העולם התחתון של בוסטון 2: ריפר

פרק 1 סשה

הוא יושב במרכז המועדון. צופה בי כשאני מסתובבת ועוזרת לקאיה עם המשקאות. הסליינט עמוס הערב ומתחם הווי־איי־פי גדוש מפה לפה. ככה זה מאז שהאירים התחילו לעבוד על הברית עם המאפיה הרוסית. משהו שטכנית אני לא אמורה לדעת אבל כולם יודעים.

אי־אפשר להימנע מזה כשעובדים בשבילם. אני בדרך כלל לא מגישה משקאות אבל אנחנו בצוות חסר הערב. בדרך כלל אני רוקדת עבור הגברים האלה. עושה להם הצגה תחת אורות הבמה הנוצצים וגורמת להם להרגיש שאוכל להגשים כל פנטזיה שלהם.

אני שקרנית מעולה. אשפית המניפולציה. כבר שכללתי את המיומנות לאומנות. הצורה שבה אני מסתכלת עליהם ומטה את ראשי בזווית מדויקת. הם חושבים על כל הדברים המלוכלכים שהם רוצים לעשות לי. אני חושבת על אימא שלי הגוועת בבית. על כמה שאני שונאת את החיים האלה ואת כל מי שמעורב בהם. כל כך הרבה שנאה אצורה בתוכי שזה רק עניין של זמן עד שהכול יתפוצץ.

אבל אני יכולה להיות כל דבר שהם ירצו שאהיה כשאני על הבמה הזאת. קדושה או חוטאת. הבת של השכנים או הבחורה שעומדת בפינת הרחוב. הדבר היחיד שאסור לי להיות הוא אני עצמי.

כי הבחורה הזאת נעלמה מזמן ואני לא יכולה אפילו לזכור מי היא עכשיו. זאת הבעיה עם שקרים. בסוף מתחילים להרגיש שהם אמת. בסוף גם את מתחילה להאמין בהם.

אני בלגן אחד גדול שארוז בשקרים יפים. העולם התחתון של בוסטון נועץ בי את טפריו זה שלוש שנים ועכשיו הוא כבר לא רוצה להרפות. קר ובודד לחיות תחת צילו של האדם שהזמין את הכאוס הזה לתוך חיי.

אז התגברתי על הכול. על אנשי המאפיה. על הלקוחות. על המבטים החומדים ועל ההערות ועל הידיים הממששות. בזמן שהנשים שלהם כנראה בבית ומטפלות בילדים, הם באים לכאן כדי לחמוד את הציצים שלי ולהפליק לי בישבן. אני מותשת ונעה על אדי הדלק האחרונים.

כל חיי ניסיתי להיות ילדה טובה. בדיוק כמו שאימא שלי רצתה שאהיה. אבל עכשיו, עכשיו אני מוכנה לעשות דברים רעים. מוכנה לשים זין על העולם ועל כל מה שבתוכו, ולעזאזל ההשלכות. הדבר היחיד שעדיין מעגן אותי לשפיות הוא אימא שלי, אבל כשהיא תמות שום דבר כבר לא יזיז לי.

וזה מזכיר לי שאני צריכה לשתות רד בול לפני שיגיע תורי לעלות לבמה. הכדור שמונח בכיס שלי קורא לי. דקסדרין, החטא החדש והאהוב עליי. אלה היו הכדורים של אחותי אבל עכשיו אני משתמשת בהם כדי לרומם לעצמי את מצב הרוח ולהישאר ערה.

אני נכנסת בעקבות קאיה לבר ומוסיפה את המשקה שלי להזמנה שלנו, שאותה הברמן מכין ראשונה. בדרך כלל אני לא שותה לפני שאני רוקדת וגם לא אחר כך, אבל לאחרונה זה הדבר היחיד שבזכותו אני שורדת את ההופעות על הבמה. בזמן שתשומת הלב של קאיה מרוכזת במקום אחר, אני מכניסה את הגלולה לפי ומורידה אותה עם קוקטייל הוודקה. אבל כשאני פוקחת שוב את עיניי, היא מביטה בי.

"את נראית מחוקה," היא מציינת.

"תודה, מותק."

היא מושכת בכתפיה. "רק אומרת. מתי בפעם האחרונה אכלת משהו?"

אני מנסה להיזכר אבל לא מצליחה. כנראה הבוקר. אני רזה יותר מהרגיל, אני יודעת. אבל לא מופיע לי ברשימת המטלות לשים על זה זין עכשיו. אימא שלי גוססת. סרטן מזורגג.

