העולם העליון 5: האפלה שמעבר

הסוס שלי דוהר קדימה. פרסותיו מעלות ענני אבק מן הקרקע ואני פורשת את ידיי לצדדים באושר. הממלכה האדומה מהממת אותי ביופייה המדברי, והשמש היוקדת בשמיים התכולים בוהקת באור חסר פשרות.

אני מקפצת לעמידה על גבו של הסוס ומייצבת את עצמי בקלילות. עיניי משקיפות אל עבר ההר הגבוה שעליו ניצב הארמון ואני נלחמת בפיתוי לסטות מהמסלול ולבקר את בני משפחתי. צהלת הסוס רועמת באוזניי ואני מתיישבת ורוכנת ללטף את פרוותו, ואחר כך נוקשת בלשוני ומעודדת אותו להאיץ.

הגבול שבין הממלכות נגלה לפניי מאחורי מסך של ערפל וסמיכות האוויר משתנה.

אני מרחרחת את עצמי בעצבנות ונהמה מרוגזת נמלטת מגרוני. הנה הוא שוב, הריח שמעיד על הקללה שלי. כל עוד אני רגועה ושלווה אני מדיפה את ניחוח הטבע של אבא ואת ריח האש השחורה של אימא, אך ברגע שרגש אחר תופס פיקוד, הריח הזר חודר לנחיריי ומזכיר לי שיש בעולם הזה זכר שחושב שאני שייכת לו.

אני נועצת את עקביי בצלעותיו של הסוס ונוקשת בלשוני אך הסוס מאט ורגליו בוטשות באדמה.

"אל תפחד מהאפלה הזאת," אני לוחשת ומלטפת את פרוותו. "זאת ממלכה רקובה וארורה, אך כל עוד אנחנו יחד אף אחד לא יצליח לפגוע בנו."

הסוס בולם ונעמד על רגליו האחוריות ואני מנתרת מגבו ונוחתת על האדמה. נחשי ערפל סמיך ואפלולי זוחלים לעברנו והסוס צוהל ונסוג בבהלה לאחור.

"אל תפחד," אני נוזפת בו ומנופפת בידיי כדי להרחיק את הערפל. "אני אשמור עליך."

הערפל אופף את פניו של הסוס והוא רוקע ברגליו ומדלג לאחור. לפני שאני מספיקה לנזוף בו שוב הוא מסתובב ומתרחק בדהירה מהירה.

"בוגד..." אני ממלמלת ומביטה בעקבות פרסותיו.

אני זוקפת את כתפיי וחוזרת להביט באפלה. אני לא מפחדת. פחד הוא רגש עלוב ומעולם לא אפשרתי לו להסתנן לתוכי. צפיתי באימא הודפת באומץ זאבים מרושעים שהגיעו לעמק ודרשו נקבות שהם סימנו, צפיתי בה מנטרלת אל־מתים בני אצולה שניסו לחטוף משרתות או פילגשים, ופעם אחת אפילו זכיתי לחזות בה נאבקת בשד. הזכר הזה היה גבוה וחסון יותר מהיריבים הקודמים שלה. שיערו הנחושתי היה פרוע ועיניו האדומות שידרו רוע טהור. הוא לא הגיע לעמק במטרה לדרוש את אחד מתושביו, הוא רצה רק לטעום מדמה של אימא. זאת הייתה הפעם היחידה שאבא התערב בענייניה. האדמה פתחה את פיה ודמותו המאיימת של השד נעלמה כלא הייתה. אימא לא הייתה מרוצה. היא הקפידה לשמור על כבודו של אבא בזמן שיושבי העמק חגגו את הניצחון, אך כשהיו לבדם בבקתה שלה שמעתי אותה נוזפת בו על שהתערב ולא אפשר לה לחסל את השד בכוחות עצמה. היא התרצתה רק כאשר הסביר לה שיאפשר לה לנהל לבדה כל מלחמה, למעט כזו שמכוונת נגדה באופן אישי. ואז גם שמעתי את הכאב והחשש בקולה כשהפצירה בו לפנות אל האלים בתחינה להסיר ממני את הקללה. ברחתי משם כשהבנתי שמבחינתם אני מוכתמת באפלה, למרות כל אהבתם אליי.

