳עובדת׳ ו׳חלוצית׳, שתצמיח את טיפוס ׳האדם הישראלי החדש׳ — פרודוקטיבי, שוחר צדק חברתי ומשוחרר ממוסרותיהן של מסורות גלותיות״.65 לדעתם של הורוביץ וליסק, הכישלון הפוליטי־תרבותי של תנועת העבודה הסוציאל־דמוקרטית נעוץ בהתרופפות החיבור המשותף בין שתי הקבוצות, אשכנזים ומזרחים. הם הניחו כי הכישלון נבע מחוסר היכולת של המזרחים להשתנות או מחוסר היכולת של הקבוצות הקולטות, האשכנזים, לשנות אותם, שהוביל לתופעה שאכנה תוגת הציונות.

תוגת הציונות נכחה בזירה הפוליטית־תרבותית עוד קודם להורוביץ וליסק, בדבריו של פרופ‘ מרטין בובר בפני דוד בן־גוריון בפגישה עם סופרי הארץ בשנת 1949. בובר דרש בתוקף מראש הממשלה שלא יעלה את בני העדה היהודית ממרוקו לישראל — אף שבאותה העת התפרסמו בעיתונות ידיעות שאלה מצויים בסכנת חיים66 — שכן העולים ממרוקו מרתיעים גל הגירה של צעירים מארצות הברית המתדפק על שערי הארץ. מפתיע שבובר, האינטלקטואל רב ההשפעה שבמסגרת תנועת ״איחוד״ (יוצאת חלציה של ״ברית שלום״) קרא לשיתוף פעולה יהודי־ערבי הדוק, נתקף אימה גדולה לנוכח האפשרות לשיתוף פעולה אשכנזי־מזרחי. וכך אמר בובר: “צפויות לנו סכנות איומות, מבחינת הקשר הלקוי שבין חבורה לחבורה, ועוד יותר מבחינת הקשר הלקוי שבין איזו מן הקבוצות החדשות לבין העם המתהווה. יש אמנם מסורות מסורות, ובצדק אמר דינָבורג [פרופ‘ בן־ציון דינור, היסטוריון, חבר מפא“י, חבר כנסת מטעמה ושנתיים לאחר מכן שר החינוך] שיש מסורת מיוחדת למרוקנים וכו‘, אך מסורת משותפת חיה אין (פרופ‘ ב.צ. דינבורג [בקריאת ביניים]: מצומצמת). אני מחפש, אך איני רואה אותה. איני רואה אלא שברי לוחות“.67 בובר הניח את המושג ״שברי לוחות״ בהקשר העדתי עוד בטרם התהווה כלל ועיקר, שכן דבריו נאמרו ב־1949, והם מבטאים את הבסיס לתפיסה כי יהדות צפון אפריקה הופכת לעול על כתפי האשכנזים ולמשבר קבוע שאינו ניתן לאיחוי בין שתי הקבוצות, ומכאן גם הקו המחבר לתוגת הציונות.

לעומת הרכיב הפסימי אצל הורוביץ וליסק ובובר, נמצא כי אייזנשטדט אינו מסביר את מיצוי המדיניות ההגמונית שהובילה תנועת העבודה בשחיקת האוטופיה, אלא דווקא בהצלחה הכבירה של תנועת העבודה בהתמודדויות המורכבות מול האיום הביטחוני והצורך בקליטה מסיבית של עולים. לישראל של שנות החמישים הגיעו המוני עולים מאירופה, ניצולי שואה, ויהודי ארצות אסיה ואפריקה, ואלו שילשו את האוכלוסייה ושינו את הרכבה הדמוגרפי בפרק זמן קצר. מסקנתו הייתה כי “לכאורה נראה שהמדינה הצליחה במשימה זו מעל המשוער. לעתים רחוקות עלה בידיה של חברה כלשהי לקלוט זרמי מהגרים כה רבים בזמן כה קצר ובד בבד לבסס משק מודרני למדי, המתפתח תוך שמירה על המסגרת המדינית הדמוקרטית והחוקתית“.68 במקום הבלטת ההיבטים הפסימיים של כישלון החזון הציוני שלא מומש על ידי תנועת העבודה וזרמים רעיוניים־פוליטיים אחרים, הציב אייזנשטדט את ההצלחה הגדולה של החברה בישראל בהתמודדות מול אתגרים ניכרים. אולם הוא טוען שביסוד ההצלחה החברתית־פוליטית חסרת התקדים ניצבים בקיעים וסתירות פנימיות המובילים למיצוי, ובלשונו: “להצלחה זו מחיר גבוה שעיקרו החלשת ההיבט היצירתי החדשני שלה [...] זו היא שהתרחשה אצלנו“.69

בהנהגת תנועת העבודה נוצקה בישראל, לדעת אייזנשטדט, תרבות שהוא כינה שמרנות דינמית. אחת התוצאות הבולטות של מגמה זו הייתה שהקבוצות הוותיקות והמובילות בחברה הפכו מקבוצות חדשניות ומהפכניות לקבוצות עילית שמרניות, קבוצות אינטרס ממוסדות, שהחזיקו בידן כוח רב בהשוואה לקבוצות החסות החדשות — המזרחים והערבים. אחד התהליכים שנוצרו עקב כך היה התרחבותו ההדרגתית של השסע החברתי והכלכלי בין קבוצות העילית האשכנזיות שעסקו בשריון ובביצור של מעמדן ובין העולים מארצות אסיה ואפריקה והערבים, והפיכת החברה הישראלית לחברה בעלת סממנים מעמדיים מובהקים. אפרים יער סיכם וקבע בשנת 1986 כי “הידע המצטבר אודות המבנה הריבודי של החברה הישראלית ומקומו של המוצא העדתי במבנה זה מלמד באורח עקבי, כי מעמדם של המזרחיים יוצאי אסיה ואפריקה נחות, בדרך־כלל, ממעמדם של האשכנזים יוצאי אירופה ואמריקה. במישור הסוציו־כלכלי יש למציאות זו מספר ביטויים, ובראש וראשונה, בהרכב התעסוקתי של כל אחת מן העדות וברמות היוקרה וההכנסה של התעסוקות“.70

הטענה בספר זה היא שהעילית האקדמית באוניברסיטאות שלטה על אחד הצמתים המרכזיים להגדרת ניעות חברתית מודרנית — נגישות לתארים אקדמיים. העילית האוניברסיטאית היא שניהלה את הזירה של מוסדות ההשכלה הגבוהה בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים והייתה לאחד הגורמים העיקריים להתפתחות “הבעיה העדתית“ וליצירת הפערים בין העדות שהלכו וגדלו, ולקיבועם. בניגוד לטענה של העילית האקדמית כי הם אינם חלק מ“הבעיה העדתית“ וכי זו נוצרה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ולהם אין קשר אליה, ובניגוד לטענה כי שורשיה נעוצים בהבדל התרבותי בין אשכנזים למזרחים, אטען שמקורה במדיניות של חסימה והדרה של העילית האוניברסיטאית כלפי המזרחים, חסימה שכיוונה לפרימת האידאולוגיה של שותפות לאומית חזקה וסולידרית בין אשכנזים למזרחים, בעיקר בציבור העובדים.