החדר מסתחרר כשהגלולה חודרת למחזור הדם ומשלהבת את מערכת העצבים שלי. תשומת ליבי מתמקדת סביב הבר כשאנחנו מחכות, צופות באנשים, שומעות את הצחוק ואת הרעש. כל הבליינים. זין עליהם. זין על המאפיה. וזין גם על הסרטן. אני רוצה לצאת מכאן. להתרחק מהחיים האלה, הרחק מהדם ומהאלימות ומהאופל שאופפים כל חלקה טובה בי.

ובעיקר להתרחק ממנו.

מרונאן.

השקרן הגדול מכולם. מעמיד פנים שלא מזיז לו כלום. מעמיד פנים שהוא לא רואה איך אני מסתכלת עליו. או איך הוא מסתכל עליי. כאילו היה רוצה שאיעלם. כי אני הבעיה הכי גדולה שלו.

ובכל זאת, הלב שלי הולם למענו.

האיש הזה שחולק את סודי. האיש הזה שחיי מונחים בכף ידו. לפעמים נדמה לי שאוכל לאהוב אותו. אבל רוב הזמן אני פשוט שונאת אותו. על זה שהחליש אותי. על זה שפיתה אותי להישאר. על זה שתהיתי מתי סוף־סוף יקבל את ההחלטה הנכונה ויהרוג גם אותי.

אני לא יודעת איך אפשר להרגיש דברים קוטביים כל כך. אני רוצה להעיף לו סטירה. אני רוצה לצרוח לו בפנים ולהכריח אותו להכיר בקיומי. ההתנהגות האדישה שלו כלפיי גרועה יותר מכל כאב שבליין אי־פעם הסב לי. אני לא ראויה בכלל לתשומת ליבו. לרגע מזמנו.

ובכל זאת, כשהוא נכנס לחדר, כל השאר חדל מלהתקיים.

אני יודעת שהוא כאן הערב. לכן אני לא מצליחה להתרכז. האנרגיה האפלולית שלו רוחשת בבניין עוד לפני שאני מספיקה לראות אותו. תמיד קיים החוט הזה בינינו. מחבר אותנו. מקשר בינינו. אני לא יודעת אם זה הסוד או משהו אחר לחלוטין. אני לא יודעת אם אפשר לנתק את החוט הזה. אם אני רוצה לנתק אותו. הוא כמו חומר נפץ, נכון להתפוצץ כל רגע ולעורר בתוכי הוריקן של רגשות בעוצמה גבוהה. אבל אני שיא המזוכיסטיות ולכן אני מרשה לו להשמיד אותי. פעם אחר פעם.

לא נראה לי שאי־פעם אלמד.

כשקאיה ואני לוקחות את המשקאות וחוזרות לטרקלין הווי־איי־פי, אני מוצאת אותו שם. כשאני עוברת ליד השולחן שלו הוא מביט בי. יש כבר משקה בידו. זה תמיד דאבל שוט של ג'יימסון, נקי. אף פעם לא משהו אחר.

אני אמורה להמשיך ולהתקדם. לנוע במסלול על טייס אוטומטי. כי כל אפשרות אחרת תביא אותי למצב שאני לא רוצה להיות בו.

אבל בכל זאת אני עוצרת.

אין לי שליטה על זה כשזה מגיע אליו. אף פעם אין לי שליטה על זה איתו. יש בינינו הסכמה שבשתיקה. הסכמה שלפיה אנחנו מתעלמים זה מזה וכל אחד מעמיד פנים שהשני לא קיים. אבל אף פעם לא באמת הסכמתי לדבר הזה. ובכל זאת, נדמה לי שיש גם הסכמה שבשתיקה שאם אפר את ההסדר, הוא כנראה יצטרך להרוג אותי.

בדרך כלל אני לא מתגרה בו. אבל הערב אני מרגישה חסרת אחריות. עצבנית. אני רוצה לדחוק אותו לפינה. אני רוצה שירגיש אי־נוחות לשם שינוי כדי שלא אצטרך להיות לבד. אני רוצה לגרות את הפצע המדמם שמזדהם בתוכי.

עיניי נעות מהכוס שלו אל ידיו שמונחות על השולחן. חזקות. גבריות. אלגנטיות. הידיים האלה מחסלות חיים. הידיים האלה לא יהססו לקפד גם את חיי שלי. ובכל זאת, במשחק מעוות של הגורל, הידיים האלה גם השיבו לי את חיי.

