פרק 1
"לפעמים המוות אורב להם במשך ימים, שבועות ואפילו חודשים, מחכה לזמן שלהם שיגיע..."
נ.ב. רוברטס
סלואן
סנט פטרבורג, רוסיה
אני נכנסת למועדון וחולפת על פני השוער, שכבר הספיק להכיר אותי היטב ומאשר לי בהנהון להיכנס. מעיל הפרווה שלי מכופתר עד לצוואר ועל רגליי מגפיים מרופדים חדשים, בגלל הקור העז שבחוץ. הרוח מביאה מהמערב פתיתי שלג זעירים וגרגירים כמו חול, שמקפיאים כל מילימטר של עורי החשוף.
אבל זה רק ערב ממוצע בחודש נובמבר בסנט פטרבורג. מזג האוויר לא הרתיע את הלקוחות הקבועים של המועדון, שממלאים את תאי הישיבה היקרים המרופדים בעור, ובעיקר את המושבים המקיפים את הבמה. החום שנפלט מגופם מחמם מאוד את האוויר בחלל המועדון. אני להוטה להגיע לחדר ההלבשה כדי להסיר את המעיל.
התחלתי לעבוד כאן רק לפני שישה שבועות, אבל אני כבר מכירה את הלקוחות הקבועים ואת שאר הבנות. אני עובדת כאן זמן רב יותר מכפי שרוב האנשים היו מקדישים לעבודה כזאת, אבל זו הסיבה שאני הכי טובה במה שאני עושה. שום פרט לא חומק מעיניי.
גם כשהפרטים, אם אפשר לומר... לא נעימים במידה מסוימת.
אני פונה אל חדר ההלבשה המבולגן. מחליקי שיער, מגפיים, תחתוני חוטיני נוצצים ותכשירי איפור זרוקים בכל מקום. אני פותחת את המעיל שלי וחושפת את התלבושת שמתחתיו. אם אפשר בכלל לקרוא לזה תלבושת — זה יותר כמו שלושה טלאים מעור שמוצמדים לגופי בשרשרות כסף מוצלבות.
עכשיו עליי להחליף את המגפיים הנוחים שלי בנעלי פלטפורמה נוראיות, כמו שאר הבנות בחדר. מייד לאחר מכן אני מתקנת את האיפור וחובשת פאה. בלונדינית, כי יוז'ין אוהב אך ורק בלונדיניות. האיפור — עיניים במראה מעושן ושפתיים אדומות ומלאות — מוגזם פי עשרה מכפי שאני מתאפרת בדרך כלל.
בזמן שאני מתארגנת, נכנסות לחדר עוד שתי בנות — מרתה שהגיעה מעיירה קטנה בבלארוס, ואנג'י שהיא אמריקאית כמוני. שם הבמה של מרתה הוא סטאר. אנג'י קוראת לעצמה מונטנה, על אף שהיא בעצם מאיידהו. היא הגיעה לכאן כתרמילאית והתחילה לעבוד כחשפנית כשנגמר לה הכסף.
הן חושבות שקוראים לי אמנדה וואלאס ושהמצב שלי זהה למצב של אנג'י. אנג'י עזרה לי לבחור את שם הבמה שלי — רוקסי. הקפדתי להתחבר עם אנג'י בשנייה שראיתי אותה, כי היא בדיוק הטיפוס שיוז'ין אוהב. בלונדינית, ציצים מזויפים, עם חיוך תמים של השכנה ממול.
לי יש רק אחד מהמאפיינים האלה והשיער שלי אפילו לא אמיתי, אבל בינתיים הצלחתי לעבוד על יוז'ין. הוא שילם עבור ריקוד פרטי עם אנג'י ואיתי בכל לילה שהיה פה.
