הספרייה האחרונה

1

הספרים שאדם שואל מהספרייה מספרים עליו לא מעט.

ברגעים שקטים בעבודה, אהבה ג'וּן לשחק משחק. היא היתה בוחרת אדם אחד מתוך מנויי הספרייה וממציאה לו סיפור חיים בהתאם לספרים ששאל. היום היא בחרה אישה בגיל העמידה ששאלה שני ספרים של דניאל סטיל ומדריך טיולים לאיסלנד. לאחר הרהורים החליטה ג'ון שהאישה לכודה בחיי נישואים נטולי אהבה עם בעל גס רוח ותוקפני, ומתכננת לברוח לרייקיאוויק, שם תתאהב בגבר מקומי מזוקן ומסוקס. אבל בדיוק כשתחשוב שמצאה אושר אמיתי, בעלה ימצא אותה ויכריז —

"וואו, איזה חרא של ספר!"

גברת ברַנסוורת, שעמדה מול הדלפק, נופפה בספר "שארית היום" מאת קאזואו אישיגורו מול פניה של ג'ון, וניערה אותה ממחשבותיה.

"איזו ערימה של קשקושים מטומטמים. אדונים ומשרתים? זה יותר דומה לתעמולה קפיטליסטית. אפילו אני יכולה לכתוב משהו יותר טוב מזה!"

גברת ב' הגיעה לספרייה כמה פעמים בשבוע, ותמיד לבשה מעיל עור ארוך עם צווארון צמר ועטתה כפפות חצויות, אפילו כשהקיץ היה בעיצומו. נדמה היה שהיא בוחרת את הספרים שלה באקראי. יום אחד היא שאלה מדריך בנושא שרברבות, ולמחרת שאלה ספר של סופר זוכה פרס נובל. אבל התגובה שלה לכל הספרים תמיד היתה זהה.

"אני שוקלת לבטל את המינוי שלי כאות מחאה."

"אני מצטערת, גברת ברנסוורת. תוכלי להיות הראשונה שתבחר מבין הספרים החדשים שלנו."

"כולם בטח מחורבנים," אמרה גברת ב'. היא הסתלקה בכעס אל מדף ספרי הספורט והותירה אחריה ניחוח קל של עז רטובה.

ג'ון סיימה להעמיס ספרים על עגלת ההחזרות הישנה והתחילה להסיע אותה ברחבי החדר. ספריית צָ'לְקוֹט שכנה בבניין סחוף רוחות עשוי לבנים אדומות שנבנה בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה והיה בעבר בית הספר של הכפר. שמונים שנה מאוחר יותר הפכו אותו לספרייה, אבל היו דברים שלא השתנו בו מעולם — גג הרעפים שדלף כשירד גשם עז, לוחות הרצפה החורקים ומשפחת העכברים שכרסמה בעקשנות את ארגזי הארכיון שאוחסנו בעליית הגג. המועצה המקומית שיפצה את הספרייה אי שם בשנות התשעים, והוסיפה נורות פלורסנט ושטיחים ירוקים דקים מקיר לקיר, אבל ג'ון אהבה לדמיין לעצמה איך נראה המקום בגלגולו הקודם: ילדים זבי חוטם ישבו ליד שולחנות שסודרו בשורות במקום שבו היו כעת מדפים, ולמדו לכתוב אותיות על לוחות מאובקים כמו בסצנה מתוך "ג'יין אייר".

ג'ון דחפה את העגלה אל קדמת החדר וראתה את הבוסית שלה מתקרבת אליה בצעדים תקיפים. הספר "גברת דאלוויי" בצבץ מתיקה.

"אני צריכה לדבר איתך במשרד שלי. עכשיו."

מרג'ורי ספנסר היתה מנהלת הספרייה וענדה את התג שלה על דש חולצתה כאילו היה עיטור כבוד. היא טענה שהיא קוראת אך ורק רומנים איכותיים, אבל ג'ון ידעה שהיא השאירה אצלה את "חמישים גוונים של אפור" לפרק זמן ארוך במיוחד.