סוג של.

הזיכרון מכניס את הדופק שלי להילוך גבוה. כל תא עצב בגופי בוער. דרוכה ומותשת מול נוכחותו, מוכנה לחלוטין להתרסק ולהיגמר. החדר סביבנו שרוי בתוהו ובוהו. אבל במרכזו, במקום שבו הוא ואני יחד, הכול שקט ודומם.

כמו מגנט, הוא מושך אליו את מבטי. אין גבר בחדר הזה שיכול להתחרות בו. עור שזוף. לסת מסותתת. אף ניצי ושפתיים מעוררות תאווה שאני רוצה לנגוס בהן עד שהוא ידמם. רק כך אוכל לטעום את האפלה שבו. רק כך אוכל לקבוע בוודאות שהוא אנושי. כי לפעמים אני לא יודעת. האם הוא אדם או רק מכונה? מתוכנת רק בצורך הבוער ובתשוקה להרוג, כמו שכולם אומרים.

ראיתי אותו הורג. גם טעמתי את זעמו. טעמתי אותו בעוצמה שחלחלה לתוכי, הכתימה אותי בסימן החיה שרובצת בתוכו. אני משתוקקת אל החיה הזאת. אני משתוקקת לכל דבר שקשור לגבר הזה עם החליפות המושלמות וההיעדר המוחלט של רגשות אנושיים. אולי, רק אולי, אני גם מקנאה בו.

אני רוצה לדעת מהי התחושה כשלא מרגישים כלום. שום דבר.

אני רוצה את זה לעצמי.

האישונים שלי מורחבים וכשהם סוקרים אותו הערב הוא נראה מעוות. אבל אפילו במצב מטושטש הוא נראה מושלם. לעולם לא תראו אותו בלי חליפה. לחייו לעיתים עטורות זיפים אבל רק בני יום אחד לכל היותר. שערו מגולח בצדעיים וארוך יותר מלפנים. הוא מגולח למשעי, ציפורניו מטופחות ומבריקות, ההפך הגמור מהפגמים שמרכיבים אותי.

מתחת למשקפיים שחורי המסגרת, עיני הילד החומות שלו בוחנות אותי. הן מעוטרות בריסים כהים שהוא מנסה לעיתים קרובות להסתיר, כי הוא יודע שהעיניים האלה מסגירות אותו. העיניים האלה סודקות את שכבת המגן הקרה ומשקפות את התמימות שרוחשת תחתיה. לפעמים, כמו ברגע הזה, הוא עשוי להיות שופע חסד. עיניו סורקות את גופי באומדן מהיר ואז מקדירות. לעולם לא אראה שם רעב, אלא רק טירוף.

אוי, אני מתה על הטירוף הזה. כי גם הטירוף עדיף על ריק. משמעות הטירוף היא שהוא לא לחלוטין חסין לרגשות. משמעות הטירוף היא שהוא לא אדיש כשהוא מסתכל עליי.

אידיוט דפוק.

"היי, רונאן," קולי שזור בארס מתקתק ואני מקווה שהוא מבחין בזה. "כמה נעים לפגוש גם אותך. כן, אימא שלי בסדר גמור, תודה ששאלת. גוססת, אבל אתה יודע, אלה החיים. אה, וגם אמילי במצב מצוין, במקרה שתהית."

הוא ממצמץ אליי ולשנייה כמעט נדמה לי שאני הוזה. כי אני מוכנה להישבע שרטט של אשמה הבזיק באישונים החומים שלו. אבל הרטט מתחלף מייד במבט מקפיא ואני מרגישה דחף פתאומי לחבק את עצמי.

אני לא יודעת למה אני מתנהגת אליו כמו כלבה. אבל הוא מעוצבן עליי ואני רוצה גם לעצבן אותו. הכדורים האלה גורמים לי להתנהג כמו משוגעת אבל הברירה היא להתנהג ככה או לקרוס מרוב תשישות. אני רוצה לריב עם מישהו וכרגע נראה שהמישהו הזה הוא רונאן. אבל הוא לא מגיב. הוא אף פעם לא מגיב.