יכולתי לגמור את העבודה בפעם הראשונה שהייתי איתו לבד בחדר פרטי, אבל מפגשים ראשונים הם האויב. שומרי הראש של יוז'ין צפו בנו כל הזמן, ויוז'ין עצמו היה עצבני מדי ולא הפסיק לגעת בי. התעניין יותר מדי בבחורה החדשה. גם אם הייתי מצליחה להכניס משהו למשקה שלו בלי שאף אחד יבחין, זה היה מושך יותר מדי תשומת לב, אם הוא היה מתחיל להקציף מהפה חמש דקות אחרי שפגשתי אותו.
אני רוצה לבנות שגרה. לגרום לו להיות נינוח.
הרגע הנכון להוריד מישהו זה תמיד כשהוא שמח וחש בנוח.
אני רוצה גבר שמת מול האח, עם נעלי בית לרגליו, כשהסיגר האהוב עליו תקוע בפיו.
אני מלאך מוות מתחשב מאוד.
קרוב לוודאי שהמקום המועדף על יוז'ין הוא המועדון הזה. הוא מגיע כמו שעון, בכל יום רביעי בלילה, ולא מפסיק לחייך מהרגע שכף רגלו עוברת בדלת.
אם באמת היה חשוב לו להישאר בחיים, הוא לא היה צפוי כל כך. הוא גם לא היה מרגיז את מי שזה לא יהיה ששכר את שירותיי.
אבל זאת הבעיה שלו, לא שלי.
אני רק רוקדת בשבילו ריקוד אחר ריקוד, מרשה לו להניח עליי את הידיים הקטנות והשמנמנות שלו... עד לרגע שאני מסוגלת להרוג אותו מרוב גועל טהור, לא כל שכן תמורת חמישים אלף הדולרים שהועברו לחשבון שלי בביטקוין.
הגברים במועדון לא אמורים לגעת בנו. זה מועדון יוקרתי ולא איזה בר נחות, שבו הבנות מקבלות שלושת אלפים רובל למציצה ליד השולחן. אבל יוז'ין הוא המושל של מחוז אדמירלטיסקי, אז יש לו מרווח פעולה ואישור לעשות דברים שלאחרים אסור. הוא ממש לא הדג הכי גדול שמגיע לכאן, אבל הוא חשוב מספיק כדי לקבל את מה שהוא רוצה.
הוא תמיד בוחר את הבנות ומקבל שולחן קבוע ששמור רק לאנשים חשובים. תמיד מזמין לפחות תריסר בקבוקי אלכוהול משובחים בשביל כל הפמליה שהוא מביא איתו, ומחלק טיפים נדיבים. ולמרות זאת, נראה שמישהו רוצה במותו.
והוא רוצה שזה ייראה כמו תאונה.
קל לרצוח.
להסוות רצח ולגרום לו להיראות כמו משהו אחר — זה כבר קשה יותר.
אני, כמובן, כבר יודעת במה אשתמש. אני מתכננת להרעיל אותו הלילה, כשהוא ייקח את אנג'י ואותי לחדר האחורי לריקוד פרטי.
הוא איש חשוב, כך שאני מניחה שיבצעו חקירה ונתיחת גופה.
בימינו, אין למעשה שום סוג של רעל שאי אפשר לגלות אותו במחזור הדם. המדע המודרני מרושע, אבל לא חסין מטעויות. הנתיחה תחשוף רק את מה שהם מחפשים.
הרעלים הטובים ביותר מתנהגים כמו זיקית. הם מסתתרים, או מתחפשים למשהו אחר.
אקוניטון הוא רוצח עתיק יומין. נשים נהגו לגדל את הפרחים הסגולים היפים בגינות שלהן ואז חלטו ממנו תה והשקו בו את הבעלים הבוגדניים שלהן.