אבקש להנכיח אסטרטגיות התנהלות של האידאולוגיה ההגמונית שרווחו בעילית האוניברסיטאית ואת הפערים שזו הזינה בעימותים בין המגזרים בחברה. חסימת הנגישות לתארים אקדמיים למזרחים על ידי העילית האוניברסיטאית התאפשרה על ידי מנגנוני העוצמה הממלכתית שהיו נתונים לפיקוחה ולניהולה של עילית זו במועצה להשכלה גבוהה, בוועדה לתכנון ותקצוב ובוועד ראשי מוסדות ההשכלה הגבוהה. האסטרטגיות לחסימת הנגישות האקדמית — תפיסות סטראוטיפיות של המזרחים; חסימת פתיחת אוניברסיטאות מחקר במשך עשורים רבים; הכשלת מיזמים לקידום מזרחים באמצעות מפעל המכינות האקדמיות והאוניברסיטה הפתוחה — היו חלק ממה שאייזנשטדט כינה האמצעים ל“חסימת הגישה למרכז“ שהתפתחו בחוגים המובילים בחברה בישראל ולא אפשרו לשכבות רבות להשתתף במסגרות המרכזיות של החברה באופן עצמאי. משמעות הדבר הייתה שהקבוצות ההגמוניות בממסד האקדמי הפעילו מדיניות חסימה יזומה “שאינה מאפשרת לקבוצות רבות להתפתח באופן עצמאי ולחדור למסגרות המרכזיות של החברה״, בלשונו של אייזנשטדט.71

בכך מכוון ספר זה, הנתיב החסום, המאמֵץ את המסורת הפרשנית של אייזנשטדט, לביסוס הטענה בדבר קשר רב עוצמה בין חסימת הנגישות לתארים אקדמיים על ידי העילית האוניברסיטאית ובין התהוות מערכת קשיחה של ריבוד מעמדי בישראל, שתרמה תרומה ניכרת למיצוי התוכנית ההגמונית של תנועת העבודה ולעלייתה של תוכנית הגמונית אחרת בהנהגת הליכוד. לא מדובר רק במהפך עצמו ב־1977, אלא לתהליכים שמדיניות הנגישות האקדמית הסלקטיבית הובילה בעשורים שלאחריו.

* * *

מהם מאפיינה של הקבוצה הסוציולוגית הקרויה “העילית האוניברסיטאית“? מה מייצר קבוצה לכידה ומאוחדת סביב סוגיית הנגישות לתארים אקדמיים? הסבר להתנהלות קבוצה זו אבקש להציג מספר משותף לאבי בראלי ולי — מרד האקדמאים.72 בספר מוצג המאמץ הניכר של דוד בן־גוריון וחבריו במפא“י ובהסתדרות לטפח את מה שכינינו ״סוציאליזם ממלכתי״ בעשור הראשון למדינה. מדיניות זו כיוונה בשנות החמישים לצמצום יזום וניכר של פערי השכר בין המעמד הבינוני האקדמי־פרופסיונלי האשכנזי ובין העולים החדשים המזרחים שהועסקו במשרות פרולטריון ומעמד בינוני נמוך. בדצמבר 1954, בשיאו של תהליך מיתון פערי השכר, קבע נציב שירות המדינה דוד רוזוליו בפני ועדה ציבורית שדנה בסוגיית פערי השכר במגזר הציבורי כי ״הפער בין הדרגה הנמוכה ביותר והגבוהה ביותר [בישראל] הוא הקטן ביותר בכל העולם באופן יחסי״.73

למרבה האירוניה, הורוביץ וליסק קבעו שדלת העם או רוב הפועלים הממשיים של אז, המזרחים, הפריעו למעמד הבינוני האקדמי־פרופסיונלי בהגשמת האוטופיה. האשכנזים טיפחו את התפיסה כי עם הגעתם של המזרחים לארץ, למעברות ולעיבורי הערים הגדולות, למושבים המרוחקים ולעיירות הפיתוח, הם ״גנבו את החלום״ הסוציאליסטי־ציוני שלהם. האשכנזים כלל לא ראו בעולים המזרחים גורם חשוב שהצטרפותו לתנועת העבודה היא מקור ויעד לוויטאליות סוציאליסטית רבת ערך ויוזמה. להפך, הם ראו במזרחים גורם מעכב, חוסם ואף הרסני לתוכניות התרבותיות האפשריות של הסוציאליזם הארץ ישראלי.

למעשה, העלייה של המזרחים נעשתה הסבר — או מוטב לומר: תירוץ — להתפוגגות התשוקה לסוציאליזם בקרב אנשי תנועת העבודה וחניכיה; ליתר דיוק: לפסאודו־הסבר מדוע יש להחליפה ברעיון החיים הבורגניים שהציע המודל של הצטרפות לשורות האוניברסיטה העברית, בטיפוח קריירה ממלכתית או אישית המנותקת ממחויבות לרעיונות היסוד הסוציאליסטיים המקוריים. בדרכים רבות ומגוונות הואשמה העלייה הגדולה בשיבוש חלומות או בניפוץ תקוות גדולות, שהיו מעוגנות באתוס תנועתי או בתשוקות אישיות וקולקטיביות ממשיות, תקוות שהיו אמורות להיות מונחות ביסוד המדינה הריבונית החדשה.