הוא מסדר את הצווארון שלו ומביט לעבר הדלת, מבקש מפלט בראשו. בעיניו הוא סופר את הצעדים אל הדלת. הוא תמיד עושה את זה. הוא חושב שאני לא שמה לב. אבל אני כן. המספרים הם שם, בראש שלי, ואני סופרת יחד איתו.

אני מעוררת בו אי־נוחות. לא קשה לנחש למה. אני בטוחה שהוא חושב לעיתים קרובות איך להיפטר מהעדה היחידה שעלולה לחשוף אותו. אין לי שום ספקות שהוא מתחרט על מה שקרה לפני שנתיים. כדי להעביר את המסר, הוא מתעלם ממני ומוציא את הטלפון מהכיס.

אחד הלקוחות נוקש באצבעותיו ומעיר אותי מהחלום בהקיץ. ברגע שאני עוזבת את השולחן, רונאן קם ויוצא מהחדר.

כשאני נכנסת לדירה המתפוררת בדורצ'סטר, שאותה אני מכנה בית, אני בקושי מצליחה להשאיר את העיניים פקוחות.

אין הרבה מה לראות כאן. אותה דירה בה גרתי כל חיי, עם אימא שעבדה בפרך כדי שיהיה לנו גג עם כתמי רטיבות מעל הראש. יש שני חדרי שינה, סלון, מטבח וריהוט בסיסי ביותר.

אף פעם לא היו לנו דברים יפים. אחרי שאבא שלי מת, אימא הוציאה כסף כדי שאמילי ואני נזכה לקבל אוכל ובגדים ושירותי בריאות, וזה מה שקיבלנו. הבגדים שלי מהעבודה מפוזרים ברחבי הדירה, יחד עם כל בקבוקי התרופות השונים והציוד הרפואי שאימא צריכה.

אמילי בקליפורניה, היא קיבלה מלגה לאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, כך שרוב הדברים שלה כבר לא בדירה. ללא כל החפצים הוורודים שלה, הכול נראה כאילו צבוע באפור. זה המקום שבו גרתי מאז ומתמיד. אבל כשאני מסתכלת עליו עכשיו, אני כבר לא מרגישה שזה הבית שלי.

אני מדשדשת אל המטבח ומוצאת את איימי יושבת לשולחן ומעלעלת במגזין.

כשהמחלה של אימא החריפה, הייתי צריכה לשכור אחות סיעודית שתהיה בבית כשאני בעבודה. איימי היא האישה המתאימה לתפקיד. היא מתוקה וטובת לב ומצטיינת במה שהיא עושה, ובזכותה אימא מרגישה בנוח עד כמה שאפשר בימים אלה. בנוסף, היא מכינה לי אוכל כך שברמה הכי בסיסית בזכותה גם אני חיה בשלב זה.

"מה שלומה?" אני שואלת.

"היא דווקא ערה עכשיו," עונה איימי, "וצלולה למדי, אם את רוצה לגשת ולדבר איתה."

אני משליכה את התיקים שלי על שולחן המטבח ומנצלת את ההזדמנות בהתלהבות. כבר אין הרבה רגעים כאלה, לכן אני קופצת על המציאה כשהם מתרחשים.

"תודה, מותק."

"אין בעיה," היא אומרת. "אני יוצאת, סיימתי להיום. ארוחת הערב במקרר.”

"בסדר, סעי בזהירות. נתראה מחר."

איימי יוצאת ואני לובשת סווטשרט לפני שאני נכנסת לחדר של אימא. אני לא רוצה להדיף ריח של בושם ואלכוהול כשאני לידה. היא יודעת ממה אני מתפרנסת, אבל זה לא אומר שאני צריכה לדחוף לה את זה לפרצוף. אני משתדלת שלא ככל שזה אפשרי.

אימא תלתה בי תקוות גדולות. בתור ילדה, היא קראה לי בחיבה "המחשבונית הקטנה." השקעתי המון בלימודים ובכל שנה הצטיינתי, אבל במתמטיקה מצבי היה גרוע. תמיד נכשלתי בהכנת שיעורי הבית עד שלבסוף המורה עודדה את אימא לקחת לי מורה פרטית. כשהמורה הפרטית נחלצה לעזרתי, גיליתי שמתמטיקה לא כזאת נוראית. למעשה, יכולתי לעשות כל חישוב שהיא הטילה עליי, כל עוד זה לא נעשה על נייר. עד מהרה למדתי חשבון דיפרנציאלי ומשוואות מתמטיות ברמה של אוניברסיטה.

