העולם השבור 3: שמי האבן

הזמן אוזל, אהובתי. שנסיים עם סיפור תחילת העולם? כן. בואי

נסיים.

אבל זה מוזר כל-כך. הזיכרונות שלי הם כמו חרקים לכודים בענבר. רק לעיתים נדירות יש שם זיכרונות שלמים, וגם הם שרידים של יצורים עתיקים וקפואים. על-פי-רוב מוצאים רק רגל פה, קשקשי כנפיים שם, אולי אפילו שרידים של כלוב צלעות — שלם, שניתן להסיק את צורתו רק משרידים שנותרו, מטושטשים ומרוחקים. כשאני מצמצם מבט ומתרכז בזיכרונותיי, אני רואה פנים ואירועים שאמורים להיות חשובים לי, והם אכן חשובים, אלא ש... הם לא. האדם שחווה את הדברים האלה הוא אני, ואף-על-פי-כן, לא אני.

באותם זיכרונות הייתי מישהו אחר, בדיוק כשם שהדממה היה עולם אחר. אז ועכשיו. את ואת.

אז. הארץ הזה היה פעם שלושה ארצות — אף-על-פי שהם שוכנים במקום שיקבל בעתיד את השם הדממה. עונות חוזרות ונשנות יביאו לכך שייווצר קרח רב יותר בקטבים, בעקבות זה הים ישקע והארצות הללו יהפכו להיות ה"ארקטיים" וה"אנטרקטיים" המוכרים לך, רק גדולים וקרים יותר. אבל אז —

— עכשיו, אני מרגיש שזה עכשיו כאשר אני נזכר בעצמי של אז, ולזה אני מתכוון כשאני אומר שזה מוזר —

עכשיו, בזמן שלפני הדממה, בצפון ובדרום הרחוקים יש שטחי מרעה טובים. במקום שאת קוראת לו החופיים המערביים יש שטחים רטובים ויערות גשם. הם יגוועו באלף השנים הבאות. כמה מהצפוניים עדיין לא קיימים, והם ייווצרו לאחר ממטרי אפר געשיים שיֵרדו במשך אלפי שנים של התפרצויות בלתי פוסקות. המקום שיהפוך להיות פאללה, העיירה שנולדת בה? עדיין לא קיים. זה לא שינוי גדול כל-כך, בהתחשב בקנה המידה, אבל כשמדברים בקנה המידה הטקטוני העכשיו הוא כלום ושום דבר. כשאנחנו אומרים שוב ושוב ש"העולם הגיע לקיצו", תזכרי — מדובר בשקר. הפלנטה בסדר גמור.

אם כן איך נקרא לעולם האבוד הזה, לעכשיו הזה, אם לא הדממה?

אבל קודם כול, אני רוצה לספר לך על עיר.

זאת עיר שלפי אמות המידה שלך נבנתה גרוע. העיר הזאת משתרעת, דבר שקום מודרני לעולם לא ירשה לעצמו, מכיוון שהדבר יחייב חומות ארוכות מדי. ואותה עיר מתפרשת וגובלת בנהרות ובאוצרות טבע אחרים, לפיכך גם מאותם גבולות צצו ערים, כמו עובש שמתפצל ומתפרש על מצע תרבות עשיר. הן קרובות מדי זו לזו, את בוודאי חושבת לעצמך. הטריטוריות שלהן חופפות מדי, הן מחוברות מדי, אותן ערים גדולות והצאצאיות שלהן, ואף עיר לא תצליח להתקיים אם תתנתק מהעיר הגדולה.

אותן ערים קטנות מקבלות שמות משלהן, בייחוד אם הן גדולות או עתיקות מספיק כדי להוליד צאצאי ערים בעצמן, אבל השמות הללו לא חשובים. הקשר ביניהן הוא כפי שאת יכולה לדמיין: יש להן את אותה תשתית, אותה תרבות, אותם תיאבונות ואותם פחדים. כל עיר דומה לאחרות. כל הערים הללו הן בעצם עיר אחת גדולה. העולם הזה, בעכשיו הזה, הוא שם העיר: סִיל אַנַאגִיסְט.

האם את באמת מסוגלת לדמיין לעצמך מה ממלכה אדירה יכולה להשיג, ילדת הדממה? סנזה העתיקה כולה, אחרי שאיחדה את כל הרסיסים של מאות ה"תרבויות" שחיו ומתו בין ה"עכשיו" וה"אז", אינה דבר וחצי דבר לעומתה. כל מה שתראי הוא אוסף של ערי מדינה פרנואידיות וקהילות שהסכימו לחלוק את המשאבים שלהן כדי להתקיים. אבוי, העונות דרדרו את העולם כל-כך עד שעכשיו אין ביכולתו אלא לחלום חלומות עגומים.