רעיון אשמת העלייה הגדולה נעשה מקור חשוב להתנתקות ולביטויי אכזבה מבן־גוריון וחבריו להנהגת מפא“י, שבשנות החמישים תמכו בעלייה ללא הגבלה ובקווי מדיניות שנגזרו ממנה, כמו הצנע, מדיניות הפיתוח המזורז, מדיניות השכר האגליטרית במגזר הציבורי ומדיניות כור ההיתוך התרבותי. כך התפתח המצע הרעיוני לנטייה ״לעשות לביתך״ אשר החליף את הסולידריות הרעיונית הסוציאליסטית המאחדת שהתקיימה קודם לכן, ואשר נשען גם על העייפות הפוסט־מלחמתית שאפיינה את שנות החמישים בישראל. בעולם הרוחני הזה לא היה הרבה מקום להזדהות של אינטלקטואלים חניכי תנועת העבודה עם גורלן של השכבות העממיות היהודיות שזרמו אז לארץ, קל וחומר לא עם המוני המזרחים בתוכן. להפך: העולם הרוחני של האינטלקטואלים שהתגבש אז היה מצע טוב לראשית הצטרפותם אל המסע המעמדי של האקדמאים והפקידים הבכירים. עולם רוחני זה הוגדר באליטיזם שאִפיין את האתוס החלוצי, אליטיזם שאִפשר פיתוח השקפה מעמדית ימנית, תוך כדי שמירה על הזדהות הצהרתית מתגמלת עם מפא“י על יסודותיה הסוציאליסטיים, ותוך כדי ביקורת עליה.

ציטטתי לעיל את משה ליסק שקבע שבגלל המוני המזרחים שהגיעו לארץ “מפלגות שהוסיפו להדגיש את הדפוסים האידיאולוגיים שהיו מקובלים עליהן בעבר, כדוגמת מפ“ם, נחלשו בשל קשיים בגיוס תמיכה בקרב העולים“.74 מול פרשנות זו הצבנו, בראלי ואני, את הביקורת הנוקבת של בן־גוריון על מפ“ם שיצאה בתוקף ובעקביות נגד קליטת המזרחים. זה היה פולמוס בזכות התפיסה שהציונות היא תנועת הצלה עממית והִדהדו בו פולמוסים שהתגלעו בתנועת העבודה הציונית על העליות ההמוניות של שנות העשרים והשלושים.

בן־גוריון הזכיר במרירות שעיקר אכזבתו ממפ“ם אינה נובעת מהתנגדותה להקמת המדינה ומתמיכת חבריה בהקמת מדינה דו־לאומית ערבית־יהודית; גם לא מתמיכתה הדוגמטית בברית המועצות וב״שמש העמים״ שעמד בראשה, עד כדי כך שביטאונה על המשמר ״המציא את ההיסטוריה מחדש״. התנתקותם מקליטת העלייה וממיזוג הגלויות היא שאִכזבה אותו קשות. לדעת בן־גוריון, אנשי מפ“ם היו סוציאליסטים מזויפים שזנחו את משימתם החברתית־לאומית וזנחו דווקא את האנשים שסוציאליסטים חייבים לשים את האינטרסים שלהם במוקד עניינם. אנשי מפ“ם כלל לא השתדלו לכונן שותפות כלשהי עימם, לא פטרונית ולא שוויונית. בן־גוריון כיוון אליהם חיצים מחודדים של תעמולה מעמדית וקבע שאנשי מפא“י, באמצעות מה שכינינו ״סוציאליזם ממלכתי״, דואגים לרווחת העולים המזרחים, ואילו אנשי מפ“ם כיוונו לטענתו את מרב פעילותם לטיפוח שיתוף פעולה עם המעמד הבינוני האקדמי־פרופסיונלי ולא עם מעמד הפועלים המזרחי. ובלשונו של בן־גוריון:

יש אצלנו שתי מפלגות הדוגלות במהפכנות חלוצית, שני פלגי מפ“ם, ואיש אינו יכול להתחרות אתם במלל על העלייה, על ממדי עלייה, על דחיפות עלייה. אבל עלי לשאול בצער ובכאב: מה עשו שני פלגים אלה, בהיותם מאוחדים ובהיותם מפורדים, למען העלייה, מחוץ למעט העולים שנקלטו במשקיהם הם? הבא אף איש אחד מהשומר הצעיר ומהקיבוץ המאוחד ליישובי העולים להושיט להם עזרת אחים? ביקרתי בשנתיים האחרונות בעשרות יישובי עולים, בישובים מעולי פרס, בבל, תימן, כורדיסטן מרוקו ועוד — ולא מצאתי בהם אף איש אחד מאלה הקוראים בבוקר ובערב לעלייה גדולה ומדברים גבוהה גבוהה על יישוב השממה, שבא לעזור לעולים אלה ביישוביהם במרחבי השממה. היחידים שבאו עד עכשיו לעזרת עולים אלה היו בני המושבים ובני איחוד הקבוצות והקיבוצים [אנשי מפא“י].75

בן־גוריון דחה את הגישה של מפ“ם שלפיה ערכים חלוציים או סוציאליסטיים הם מונופול לילדי העובדים של היישוב הוותיק. הוא הזכיר בסרקזם כי אנשי העלייה השנייה לא היו ילדי עובדים אלא יוצאי המעמד הבינוני, והם שהניחו את היסודות למפעלים החלוציים בארץ. יתרה מכך, גם חברי תנועת הנוער “השומר הצעיר“ בארץ אינם ילדי עובדים, אלא חלקם בנים של סוחרים אמידים, והמדריכים הנשלחים לגייס נוער למענה מתרכזים בעיקר בבתי הספר שבני המעמד הבינוני מתחנכים בהם, בתי הספר התיכוניים העיוניים. “עד היום לא מצאתי מדריכי השומר הצעיר בשכונות עוני וביישובי עולים“, אמר, והצביע בזה על ניכור מתוכנן של השומר הצעיר, “אבל לאו דווקא ילדי המעמד הבינוני, ולאו דווקא ילדי עובדים מסוגלים להוציא מתוכם כוחות חלוציים. התכונה החלוצית אינה תכונה מורשתית מעמדית“.76