כולם חטפו הלם, אבל אימא שלי יותר מכולם. כששאלו אותי איך חישבתי, לא הצלחתי להסביר. זה היה משהו מוזר שבא לי בטבעיות ואימא שלי השתכנעה שאוכל להגיע רחוק בזכותו, כך שאפשר להבין עד כמה התאכזבה כשניצלתי את כישרונותיי דווקא במועדון חשפנות.

אבל אני לא מצטערת על זה, כי העבודה שלי היא זאת שמאפשרת לה להיות כאן איתי בבית ברגעיה האחרונים. ולא המתמטיקה הביאה את זה, אלא הריקוד. זו הסיבה היחידה שמאפשרת לי להסתכל לאימא שלי בעיניים ולהאמין שאני עושה את הדבר הנכון. כי אם לא הייתי רוקדת, היא לא הייתה כאן. בביתה שלה. לא הייתי מסוגלת לטפל בה כמו שמגיע לה. כמו שהיא טיפלה בי כל חייה.

אני מביטה בדמותה הקטנה שבמיטה. היא בקושי תופסת מקום עכשיו. לא משנה כמה פעמים אראה אותה כך, בכל פעם מחדש המראה עדיין נוחת עליי כמו ערמת לבנים ששוקלת טון. גוש כואב נוצר בגרוני ועיניי מתמלאות לחץ מרוב דמעות אותן אני כובשת בכוח ומתקדמת לעברה.

"היי, אימא," אני רוכנת ונושקת ללחייה. "איך את מרגישה היום?"

היא משתעלת ומביטה בי בעיניים אפורות מצועפות. פעם העיניים האלה התכווצו כשצחקה אבל עכשיו כבר אין בהן אור. רק כאב. שפתיה יבשות וסדוקות אבל היא לא מנסה להזיז אותן. היא חלשה מכדי לדבר עכשיו. בימים אלה זה קורה לעיתים תכופות יותר ויותר ואני מבינה את המשמעות.

היא מתקרבת אל קיצה. אין עוד משהו שנוכל לעשות למענה מלבד לנהל נכון את הכאב. רוב היום היא מאבדת את ההכרה וחוזרת אליה. בימים שבהם היא יכולה לדבר, רוב דבריה לא ברורים.

אין דבר נורא יותר מלראות אדם אהוב מסתלק. בכל ערב כשאני חוזרת הביתה ורואה אותה כך, אני מרגישה כאילו אני זוחלת על מצע של מסמרים. אבל עד כמה שזה נורא, אני יודעת שהיא אסירת תודה. כי היא כאן, בביתה, שבו הכול מוכר ושלו. לא אתן לה ללכת להוספיס. רוב ההכנסה שלי הולכת על תשלום שכרה של האחות הסיעודית ועל שכר הדירה, אבל זה שווה כל סנט. לפחות בסוף אוכל להגיד שהיא מתה במקום שבו הרגישה הכי בנוח. במקום שבו הייתה הכי מאושרת.

זה יהיה הדבר החיובי היחיד שעשיתי בחיי. הדבר היחיד שאוכל להתגאות בו. אימא תנסה להגיד לי אחרת אבל היא לא שקרנית מוצלחת במיוחד. היא עדיין חושבת שאני בחורה טובה. שאני המלאך שלה. אבל היא טועה.

פעם הייתי טובה. הלכתי לכנסייה. התנדבתי. השקעתי בלימודים. עשיתי את כל הדברים שאימא אמרה שהם חשובים, גם כשלא התחשק לי. התנהגתי יפה כל החיים ולאן זה הביא אותי? למאפיונר דפוק ולאימא עם סרטן. לשם זה הביא אותי.

היא עוד מעט תעזוב אותי ואני לא רוצה שהיא תלך. אני אומרת לה את זה מבעד לדמעות כי אני כבר לא מתאפקת. היא לוחצת את ידי ואני שוקעת בעוד פרץ של בכי.

"אני לא המלאך שלך, אימא," אני אומרת לה. "אני כלום בלעדייך. אני לא רוצה להעמיד פנים יותר. תסתכלי עליי. תסתכלי עלייך. זה הכי לא הוגן."

אימא מבינה את הטירוף שלי. היא ממצמצת אליי ודמעה נושרת על לחיה. אני מנגבת אותה וראייתי מיטשטשת. היא יודעת מאיפה באתי. קשה לה לדעת שאני לכודה בעולם הזה ולא מצליחה לצאת. אני יודעת שהיא דואגת לי. זו תמיד הייתה המשאלה הכי גדולה שלה, שאצא מהעולם של המאפיה לפני שהיא תמות. אבל שתינו יודעות שזה לא יקרה.

