הסנטוריום

1

ינואר 2020

היום הראשון

הרכבל העולה מהעיירה סִיֵיר השוכנת בעמק אל קרָאן־מוֹנטָנָה מתווה קו מאונך כמעט בשלמות במעלה צלע ההר.

המסלול, החוצה את הכרמים מכוסי השלג ואת העיירות הקטנות וֶנטוֹן, שֶרמִיניוֹן, מוֹלֶן, רַנדוֹן ובּלוּש, מוליך את הנוסעים אל ההר, מרחק של ארבעה קילומטרים בעלייה של יותר מ־900 מטר, בשתים־עשרה דקות בלבד.

שלא בשיא העונה, הרכבל ריק למחצה בדרך־כלל. רוב האנשים נוסעים למעלה במכוניותיהם או באוטובוסים. אבל היום, כשהדרכים פקוקות בכלי רכב כמעט ללא ניע, הרכבל מלא.

אֶלִין ווֹרנֶר עומדת בצד שמאל של הקרון הצפוף וסופגת את הכול: את פתיתי השלג העבים שהצטברו על החלונות, את הרצפה המכוסה בתערובת שלג ומים ועליה ערמה גבוהה של תרמילים, את בני הנעורים ארוכי הגפיים שנדחקים דרך הדלתות.

כתפיה נדרכות. היא שכחה איך צעירים בגיל זה יכולים להיות: אנוכיים, לא מודעים לשום אדם מלבד עצמם.

שרוול ספוּג־מים מתחכך בלחיה. היא מריחה רטיבות, סיגריות, אוכל מטוגן, ניחוח ההדרים והמושק של אפטרשייב זול. והיא שומעת שיעול גרוני. צחוק.

בפתח נדחפת קבוצה של גברים, מדברים בקולות רמים, תרמילי ספורט של 'נורת׳ פֵייס' על שכמיהם. הם דוחקים את המשפחה העומדת לידה למעמקי הקרון. לתוכה. זרוע משפשפת את זרועה, הבל פה של בירה ננשף על צווארה.

פאניקה מתפשטת בתוכה. ליבה דוהר, מתחבט כנגד צלעותיה.

האם זה ייפסק מתישהו?

עברה שנה מאז פרשת הֵיילֶר, והיא עדיין חושבת עליה, חולמת עליה. מתעוררת בלילה בין סדינים רטובים מזיעה, והחלום חי בראשה: היד הלופתת את צווארה, קירות לחים מתכווצים, סוגרים עליה.

ואז המים המלוחים; מקציפים, משכשכים מעל פיה, אפה...

תשתלטי על זה, היא אומרת לעצמה, מאלצת את עצמה לקרוא את הגרפיטי על קיר הרכבת.

אל תתני לזה להשתלט עלייך.

עיניה מרצדות על־פני האותיות המשורבטות, המתפתלות מעלה על המתכת:

מישל 2010

ביסו XXX

הלין וריק 2016

המילים מוליכות את עיניה אל החלון, והיא מתחלחלת. בבואתה... המראה מכאיב לה. היא רזה. יותר מדי רזה.

הרי זה כאילו מישהו רוקן אותה, חצב מתוכה את ליבת הווייתה. עצמות לחייה חדות כסכינים, עיניה המלוכסנות, הכחולות־אפורות, רחבות יותר, מודגשות יותר. אפילו הבליל הקצוץ של שיער בלונדיני חיוור, הצלקת המטושטשת על שפתה העליונה, אינם מרככים את הופעתה.

היא מתאמנת בלי הפסקה מאז מות אִמה. מרוצי עשרה קילומטר. פילאטיס. משקולות. רכיבה על אופניים על כביש החוף בין טוֹרקִי לאֶקזֶטֶר ברוח הצורבת ובגשם.

זה יותר מדי, אבל היא אינה יודעת איך להפסיק, אפילו אם מוטב לה להפסיק. זה כל מה שיש לה; הדרך היחידה לגרש את מה שיש בתוך ראשה.

אלין מפנה את ראשה. זיעה דוקרת את עורפה. היא מביטה בוויל, מנסה להתרכז בפניו, בצל המוכר של זיפים שמחספסים את סנטרו, בתלתלים הבלונדיניים־כהים הסוררים של שערו. "ויל, נורא חם לי..."

תווי פניו מתכווצים. היא רואה את התוואים של קמטים לעתיד־לבוא בפניו המודאגות, מפץ של קווים סביב עיניו, תלמים קלושים שנמשכים לרוחב מצחו.

"את בסדר?"

אלין נדה בראשה, דמעות דוקרות את עיניה. "אני מרגישה לא־טוב."

ויל מנמיך את קולו. "בקשר לזה, או..."

היא יודעת מה הוא מנסה להגיד: אייזק. שניהם ביחד; הוא, הפאניקה... הם שלובים, מחוברים.