באמצע שנות החמישים הרגישה מפא“י שהיא מתמודדת בבדידות פוליטית מסוימת מול ארבעה מחנות מרכזיים מקרב חברת היישוב הוותיקה. הם היו נפרדים לכאורה, אך ארבעתם התנגדו התנגדות גלויה, או למצער היו סבילים ומתנכרים, למדיניות קליטת העולים החדשים, שבעיני בן־גוריון הייתה היסוד הראשון של פעולת הממשלה בהנהגתו. לדעתו, מפלגות הציונים הכלליים והפרוגרסיביים, מפ“ם ותנועת החרות, היו מצויות במחנה אחד. למרות סיסמאותיהן השונות, הן פעלו להחרפת הניכור והפערים החברתיים מול הפרולטריון המזרחי וחיבלו כך ב״מיזוג הגלויות״. כאמור, חלק ניכר מן היישוב הוותיק הסיר את תמיכתו ממפא“י עד אמצע שנות החמישים בשל מדיניותה הכלכלית־חברתית, בגללה רבים ממצביעי המפלגה בעבר הצביעו באותה עת בהמוניהם למפלגות אחרות. אולם תהליך זה לא שינה את מגמת פניה של מפא“י. היא הוסיפה להגן בתוקף על מדיניות העלייה הבלתי מווסתת ועל המאמץ למיתון פערים, לפחות עד עלייתם של לוי אשכול ופנחס ספיר לשלטון ביוני 1963. אלה הובילו את המיתון היזום באמצע שנות השישים ששינה את פני התעסוקה בארץ ממדיניות ששואפת לתעסוקה מלאה לעולים החדשים למגמה של אבטלה מכוונת ורחבת היקף, וממצב של פערי שכר מפוקחים ומווּסתים להגדלה של פערי השכר. ההגנה והחסות שסיפק הסוציאליזם הממלכתי לפרולטריון המזרחי מבית מדרשו של בן־גוריון נגוזו בחסות המיתון.

פרופ‘ יהושע יורטנר (אז ראש המחלקה לכימיה באוניברסיטת תל אביב, ולימים סגן נשיא האוניברסיטה ונשיא האקדמיה הישראלית למדעים) מספק לנו הצצה חשובה לדרך הסלקטיבית שבה התארגנה מדיניות הממשלה בתקופת המיתון, שנועדה לכאורה להגביל ולמנוע גירעונות במוסדות ממשלתיים או במוסדות הנתמכים על ידי הממשלה: “זכורה לי ישיבה אצל פנחס ספיר [שר האוצר דאז], בשנת 1966, שבה צעק עלינו שאנחנו לא יוצרים מספיק גירעונות, שאנחנו לא בונים מספיק מהר את האוניברסיטה“.77 מי שכיסה את הגירעונות היזומים של אוניברסיטת תל אביב היה אוצר המדינה שפנחס ספיר היה מופקד עליו. זו דוגמה למדיניות כפולת הפנים שהנהיגה מפא“י דאז, היא בנתה מסלולים עוקפים למוסדות שרצתה לקדם. עם זאת, הדבר מסביר גם את הביטחון העצמי בהתנהלותה של העילית האוניברסיטאית מול השלטון הפוליטי של מפא“י לאחר תקופת בן־גוריון ואת תחושתה העזה שהוא תלוי בתמיכתה.78

בניגוד לתפיסה הרווחת כי מאז ומתמיד בחרה הפריפריה בתנועת החרות ובמנחם בגין, נמצא כי עד אמצע שנות השישים, עד ההחלטה של אשכול וספיר להוביל למיתון יזום שמוטט כלכלית את המזרחים והביא רבים מהם לפת לחם, הייתה התמיכה במפא“י ובלווייניה מוצקה וקבועה.79 המיתון היזום שקידמה הממשלה ביד רמה הוביל, למשל, את העיירה בית שאן לקריסה. שיעור נתמכי הסעד התקרב ל־40%, אוכלוסיית המקום הצטמצמה, ופשו בה אווירת דכדוך, תדמית עצמית שלילית ותסכול רב על רקע עדתי. הישגים שתושבי בית שאן הצליחו להגיע אליהם עד אז נשחקו במהירות מפני שהתושבים לא יכלו לשלם מיסים בשל המצב הכלכלי הקשה ולא היה אפשר להשקיע בתשתיות או לשפר את בתי הספר המוזנחים.80 ביטוי פוליטי לנתק הזה היה העלייה החדה במספר חברי מרכז תנועת החרות בהנהגת מנחם בגין: בשנת 1965 מנה מרכז התנועה כשבעים חברים, ובראשית 1977, עוד לפני הבחירות שנערכו במאי אותה שנה שהובילו למהפך, הגיע מספרם ליותר מ־700 איש, רבים מהם מזרחים. אלה הפכו לחלק מרכזי בתנועת החרות שהובילה למיצוי התוכנית הפוליטית, הכלכלית והתרבותית ההגמונית שנישאה על ידי תנועת העבודה בעשורים הראשונים של החברה הישראלית.81

החסימה השיטתית של נגישות המזרחים לתארים אקדמיים על ידי האליטה האוניברסיטאית בשנות השבעים והשמונים איננה נוגעת אך ורק לסוגיות התחומות בזירה האקדמית. סיכול הקמתה של אוניברסיטת הגליל בצפת, כישלון המכינות האקדמיות שניהלו האוניברסיטאות והכישלון הייחודי, בממדים בין־לאומיים, של מיזם האוניברסיטה הפתוחה מלמדים על מדיניות עקבית ושיטתית של אליטה זו. סוגיית הנגישות האקדמית היא אבן הראשה של האמצעים לחסימת “הנגישות למרכז“, שבה קבוצת אינטרס דומיננטית — האליטה האוניברסיטאית — ניצלה את הסלקציה המבוססת על נגישות לתארים אקדמיים בהשכלה גבוהה כדי לשמר ולשעתק את ההגמוניה ואת זכויות היתר שלה. הדרך העיקרית לשימור זכויות היתר בסולם היוקרה היה שימור יתרונה ברכישת כישורים של השכלה גבוהה. מטרתו של הספר היא להציג את האמצעים המגוונים שנקטה האליטה האוניברסיטאית לשימור מרבי של יתרונותיה המעמדיים ולתיעול הקבוצות החלשות לנתיב חסום.82