הכנתי ממנו טבליות קטנות ולבנות, בגודל רבע מציפורן הזרת. ברגע שאכניס אחת מהן למשקה של יוז'ין, היא תתמוסס בתוך שניות. הוא יבלע אותה והיא תזרע הרס בתעלות הנתרן של תאי הלב והעצבים שלו. זה לא יקרה מייד, בעודי עומדת שם, אלא ישאיר לי חלון זמן קצר כדי שאוכל להיעלם. אבל אז, בלי צל של ספק, הוא יחטוף התקף לב.
חוקר מקרי המוות יוכל למצוא עקבות אקוניטון, אבל רק אם יבצע בדיקה מקיפה להפרדת תערובות. והוא לא יעשה זאת. לא כשבדמו של יוזי'ן יימצאו שאריות חד־משמעיות של אלכוהול וקוקאין. שלא לדבר על משקלו העודף והעובדה שהוא כבר לא צעיר.
שום דבר לא יכול להיות טבעי יותר, או צפוי יותר, מהתקף לב.
הדבר היחיד שעליי להיזהר ממנו הוא שומרי הראש שלו. יש בלונדיני אחד גבוה, עם כתם לידה על הפנים, שכבר שם עליי עין. או שעשיתי משהו שעורר את חשדו, או שזה המצב הטבעי שלו. בכל מקרה, אני לא רוצה להסתבך עם מישהו בגודל של מקרר.
אני מצטרפת לשאר הבנות ומסתובבת בין הלקוחות הקבועים כדי שמנהל המועדון לא ירד לחיי, אבל מקפידה לא להיכנס לאף חדר פרטי לפני שיוז'ין יהיה כאן. הוא אמור להגיע בכל רגע.
הרקטה הוא מועדון גדול, זוהר בדרכו הרוסית הייחודית, שבה הכול נוצץ, ראוותני וטיפ־טיפה מוזר. הרוסים אוהבים שלמועדונים שלהם יש נושא. ברקטה, הנושא הוא החלל החיצון. התקרה והרצפה נוצצות באורות קטנים שאמורים להיראות כמו כוכבים, ותאי הישיבה מזכירים חלליות. על הקיר יש פורטרט ענק של הקוסמונאוט יורי גגרין, מתבונן בבנות שנכרכות סביב העמודים בבמה המרכזית.
אני מציצה בשעוניהם של הלקוחות — השעה כמעט עשר, ויוז'ין היה צריך להיות כאן כבר מזמן. בדיוק כשאני חושבת שהוא כבר לא יגיע, אני רואה אותו נכנס במהירות, כולו סמוק ונסער.
יוז'ין בערך בגובה שלי — מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים — אבל הוא נראה קטן ליד שני שומרי הראש הענקים שלו. אני רואה שהוא הביא איתו את הבלונדיני עם כתם הלידה, שכבר סורק את החדר בפנים זועפות.
יוז'ין מקריח ויש לו זקן אפרפר, שקיות מתחת לעיניים ושפתיים מלאות שהוא מלקק לעיתים קרובות מדי. הוא לובש חליפה גדולה מדי — בטח מקווה שהיא תצליח להסתיר את הכרס שלו. כשהוא מחלק טיפים לבנות, הוא מקפיד לדחוף את השטרות לתוך החוטיני שלנו, הכי עמוק שאנחנו מאפשרות, באצבעותיו הקטנות והעבות שמתמהמהות על הגוף שלנו. במשך כל אותו הזמן אנחנו חייבות לחייך ולהתנהג כאילו אנחנו אוהבות את זה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני עובדת כחשפנית או כעובדת בתעשיית המין — זו דרך קלה להתקרב למטרות שלי. בכל פעם שאני עושה את זה, נבנית בתוכי שכבה נוספת של זעם. אני שונאת את הגברים האלה, שחושבים שהכוח או הכסף שלהם יכולים לקנות אישה בקלות שבה הם קונים מכונית או שעון.
אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל מקצוענית, ומנסה לא לערב את הרגשות שלי בענייני עבודה. אבל אני לא יכולה להכחיש שאני כבר מצפה לראות את פניו של יוז'ין מכחילות כשליבו הופך לאבן.
