הסכנה שבך

פרק 1 ארי

כשאני נזכר באותו לילה – הראשון, האחרון – בהתחלה ובסוף של כל זה, אני לא זוכר את הפרטים של החיסול. הסיבה למותו של ליאם קיין לא הטרידה אותי במיוחד.

נולדתי למען מטרה אחת ויחידה, המזג שלי חושל בלהבות של אדישות, המוסר שלי בכל הנוגע לדברים האלה כלל לא נכח.

הפרטים היחידים שעניינו אותי היו שליאם חייב למות, ושאם זה יקרה באחריותי, החיים שלי ישתפרו לאין שיעור.

לא עניין אותי אם הוא היה שטן שמכר סמים שגרמו למותם של מאות אנשים, או מלאך שקרע את התחת ותרם מיליונים לצדקה.

העובדות לא ממש עניינו אותי.

הדבר היחיד שעניין אותי היה שהדביקו לו תג מחיר. שני מיליון דולר, ליתר דיוק.

הפרטים היחידים שהיה עליי לדעת הם שהוא גבר כבד גוף בגיל העמידה, המתנשא לגובה של מטר שמונים בערך, מתגורר במתחם מגורים מאובטח שנמצא מצפון מערב להולו לייק, ושלאחר השעה עשר בלילה הוא ישהה בביתו, לבדו במשרדו שבקומה הראשונה, שם אף אחד לא יטריד אותו למשך זמן מה.

אף אחד חוץ ממני, ליתר דיוק. האדם שישים קץ לחייו. האורח הלא קרוא שלא אכפת לו מהסיבה שבגללה קליע צריך לפלח את ראשו, אלא רק מכך שזה מה שצריך לקרות.

וזה אכן מה שקרה.

חמש־עשרה דקות אחרי השעה עשר נשם ליאם את נשימתו האחרונה. מוחו התפזר לכל עבר לאחר שקליע ניקב חור קטן ברקתו הימנית, ונפלט מרקתו השמאלית.

לפי כל העדויות וההתרשמויות ליאם היה שרוי בדיכאון. הוא החזיק את כלי הנשק בידו, שעליה נמצאו שאריות של אבק שרפה שהוכיחו זאת. גופתו נותרה מוטלת על שולחנו.

לא הייתי אלא רוח רפאים, כוח לא נראה שהנחה את ידו. וככה בדיוק הייתי נשאר אם בתו לא הייתה ניגשת לשאול לשלומו זמן קצר לאחר שסגרתי את החלון.

זה היה מטופש מצידי להסתובב ברגע ששמעתי את קולה. ידעתי שאסור לי לעשות זאת. אני אף פעם לא נעשה מעורב בסיפור. היא הייתה פרט שלא הייתי צריך לדעת עליו.

ובכל זאת, הצעקה שבקעה מגרונה ריתקה אותי למקומי. היגון שפרץ מתוכה בעת שזעקה את שמו של אביה גרם לי להסתובב ולהביט בה.

האוויר דלף מריאותיי, הבל נשימה לבן אל תוך אוויר הלילה הצונן.

אני לא יודע מה היה הדבר שזיהיתי בה, שלכד אותי בין הצללים ודחק בי להתבונן בה לראשונה, אולם אותו רגע סימן את תחילתה של הטעות – את קיצם של חיים נטולי כל דאגה לאדם אחר.

זה היה הלילה הראשון שבו ראיתי אותה, והפעם האחרונה שבה הצלחתי לסיים את המלאכה ללא כל רגשות אשם לגבי מעשיי.

אדליין קיין הייתה בת שש־עשרה בפעם הראשונה שהבחנתי בה. המראה שלה היה מרהיב, עם שיער שחור כפחם ועור חיוור כל כך, שהבהיק לאור הירח. היו לה עיני קריסטל תכולות ושפתיים אדומות, שהתעלו מעל כל גוון שאפשר להשיג באמצעות שפתון. עצמות לחייה שיוו לה מראה של מלאכית. מאלה שנפלו מגן עדן ושנועדו אך ורק לייסר את נשמתם של גברים.

לא רציתי לדעת דבר.

לא שהיא אומנית שהעדיפה טרגדיה על פני רומנטיקה.