"אני לא יודעת." היא חשה כיצד גרונה מתכווץ. "אני לא מפסיקה לגלגל את זה, אתה יודע, ההזמנה, בלי התרעה מוקדמת. אולי ההחלטה לבוא לא הייתה נכונה. הייתי צריכה לחשוב על זה יותר, או לפחות לדבר איתו כמו שצריך לפני שאמרנו לו לרשום אותנו."

"עוד לא מאוחר מדי. תמיד אפשר לחזור. תגידי שהיו לי בעיות בעבודה." ויל מחייך ודוחף את משקפיו באצבע במעלה אפו. "אולי החופשה הזאת תיזכר בהיסטוריה בתור הכי קצרה אי־פעם, אבל למי זה אכפת?"

אלין מכריחה את עצמה להחזיר חיוך לחיוכו, עקיצה שקטה ופוגענית על הניגוד בין אז לעכשיו. באיזו קלות הוא קיבל זאת: הנורמליות החדשה.

בדיוק ההפך מכפי שזה היה כשהם רק הכירו. באותם ימים, היא הייתה בשיאה; ככה היא חושבת על זה עכשיו. בפסגת חייה, בחלק המוקדם של שלושים־ומשהו.

ממש לפני־כן היא קנתה את הדירה הראשונה שלה ליד החוף, הקומה העליונה של וילה ויקטוריאנית ישנה. בִּיז'וּ, אלגנטית וקטנה אבל עם תקרות גבוהות, ובתור נוף, ריבוע קטן של ים.

בעבודה הלך לה טוב – היא קודמה לסמלת בילוש, קיבלה תיק גדול וחשוב – ואימא שלה הגיבה טוב לסיבוב הראשון של כימותרפיה. היא חשבה שהיא השתלטה על האבל על מותו של סם, התמודדה עימו, ואילו עכשיו...

חייה התכווצו. נסגרו והפכו להיות משהו שהיא לא הייתה מסוגלת לזהות לפני שנים ספורות.

הדלתות נסגרות עכשיו, לוחות זכוכית כבדים גולשים זה מול זה.

הרכבל מתנער ומתחיל לקרטע כלפי מעלה, להתרחק מהתחנה, להאיץ.

אלין עוצמת את עיניה, אבל זה גרוע עוד יותר. כל קול, כל טלטול, מוגדלים מאחורי עפעפיה.

היא פוקחת את העיניים, רואה את הנוף חולף ביעף; פסים מטושטשים של כרמים מכוסי שלג, בתי שָאלֶה, חנויות.

ראשה מסתובב. "אני רוצה החוצה."

"מה?" ויל פונה אליה. הוא מנסה להסתיר זאת, אבל היא שומעת את התסכול בקולו.

"אני מוכרחה לצאת החוצה."

הרכבל צולל לתוך מנהרה. הם נעטפים בחשכה, ואישה אחת מריעה בצהלה.

אלין שואפת אוויר, לאט, בקפדנות, אבל היא מרגישה כיצד היא באה עליה – אותה תחושה של גורל ממשמש ובא. בבת־אחת, היא חשה שדמה נעשה דביק בתנועתו בתוכה, אבל חשה גם כיצד הוא שוטף לכל עבר בעת ובעונה אחת.

עוד נשימות. איטיות יותר, כפי שהיא לימדה את עצמה. פנימה עד ארבע, להחזיק, והחוצה עד שבע.

זה לא מספיק. גרונה מתכווץ. הנשימה נעשית רדודה עכשיו, מהירה. ריאותיה נאבקות עד־ייאוש, מנסות לגרור חמצן פנימה.

"המשאף שלך," דוחק בה ויל. "איפה הוא?"

היא מחטטת בכיס, מושכת ומוציאה אותו, לוחצת כלפי מטה: טוב מאוד. היא לוחצת שוב, מרגישה את קילוח הגז החודר למעמקי גרונה, מגיע אל קנה הנשימה.

בתוך כמה דקות חוזרת נשימתה ונעשית תקינה.

אבל כשהראש מצטלל, הנה הם למול עיני רוחה.

האחים שלה. אייזק. סם.

תמונות במעגל סגור.

היא רואה פנים ילדותיות רכות, לחיים מנומשות. אותן עיניים כחולות מרווחות, אבל עיניו של אייזק קרות, מורטות עצבים בדריכותן, ואילו עיניו של סם תוססות מאנרגיה, יש בהן ניצוץ שמושך אנשים אליו.

אלין ממצמצת, אינה מסוגלת למנוע מעצמה מלחשוב על הפעם האחרונה שראתה את העיניים האלה – חלולות, חסרות חיים, הניצוץ ההוא... כבה.

היא פונה אל החלון, אבל אינה יכולה לאטום את עיני רוחה מפני התמונות האלה מהעבר: אייזק, מחייך אליה; אותו גיחוך לעגני מוכר. הוא מרים את ידו, אבל חמש האצבעות הפרושות מכוסות בדם.

אלין מושיטה יד, אבל אינה מצליחה להגיע אליו. היא אינה יכולה, לעולם ועד.