מגיע לו למות. למטרות שלי תמיד מגיע למות.
יוז'ין רואה אותי ונרגע קצת.
"רוקסי!" הוא צועק ומתקרב אליי כדי לנשק אותי על הלחי.
"שלום, מר יוז'ין," אני אומרת. "חששתי שכבר לא תבוא הערב."
"לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות לראות אותך," הוא אומר ועיניו משוטטות בחופשיות על גופי הכמעט חשוף.
הוא מתרחק ממני, אבל משהה את ידו על הפלח הימני של ישבני. אני משתוקקת לנער אותה מעליי, אבל אם אמשיך כמתוכנן, זה יהיה הלילה האחרון שהוא ייגע בי או במישהי אחרת.
"אתה רוצה שאקרא לאנג'י?" אני שואלת.
ככל שאזדרז להיות איתו לבד בחדר הפרטי, כך אוכל לבצע את המהלך מהר יותר.
"אני רוצה," הוא אומר בנימת צער, "אבל קודם אני צריך לפגוש כאן מישהו הלילה."
"אה," אני אומרת ומשרבבת את השפה התחתונה בכעס.
"אבל בואי, שבי איתי," הוא אומר, "עד שהאורח שלי יגיע."
אני מהנהנת לאנג'י שנמצאת בצידו השני של החדר. אנחנו מצטרפות לשולחנו הקבוע של יוז'ין, והוא מזמין לנו שני קוקטיילים בסגנון חלל. כשהם מיועדים לחשפניות, הם מכילים רק מיץ אננס, אבל כל אחד מהם עולה ללקוחות חמש מאות רובל. אני מקבלת עמלה בכל פעם שלקוח קונה לי משקה, או בכל פעם שהוא קונה ריקוד פרטי.
ברור שהרווחים האלה מחווירים בהשוואה לתשלום שאני מקבלת עבור העבודה הזאת. אבל משעשע אותי לרוקן את חשבונות הבנק של הפוליטיקאים ושל אנשי העסקים, שאמורים להיות בבית עם הנשים שלהם במקום למשש בחורות צעירות שיכלו להיות הילדות שלהם.
"איפה הוא?" יוז'ין ממלמל ברוסית לעבר שומר הראש הבלונדיני שלו.
"הוא אמר שיגיע בעוד עשר דקות," משיב הבלונדיני.
הסיבה הנוספת שבגללה יוז'ין אוהב את אנג'י ואותי היא שהוא חושב שאנחנו מדברות רק אנגלית. זה נכון לגבי אנג'י. וממש לא נכון לגביי.
עד שמלאו לי חמש שנים, אבא שלי לימד אותי ארבע שפות. וללא ספק, זה היה הדבר הכי פחות משונה שהוא לימד אותי.
הייתי תלמידה טובה. החוקים שלו שמרו עליי בחיים. אחד החוקים שלו היה, מה שאת יודעת שווה ערך למה שאנשים אחרים יודעים, אבל אל תיתני להם אף פעם לראות או לגלות את מה שאת יודעת.
יוז'ין אִפשר למידע שימושי לעבור ממנו אליי, מפני שהוא חושב שאני לא מבינה מילה ממה שהוא אומר.
בזמן שיוז'ין והבלונדיני מדברים, אנג'י מלטפת קלות את ידי בקצות אצבעותיה. הלקוחות אוהבים שהבנות מתכרבלות יחד. ולמען האמת, זו הרגשה נעימה. אני מעדיפה שאנג'י תיגע בי ולא יוז'ין.
יוז'ין מסתכל עלינו ועיניו ניצתות בעניין. הוא עומד לשלוח את ידו השמנמנה אל ירכה החשופה של אנג'י, בדיוק כשלמועדון נכנס הגבר שלו הוא מחכה. אני יודעת שזה הוא לפי האופן שבו יוז'ין נעמד בפנים מתוחות ועצבניות מתמיד. מוזר לראות אותו לחוץ כל כך.