לא את העובדה שהיא הרגישה הכי בנוח כשהייתה לבדה, גם זה לא היה אמור להשפיע עליי.

לא היה אופייני לי לגלות אכפתיות לכך שהיא איבדה את אימא שלה חודשים ספורים לפני שרצחתי את אביה, ושהיא ירשה את ההון הקטן שהם הותירו מאחוריהם.

כל מה שעניין אותי לאורך השנים שבהן התבוננתי בה הוא שהיא התפרקה לגורמים בלילה שבו אביה מת. שנטשתי אותה ברגע שבו החיים שלה עמדו לצאת מכלל שליטה. שהרגשתי אחראי על כך שהנערה הפכה לאישה. ושהיא נגעה במקום בתוכי שקודם לכן כלל לא הייתי מודע לקיומו.

הייתי מבוגר ממנה בעשר שנים.

רוצח מנוסה.

מתנקש מיומן.

אבל בלילה שבו ראיתי אותה לראשונה נהפכתי למשהו נוסף:

לסטוקר.

לצל תמידי.

ולגבר אשר יגן עליה מפני העולם.

۞ 8 בנובמבר, 2014

המקום האחרון שבו אני רוצה למצוא את עצמי בליל שבת, לאורו של ירח מלא ואפוף בפתיתי השלג הראשונים של העונה, הוא מחוץ למועדון לילה.

אני לא סובל מקומות כאלה. יש בהם תמיד אורות ססגוניים, מוזיקה רועשת וצחנה של הורמונים צעירים המתערבבים מתחת לשכבה של אלכוהול וסיגריות. שנים ארוכות התרחקתי מהמקומות הצפופים האלה, בהם גופים מיוזעים נדחסים יחדיו.

רק היא יכולה להביא אותי למקום כזה, "דה בלאק אורכיד", מועדון שמושך אנשים עם חיבה אל הצד האפל.

עליי להודות, זהו בהחלט לא מועדון לילה שגרתי.

חלקו הפנימי מעוצב כדי ליצור אווירה של צינוק, וחלקו החיצוני מורכב מאבנים מזויפות, כמו קירות של טירה. כל העומדים בתור למועדון לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, חלקם מתחזים לערפדים, אחרים מטומטמים מכדי לדעת שהפנטזיה תמיד נוחה יותר מהמציאות.

ובכל זאת אני פה, עומד בסמוך לעץ שנשתל במרכז המדרכה. אני נשען על כלוב המתכת שמקיף את העץ, עיניי מתבייתות על בחורה שרק לאחרונה הגיעה לגיל שבו החוק מתיר לה לשתות אלכוהול, ושכבר הספיקה להפריז בשתייה, והיא מקפצת במקום בעודה ממתינה להיכנס למועדון.

החבר הטיפש שלה עומד לצידה, עוד אחד שלא מותיר שום חותם על העולם. מכנסי הג'ינס הצמודים שלו ושערו הגלי הפרוע מעצבנים אותי בקטע אחר. אבל זה מה שזה. לאדליין אין טעם בגברים, אם כי אני לא איאלץ להמשיך לשנוא אותו עוד זמן רב.

החברים שלה לא שורדים יותר מכמה שבועות או חודשים, מפני שאדליין היא לא הטיפוס המתחייב.

בשנתיים האחרונות ההרגלים והבחירות שלה הוציאו אותי מדעתי.

התבוננתי בה מאבדת את הבתולים במושב האחורי של מכונית, ראיתי אותה עוברת מבחור לבחור. הייתי צל הרפאים החרישי שמונה את הנערים ואת הגברים שאיתם בילתה כמו נלקחו מפס ייצור, ללא שום חשש לשמה הטוב.

שלושה־עשר, לא שאני סופר, ואם תשפטו אותה על כך אני אשפוך לכם את המעיים ואלעג לכם בזמן שתצרחו מכאב.

זה לא שהיא נואשת לתשומת לב, היא פשוט נופלת לקטע הזה, וכמו רוב היצורים שניחנו בזין, הבחורים שהיא פוגשת פשוט מנצלים את זה.