אני נוהמת חרש ופוסעת צעד נוסף קדימה. סמיכות האוויר מקשה עליי לנשום והערפל משחיר. אני נחושה להסיר מעצמי את הקללה ולהוכיח לאמזונה הראשונה לדורה ולמלך המזרח שהיורשת שלהם מסוגלת לדאוג לעצמה. בניגוד לאימא, אני לא אמתין שחסרי הישע יגיעו אליי. אני מתכוונת לאתר וללקט את היצורים האומללים ולהקדיש את חיי הנצח שלי להגנה עליהם. וודאי שלא אזדקק לזכר שיילחם עבורי.

אני מהנהנת לעצמי בסיפוק וחוצה את הגבול.

שיעול דוקרני תוקף אותי ואני נופלת על ברכיי ומניחה את כפות ידיי על הקרקע. האדמה אינה מגיבה למגעי. היא לוהטת ורוחשת תחת שלטון האפלה. אני זוחלת קדימה ומפצירה בה לחוש את החיבור בינינו. עיניי דומעות כשהערפל הולם בהן ואני נעמדת ומתנשפת בתסכול. אט־אט מסתגלות עיניי לערפל. אני נמצאת ביער עבות וקודר. גזעי העצים מעוותים ושחורים וזרדים יבשים מכסים את הקרקע ונשברים תחת רגליי בקול פיצוח.

אני שולחת מבט לאחור כדי לשנן את נתיב היציאה, אך מגלה שאיני יודעת עוד מאין נכנסתי לממלכה. אני מסתובבת סביב עצמי ומניחה את ידיי על ראשי. כל העצים זהים זה לזה ולא עובר ביניהם שום שביל. צביטת דאגה חשודה מרעידה את חזי. זה לא פחד משתק, רק חשש קל, אך עליי להתעשת לפני שהוא יתעצם.

אני כורעת ברך ומזכירה לעצמי שאיני מחפשת נתיב בריחה אלא את הדרך לארמון. ברגע שאגיע לשם אדרוש מהמלך שיסיר ממני את הקללה ובדרכי חזרה אקח עימי את כל מי שזקוקים להגנתי. אני בטוחה שלא אתקשה למצוא יצורים אומללים שלכודים בניגוד לרצונם בממלכה הארורה הזאת.

"אדמה יקרה, הראי לי את הדרך," אני לוחשת ומלטפת אותה. כף ידי מזדעזעת מתחושת בעירה ואני מביטה בחלחלה בעורי הצרוב. "כווייה," אני ממלמלת ונושפת על כף ידי. התגובה של האדמה למגע שלי לא מכעיסה אותי, היא מעציבה אותי. האדמה בממלכה הזאת חולה, ולרגע בוער בי הצורך לברוח מכאן ולספר לאבא על ההתעללות שהיא חווה. אני מניחה את כפות ידיי על ברכיי ומתרוממת. אני לא זקוקה לעזרה של אבא. הכוח שלו נמצא גם בי. אולי לאחר שהקללה תוסר ממני אוכל לסייע לאדמה הטובה הזאת בעצמי.

אני מותחת את הווסט על גופי ופוסעת קדימה בנחישות. חושיי מתחדדים ואני מאזינה לרעשי הרקע. אני שומעת את תנודות הענפים ואת אוושת הרוח שמלבה את הערפל. וגם הד קלוש של צעדים מתרחקים בזריזות. אני נעצרת ונושאת את מבטי מעלה. פיח אופף את השמיים הקודרים. צביטה חזקה יותר לופתת את חזי ונשיפת תסכול בוקעת מגרוני.