אני לא יודעת מי זה הגבר הזה — זו הפעם הראשונה שהוא בא למועדון. הוא לא נראה זחוח מספיק בשביל להיות פוליטיקאי, וגם לא עשיר מספיק כדי להיות איש עסקים. אין ספק שהוא נראה מרושע מספיק בשביל להיות פושע, אבל חסרים לו את כל המאפיינים הרגילים של הברטווה — אין לו קעקועים או תכשיטים.
הוא לבוש בחליפה שחורה עם פנים חיוורות במיוחד. נראה חולני. הבעתו נוקשה, כאילו הוא עוטה אותה בכוונה. מעמיד פנים ולא באמת מתיימר להרגיש ככה.
הוא לוחץ את ידו של יוז'ין ומחייך. החיוך שלו הוא הדבר הכי נורא באיך שהוא נראה — סתם קו ישר על שפתיו הצרות. החיוך הזה לא מרגיע את יוז'ין וגם לא אותי.
מי שזה לא יהיה, אני לא רוצה להסתבך איתו. אני צריכה ללכת מפה ולטפל ביוז'ין בערב אחר.
"אתה רוצה לעשות את זה עכשיו?" ממלמל יוז'ין לעבר הגבר, וברור שהוא להוט לסיים את הפגישה שלהם.
"בוא נעבור לחדר הפרטי," אומר הגבר בחליפה השחורה.
"בנות, אתן משוחררות," יוז'ין אומר לי ולאנג'י באנגלית.
אני כבר עומדת לקבל את ההצעה שלו. אבל הגבר בחליפה השחורה מניף יד אחת רזה ולבנה, עוצר אותנו ואומר, "תביא אותן. אין צורך שנמשוך אלינו תשומת לב."
אז אנחנו חייבות ללכת בעקבות הגברים לאחד מהחדרים הפרטיים שמשמשים בדרך כלל לריקודים ארוטיים.
כשאנחנו מגיעים לחדר, הגבר בחליפה השחורה מורה לנו לרקוד זו עם זו, בזמן שהוא ויוז'ין יושבים על הספה הקטנה.
האנשים של יוז'ין נעמדים ליד הדלת. האנשים של הגבר בחליפה השחורה מתייצבים בצידו השני של החדר. אנג'י ואני עומדות במרכז החדר ומתחככות זו בזו, הריקוד הזה מקשה עליי להתבונן בשני הגברים על הספה בלי שיבחינו בי. קשה לי הרבה יותר לשמוע מה הם אומרים, בגלל השיר הקצבי שמתנגן ברקע. אני צריכה לקרוא את השפתיים שלהם ולהגניב מבטים מעבר לכתפה של אנג'י.
"אתה יודע לאן לקחת את זה?" שואל הגבר בחליפה השחורה.
"כן," אומר יוז'ין בהיסוס, "אבל זה לא מה שבדרך כלל —"
הגבר בחליפה השחורה קוטע אותו. "פשוט תעשה את זה. אני לא רוצה לשמוע עוד יללות."
"אני לא —"
אני לא יכולה לצפות בהמשך השיחה, כי אנג'י נעמדת מולי בהיסח הדעת, עם החוטיני האדום והחזייה התואמת, ומחליקה את גופה הדק על גופי.
אני מסובבת אותה ומתירה את החזייה שלה, מורידה את הכתפיות מעל כתפיה וחושפת זוג מדבקות בצורת לב על פטמותיה. התנוחה הזאת נוחה, כי אני יכולה לראות שוב את הגברים על הספה, והיא מסיחה את דעתם של השומרים מהצד השני של החדר. הם מסתכלים על הציצים של אנג'י במקום שיסתכלו עליי.