ג'ון הלכה אחרי הבוסית שלה למשרדה, שהיה למעשה ארון ציוד ששימש גם חדר צוות, אבל מרג'ורי הכניסה לשם שולחן לפני שנים רבות, ותלתה שלט עם שמה על הדלת. לא היה שם מקום לכיסאות נוספים, אז ג'ון ישבה בזהירות על ערימת דפי מדפסת.

"זה חייב להישאר בינינו, אבל הרגע התקשרו אלי מהמועצה," אמרה מרג'ורי והתעסקה במחרוזת הפנינים שלצווארה. "הם זימנו אותי לפגישה דחופה ביום שני. בחדר הישיבות." היא השתתקה לרגע ובדקה שג'ון אכן מתרשמת כנדרש. "תצטרכי להסתדר פה בלעדי."

"אין בעיה."

"ואי אפשר לבטל את 'חרוזים עליזים' בהתראה קצרה כל כך. את תצטרכי לטפל גם בזה במקומי."

דאגה התגנבה ללבה של ג'ון. "אני מצטערת, שכחתי שלאלן יש —"

"בלי תירוצים. את צריכה להתנסות בזה. כשאפרוש בחג המולד יכול להיות שהמחליפה שלי תרצה להעביר את התפקיד הזה אלייך."

המחשבה הזאת גרמה לבטן של ג'ון להתהפך. "מרג'ורי, את יודעת שאני לא יכולה —"

"אלוהים אדירים, ג'ון, זה בסך הכול 'חרוזים עליזים', לא הנחיית תוכנית טלוויזיה בשידור חי."

ג'ון פתחה את פיה כדי למחות, אבל מרג'ורי נפנתה אל המחשב שלה ובכך הבהירה לה שהיא לא מעוניינת בהפרעות נוספות.

ג'ון יצאה מהמשרד וניסתה להתעלם מדפיקות הלב המואצות שלה. השעה היתה כמעט חמש והיא התחילה להתכונן לסגירה. היא החזירה את כל הספרים והעיתונים למקומם ודמיינה לעצמה את כל הפרצופים הנרגשים של המשתתפים ב"חרוזים עליזים", ההורים והילדים שיביטו בה בקוצר רוח ויחכו שתתחיל לדבר. ג'ון נרעדה והפילה ערימת עיתונים על הרצפה.

"את צריכה עזרה, חביבתי?" סטנלי פֶלפְּס ישב על הכיסא הקבוע שלו והסתכל עליה.

"אני בסדר, תודה," היא אמרה והרימה את העיתונים שהתפזרו על הרצפה. "עכשיו חמש, הגיע הזמן ללכת הביתה."

"את יכולה לעזור לי קודם? אין סדר הולם. עשר אותיות. האות הראשונה היא אל"ף."

ג'ון ניסתה לנתח את הרמז כפי שלימד אותה. "אנדרלמוסיה?"

"בראבו!"

סטנלי פלפס, שאהב לקרוא רומנים היסטוריים מתקופת מלחמת העולם השנייה, הגיע לספרייה כמעט מדי יום מאז שג'ון התחילה לעבוד בה לפני עשר שנים. הוא לבש ז'קט טוויד ודיבר כמו דמות מספר של פי־ג'י וודהאוס, והיא דמיינה אותו גר באחוזה עתיקה ומפוארת, ישן בפיג'מת משי ואוכל דגים מעושנים לארוחת בוקר. אחד ממנהגיו היומיים היה לפתור את תשבץ ההיגיון בעיתון ה"דיילי טלגרף".

"לפני שאלך אני רוצה לתת לך משהו." סטנלי תחב את ידו לתוך שקית קניות רב–פעמית ושלף ממנה זר קטן של פרחים נבולים שנקשר בפיסה של חוט. "יום הולדת שמח, ג'ון!"