אבל נראה שזה לא ממש מזיז לה, ועל כך אני מעריץ אותה יותר מכפי שאני אמור. יש לה רוח חופשייה, היא קרן אור שמצליחה לפלס את דרכה אל הנוף האפל של חיי הזהירים.

אדליין היא לא בחורה מהסוג שנקשר למשהו. היא בסך הכול מחפשת פורקן בזמנים קשים, אמצעי מילוט שיקל עליה לשאת את משקלם של חיים שלמים בהם לא זכתה לאהדה מצד איש מהסובבים אותה.

זאת אומרת, מאיש חוץ ממני. אבל מצד שני, מעולם לא פגשתי אותה. לפחות לא באופן רשמי. לא באופן שנחקק בזיכרונה.

ובכל זאת, אני יודע עליה הכול.

אני יודע שהיא גיהינום אכזר שבכוחו לכלות אותך לפני שתקלוט מה קורה.

אני יודע שהיא מתגרה מדומיננטיות ומפחד, ושהיא שונאת רומנטיקה מתקתקה ושטחית.

אני יודע שיש לה פנטזיות שאנשים אחרים היו מחשיבים כבלתי־מוסריות ופסולות.

אני יודע שהיא לעולם לא חושפת את עצמה בפני העולם, מתוך חשש שישפטו אותה.

ואני יודע שאף אחד מהדפוקים שאיתם בילתה, לא הצליח להעריך בדיוק עד כמה היא מלוכלכת ושבורה.

הם לא יכולים לגרום לה לצעוק.

הם לא יכולים לגרום לה להגיע לפורקן.

הם לא יכולים לעשות יותר מדי, חוץ מאשר לשכנע אותה לשכב תחת גופם ולהעמיד פנים שהיא בעניין.

לא אכחיש, החלק האחרון הזה משעשע אותי, גם אם אני לא מרשה לעצמי לעשות משהו בנדון.

לאישה הזאת יש בעיות.

בעיות שזהות לבעיות שלי.

הערב הוא יום הולדתה השמונה־עשר, והיא ממתינה מחוץ למועדון המיועד לגילאי עשרים ואחת ומעלה. זה כל כך אופייני לה, המרדנות הזאת, תכונת אופי שהייתה מוציאה את רוב האנשים השפויים מדעתם, אבל אותי היא מושכת לגשת קרוב אליה כמו לחישה של מאהבת.

אני מתכוון להיכנס בעקבותיה למועדון מאוחר יותר הערב, אבל לעת עתה אני מסתפק בשמירה מהעמדה שלי בסמוך לעץ.

הטלפון מזמזם בכיסי, ואני שולף אותו ורואה את שמו של לינקולן מבזיק לעברי.

"איפה אתה?"

הוא לא טורח להמתין לתגובה מצידי, לפני שהוא מתחיל לדרוש תשובות שאני לא מעוניין לספק.

"יצאתי להליכה," אני משיב.

קול צחוקו העמוק מרעים מעברו השני של הקו. "הליכה בתחת שלי. אתה שוב משגיח עליה, נכון?"

"היא זקוקה להשגחה."

הוא מסנן קללה חרישית. "על זה אין לי מחלוקת איתך. מה הפסיכופתית הקטנה עושה עכשיו?"

"מחכה מחוץ ל'בלאק אורכיד'."

לינקולן משתתק למשך כמה רגעים. "היא לא מבוגרת מספיק."

"מה חדש," אני עונה, שעשוע ניכר בקולי. "אבל יש לה תעודת זהות מזויפת."

"חשבתי שלקחת לה אותה."

שלוש פעמים, ליתר דיוק, אבל היא כל הזמן מנפיקה תעודות זהות חדשות. בסופו של דבר אני איאלץ לחסל את כל הדפוקים שמספקים לה אותן. אני מבטא את מחשבותיי בקול, ולינקולן נאנק.

"היא יצאה מכלל שליטה."

"היא סובלת," אני טוען, לא שזה אמור לשנות.

"היא בסך הכול ילדה, ארי. זה ממש דפוק מצידך להמשיך לעקוב אחריה ככה."

הוא לא טועה.

