הספר של גדי

הפעם הראשונה שפגשתי את גדי וילצ'רסקי חילקה את החיים שלי לשניים. זה היה רגע חזק ומרוכז מאד ובמידה מסוימת הרגשתי שלראשונה בחיי אני פוקח את העיניים.

הנפש שלי בקעה לה מסבך המחסומים שבניתי לה במהלך השנים, התמתחה התמתחות חיונית וזקפה את מלוא קומתה. לראשונה בחיי הייתי אני: בלי בושה, בלי פחד ובעיקר - עם תחושת השגחה עצומה, שמילאה אותי ונתנה לי להרגיש עטוף ומוגן. נדהמתי לגלות שמילא אני מסתיר את עצמי מהעולם, אני מסתיר את עצמי גם ממני...

הרגשתי עוצמה אדירה של חיוּת ושל חיבור לטבע. הבטתי בבעלי החיים והרגשתי שאני בעל-חיים כמוהם, רק טיפה שונה; כמו שהסוס שונה מהציפור, אבל לא הרבה יותר מזה...

הרגשתי בבת-אחת את המרחק שעשתה האנושות מהטבע אל הקִדמה, מרחק שהפך אותנו מנוכרים לשורשים העמוקים שלנו בבריאה. לא נהייתי עצוב מזה, פשוט הרגשתי הבנה גדולה שממלאת אותי.

התחלתי להתהלך בין העצים. התבוננתי בהשתאות בפירות שלהם, בעלים שהתנופפו ברוח, בציפורים שקיננו על הענפים ובחרקים שזחלו במעלה הגזעים, ולא יכולתי להכיל את ההתעלמות המוחלטת שסיגלנו לעצמנו מההתרחשויות הטבעיות שמקיפות אותנו על פני האדמה.

הבטתי באנשים שהקיפו אותי ונדהמתי מהיופי שלהם: יפנים, הודים, גרמנים, מקסיקנים, איטלקים, ערבים, אפריקאים... איזו חגיגה, איזה פאר של היצירה! לעזאזל, איך הצלחנו לסבך ככה את הכול?! פתאום חטפתי לתוך הבטן חץ של צער על גזענות, על מלחמות, על שנאה. יש בעולם הזה כל כך הרבה ובמקום לחלוק את כל הטוב הזה - אנחנו נלחמים אחד בשני... איך הסכמנו לזה?!

הסתכלתי על בחורה הודית אחת, שרקדה שם כאילו אלוהים בתוכה, ופתאום קלטתי שאם הנשמות שלה ושלי יבקשו להתאחד - סביר להניח שלא ייתנו לנו... בני-האדם שיכללו את ההתרחקות שלהם מהטבע עד כדי כך, שיש כללים וחוקים לגבי בחירת הלב... זה פתאום הרגיש לי הדבר הכי מטומטם שיכול להיות. זה הביך אותי, זה ציער אותי, זה בייש אותי. פשוט נחנקתי.

ואז עברתי להתבוננות פנימה.

הרגשתי בכל גופי עימות חזיתי שלי עם עצמי. הפער שביני לבין עצמי קרם לי מול העיניים עור וגידים וקיבל צורה: ההכחשה, ההדחקה, המניפולציה הפנימית, ההלקאה העצמית, רגשות האשם המיותרים, בושה עצומה. ואז חמלה. ואז רגיעה. ואז השלמה. וכל זה בכמה רגעים בודדים...

עצמי האמיתי מסתכל לי בעיניים ו"אני" מקבל אותו. אנחנו עושים היכרות אבל אני כבר מכיר אותו - אני פשוט מקבל ריענון להיכרות. ופתאום זה מרגיש כמו חפיפה: אני לומד אותו כדי להתחיל להיעלם בזמן שהוא ייקח את המושכות... "אני יכול להכיל את זה", הרגעתי את עצמי בלחישה והתמלאתי ביטחון, "אל תברח מזה, אל תפחד, תחבק את זה..."

חיבקתי.

לקחתי את הנשימה הכי עמוקה שנשמתי בחיים והתמלאתי הודיה. "תודה אלוהים", אני לוחש לו פנימה כי הוא בתוכי, "תודה על המראות האלה, תודה על ההבנה הזאת, תודה שאתה מאפשר לי להכיל את כל זה. אני מבטיח לך שאעשה כל מה שאני יכול בשביל להראות לאחרים את מה שאתה נותן לי לראות עכשיו. תודה שציירת לי ככה את מסלול חיי, תודה שכתבת ככה את הסיפור שלי, כך שאגיע לכאן, לרגע הזה, לעוצמה הזאת. אני אוהב אותך."