הסלון

הבוהמה הברלינאית ביקרה אצל מרקוס לוין לא מעט. לא מזמן נתמלאה המדרכה בחבורה צעירה וצבעונית שהייתה בדרכה לביתו. הם הגיעו מיד בתום החזרות בתיאטרון ולמרות מזג האוויר הקר, פסעו ברגל את המרחק הרב. למר לוין שהמתין לבואם סיפרו שבחרו ללכת ברגל מכיוון שזו הדרך הטובה ביותר לחלץ את העצמות, אולם האמת הייתה בדיוק הסיבה שהגיעו לביתו. בבית שחום הקמין המוסק מילא אותו, התקלפה החבורה מהמעילים והכובעים והבגדים החמים ונותרה בבגדיה הצבעוניים. הנשים בשמלות משי קלילות, בעלות צבעים עזים ובגרביונים דקים שבצבצו מבין שסע בשמלה. והגברים בחולצות פשתן בהירות ובמכנסיים כחולים או ירוקים או בצבע יין. אחרי שהסדירו את ענייני הכספים שלשמם הגיעו וחתמו על שטרות חוב, ואחרי שהפשירו מההליכה המקפיאה, חרג מר לוין ממנהגו וכיבד אותם ביין ואף לגם בעצמו והתרווח כדי לשמוע אותם עסוקים באהבתם האמיתית, התיאטרון והשירה.

הוא היה כמעט בן גילם של הקבוצה, מי פחות ומי יותר, אולם הוא נאלץ מגיל צעיר לדאוג לפרנסתו לאחר שלמד את רזי המסחר מאביו ומסבו. הם היו נפשות חופשיות, מלאות בקלילות וביחס מתגרה לחיים, לא שעו לתכתיבי החברה, אולי אף בזו לה. החברה מצידה החזירה לחבורה באותו מטבע ולכן נאלצו להסתמך על לוין הסוחר הממולח שהיה גם מלווה כספים במקרים מיוחדים.

לאחר כמה לגימות היה מצליח להעלות על פניו חיוך צר, קמצני למדי. באופיו היה מרקוס לוין אולי יותר גרמני מהם. שקול ומאופק וזעם עמוק אצור בתוכו ומחושב היה ומקמץ בגילויי חיבה. במיוחד קימץ עם רעייתו חיה שכרסה הלכה ותפחה בחודשים האחרונים, עם הבטחה לצאצא ראשון שימשיך את מורשתו. הוא היה אמור לשמוח איתה ולהוקיר לה תודה על שנשאה ברחמה את בכורו, שהרי זו כל המהות ואף נאמר: “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."

אך הם, מרקוס וחיה, היו כמו שתי מדרכות מקבילות משני צידי הרחוב. כשיצא לענייניו נשמה לרווחה לכמה שעות אולם כשחזר החרישה את צעדיה והסתובבה בין קירות הבית בשקט בשקט, על מנת לא להפריע את מנוחתו ולא לעורר את זעמו שהיה קל להתפרץ. היא ידעה שעל אף שלוין הצעיר נחשב לחיתון טוב, היא לא תרווה ממנו נחת וזאת למרות יופיו וממונו. לאחר נישואיהם, תקופה ארוכה ניסתה לרצות את בעלה, שהיה גבוה ובריא, ושיכן אותה בבית מכובד בשכונה טובה, מחוץ לקהילה היהודית הצפופה שהתגוררה בעיר העתיקה, על דייריה החטטניים.

ניסיונותיה להתקרב אליו כשלו בזה אחר זה עד שלאחר זמן מה הפסיקה לנסות, התייאשה. היא דווקא העדיפה את אלט ברלין, ברלין הישנה, ורצתה להמשיך להתגורר ברובע הישן, צפוף ככל שיהיה, חטטני ככל שיהיה. היא העדיפה לחיות בין נשים שכמותה, לשאוב מהן כוח ולגדל ביחד איתן את ילדיה. בוודאי היו מבשלות יחדיו במטבח משותף ובמסעות העסקים של בעלה, לא הייתה נותרת לבדה בבית הגדול והקר. ״אין צורך לבזבז עצים טובים עבור אדם אחד,״ אמר לה מיד בראשית חייהם המשותפים כשחזר מעסקיו לבית חם ונעים, לאחר היעדרות של שלושה שבועות. ובכל זאת, ידעה שהיא בת מזל והתלוננה רק באוזני עצמה. לאחר זמן מה אף הצליחה להתחבר עם שתי נשים יהודיות, שכנות שלה, פרומט מנדלסון ואסתר דה למוס.

פרומט הייתה נשואה למשה מנדלסון, מנהיג רוחני של הזרם החדש של ההשכלה היהודית, זרם שעודד את הקידמה ולא ראה בה איום על היהדות. הוא היה מוכר בכל ברלין על ידי גרמנים ויהודים גם יחד וכך גם רעייתו פרומט. פרומט סיפרה לחיה לוין את כל מה שיש לדעת על תהליך ההיריון, דרך סיפורי ההריונות שלה ושל חברתה שכנתה אסתר דה למוס והבטיחה שיעזרו לה לעבור הכול בשלום.