* * *

הנתיב החסום הוא הספר החמישי שלי העוסק בתפקידה המרכזי של ההשכלה הגבוהה בהתפתחותה המודרנית של ישראל.83 הדגש בספר זה הוא לשאלת מדיניות הנגישות למוסדות האקדמיים ולתפקיד המשמעותי שנטלה לעצמה הנהגת ההשכלה הגבוהה, קרי — דקאנים, רקטורים, נשיאי מוסדות ומנהליהם. אישים רבים מקרב קבוצה חשובה זו פעלו בצורה שיטתית למתן ולהגביל את הנגישות של המזרחים להשכלה גבוהה באמצעות יצירת מנגנונים סלקטיביים מאוד שהקשו על המוביליות האקדמית, ומכאן, המעמדית. בכך מוסיף הספר נדבך להבנת עוצמת השסעים בחברה בישראל ולחקר העילית האקדמית ויחסיה עם המדינה; יחסי סימביוזה וכוח פתלתלים המאירים את משמעות המונח “תרבות אקדמית“. תרבות זו נגזרת לא רק מאווירה אינטלקטואלית אלא גם, ואולי בעיקר, מתרבות ניהול ומדיניות שהייתה לכאורה מרובת קולות אך למעשה הייתה תכליתית ומכוונת היטב להתמד ולשכפול של יחסי כוח שאמורים היו להסתיים זה מכבר. אם כן, קביעת מדיניות חסימה לא הייתה עניין מוצהר אלא דרך שנובעת מהיגיון אליטיסטי־מעמדי הגובר על היגיון לאומי ומוצג כמשרת את עתיד המדינה.

ספר זה הוא המשך פיתוח, הרחבה והעמקה של חומרים היסטוריים שהובאו בקיצור בספרי המשותף עם נסים ליאון מעמד הביניים המזרחי בישראל (הוצאת מאגנס, 2024) בפרקים ב' ג' ו־ד'. בחלקיו ההיסטוריים של הספר המשותף נגענו בקצרה בדימוי האתני של המזרחים בקרב האליטה האקדמית, בתקציר סיפור המשבר במכינה באוניברסיטה העברית כדוגמה לסוציולוגיה של מיתון הניעות האקדמי. וכך גם בחלקים מסיפור פתיחתה של האוניברסיטה הפתוחה התופס בספר שלפנינו שער שלם, בין ארבעה פרקים, הנסמך על מסד אמפירי מורחב וחדש. התוצאה היא שהספר "הנתיב החסום" הוא פירוט היסטורי של התנאים המוסדיים שבהם הלכה והתגבשה מדיניות חסימה אקדמית שתוצאתה כפי שתיארנו בספר המשותף הוא שני עשורים אבודים של ניעות מזרחית.

1 בנוגע לנגישות המזרחים לתארים אקדמיים נמצא כי בדור השני, בשנת 1980, היה חלקם של המזרחים בעלי 16 שנות לימוד ויותר קטן אפילו מחלקם בדור הראשון — 2% לעומת 2.8%. ראו פני גינור, פערים חברתיים וכלכליים בישראל, תל אביב: עם עובד, 1983, עמ‘ 123.

2 שיעור הערבים בני 24-20 עמד בשנת 1994-1993 על 5.3% מהסטודנטים, בעוד שמשקלם בקבוצת הגיל היה כ־22%. ראו שלמה סבירסקי וברברה סבירסקי, “השכלה גבוהה בישראל“, מידע על שוויון, 8 (1997).

3 השינוי הגדול ביותר שחל במבנה החברה בישראל אחרי קום המדינה היה העלייה הגדולה באחוז המזרחים באוכלוסייה היהודית — מ־22% בסוף תקופת המנדט ל־52% בסוף 1981. חשיבותו של שינוי זה ניכרת אף יותר אם מביאים בחשבון שבגילים הצעירים הגיע חלקם של המזרחים בסוף 1981 ליותר מ־60% מכלל האוכלוסייה (64% עד גיל 30 ו־62% בקבוצת הגיל 30-15). ראו גינור, פערים חברתיים וכלכליים בישראל, עמ‘ 121.

4 וילבור שראם, יושב ראש, דייויד הוקרידג‘ והארולד האו, “אוניברסיטה לכל בישראל: דו“ח ל‘יד הנדיב‘“, מוגש על ידי ועדת חקירה, 15 בספטמבר 1972, עמ‘ 12, ארכיון האוניברסיטה הפתוחה.

5 ראו מאג‘ד אלחאג‘, חינוך בקרב ערבים בישראל: שליטה ושינוי חברתי, ירושלים: מאגנס, 1996; יעקב לנדאו, המיעוט הערבי בישראל 1991-1967: היבטים פוליטיים, תל אביב: עם עובד ומכון אשכול האוניברסיטה העברית, 1993.

6 ראו אורי כהן, “האוניברסיטה העברית בירושלים במעבר מיישוב למדינה: היבטים ראשונים לצמיחת ‘החברה המסמיכה‘ בישראל“, ציונות, מאסף כ“ג (2001): 330-297.

7 ראו “מסיימי המכינה השתלטו על בנין המנהלה באוניברסיטה העברית“, דבר, 8.11.1974; “תלמידי המכינה פלשו לבניין המנהלה באוניב‘ העברית בי־ם“, על המשמר, 8.11.1974.

8 הרצאה שנשא פרופ‘ גילת בפני ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, 3 בפברואר 1975.

פרופ‘ גילת מאוניברסיטת בר־אילן עמד בראש הוועדה, וחבריה היו סגן אלוף שלמה לב, מפקד יחידת ההשתלמויות ומהיוזמים והמארגנים של המכינות הקדם־אקדמיות; עזרא לוי, בוגר מכינה קדם־אקדמית ואסיסטנט למתמטיקה באוניברסיטה העברית; ומאיר צדוק, הממונה על התקציבים בות״ת ולימים מנכ“ל האקדמיה הלאומית למדעים.

9 מיכאל רבין, ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, 27 בנובמבר 1974.

10 ״המכינות הקדם־אקדמיות״, דו“ח של פנחס בלומנטל לאלעד פלד, מנכ“ל משרד החינוך, 15 ביוני 1973, ארכיון המדינה, תיק ג־6811/2, עמוד 603.

11 אורה נמיר, ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, 13 בינואר 1975.

12 מאיר צדוק, ועדת החינוך ותרבות של הכנסת, 3 בפברואר 1975.

13 הדגם המסורתי של אוניברסיטאות מכונה בספר “אוניברסיטאות רגילות“, “אוניברסיטאות קונוונציונליות“ או “אוניברסיטאות קמפוס“.

14 בזמן לימודיו של יגאל אלון באוניברסיטת אוקספורד באוקטובר 1950 היה ״הרולד וילסון, לעת הזאת חבר פרלמנט צעיר בן 35 מטעם ה׳לייבור׳, לחברו הטוב ולמעין ׳מנטור׳ שלו בנבכי הסוציאל־דמוקרטיה“. ראו אודי מנור, יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית, 1980-1949, אור יהודה: דביר, 2016, עמ‘ 60-59.