"והיא גם נכנסת כרגע למועדון. היה נפלא להתעדכן. שיחת העידוד הזאת ממש תרמה לי. חייב לזוז."

צחוקו נגדע בעת שאני מטיח את אגודלי במסך ושם קץ לשיחה.

אדיוט.

לינקולן מייג'ור הוא רוצח כמוני, קוץ בתחת שלי מהרגע שבו נעשינו חברים, כשעשינו את צעדינו הראשונים בתחום. הוא היחיד שבו אני בוטח שישגיח על אדליין בזמן שאני יוצא לעבודה, והוא יודע שהיא בעייתית מאוד בלשון המעטה.

בדומה לרוב הבליינים שעושים כעת את דרכם באיטיות אל תוך המועדון, גם אני לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש. שערי שחור כמו בגדיי, עיניי בגוון אפור פלדה נוקשה. אני מבוגר מרובם בשבע שנים לפחות, אבל לא הסתרקתי ולא התגלחתי כבר כמה ימים, אז אני נראה מעט צעיר יותר.

ידעתי שבקרוב יגיע יום הולדתה של אדליין, ושאיאלץ להתערבב בקהל שמגיע למקומות מהסוג הזה.

במקום לעמוד בתור כמו שאר הפלבאים1 חדורי התקווה, אני ניגש לדלת, נותן לשומר סכום כסף שהוא יותר ממה שהוא מרוויח בשבועיים, ונכנס פנימה כדי לסרוק במבטי את רחבות הריקודים, הבמות והכלובים, בחיפוש אחר בחורה אחת פאקינג מעצבנת בטירוף שאני לא מצליח להוציא מהראש שלי.

גופי נדרך כשאני קולט אותה ליד הבר, מקל של סוכרייה מבצבץ מבין שפתיה המלאות, בזמן שהאידיוט שהיא הביאה איתה מניח את כפות ידיו על ישבנה וטומן את פניו בצווארה.

עליי לרסן את עצמי כדי לא לגשת לשם ולשבור כל איבר בגופו שנוגע בה. כל אחד ואחד מהם.

לא שהיא נהנית מזה. הוא חושב שהיא נהנית. אבל אני יודע את האמת.

החיוך שהיא מבזיקה לעברו כרגע מזויף לא פחות מהעגיל שמנצנץ באוזנו. זירקוניה קובית, מפני שהוא לא יכול להרשות לעצמו לקנות יהלומים אמיתיים. בחשבון שלו יש לא פחות ולא יותר ממאתיים שבעים ושלושה דולר, ושבעים ושניים סנט. לא שהתחלתי לעקוב אחר החשבונות שלו מאז שהיא התחילה לצאת איתו.

טוב, טוב, בסדר. אני יודע כל דבר ודבר על אודות ג'ייסון איירס, אבל אך ורק בגלל שטובתה עומדת לנגד עיניי.

הוא טופח על סנטרה באצבעו, לפני שהוא מסתובב לקחת את המשקאות שעליהם היא שילמה.

אני חורק שיניים ומתבונן שעה שהם מפלסים את דרכם בין הבליינים, שלא מפסיקים לזרום פנימה, כדי להניח את המשקאות שלהם על שולחן גבוה בחדר הצינוק. שרשראות ושוטים מזויפים מעטרים את הקירות, נשים עירומות למחצה רוקדות בכלובים.

ג'ייסון נותר קרוב לשולחן ואילו אדליין תופסת את מקומה ליד עמוד בקרבת מקום, כפות ידיה מתרוממות כדי לאחוז במתכת השחורה שמעליה, מותניה מתחילים להתנועע לקול תמהיל של מוזיקה מחורבנת בסגנון אימו/רטרו/אלטרנטיבי שגורם לאוזניי לדמם... ושלנצח אקשר לאדליין, מפני שלא אחת אני מוצא את עצמי מאזין למוזיקה הזאת בגללה.

אבל מראה דמותה כמעט הופך את המוזיקה למהנה. אני מהופנט מהאופן שבו גופה מתנועע לא פחות מאשר החבר נטול הזין ונטול התחת שלה, מה שרק מעצבן אותי עוד יותר.

