העולם שמאחורי המילים

אני פותחת את הארגז שלמרגלות מיטתי בחיפוש אחר סדינים נקיים. בעודי נוברת בערימת השמיכות, אצבעותיי נתקלות במשהו שונה – ספרון קטן, כריכתו בלויה ובתוכו דחוסה ערימת דפים צהובים. אני מיד מזהה את מה שמחזיקות ידיי – יומני האישי.

לא ציפיתי למצוא את יומני, ובייחוד לא ציפיתי לזיכרונות הרבים שהציפו אותי בן-רגע, זיכרונות טובים וזיכרונות איומים. אני מתיישבת במהירות על המיטה, עדיין אוחזת ביומן בחוזקה, ומרגישה כאילו חיים שלמים חלפו מאז כתבתי בו בפעם האחרונה. למעשה, חלפו רק כשנתיים.

אני פותחת בעמוד אקראי ומתחילה לקרוא: "היום אני בת שש עשרה, ואני צריכה להיות שמחה, אבל אני בוכה. אני לבד וקשה לי. לא יכולה יותר עם החיים הללו. אני שונאת את היום הזה!"

הדבר הראשון שעולה על דעתי אחרי קריאת השורות הללו הוא שזו לא אני. הנערה הצעירה והאומללה הזאת היא מישהי אחרת. אבל המציאות מכה בי מיד ומזכירה לי שהנערה שכתבה היא אני, ולמרות רצוני העז לשכוח אותה, היומן הזה הוא העדות לכך שהדבר בלתי אפשרי. העבר הוא חלק ממני, לטוב ולרע.

אני מרגישה כאילו אבן הוסרה מעליי. במשך שנים נאבקתי עם עצמי, מתקשה לקבל את העובדה שמגיע לי להיות נאהבת ומאושרת. נדדתי בעולם, תמיד מביטה אחורה ומסרבת להירגע מתוך הנחה שמשהו רע עומד לקרות. וכאשר חששותיי התממשו – האמנתי שזו אשמתי. נמנעתי מקשר אנושי. הרגשתי תמיד לבד, גם כשהייתי בחברת אנשים. ככל שהבדידות גדלה, הרגשתי אבודה יותר. החיים לא נראו ראויים לחיותם.

עכשיו אני יודעת עד כמה טעיתי. עד כמה החיים יכולים להיות נהדרים. אבל אותה נערה בת שש עשרה – שחייתה בתחושת רדיפה מתמדת, בדאגה בלתי פוסקת מאיפה תבוא הארוחה הבאה, באימה צרופה מהאנשים סביב – לא יכלה לראות זאת. היא ידעה רק את הלך החיים שהביא אותה לאותה נקודת ייאוש.

אני מגיעה להחלטה. אני רוצה לזכור את מה שניסיתי להדחיק, אני חייבת זאת לאותה נערה אבודה. הרי היא אני. לעולם לא אוכל להיות מאושרת באמת ובתמים אם אנסה לשכוח. רק כשאכיר את העבר אוכל להתקדם.

איפה אתחיל? בבית החולים שבו נולדתי.

השנה הייתה 2027, והעולם שבו נולדתי וגדלתי היה שרוי במלחמה. מעולם לא הכרתי חיים אחרים, אבל תמיד חלמתי על חיים טובים יותר ועל עולמות אחרים. ברגעים של שקט, בין האזעקות וההפצצות ובין הריצה למקלטים להאזנה לחדשות על הלחימה בשטחים, דמיינתי את עצמי שוחה במים עמוקים או שוכבת בחוף הים ומשתזפת, הולכת לבית הספר ומעבירה שעות בפטפוטים עם חברים, חוגגת יום הולדת עם עוגת שוקולד ועם המון מתנות, יושבת מול האח כשכוס שוקו חם עם מרשמלו בידי וצופה בסרט ישן, שוכבת במיטה רכה מכוסה בשמיכה חמה, מעבירה שעה באמבט מים חמים וקצף או מבלה בפגישה ראשונה עם בחור...

אז הייתי מתעוררת לתוך המציאות הקשה.

כמה רציתי לחיות בעולם שבו החוויות הקטנות האלה הן דבר בר-השגה, כמה השתוקקתי לחוות את כל הדברים הללו – אולם נולדתי לעולם הרוס ושבור.