15 Pete Dorey, “’Well, Harold Insists on Having It!’: The Political Struggle to Establish The Open University, 1965–1967”, Contemporary British History, 29, 2 (2015): 241–272.

16 שר האוצר בממשלת אדוארד הית׳, איאן מקלאוד (Macleod), תיאר את הרעיון של האוניברסיטה הפתוחה “שטויות אידיוטיות“ (blithering nonsense), אולם ביולי 1970, זמן קצר לאחר שמונה לתפקידו, הוא הלך לעולמו ולא הצליח למנוע את פעילותהּ. ויליאם ואן שטראובנזי (van Straubenzee), באותה עת שר זוטר לנושא ההשכלה הגבוהה, אמר על האוניברסיטה הפתוחה: “לו יכולתי, הייתי משסף את גרונה“ (I would have slit its throat if I could). אתר ההיסטוריה של האוניברסיטה הפתוחה הבריטית: http://www.open.ac.uk/library/digital-archive.

17 Margaret Thatcher, The Path to Power, London: Harper Collins Publishers, 1995, p. 179.

18 Samuel Halperin, Any Home a Campus: Everyman’s University of Israel, Washington: The Institute for Educational Leadership and Jerusalem: Center for Public Affairs, 1984.

19 מכתב מגדעון שפסקי, רקטור האוניברסיטה העברית, לנתן רוטנשטרייך, יו“ר הוועדה לתכנון ותקצוב, 13.7.1976, ארכיון האוניברסיטה העברית, תיק 1956, אוניברסיטה פתוחה.

20 על נגישות לתואר אקדמי באוניברסיטה הפתוחה בבריטניה ראו Naomi E. McIntosh, Alan Woodley and Val Morrison, “Student Demand and Progress at the Open University: The First Eight Years”, Distance Education, 1, 1 (1980): 37–60.

21 שם, עמ‘ 51, טבלה 8.

22 שם, עמ‘ 55: “Nevertheless, four out of ten of those students who, judging by the educational qualifications, were not ‘university material’ had obtained a degree“.

23 Sarah Guri-Rosenblit, “Trends in Access to Israeli Higher Education 1981–96: From a Privilege to a Right”, European Journal of Education, 31, 3 (1996): 321–340 (p. 331).

24 הנתונים מבוססים על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 1997, לוח 22.37; למ״ס, שנתון סטטיסטי לישראל 1984, לוח כ“ב/47, עמ‘ 670.

25 מכתב מאת א‘ אבנר, מנהל המחלקה לסטטיסטיקה חברתית, לחגי לב, חבר הוועדה הבינמוסדית לסטטיסטיקה, 15.10.1979, ארכיון האוניברסיטה העברית, תיק 1956, האוניברסיטה הפתוחה. טור שיעורי המעבר משנה ראשונה לשנייה הוא תוספת שלי.

26 הנתונים מבוססים על למ״ס, שנתון סטטיסטי לישראל 1997, לוח 22.38.

27 הנתונים מבוססים עלשם, לוח 22.32; למ״ס, שנתון סטטיסטי לישראל 1992, לוח 22.42, עמ‘ 669.

28 עדית זרטל, “אוניברסיטה לכלאדם“, דבר, 16.4.1976.

29 ראו עמי וולנסקי, אקדמיה בסביבה משתנה: מדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל 2004-1952, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומוסד שמואל נאמן, 2005; יוסף בן־דוד, ״אוניברסיטאות בישראל: דילמות של גידול, גיוון וניהול״, בתוך וולטר אקרמן, אריק כרמון ודוד צוקר (עורכים), חינוך בחברה מתהווה: המערכת הישראלית, א, תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 1985, עמ‘ 562-527.

30 ראו מנחם קליין, בר־אילן: אקדמיה, דת ופוליטיקה, ירושלים: מאגנס, 1998; דב שוורץ (עורך), אוניברסיטת בר־אילן: מרעיון למעש, רמת גן: אוניברסיטת בר־אילן, 2006.

31 ראו אורי כהן, אקדמיה בתל־אביב: צמיחתה של אוניברסיטה, ירושלים: מאגנס, 2014.

32 ראו רות לביא, ״טכנולוגיה ואומה: התפתחות הטכניון בתקופת הישוב 1948-1917״, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 1999; יובל דרור, ״ראשית הטכניון העברי בחיפה, 1950-1902 — מהתוכנית ל‘בית ספר גבוה יהודי‘ ועד תום תקופת ניהולו של שלמה קפלנסקי״, עיונים בתקומת ישראל, 6 (1996): 357-330.

33 ראו שאול כ“ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית: שורשים והתחלות, ירושלים: מאגנס, 1997; חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: התבססות וצמיחה, ירושלים: מאגנס, 2005; הנ״ל (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, ירושלים: מאגנס, 2009; אסף זלצר (עורך), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: ספר האישים — מייסדים, מעצבים וראשוני הפרופסורים לפני קום המדינה, ירושלים: מאגנס, 2013; אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: עם עובד והמכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב, 2006; הנ״ל, אוניברסיטת־אם: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1967-1948, שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2019.

34 ראו אורי כהן, מעבדה, מכון מחקר, עיר מדע: ממכון דניאל זיו למכון ויצמן למדע, 1949-1934, ירושלים: מוסד ביאליק, 2016.

35 לדיון במעמד האוניברסיטה העברית, ובייחוד בהתמד של פעילותה כמוסד מדעי מרכזי של מדינת ישראל, ראו כהן, ההר והגבעה, עמ‘ 120-113.

36 ראו אברהם יוגב, ״ריבוד האוניברסיטאות בישראל והשלכותיו על מדיניות החינוך הגבוה״, סוציולוגיה ישראלית, ב, 2 (2000): 498-481.

37 ראו כהן, אקדמיה בתל־אביב.

38 ראו אורי כהן, ״אסטרטגיות בלימה והתפשטות של האוניברסיטה העברית נוכח הקמתה של אוניברסיטת תל־אביב, 1961-1953״, עיונים בתקומת ישראל, 12 (2002): 402-359.

39 ראו נחום גרוס, ״האוניברסיטה העברית ושלוחותיה בתל־אביב, 1970-1950״, עיונים, 19 (2009): 119-93.