לא קל להתרחק מהסינדיקט של מק'קנה. אני יודעת יותר מדי. ראיתי יותר מדי. אם אעזוב, אני יודעת מי ירדוף אותי. אני לא רוצה שהוא יהרוג אותי. לא ישנה לי אם זה יהיה כל אחד אחר, אבל לא הוא. לא אוכל להביט בעיניו כשאנשום את נשימתי האחרונה. זה יהיה גרוע יותר מהמוות עצמו. זו תהיה הדרך הכואבת ביותר להסתלק מהעולם הזה. כי הפעם, אחרי כל מה שקרה... הפעם אני יודעת שהוא לא יעצור את עצמו.

לכן בינתיים אני צריכה להדחיק את זה ולהתמקד רק במה שחשוב. לעבור כל יום ביומו, לטפל באימא. זה כל מה שאני יכולה לעשות.

אני נכנסת לחדר האמבטיה כדי להביא לאימא מטלית קרה. היא אוהבת את זה וזה משפר לה את ההרגשה. זו הנחמה היחידה שאני מסוגלת להעניק לה. אני מניחה את המטלית על מצחה וצופה בה כשהיא צופה בי. בתה הבכורה. גאוותה ואושרה.

"את יודעת מה, אימא?" אני לוחשת. "את לא צריכה לדאוג לי. כי אני אצא מהחיים האלה ואני אעבור לקליפורניה. אגור ליד אֵם. אולי אעזור לה בלימודים, מי יודע. אהיה המורה הפרטית שלה למתמטיקה או משהו כזה."

שפתיה מתעקלות ואני רואה שהיא מחייכת כמעט כמו פעם. החיוך שמאיר חדר שלם. היא תמיד הייתה יפהפייה ועכשיו כל מה שנשאר ממנה הוא רק קליפה ריקה.

"היא אומרת שמזג האוויר שם יפה כל השנה," אני ממשיכה. "ויש לי שם גם חברה מהתיכון. זוכרת את שרה?"

היא ממצמצת אבל מבטה נעוץ בפניי, שבוי. שרה עדיין גרה בדורצ'סטר והיא עובדת בבר ויש לה ארבעה ילדים אבל אימא לא יודעת את זה. הקטע הכי קשה בכל הסיפור זו הדאגה שלה לשלומי ולשלום אֵם. ואני לא רוצה שהיא תדאג. אני רוצה שהיא תהיה שלווה. אני עדיין מרגישה אשמה על ההתפרצות הרגשית שלי קודם ואני ממשיכה.

"שרה היא שחקנית," אני אומרת לה. "היא אומרת שהיא תוכל להשיג לי עבודה. לא משהו בשמיים, כמובן. רק עוד עבודה מהצד. את יודעת, הניצבים שיושבים ברקע בבתי קפה וכאלה?"

היא ממצמצת כדי לאותת שהיא רוצה שאמשיך.

"אני אמצא לי בחור נחמד ומשעמם. את יודעת, רואה חשבון או משהו כזה. הוא כנראה ייסע בפריוס וירוץ מרתון בסופי שבוע כשהוא לא יהיה עסוק בתרומות לצדקה או משהו בסגנון."

שפתיה של אימא שוב מתכווצות. או שהיא יודעת שאני מקשקשת או שהיא מאמינה למה שאני אומרת. קשה לדעת, אבל היא נראית מאושרת. אני נחושה בדעתי להגיד לה את זה כל יום עד שהיא תמות. ואז, רק אז, ארשה לעצמי להישבר ולהשלים עם המציאות.

הסיכויים שהאירים יתנו לי ללכת קלושים. אבל אני מוכרחה לנסות. גם אם זה אומר שאכשל. לפחות אוכל להגיד שניסיתי. כי מאחורי כל האיפור ונעלי העקב והזוהר והספריי לשיער הבחורה על הבמה גמרה עם זה. היא כבר לא מוכנה להיות כלי משחק בידי כולם. מספיק עם גברים שמנצלים ולוקחים ועושים מה שבראש שלהם בלי לשאת בתוצאות.

היום היפה ביותר בחיי יהיה היום שבו לא אצטרך לראות שוב את הפרצופים שלהם.