הגבר בחליפה השחורה מעביר ליוז'ין משהו קטן, שחור ושטוח — בטח החסן נייד. יוז'ין אוחז בו בזהירות בין אצבעותיו ומכניס אותו לכיס החזה בז'קט שלו.
הגבר ממלמל עוד משהו, אבל שפתיו נעות בנוקשות והוא רוכן אל יוז'ין, כך שאני לא מצליחה להבין מה הוא אומר. אני רק מצליחה לקרוא את תשובתו האומללה של יוז'ין — "אני יודע. אהיה שם."
אבל הוא לא יגיע לפגישה, מתי שהיא לא תהיה, כי נמאס לי להגיע למועדון הזה ואני לא מסוגלת להמשיך לעבוד אפילו לא עוד שבוע אחד. חוץ מזה, אני מודאגת ממה שעלול לקרות אם העסקה של יוז'ין תשתבש. אם מישהו אחר יהרוג את יוז'ין לפניי ולא אקבל את יתרת הכסף שמגיעה לי.
הם סוגרים את העסקה, הגבר בחליפה השחורה מסיים במהירות את המשקה שלו ומניד בראשו אל אנשיו. הם יוצאים מהחדר הפרטי ומשאירים את יוז'ין עם אנג'י ואיתי, יחד עם שני שומרי הראש הנותרים.
יוז'ין פולט אנחה. נראה שהוקל לו עכשיו, שהגבר בחליפה השחורה עזב.
הוא מסמן בלהיטות לאנג'י ולי להצטרף אליו.
"מי זה היה?" אני שואלת בקול נינוח. "הוא מלחיץ אותי."
"אף אחד," אומר יוז'ין, להוט להסיח את דעתו בדברים מהנים יותר. "בנות, סליחה שעיכבתי אתכן."
אני מעמידה פנים שאני מסדרת את משולשי העור הקטנים על השדיים שלי, ומוציאה בחשאי את הטבלייה הלבנה מהחזייה.
"זה בסדר," מצחקקת אנג'י. "אנחנו נהנות."
היא עומדת להתיישב על יוז'ין, אבל אני לוקחת את הכוס שלו ומחביאה את הטבלייה הלבנה הקטנה בין הקמיצה לזרת שלי, ומחזיקה את שפת הכוס, כך שידי מרחפת מעל המשקה שבתוכה. אני משחררת את הטבלייה, שנופלת אל תוך המשקה, ומעבירה את הכוס אל יוז'ין.
"הנה," אני אומרת. "הפגישה הסתיימה. עכשיו אפשר להירגע."
יוז'ין לוגם לגימה נדיבה מהמשקה וכמעט מרוקן את הכוס.
"בנות, אתן כל כך טובות אליי," הוא אומר, תופס את שתינו במותניים ומצמיד אותנו חזק אליו.
אני יושבת עליו בפישוק, מצמידה את הציצים שלי לפנים שלו ומאפשרת לאנג'י לעמוד מאחוריו. הגוף שלי חוסם את שדה הראייה שלו, והוא לא יכול לראות את שני הגברים ליד הדלת, אבל אני מרגישה את העיניים של הבלונדיני קודחות בגבי.
בעודי מחככת את ירכיי על גופו של יוז'ין, אני מניחה את ידי על החזה שלו ומרגישה את הבליטה הקלה של ההחסן הנייד בכיס.
ניצבת בפניי דילמה.
אני לא יודעת מה יש על ההחסן, אבל אני יודעת שהוא בעל ערך.
מצד אחד, אין לי בעיה להכניס את היד לז'קט החליפה ולקחת אותו.
מצד אחר, העבודה שלי לא אמורה לכלול גניבה משום סוג, והפרצוף של הגבר בחליפה השחורה ממש לא מצא חן בעיניי. יהיה מטופש מצידי להסתבך בעניינים שלו בלי לדעת מי הוא.