אני פוסעת בשקט ככל יכולתי ומסיטה את מבטי מצד לצד. היכן המגינים? היכן מחנות הזאבים? היכן מסתתרות החיות הקטנות? ולמה לכל הרוחות אין ביער הזה אפילו רמז לפרח?

אני מסתובבת סביב עצמי ולרגע נדמה לי שחזרתי בדיוק לאותו המקום שבו התחלתי. אני שולחת את זרועי קדימה. האוויר תמיד נעשה סמיך יותר סביב גבולות הממלכות, אך אצבעותיי לא מזהות דבר. אני נדרכת לשמע יללה צורמת ומייד פונה ורצה לכיוון שממנו בקעה. הערפל הולך ונעשה סמיך יותר ואני מתנגשת בעצים בעיוורון ונעצרת רק כדי להאזין. כעת עולה היללה מהכיוון הנגדי ואני ממהרת להסתובב. גזעי העצים שורטים את זרועותיי אך אני מתעלמת מהכאב וממשיכה לרוץ. לפתע נשמע צחוק זכרי בדממת היער. אני מפנה את ראשי ימינה והצחוק נשמע משמאלי, אני מפנה את ראשי שמאלה והצחוק נשמע מימיני. אל הצחוק החזק מצטרפים קולות צחוק נוספים. מבעד לאפלה צצים חמישה זכרים גבוהים וחסונים. השיער שלהם בצבע נחושת, עיניהם אדומות ומרושעות והם מותחים את צוואריהם, בוחנים אותי בעניין וצוחקים. תחושת הסכנה מלהיטה את דמי.

"האמזונה הקטנה," אחד מהם מכריז בהנאה. "מי היה מאמין שאפילו לא נצטרך לצאת מהממלכה כדי ללכוד אותה. היא הביאה את עצמה אלינו."

"אין לי מחלוקת איתכם." אני מחייכת אליו ומקרבת את כפות ידיי זו לזו. בועה של אש שחורה נוצרת ביניהן. "אבל אם תנסו לפגוע בי איאלץ להגן על עצמי גם במחיר של פגיעה בכם." האימונים המפרכים שערכתי במשך זריחות רבות כל כך באים סוף־סוף לידי ביטוי ברגע טהור של גאווה והנאה. אני לא חוששת מהם ואין לי ספק שאם הם יתקפו אותי אצליח להביס אותם.

"מי שלוכד אותה ראשון, טועם ראשון." צועק השד שעומד מאחוריי. אני מסתובבת ומצליחה להניף את זרועי ולשגר את הבועה לעבר רגליו כהרתעה. היא נבלמת בלהבת האש האפלה שהוא יוצר אך לא מתמוססת.

"כשמנהלים קרב פותחים אותו בקידה." אני חושקת שיניים וזרועי רועדת ממאמץ.

"האמזונה הקטנה ממתינה לקידה." אני שומעת צחוק רעיל ואז את קול רמיסת הזרדים. השד שאורב מימיני מסתער עליי ואני מסובבת את הבועה לכיוונו. היא מצליחה להדוף אותו אך משמאל עולה להבת אש וצורבת את עורי. אני משחררת זעקה ומסיטה את הבועה. רמיסת הזרדים נשמעת מכל עבר ולהבות אש אפלות אימתניות עושות את דרכן אליי. אני זועקת פעם נוספת ומפצלת את הבועה. היא מצליחה להדוף שתי להבות אך שלוש נוספות עדיין מסתחררות לכיווני. אני לא מצליחה לייצר התקפה נגדית ורק ממשיכה להדוף את הלהבות שלהם.

"אלים אדירים..." אני ממלמלת. גם בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שהקרב האמיתי הראשון שלי יהיה קשה כל כך. להבה אחת נתפסת במכנסיי ואני נאנקת בבהלה וממצמצת בבלבול כשהכול נשטף בצבע אדום עז. השדים קורסים על האדמה וחמישה ראשים ערופים מתגלגלים לצדדים.