לעיתים התגנבה לליבי האמונה שחיי יכלו להיות שונים בתכלית לו גדלתי עם הוריי הביולוגיים. אך זאת לעולם לא אדע. מעולם לא הכרתי אותם. ההורים היחידים שהכרתי היו הוריי המאמצים: קרלוס וחואניטה קורטז.

אימי הביולוגית הייתה אם צעירה, בערך בשנות העשרים לחייה. היא הייתה ברונטית וממוצא מקסיקני. על אבי לא ידוע לי דבר. נולדתי במרתף בית החולים שבו עבד קרלוס כשרת. מדוע נולדתי במרתף? עוד שאלה שאין עליה מענה. קרלוס מצא אותי בוכה מרעב במרתף שלושה ימים לאחר לידתי, ומסר אותי למחלקת ילדים. אימי שהתה בחדר המתים במשך חודש ימים לפני שנקברה כאלמונית. אף אחד לא בא לדרוש אותי או לזהות את אימי. האדם היחיד שביקר אותי היה קרלוס. נראה שכבשתי את ליבו, ולאחר שאושר שחרורי מבית החולים הוא לקח אותי לביתו. בתום שבעה חודשים של הליכי אימוץ, אימצו אותי קרלוס וחואניטה, שלא היו להם ילדים משלהם, ונתנו לי את השם מריה קורטז. כך רצה הגורל, עשה אותי מאומצת וטבע בי את השאלה הנצחית – מי אני? קשה לשמור על תיעוד כשאנשים נלחמים ומתים בכל מקום, ולכן מה שידוע לי הוא רק מה שסיפרו לי הוריי המאמצים.

הייתי בקושי בת שנה כשקרלוס גויס לתקופות קצרות שהלכו והתארכו מפעם לפעם. בעוד קרלוס נלחם בחזית למדנו אנחנו, בני משפחתו שבעורף, להכיר את תחושת המחסור.

כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה החלו אנשים לאגור ציוד בסיסי, מים ואוכל. המקלט שלנו התמלא בקופסאות שימורים, בבקבוקי מים, בשמיכות ובבגדים. בשנים הראשונות למלחמה לא ניצלנו את המאגר משום שעדיין היה אפשר לקנות אוכל וציוד סביר בחנויות. ככל שהמלחמה נמשכה ואנשים רבים יותר גויסו נסגרו החנויות בזו אחר זו. עברנו לחיות בצמצום ולחשב כל מזון שצרכנו. בסופו של דבר אזל מאגר המזון הגדול שלנו, ונאלצנו למצוא דרכים אחרות להשיג אוכל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעזבתי את אזור השכונה "הבטוחה" שלי בשביל לקנות מזון.

אחת לחודש נערך שוק באזור שלנו. עשרות אנשים היו מגיעים אליו כדי לקנות מוצרים בכסף המועט שבכיסם ובאמצעות שוברי מזון. השוק היה הניסיון האחרון של הממשלה לספק מזון לאוכלוסייה. זה היה מקום נוראי, בייחוד בשביל ילדות בנות ארבע. הוא נפרש לאורך שלושה רחובות גדולים, ששנתיים קודם לכן התגוררו בהם משפחות מרובות ילדים ומעוטות יכולת. לאחר שהאזור הופצץ פונו הבניינים שברחובות הללו ואוכלסו בחולדות ובחרקים. כילדה לא הבנתי מדוע בחרו מלכתחילה להציב את השוק באזור האפלולי והמפחיד ההוא. גם היום איני מבינה.

יום אחד הלכנו סבתא גלוריה, אימה של חואניטה, ואני לשוק. סבתא גלוריה החזיקה בידי ומשכה אותי בין קהל האנשים שהתאסף מול המשאית שהיו עליה פירות וירקות. בידה האחרת החזיקה עגלת קניות. נעמדנו בתור ארוך וחיכינו שעתיים עד שהשגנו שק תפוחי אדמה, קילו עגבניות מקולקלות, שק תפוחי עץ שרובם רקובים, שני קילו עדשים לבנות, ארבעה סלקים קטנים וחמישה גזרים קטנים מכוסים בעובש. נוסף על אלו הצליחה סבתא גלוריה להשיג אשכול בננות, שנחשבו למותרות באותם ימים.