כאן, עכשיו, לחלומות אין גבולות. תושביה של סיל אנאגיסט שלטו ללא סייג בחומר וביסודות שהוא מורכב מהם. הם עיצבו את החיים עצמם על-פי גחמותיהם. הם חקרו את מסתרי השמיים עד שהשתעממו מהם והחזירו את תשומת ליבם אל הקרקע שמתחת לרגליהם. וסיל אנאגיסט חיה, הו, איך היא חיה, ברחובותיה הסואנים, במסחר הבלתי פוסק ובבניינים שמוחך לא יצליח לקלוט. קירות הבניינים עשויים מלוחות תאית וכמעט לא נראים מתחת לעלים, טחב, עשבים ואשכולות פירות ופקעות. דגלים מתנופפים על הגגות, אבל מקרוב ניתן לראות שהם פרחי פטריות אדירים מתנודדים ברוח. הרחובות מלאים בחפצים שלא היית מנחשת שהם כלי תחבורה, ורק העובדה שהם נעים ומעבירים דברים ממקום למקום, מעלה את המחשבה הזאת בראשך. כמה מהם זוחלים על רגליים כמו חרקים ענקיים. אחרים הם במות קטנות שמחליקות על מצע של פוטנציאל תהודה — אה, את לא תוכלי להבין את זה. אגיד רק שכלי התחבורה הללו מרחפים כמה סנטימטרים מהקרקע. אין חיות שגוררות אותם. אין בהם מנועי קיטור או דלק כימי. אם משהו, חיית מחמד או ילד למשל, יעבור מתחתיהם, הם יחדלו זמנית להתקיים ויחזרו לאחר מכן, בלי לפגוע בתאוצה או במודעות של הנמצאים בתוכם. אף אחד לא חושב על זה כעל מוות.

אבל יש דבר אחד שתזהי שם, נישא מעלה מתוך ליבת העיר. זה החפץ הגבוה והבוהק ביותר בעיר והוא נראה ממרחק של מיילים, כל מסילה וכל דרך מתחברת אליו באופן כלשהו. זה חברך הוותיק, אובליסק האחלמה. הוא לא מרחף, עדיין לא. הוא נח, לא בדיוק מודע לעצמו, בתוך הכן שלו. מדי פעם הוא פועם כפי שאת מכירה מאַלִיַה. זוהי פעימה בריאה בהרבה ממה שראית. האחלמה היא לא אותה אבן נופך פגומה וגוססת. אם הדמיון למה שראית מעביר בך צמרמורת, התגובה הזו בריאה ביותר.

בכל שלושת הארצות, בכל נקודת מפגש גדולה של סיל אנאגיסט, ניצב אובליסק. הם פזורים בכל העולם, 256 עכבישים ב-256 רשתות, וכל אחד מהם מזין את העיר, והעיר מזינה אותו בחזרה.

רשתות של חיים, אם תרצי לחשוב עליהן כך. עלייך להבין כי החיים בסיל אנאגיסט מקודשים.

עכשיו דמייני לעצמך מתחם משושה של בניינים, מקיף את בסיס האחלמה. אבל מה שתדמייני לא יהיה דומה כלל למציאות, לכן פשוט דמייני לך משהו יפה. זה יספיק. תסתכלי קרוב יותר במקום הזה שם, בקצה הדרום-מערבי של האובליסק — בגבעה המשתפלת. אין סורגים על חלונות הבדולח של הבניין, אבל דמייני לך מעטה שחור של רקמה מכסה את החומר השקוף. אלה הם נמטוציסטים, שיטה פופולרית להגן על חלונות מפני מגע בלתי רצוי — אף-על-פי שהם נמצאים רק על המשטח החיצוני של החלונות, כדי למנוע מפולשים לחדור פנימה. הם צורבים אבל לא הורגים (החיים בסיל אנאגיסט מקודשים). בתוך הבניין, אין שומרים ליד הדלתות. על כל פנים, אין תועלת בשומרים. המאזן הוא לא המוסד הראשון שגילה את האמת התקפה-תמיד על האנושות: אין צורך להציב שומרים בפתח, אם הצלחת לשכנע אנשים שעדיף להם לשתף פעולה.

והנה לנו תא בתוך הכלא היפה הזה.

הוא לא נראה כזה, אני יודע. יש כאן רהיט נאה שאפשר לקרוא לו ספה, אף-על-פי שאין לו משענת והוא מורכב מכמה חלקים שנצמדים זה לזה. את יכולה לזהות את שאר הרהיטים. כל תרבות צריכה שולחנות וכיסאות. הנוף מהחלון הוא של גן על גגו של אחד הבניינים האחרים. בשעה הזאת של היום, הגן נהנה מקרני השמש האלכסוניות המשתקפות אליו מהבדולח הגדול, את הפרחים הצומחים בגן שתלו במקומות מחושבים היטב כדי לוודא שקרני השמש יגיעו אליהם. אור סגול צובע את השבילים ואת הערוגות ונראה שהפרחים זוהרים מעט בתגובה לאור. כמה מאורות הפרחים הלבנים הקטנים כבים ונדלקים מדי פעם, וכך ערוגת הפרחים נוצצת כמו שמי הלילה.

הנה נער, מביט בפרחים המנצנצים מבעד לחלון.