40 ראו כהן, “אסטרטגיות בלימה והתפשטות“, עמ‘ 402-359.

41 ראו אורי כהן, ״‘האינטלקטואל הטהור‘ בפוליטיקה או אליטה אקדמית במשבר: מעורבות האוניברסיטה העברית בפרשת לבון״, עיונים בתקומת ישראל, 14 (2004): 229-191.

42 ראו אורי כהן, ״מוסדות ניהול האוניברסיטאות בישראל: המודל הדואלי״, בתוך אילן גור זאב (עורך), עיונים בחינוך: קץ האקדמיה בישראל? חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2004, עמ‘ 168-128.

43 ראו כהן, מעבדה, מכון מחקר, עיר מדע, עמ‘ 114-53.

44 ראו חיים הררי, ״פר“ח, פרויקט החונכות: סיפורו של פרח יפהפה״, הרצאה לרגל הענקת פרס ישראל לשנת תשס“ח, 2008 לפרויקט החונכות פר“ח, מכון ויצמן ברחובות, 18.5.2008, עמ‘ 5-4, https://www.weizmann.ac.il/particle/harari/sites/particle.harari/files/uploads/harari_2008_perach_lecture-hebrew.pdf.

45 בית הספר להנדסה ולמדעי המחשב ע“ש רחל וסלים בנין הוקם באוניברסיטה העברית בשנת 1999. בית ספר זה התבסס על התוכנית למדעי המחשב במכון למתמטיקה שהחלה לפעול בשלהי שנות השבעים, ומשנת 1999 הוא פועל כמכון עצמאי.

46 ראו גרוס, ״האוניברסיטה העברית ושלוחותיה בתל־אביב“, עמ‘ 119; שוורץ, ״בר־אילן, רעיון האוניברסיטה והציונות הדתית: היבטים אחדים״; הנ״ל, אוניברסיטת בר־אילן: מרעיון למעש, עמ‘ 63-84.

47 בשנת תשנ“א, 1991-1990, למדו בשבע האוניברסיטאות בישראל 71,120 סטודנטים לקראת תואר ותעודה אקדמית. נוסף עליהם, עוד כ־15,760 נרשמו לקורסים האקדמיים של האוניברסיטה הפתוחה. במוסדות להשכלה גבוהה (בטיפול הוות״ת) שאינם אוניברסיטאות למדו כ־1,200 תלמידים, ובמסלולים האקדמיים ובמוסדות להכשרת עובדי הוראה למדו כ־5,700 תלמידים. הנתונים לקוחים מתוך “דו“ח מסכם של המועצה השביעית (תשמ“ז-תשנ“א, 1991-1986)“, המועצה להשכלה גבוהה, 1992, עמ‘ 31.

48 המכללות האזוריות שבהן התקיימו מסלולים אקדמיים בשנת תשנ“א: מכללת אילת — באחריות אקדמית של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב; מכללת הנגב ע“ש ספיר — שער הנגב, באחריות אקדמית של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב; מכללת אחווה — באחריות אקדמית של האוניברסיטה הפתוחה; מכללת מנשה — באחריות אקדמית של אוניברסיטת תל אביב; מכללת עמק הירדן — באחריות אקדמית של אוניברסיטת בר־אילן; מכללת הגליל המערבי — באחריות אקדמית של האוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת חיפה; מכללת תל חי — באחריות אקדמית של אוניברסיטת חיפה ולימודי החקלאות באחריות אקדמית של האוניברסיטה העברית בירושלים; מכללת יהודה ושומרון — באחריות אקדמית של אוניברסיטת בר־אילן; מכללת צפת — באחריות אקדמית של אוניברסיטת בר־אילן; ומכללת אשקלון — באחריות אקדמית של אוניברסיטת בר־אילן.

49 עד שנת 1991 פעלו בישראל שמונה מוסדות להכשרת מורים (התאריך מציין את המועד שבו הוסמכה המכללה לראשונה על ידי המל״ג להעניק תואר בוגר בחינוך בתחומי התמחות שונים): המכללה לחינוך ע“ש דוד ילין (אוגוסט 1979); מכללה ירושלים לבנות (מרס 1979); מכללת בית ברל (אוקטובר 1981); המכללה לחינוך ע“ש לוינסקי (מאי 1986); המכללה לחינוך ע“ש זינמן במכון וינגייט (ספטמבר 1984); המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים (יולי 1988); המכללה האקדמית להכשרת מורים לטכנולוגיה מיסודה של אורט ישראל (יולי 1991); אורנים, בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית (יוני 1990).

50 ראו פרדריק קדוש וגילה מנחם, ״תמורות מבניות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשנות התשעים: יחסי־גומלין בין המגזר הפרטי לבין המגזר הציבורי״, סוציולוגיה ישראלית, ב, 2 (2000): 522-499.

51 ראו פרדריק קדוש, ״תמורות מבניות במערכת החינוך הגבוה בישראל בשנות ה־90״, עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 1999.

52 החלטת ממשלה משנת 1994 אפשרה לבעלי תעודות בגרות להשתלב במערכת ההשכלה הגבוהה: “מדיניות הממשלה היא כי עד שנת 2000 יגדלו סך המקומות המוצע במערכת ההשכלה הגבוהה לבוגרים של מערכת החינוך, כך שיתאפשר לכל דורש לימודים גבוהים לתארים ראשוניים באוניברסיטאות ומכללות, למעט מקצועות ספורים אשר עלותם גבוהה כגון, רפואה, רפואת שיניים, וטרינריה [...]“, החלטת ממשלה 3964, 28 בספטמבר 1994, סעיף א, גנזך המדינה.

53 ראו סבטלנה בולוטין־צ‘אצ‘אשווילי, יוסי שביט וחנה איילון, ״התרחבות ההשכלה הגבוהה והשלכותיה הריבודיות בישראל: 1996-1980״, סוציולוגיה ישראלית, ד, 2 (2002): 345-317.

54 מומי דהן, ״האם כור ההיתוך הצליח בשדה הכלכלי?״ נייר עבודה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ספטמבר 2013, https://www.idi.org.il/articles/9663.