סבתא גלוריה הכניסה את כל הפירות והירקות לעגלת הקניות ונתנה לי את שק תפוחי האדמה כדי שיהיה מקום לשאר הדברים שתכננה לקנות. תפסתי את השק בשתי ידיי הקטנות ובמאמץ רב גררתי אותו עד למשאית הבגדים.

עמדנו בתור במשך שלוש שעות, וכשהגענו לקצה השורה הודיע לנו הפקיד שלא נותרו עוד מעילי חורף. סבתא גלוריה לא צעקה על הפקיד ולא הכתה אותו, שלא כמו מה שרוב האנשים היו עושים אחרי המתנה ארוכה כל כך – לחינם. במקום זאת היא עמדה בשלווה, הביטה בו ולחשה על אוזנו: "אתה בטוח שאין עוד מעילים לחורף?"

"כן, גברתי," הוא ענה.

"אני לא מאמינה לך," היא אמרה כשחיוך על פניה, "יכול להיות שזה משום שכבר נתקלתי באנשים כמוך, שרוצים תוספת כסף כדי לספק את הסחורה הרצויה, או אולי משום שראיתי אותך מחביא את המעילים מתחת לסוודרים." החיוך נמחק מפניה.

"אני לא יודע על מה את מדברת," אמר הפקיד במבט תמים.

"אני חושבת שאתה כן יודע," ענתה בשלווה.

כנראה הצליחה לערער את ביטחונו כי הוא ענה לה, "גם אם כן, מה תעשי בנידון?"

הפקיד המסכן לא ידע שבסבתא גלוריה לא מתגרים.

"שוביניסט," מלמלה לעצמה, "אתה צודק. מה אני, אישה זקנה ומסכנה עם ילדה קטנה, יכולה לעשות לך, גבר חזק? אולי אגש להמון המחכה בתור למעילי החורף ואודיע להם שאין יותר מעילים. אני בטוחה שהם ישמחו לשמוע זאת, לאחר שחיכו שעות בקור ללא טעם. תאר לך כמה הם יהיו מעוצבנים אם יגלו בטעות, מפליטת פה ממישהי מסוימת, שניסית לעבוד עליהם..." היא השאירה את המילים תלויות באוויר.

זיעה בצבצה על מצחו של הפקיד וניכר בו שהוא שוקל את צעדיו. בסופו של דבר עזבנו את המקום עם שלושה מעילים חדשים, ארבעה סוודרים ושני צעיפים.

בתור למשאית הבשר עמדנו חמש שעות ויצאנו עם לשון פרה שנשארו לה ימים אחדים של טריות, שבע צלעות שבקושי היה עליהן בשר ועוף שלם שניתן לנו רק כי אחד האחראים הכיר אותנו. בתור למשאית הקמח עמדנו חצי שעה, ובתור למשאית הדלק עמדנו ארבע שעות והצלחנו להשיג חצי ליטר לפני שהאספקה נגמרה.

הערב ירד, בכיסינו נותר מעט כסף. הסתובבנו בין הדוכנים המעטים שנשארו פתוחים. סבתא גלוריה קנתה לי זוג מגפיים, שקית קטנה מלאה סוכריות ושתי פחיות שבאחת מהן היה מלח ובאחרת סוכר. סיימנו את הקניות וחזרנו הביתה, אני גוררת את שק תפוחי האדמה וסבתא מושכת בזהירות את עגלת הקניות המלאה.

יצאנו מהבית בשש בבוקר כדי להגיע לשוק וחזרנו בתשע בערב ללא אגורה. כשהגעתי לחדרי נפלתי על המזרן וישנתי במשך יום שלם.

* * *

ככל שהמלחמה התארכה השתנו גבולות הערים. עוד ועוד משפחות נותרו חסרות קורת גג והרחובות התמלאו בהן. אותם מעט אנשים שנחשבו למעמד העליון לפני פרוץ המלחמה מצאו עצמם קורבנות של מהומות ושל ביזה. רובם הסתגרו בבתיהם לצורך הגנה עצמית.