אני מרגיש כמו פדופיל, אך בכל זאת מתגנב לתוך החדר באיטיות, מתמזג עם אחד מהקירות הכהים ומתבונן באדליין מתנועעת, מותניה מתפתלים לקצב הצלילים, שעה שגופה הופך למוזיקה עצמה.

השיר Send Me an Angel של Real Life נשמע בעוצמה מבעד לרמקולים, הקצב מאלץ את גופה להתנועע מהר יותר מצד לצד, את זרועותיה להתפרש לצדדים, את מותניה לזוז באופן שגורם לתשוקה להרטיט את החזה שלי. עיניי מקנאות בהבזקי האור המרצדים על פניה ובאורות הצבעוניים שמלטפים את עורה כמו ידיים של מאהב. אני מרותק אליה, ראשי נשמט לאחור ונשען על הקיר, לשוני מחליקה באיטיות על שיניי.

לא עוזר שחצאית המיני שלה מתחילה נמוך מתחת למותניה העגלגלים ומסתיימת בקושי באמצע ירכיה, או שרצועת הבד שהיא מכנה חולצה כלל לא מצליחה לכסות את בטנה המסותתת. החולצה נצמדת לחזה שלה, לא מותירה שום מקום לדמיון, לא מזיז לה שאנשים ידעו איך היא נראית.

אדליין אוהבת להיות עירומה, ולעיתים קרובות אני תוהה אם היא יודעת שאני מסתכל.

היא פתיינית בעלת עיניים עצובות ונשמה שחורה, ליבה כלוא מאחורי סורג ובריח. רק אני מחזיק במפתח, אבל היא לא יודעת את זה. והיא לעולם לא תדע.

אני משלב את זרועותיי על החזה ומתבונן בה במשך פרק זמן שנדמה כשעות. החבר שלה מזמין עוד ועוד משקאות – על חשבונה, יש לציין – והיא ממשיכה לרקוד ותוך כדי כך מכלה אותם, דמותה המפתה מושכת את מבטם של לא מעט משחרים לטרף, כולם חגים סביבה כיאה לכרישים שהם.

ובינתיים האידיוט עם המכנסיים הצמודים יתר על המידה כלל לא מודע לתשומת הלב שהם מקדישים לה, לפחות לא לפני שאחד מהם – בעל נשמה אמיצה במיוחד – מחליט לטעום ממה שיש לאדליין להציע.

הוא לא נראה הרבה יותר מבוגר ממנה. שערו הבלונדיני הקוצני פרוע על ראשו ועגילים נעוצים בפניו. קעקוע מציץ מתחת לשולי צווארונו כשהוא מסתובב לעבר אדליין סמוך למקום שבו היא רוקדת.

עיניה נפקחות בחטף, והיא שולחת לעברו את אותו חיוך עצל ומזויף שהיא מעניקה לכל השאר, החיוך שמקטלג אותם בתור חסרי כל ייחוד, בעוד שנדמה להם שהם הכי מיוחדים בעולם. כפות ידיו של הגבר חופנות את לחייה והוא רוכן לנשק אותה.

אני יודע מה עובר לכם בראש.

היא צריכה להדוף אותו מעליה. היא צריכה להגיד לו שיש לה חבר. היא צריכה לציין שהחבר שלה עומד במרחק מטרים בודדים ממנה.

אבל היא לא עושה את זה.

לא אדליין.

לא הבחורה שלא שמה קצוץ על אף אחד מהם.

אתם מוזמנים לקרוא לה זנותית, אם זה רצונכם. לפעור פה בתדהמה מוגזמת. אבל היא גם לא ממש תשים קצוץ על דעתכם מפני שהיא חיה את חייה כמו שמתחשק לה.

מה שלא ניתן לומר על תשעים ותשעה אחוזים מבני האדם, שאוהבים את הקירות הנוחים של הכלובים החברתיים.

אדליין תיטמן בקברה ללא שום חרטה על האופן שבו היא חיה את חייה, אולי רק עם תחושת בוז כלפי כל הבולשיט שהחיים האלה השליכו בכיוונה.

אני מכבד את זה.

אני חי את זה.

אני מוצא בה יותר אמת משאי־פעם מצאתי בכל אדם אחר.