"וואו," אני לוחשת ומביטה בכפות ידיי, "הכוחות שלי חזקים יותר ממה שחשבתי." אני משתתקת ומחווירה כשריח מוכר של גחל בוער, שיכר משובח וטבק מיושן מסתנן אל אפי, אך הוא אינו בוקע ממני. גלימה אדומה מתנפנפת בחוזקה והזכר שמטריד את חלומותיי מבזיק מולי. פי נפער ואני בוהה בו כמהופנטת. מעולם לא ראיתי דמות מאיימת כל כך. הוא מתנשא לגובה רב, גופו חסון ורחב כגזעי העצים, שיערו הנחושתי פרוע ועיניו האדומות פראיות. אני בולעת את הרוק כשהנימים שמעטרים את פניו משחירים. הוא נראה כמו אל המוות ויחד עם זאת גורם לליבי להחסיר פעימה. הוא מגניב לעברי מבט ולסתותיו נרעדות בסלידה.

הוא מניף את זרועותיו לנגד עיניי המשתאות, והלהבות שנורות מהן לא מותירות זכר לגופות של השדים.

הריח שלו לוחש לי להתקרב אליו ותופס פיקוד על גופי. רגליי כבר מתחילות לנוע מעצמן אך הזעם גורם לי לנער את ראשי ולהתעשת. הוא החדיר לתוכי את הקללה והוא זה שיסיר אותה.

"לא היית צריך לעזור לי," אני רוטנת. "הייתי מחסלת אותם בקלות." אני משתנקת כשהוא מבזיק מולי ולופת את צווארי. גבי מוטח בגזע העץ ורגליי מיטלטלות באוויר.

"מה את עושה כאן?" השאגה שלו פוצעת את אוזניי.

"אני... אני הגעתי לפגוש אותך," אני מגמגמת ומשתעלת. אני שואפת את הריח העשיר והמסוכן ובוהה בלסתותיו החזקות. "הגעתי לכאן כדי שתשחרר אותי מהקללה שלך," אני צועקת ונועצת את ציפורניי ביד שלופתת את צווארי. טיפת דם אחת מבצבצת ממנה ועיניי נפערות בתדהמה. הטיפה הזאת קוראת לי להתקרב אליה, מזמינה אותי ללקק אותה. אני ממצמצת בחוזקה ומטה את ראשי לאחור. עיניי נלכדות בעיניים האדומות המרושעות.

"אמזונה עלובה," הוא לוחש בצרידות ונחיריו מתרחבים כשהוא מרחרח אותי. "את לא רצויה בממלכה שלי ואני אוסר עלייך להיכנס אליה."

"אז תשחרר אותי מהקללה שלך." אני חוזרת לבהות בטיפת הדם ומלקקת את שפתיי. "תסיר ממני את הריח שלך ואהיה חופשייה."

"חופשייה..." הוא מגחך אך איני מזהה בדבריו שעשוע, רק תסכול זהה לשלי. "הקללה שלך היא גם הקללה שלי!" אצבעותיו לוחצות על צווארי ועיניי מתגלגלות בארובותיהן. "אני חי עם הקללה הזאת כבר עשרים וחמישה ליקויי חמה." הוא מרכין את ראשו אל צווארי ולוחש באוזני, "עכשיו את תיאלצי לחיות איתה ולדעת שאת שייכת למלך שלא רוצה בך." נימת קולו נעשית ארסית ומאיימת, "תסתובבי בעולם הזה כבולה ומשועבדת למלך שסולד ממך ולעולם לא תהיי חופשייה."

אני מטלטלת את גופי בניסיון נואש להשתחרר ממנו. "תסיר אותו!" אני צורחת. "אני דורשת ממך להסיר ממני את הריח המסריח שלך."

"אל תחזרי לכאן לעולם."

גופי מתעופף באוויר ואני נוחתת על אדמה חמה, וכשאני פוקחת את עיניי אין כל זכר למלך השדים.

צחוק מוכר נשמע מאחוריי אך הפעם אני לא שמחה לשמוע אותו.