"סטנלי, לא היית צריך!" אמרה ג'ון וסומק פרח בלחייה. היא אף פעם לא דיברה עם אנשים בספרייה על חייה הפרטיים, אבל לפני שנים גילה סטנלי את תאריך יום ההולדת שלה, ומאז לא שכח אותו.

"את עושה משהו מיוחד הערב?" הוא שאל.

"אני רק פוגשת כמה חברים ותיקים."

"אני מקווה שתיהני. מגיעה לך חגיגה לתפארת."

"תודה," אמרה ג'ון ובהתה בפרחים במקום להישיר אליו מבט.

* * *

בחמש וחצי יצאה ג'ון החוצה אל הערב החמים של ראשית הקיץ. היא נעלה את דלת הספרייה הכבדה והתחילה לצעוד במדרחוב. היא חלפה על פני הפאב שדגלוני הממלכה המאוחדת התנופפו מעל דלת הכניסה שלו, על פני המאפייה הישנה שבה נהגו היא ואמה לקנות דונאטס עם ריבה בכל יום שבת. כמה ממנויי הספרייה עמדו מחוץ לסניף הדואר וג'ון הנהנה אליהם. היא המשיכה לצעוד במורד הגבעה, עברה את המדשאה הגדולה שבמרכז הכפר ואת מסעדת הדרקון הזהוב, ואז פנתה שמאלה אל שכונת ווילוֹמִיד. השכונה, שנבנתה בשנות השישים, היתה מבוך של בתים דו־משפחתיים זהים עם גינות מרובעות ופחי אשפה על גלגלים שניצבו מול רחבות החניה. ג'ון התגוררה שם מאז שהיתה בת ארבע, בבית עם דלת כניסה ירוקה ווילונות אדומים דהויים.

"חזרתי!"

ג'ון פשטה את הקרדיגן שלה, השאירה את נעליה על מתקן הנעליים עד יום שני בבוקר, ונכנסה לסלון. אחת התמונות על הקיר היתה עקומה, וג'ון יישרה אותה והזעיפה פנים אל הנערה המתבגרת עם הגשר בשיניים ורעמת התלתלים הפרועה שהחזירה לה מבט. היום כבר לא היה לה גשר בשיניים, למרבה שמחתה, אבל עדיין היתה לה רעמה של תלתלים חומים ופרועים שאותם אספה בכל בוקר לפקעת הדוקה. אחרי שיישרה את התמונה חצתה ג'ון את הסלון וניגשה אל הכוננית הגדולה שחלשה על הקיר השמאלי של החדר והיתה מלאה בשורות מסודרות של ספרים. אָדיצ'יֶה, צ'. אלקוט, ל"מ. אנג'לוּ, מ'. היא מצאה את הספר שרצתה לקרוא ולקחה אותו איתה למטבח, ושם חיממה לזניה במיקרוגל ומזגה לעצמה כוס יין.

בבית לא נשמעו סימני חיים מלבד הקולות החלושים של הטלוויזיה מהבית השכן. ג'ון הרימה את הדואר שהגיע באותו הבוקר: עלון בנושא פינוי אשפה וגיליון של ה"דאנינגשייר גאזט". היא חיפשה בין דפי העיתון, למקרה שכרטיסי ברכה ליום הולדתה הסתתרו שם, וכשלא מצאה דבר פלטה אנחה קטנה ולגמה מהיין.

המיקרוגל צפצף והבהיל אותה. היא הוציאה את הלזניה, העבירה אותה לצלחת והוסיפה כמה פרוסות מלפפון לקישוט, ואז התיישבה והרימה את הספר שלה. זה היה עותק ישן ובלוי מאוד, ובקושי ניתן היה לקרוא את המילים "גאווה ודעה קדומה" על הכריכה הקדמית. היא פתחה אותו בזהירות וקראה את ההקדשה: 18 ביוני 2005. לג'וּנבּאג היקרה שלי, המון מזל טוב ליום הולדתך השתים־עשרה. עם ספר טוב את אף פעם לא לבד. באהבה, אמא.

ג'ון אכלה קצת, הפכה את הדף הראשון והתחילה לקרוא.