55 המועצה להשכלה גבוהה דחתה את הניסיונות של מכללת בית ברל לקבל היתר לתוכנית לימודים במנהל ציבורי ולגוון את תוכניות הלימודים שלה וקיבעה אותה כמכללה לחינוך. במחצית השנייה של שנות השמונים התמזגו עם המכללה ארבעה מוסדות להכשרת מורים, ובד בבד פתחה המכללה, בשיתוף עם הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, מסלול לימודים למדעי החברה שפעל שלוש שנים ונסגר מחמת גירעון כספי. בסוף שנות השמונים נוהל משא ומתן עם האוניברסיטה הפתוחה שהבשיל לכדי מסלול לימודים משולב במכללה לקראת תואר בוגר. הנהלת המכללה חתרה במשך שנים להפסקת התלות הניהולית והמשפטית בקרן ברל כצנלסון והצליחה בכך רק בשנת 1999 עם אישור חוקה חדשה למכללה. ראו יצחק גרינברג, אקדמיה ותנועה פוליטית: מכללת בית ברל 1990-1970, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2021.

56 סמי פרץ וליאור דטל, “מרכז הבין־טחונים? האוניברסיטאות עשו לנו מעשה נבלה. אנחנו יעילים פי 100 מהן“, דה מרקר, 31.12.2018, https://www.themarker.com/news/education/2018-12-31/ty-article-magazine/.premium/0000017f-f354-d8a1-a5ff-f3de13040000.

57 אמנון רובינשטיין היה שר החינוך בשנים 1996-1993, חבר כנסת במשך 25 שנה, הדקאן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל למשפטים בשנת 2006.

58 עמרי זרחוביץ‘, “היה פה קרטל של אוניברסיטאות שגרם נזק אדיר לחברה“, גלובס, 13.10.2018, https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001255943.

59 ראו קדוש, ״תמורות מבניות במערכת החינוך“, עמ‘ 4.

60 ראו אייל בר־חיים, מאיר יעיש ויוסי שביט, ״במעלה המדרגות היורדות: התרחבות וריבוד במערכות החינוך״, סוציולוגיה ישראלית י, 1 (2008): 79-61.

61 ח“כ מרדכי בן־פורת, מליאת הכנסת, ישיבה קמ“ה, 25 בינואר 1971.

62 ראו שמואל נח אייזנשטדט, תמורות בחברה הישראלית, תל אביב: משרד הביטחון, 2004; דן והורוביץ ומשה ליסק, מצוקות באוטופיה: ישראל — חברה בעומס יתר, תל אביב: עם עובד, 1990.

63 ראו הורוביץ וליסק, מישוב למדינה: יהודי ארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהילה פוליטית, תל אביב: עם עובד, 1977, עמ‘ 298.

64 ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים: כשלונו של כור ההיתוך, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999, עמ‘ 68.

65 הורוביץ, תכלת ואבק: דור תש״ח — דיוקן עצמי, ירושלים: כתר, 1993, עמ‘ 50.

66 ראו ירון צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1954-1943, תל אביב: עם עובד, 2001, עמ׳ 236-171.

67 דברי סופרים בפגישה השנייה שזימן ראש הממשלה ב־11 באוקטובר 1949, ארכיון בן־גוריון, חטיבת פרוטוקולים של פגישות, פריט מס‘ 235118, עמ‘ 8.

68 אייזנשטדט, תמורות בחברה הישראלית, עמ‘ 35.

69 שם, עמ‘ 36.

70 אפרים יער, ״יזמות פרטית כמסלול לניעות סוציו־כלכלית: היבט נוסף על הריבוד העדתי בישראל״, מגמות, 29 (ספטמבר 1986): 412-393.

71 אייזנשטדט, תמורות בחברה הישראלית, עמ‘ 40.

72 אבי בראלי ואורי כהן, מרד האקדמאים: עימות חברתי־פוליטי על פערי שכר בשנות החמישים, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2022. הספר יצא גם במהדורה אנגלית: Avi Bareli and Uri Cohen, The Academic Middle Class Rebellion: Socio-Political Conflict over Wage Gaps in the Early Years of Israeli Statehood, Leiden and Boston: Brill Academic Press, 2017.

73 דוד רוזוליו, נציב שירות המדינה, פרוטוקול ועדת התפקוד והדירוג, 20.12.1954, אה“ע, חטיבת מועצת פועלי ירושלים, IV-250-36-1-2328.

74 הורוביץ וליסק, מישוב למדינה, עמ‘ 298.

75 דוד בן־גוריון, ״‘עלילות המדינה ומשימותיה‘, בעצרת פעילי התנועה״, חזון ודרך, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953, עמ‘ 159. “איחוד הקבוצות והקיבוצים“ הייתה תנועת הקיבוצים שהשתייכה למפא“י. גם תנועת המושבים השתייכה רובה ככולה למפא“י.

76 שם, עמ‘ 162-161.

77 יהושע יורטנר, ״אוניברסיטאות המחקר במדינת ישראל״, בתוך אליה ליבוביץ ונילי כהן (עורכים), האוניברסיטה בשנת 2010: כנס בחסות רקטור אוניברסיטת תל־אביב, כפר בלום 14-11 באוקטובר 1999, תל אביב: רמות, 1999, עמ‘ 53-52.

78 ראו אורי כהן ואיתן אורקיבי, ״אוניברסיטה ושלטון: משותפות לעימות — האליטה האקדמית וניסוח הביקורת למהפך 1977״, אלפיים, 33 (נובמבר 2008): 88-65.

79 הבחירות לכנסת הרביעית, ב־3 בנובמבר 1959, התקיימו לאחר אירועי המחאה המזרחית בוואדי סאליב (שהחלו ביולי 1959). הן ביטאו תקופת שיא של מפא“י בראשות בן־גוריון והובילו אותה להישג הגדול בתולדותיה — 47 מנדטים.

80 ראו אורי כהן, ״חלוץ הפריפריה: דוד לוי״, בתוך אופיר טובול (עורך), קול התור: ציונות מסורתית־ספרדית, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2021, עמ‘ 312-299.

81 ראו אורי כהן וניסים ליאון, מרכז תנועת חרות והמזרחים, 1977-1965: משותפות אדנותית לשותפות תחרותית, מחקר מדיניות 88, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011.

82 A. Raftery and M. Hout, “Maximally Maintained Inequality: Expansion, Reform and Opportunity in Irish Education 1921–1971”, Sociology of Education, 66 (1993): 41–62.

83 אבקש להודות לקורא האנונימי של כתב היד על תובנותיו החשובות.