זאת הסיבה שאני לא מסוגל להפסיק להסתכל.

וגם מפני שהיא תמיד מספקת לי בידור, במיוחד ברגעים כאלה.

במקום להדוף מעליה את הגבר הזר, היא נמסה לתוכו, גופה היפהפה ממשיך להתנועע במקצב מתגרה, פיה נפשק לרווחה כדי להיענות ללשונו. היא מתנשקת כפי שאני יודע שהיא תזדיין אם מישהו יצליח אי־פעם לפרוט כהלכה על מיתרי גופה.

בחמימות.

בפתיחות.

ללא שום בושה.

אני לא מקנא. והתגובה של שאר האיברים בגופי בסך הכול טבעית. אין להם שליטה על זה. זה כמו לצפות בפורנו. אין לזה שום קשר לכך שאני רוצה אותה לעצמי.

היא צעירה מדי.

אני אחראי לחלק ניכר משיברון ליבה.

וזה יהיה אנוכי מצידי לנצל אותה.

אם כך, מדוע אני לא משתכנע כשאני אומר את זה לעצמי?

במובן מסוים אני עזרתי ליצור אותה, אני הייתי חלק מאותו בולשיט שממנו היא מנסה להימלט כרגע.

אבל, לכל הרוחות, אני מוכן להישבע שכל הפגמים האלה רק הופכים אותה ליפה הרבה יותר.

שפתיי נרעדות כאשר הגבר נטול הזין מרים סוף־סוף את מבטו מהטלפון שלו ומבחין במעשיה, וכתפיי מיטלטלות מפרץ צחוק לא נשלט כשאני רואה את פיו הנפער בתדהמה.

הרגע הבחור האומלל גילה שהוא לא יותר מאשר מספר, ממלא מקום מעורר רחמים שתפקידו קצוב בזמן.

רוב האנשים היו מניחים שאדליין שתויה ושכושר השיפוט שלה לקוי, אבל כבר ראיתי אותה עושה את זה בעבר. היא מבינה בדיוק מה קורה. נטול הזין עשה טעות מצערת ולא הקדיש לה תשומת לב, והיא החליקה מבין אצבעותיו כמו טיפות מים.

לעזאזל, אני מעריץ אותה.

נדיר למצוא אישה כל כך אדישה ונטולת כל פחד, ובטח כאשר מדובר באישה צעירה כמוה.

אני משנה תנוחה ומתבונן בשביעות רצון, שעה שג'ייסון קם ממקומו בבהלה כדי לתבוע בעלות על חברתו־לשעבר לעתיד, אך במקום להתעמת עם הבחור שלשונו תחובה במעמקי גרונה, כפי שהיה עושה כל גבר אמיתי, הוא לופת אותה בשערה ודוחף אותה הצידה.

זהו הרגע שבו עליי להתערב ולעזור. והייתי עושה זאת, אם לא הייתי מכיר את אדליין טוב כל כך. היא לא קורבן – וזאת סיבה נוספת שבגללה היא כל כך מעוררת את סקרנותי. לג'ייסון אין שמץ של מושג מה מצפה לו.

הזר האקראי שאיתו התנשקה נמלט מהמקום כמו אפס מבוהל, לא מתכוון לעזור לאישה שזוכה ליחס אלים מגבר שגודלו כפול משלה.

אדליין נחלצת מאחיזתו של ג'ייסון, עיניה הכחולות נמלאות אש הבוהקת יותר מאלפי שמשות, מבט יוקד שמתריע מפני האלימות האצורה בה.

אגרוף אחד והיא הודפת את ג'ייסון לאחור. פיה נפתח כדי להשתלח בו, ידה נוחתת על משקה המונח על השולחן והיא משליכה אותו עליו בכל כוחה. לא רק את הנוזל, גם את הכוס, לפני שהיא הודפת אותו אל הקיר ואומרת לו איפה הוא יכול לתקוע את היחס המחורבן שלו.

זאת הבחורה שלי...

אפשר לומר שהדייט הגיע אל קיצו. ג'ייסון חומק אל בין האנשים עם הזנב בין הרגליים, בשעה שאדליין נושאת את מבטה בעקבותיו, אדרנלין טהור צובע את לחייה בגוון אדום עז ומאיץ את הדופק שלה.