הכי טוב יהיה לעזוב את ההחסן הנייד בשקט.
אבל אני סקרנית. אני רוצה לדעת מה יש בו ובכמה אני יכולה למכור אותו. נמאס לי מסנט פטרבורג ונמאס לי מרוסיה באופן כללי. עם הסכום הנכון, אוכל להסתדר יפה במקום אחר. מקום חם הרבה יותר.
כוס המשקה הריקה מונחת ליד יוז'ין על הספה. אני מפילה אותה עם הברך שלי, והכוס מתנפצת. קוביות הקרח מתפזרות על הרצפה.
"אופס!" אני אומרת.
ברגע של היסח הדעת, כשהכוס מתנפצת, אני מגניבה את ידי לתוך החליפה ומוציאה את ההחסן הנייד. אני תוחבת אותו לתוך החלק הקדמי של החוטיני שלי. אין שם הרבה בד ואני חוששת שההחסן יבלוט. לשומר הראש הבלונדיני יש עיני נץ.
אני מחליפה מקומות עם אנג'י, כדי שיוז'ין לא יהיה קרוב לגופי ויוכל להרגיש את הבליטה. אנג'י ללא היסוס נעה, מתחככת ביוז'ין ומתפתלת סביבו, אבל הוא לחוץ מדי מהפגישה ולא מתרכז בה. בנוסף, האקוניטון מתחיל להשפיע. יוז'ין מאדים וקצב נשימתו מתגבר.
וזה בדיוק הזמן המושלם לברוח.
"סליחה," אני אומרת ומעמידה פני עצובה, "אני חושבת שנגמר לנו הזמן. לאנג'י ולי יש עוד לקוח שמחכה."
"זה בסדר," אומר יוז'ין בקול לחוץ וצפצפני. "אני ממילא מרגיש היום קצת לא טוב. אבל עשיתן עבודה טובה."
הוא תוחב כמה שטרות מקופלים לחוטיני של אנג'י. כשהוא מנסה לתחוב גם לי, אני חוטפת במהירות את הכסף מבין אצבעותיו, כדי שההחסן הנייד לא יזוז ממקומו.
"תודה!" אני אומרת בחום ומנשקת אותו על הלחי.
עכשיו הגיע החלק המסובך.
בזמן שאנחנו מתקדמות לעבר הדלת, אני מסתכלת לבלונדיני ישר בעיניים. אני נועצת בו באומץ את עיניי ולא מסירה ממנו את מבטי, כדי שלא ישפיל את עיניו ויסתכל על הגוף שלי.
"להתראות בפעם הבאה," אני אומרת בשובבות.
הוא מסתכל עליי ומכווץ את עיניו. השפתיים שלו מתעוותות, כאילו הוא רוצה לענות לי, אבל אני ממהרת לצאת לפני שהוא מספיק להגיב.
אני עוצרת במהירות בחדר ההלבשה כדי להחביא את ההחסן הנייד במגף שלי. אחר כך אני הולכת לחפש לקוח שיעסיק אותי בעוד ריקוד ארוטי.
אני כבר נמצאת בבטחה בחדר פרטי, עם שני אנשי עסקים בולגרים, כשאני שומעת חבטה עמומה ומהומה שמגיעה מהחדר של יוז'ין. אני מניחה שהוא התמוטט על הרצפה.
שומרי הראש שלו צועקים בקולי קולות ומבקשים להזמין אמבולנס. מנהל המועדון מן הסתם יתלבט אם להכניס פרמדיקים לתוך המועדון, או אם לדחוף את כבוד המושל למכונית פרטית ולהסיע אותו לבית החולים.
לא משנה מה תהיה האפשרות שבה יבחר — יוז'ין ימות הרבה לפני שיגיע לבית החולים.
כשאסיים את הריקוד, אקח את הטלפון שלי ואשלח הודעה מוצפנת למתווך שלי.
העבודה בוצעה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.