למען האמת, זה גבר צעיר. בוגר לכאורה, אף שלא ניתן להעריך את גילו. הוא לא חסון אלא דחוס. פניו רחבות ולחייו מלאות, פיו קטן. כל דבר בו לבן: עור חסר צבע, שיער חסר צבע, עיניים לבנות כקרח, וכך גם בגדיו הנחים באלגנטיות על גופו. כל דבר בחדר הזה לבן: הרהיטים, השטיחים, הרצפה מתחת לשטיחים. הקירות צחים ודבר אינו צומח עליהם. רק בחלון נראה צבע. בתוך המקום הסטרילי הזה, באור הסגול הנשפך פנימה מבחוץ, ניתן לראות בבירור כי הדבר היחיד שחי בחדר הזה הוא הנער.

כן, הנער הזה הוא אני. אני לא זוכר את שמו, אבל אני זוכר שהיו בו יותר מדי אותיות חלודות. ולכן נקרא לו הוּוָאה — אותו צליל, רק מרופד בקצת יותר אותיות ובמשמעויות נסתרות. זה קרוב מספיק ואפילו סימבולי ל —

הו. אני כועס. כועס יותר מכפי שעליי להיות. מעניין. בואי נשנה את המיקום למשהו הרבה פחות טעון. בואי נחזור לעכשיו שיהיה, ולכאן שונה לגמרי.

עכשיו הוא העכשיו של הדממה, זו שעדיין ניתן להרגיש בה את הדי הקריעה. הכאן הוא לא בדממה בדיוק, אלא במערה השוכנת בדיוק מעל לתא הלבה הראשי של הר געש קדום ענק. זה ליבו של הר הגעש, אם את מעדיפה את המטאפורה הזאת ויכולה להבין אותה. אם לא, דמייני לעצמך חלל עמוק, אפל ולא יציב בין סלעים, שלא התקרר הרבה באלפי השנים שעברו מאז אבא אדמה יצר אותו מקרבו. אני עומד בתוך המערה, מתמזג חלקית עם גוש סלע כדי להיטיב לזהות רעידות קלות או עיוותים גדולים המתרחשים קודם להתמוטטות סלעים. אני לא אמור לעשות את זה. רק תהליכים מעטים הם בלתי ניתנים לעצירה יותר מהתהליך שעכשיו התחלתי כאן. ואף-על-פי-כן, אני מבין בדידות מהי, כאשר את מבולבלת וחוששת ולא יודעת בוודאות מה עומד לקרות.

את לא לבד. לעולם לא תהיי לבד, אלא אם כן תבחרי בכך. אני יודע מה חשוב, כאן בסוף העולם.

אה, אהובתי. סוף העולם הוא מונח יחסי, נכון? כשהארץ מתרסק, זה אסון ליצורים החיים עליו ותלויים בו — אבל לאבא אדמה לא משנה כלל. כשאדם כלשהו מת, זה אמור להיות אסון נורא ואיום לילדה שפעם קראה לו אבא, אבל הדבר הופך בשבילה לחסר משמעות כי הוא קרא לה מפלצת פעמים רבות כל-כך עד שהיא אימצה את ההגדרה הזאת. כאשר עבד מורד, הדבר חסר משמעות לאנשים הקוראים על כך בתקופה מאוחרת יותר. אלה רק מילים דקות על נייר דק אף יותר, שגלגלי ההיסטוריה דיקקו עד זרא ("אז הייתם עבדים, אז מה?" הם לוחשים. כאילו אין בכך כלום). אבל עבור האנשים החיים במהלך מרד עבדים, גם לאלה מהם הסבורים שהשלטון מגיע להם בזכות, עד שבאים לקחת אותם באישון לילה, וגם לאלה מהם המוכנים לשרוף את העולם ובלבד שלא יסבלו עוד רגע אחד "במקום הראוי להם"—

זו לא מטאפורה, אסוּן. זהו לא דימוי. ראיתי את העולם בוער. אל תדברי איתי על חפים מפשע שלא מגיע להם לסבול או על נקמה אכזרית. אם בונים קום על קו שבר, האם תאשימי את החומות שלו כאשר יתרסקו באופן בלתי נמנע ויהרגו את האנשים שהתגוררו ביניהן? לא. את תאשימי את הטיפש שחשב שיצליח לנצח את חוקי הטבע. טוב, יש עולמות שנבנו על קווי שבר של כאב, והקימו סביבם חומות של סיוטים. אל תתאבלי כאשר העולמות האלה מתרסקים. תכעסי על כך שהם בכלל נבנו שם, במקום שירסקו אותם לגזרים.

ועכשיו אספר לך איך העולם ההוא, סיל אנאגיסט, הגיע לקיצו. אספר לך איך הרגתי אותו, או איך לפחות הבאתי לכך שיהיה ניתן להתחיל לבנות אותו מחדש.

אספר לך איך פתחתי את השער, זרקתי את הירח ממקומו וחייכתי בזמן שעשיתי זאת.

ואחר כך אספר לך איך, כאשר המקום כולו נמלא בדממת מוות, לחשתי:

עכשיו.

עכשיו.

והארץ לחש בחזרה:

תישרף.