אני מחייך בשביעות רצון.

היא מדהימה באמת ובתמים.

ובמקום לפרוץ בבכי או לשים איזשהו קצוץ על המהומה שהיא עוררה, אדליין מוצאת משקה נוסף שהיא עוד לא סיימה, לוגמת ממנו, מניחה אותו על השולחן וממשיכה לרקוד לצליליו של שיר מהיר יותר.

אני נאנח, מניד בראשי ושמח שאני כאן כדי להשגיח עליה מרחוק. עכשיו היא באמת בחורה שיכורה לבד במועדון. הכרישים חגים סביבה מהר יותר, ועליי לוודא שהיא לא תמצא את עצמה בין מלתעותיו של כריש שעליו לא תוכל לגבור.

עוד כמה שעות עוברות. במהלך כל הזמן הזה אדליין שותה יותר מדי מהר יחסית לממדיה הקטנים, ואגלי זיעה בוהקים על עורה כשהיא רוקדת. שערה פרוע לגמרי, סתור כולו לאחר שהעבירה בו את כפות ידיה. עיניה עצומות ונראה שהיא הולכת לאיבוד בתוך המוזיקה, בגדיה נדבקים אל גופה הבוער.

גברים אחדים ניגשו אליה. חלקם רקדו ואחר כך הסתלקו, לאחר שהבינו שהיא לא ממש שמה לב אליהם. אחד ניסה לנשק אותה, אבל היא ממש הדפה אותו מעליה, למרבה הפתעתי. זהו לילה אופייני בחייה, השקיעה האיטית לתוך דפוס ההרס העצמי שהופך אותה לקורבן של עצמה יותר מאשר לקורבן של כל אדם אחר.

בעוד הלילה מוסיף להתקדם, אני מתבונן בה ורואה שצעדיה כושלים. עיניה מאבדות מיקוד וכמות האלכוהול הגדולה הזורמת בוורידיה מתחילה להיראות.

ואז מתקרב אליה גבר נוסף. הוא מתנשא לגובה של מטר שמונים וחמש, שוקל תשעים קילוגרמים לכל הפחות, בריון שבתחילת הערב כבר הבחנתי בו כשהציק לבחורה אחרת. הוא לא מעוניין לשמוע את המילה לא, ואדליין לא במצב להיאבק בו.

היא שוב צמודה אל העמוד, מותניה מתנועעים, מחשבותיה נתונות לאלוהים יודע איזה סיוט שרודף אותה, ובפעם הראשונה בכל השנים שאני עוקב אחריה, אני יודע שעליי להתערב.

הדבר הראשון שהזין הזה עושה זה להצמיד את כפות ידיה אל העמוד בחוזקה, אצבעותיו השמנמנות מכניעות בקלות את העצמות העדינות של מפרק כף ידה.

אני צועד לפנים, מהסס אם לחשוף את עצמי, אבל גם מקווה שהיא תהיה שיכורה מדי מכדי לזכור.

ידו השנייה של הפרא נשלחת אל מותנה של אדליין ואני עדיין מפלס את דרכי אליהם, בין הבליינים. עיניה נפקחות ומתבייתות על עיניו, השכרות ניכרת בהן.

אני רואה את שפתיה נעות כשהיא אומרת לו ללכת לכל הרוחות, אני רואה את גופה נסוג מפניו, אבל הוא לא מסוג הבחורים שמייחסים חשיבות לדעתה של אישה. הוא מסוג הבחורים שיציקו לבחורה קטנה מהם, כאשר אין בסביבה אף אחד שיוכל להגן עליה.

אדליין לא תוכל לנצח בקרב הזה.

לא הייתי צריך להתרחק מהקיר. לא הייתי צריך להתערב.

אילו רק הייתי מתעסק בעניינים המזורגגים שלי, לא הייתי עושה את הטעות שגררה אותי אפילו עמוק יותר לתוך עולמה, טעות שעליה אתחרט למשך שארית חיי הארורים.

טעות שתהפוך אותי למכור מהטעימה הראשונה.

1 פלבאי – בן המעמד התחתון, מפשוטי העם