סבתא גלוריה סיפרה לי שחואניטה וקרלוס גרו לפני המלחמה בבית נאה בפרברים. קרלוס היה מנהל בכיר במשרד נדל"ן. המשרד היה בדרך לפשיטת רגל, והמהומות שפרצו בימים הראשונים של המלחמה זירזו את התהליך. אחיו של קרלוס עבד כאח בבית החולים "מרסיי", והוא סידר לקרלוס עבודה בתור שרת. הבית הנאה נמכר והם עברו להתגורר בבניין מתפורר.

לאחר שקרלוס גויס לצבא גדלה המשכורת שלו והוא וחואניטה הצליחו למצוא בית זול במצב סביר. מאז התגוררנו בבית קטן עם שתי קומות וחצר קטנה. בביתנו גרו משפחה נוספת וגם זוג מבוגר. למשפחה היו שני ילדים גדולים שעבדו, ולזוג היו ילדים ששירתו בצבא עם קרלוס.

למרות כל הקושי של החיים בעת מלחמה, כילדה קטנה שלא הכירה חיים אחרים נראו לי החיים די טובים, עד הרגע שניפץ את תמימותי וגרם לי לראות את החיים באור אחר ולהתבגר באחת. יום אחד כבתה הטלוויזיה בחדרי לפתע וניגשתי לחדרם של הוריי לבקש שיסדרו זאת עבורי. חואניטה ישבה על מיטתה הזוגית במבט חמוץ, וקרלוס כרע על ברכיו וניסה לדבר איתה. אני לא בטוחה מדוע, אבל באותו יום לא התפרצתי כהרגלי לחדרם. במקום זאת עמדתי ליד הדלת, הבטתי בהם והקשבתי לשיחתם. אני זוכרת היטב כל מילה שנאמרה. אני זוכרת כל דבר שקרה באותו הערב.

"אתה לא מבין," אמרה חואניטה. עצב נשמע בקולה.

"לא מבין מה? חיכינו לילד יותר מעשר שנים ואת רוצה להיפטר ממנו?" שאל קרלוס, ספק מופתע ספק מזועזע.

"אני לא רוצה. חיכיתי כל כך להיות בהיריון, אני אוהבת את התחושה של חיים שצומחים בתוכי, אני נרגשת מהמחשבה להיות אימא. אני רוצה בזה יותר מכל מה שרציתי אי פעם בחיי... אבל אין לנו ברירה," אמרה חואניטה.

"בטח שיש ברירה! להשאיר את הילד," אמר קרלוס.

"בעוני? בסבל? איזה מין אנשים נהיה אם נביא ילד לעולם כזה?!" אמרה חואניטה ודמעות זלגו מעיניה.

"המצב ישתפר... המלחמה תסתיים בקרוב..."

"אבל לא בקרוב, אנחנו בקושי שורדים כיום... אם רק..." קולה דעך.

"אם רק מה?" שאל קרלוס.

"אם רק... אם מריה לא הייתה קיימת, אז היה יכול להיות לנו ילד."

"על מה את מדברת?!"

"על מה אתה חושב שאני מדברת?! לא היית צריך להביא אותה לכאן."

"לא יכולתי להשאיר אותה בבית היתומים!" ענה מזועזע.

"אתה לא יכול לדעת שהיא הייתה נשארת בבית היתומים."

"אף אחד לא בא לדרוש אותה במשך שמונה חודשים!" קטע אותה בחדות, "מה הסיכויים שהיו לוקחים אותה בכלל?"

"מה זה משנה עכשיו, אנחנו תקועים איתה," אמרה חואניטה בייאוש.

גם היום, כאשר אני חושבת על שלוש המילים האחרונות של חואניטה, "אנחנו תקועים איתה", אני חשה רצון עז שהאדמה תבלע אותי. לעיתים מבוגרים חושבים שילדים לא מבינים, אבל אני הבנתי כל מילה. הבנתי שאני לא רצויה, שאינני שייכת, והנורא מכול – נתתי להבנה הזו להגדיר אותי, נתתי למילים הנוראיות האלה למחוק את כל השנים שבהן הרגשתי נאהבת וחלק ממשפחה רגילה. באותו רגע סגרתי את ליבי ודחיתי כל ניסיון לפתוח אותו. רק כעבור שנים רבות עלה בידי להתגבר על כך ולהניח לפצעיי להירפא.

את המשך השיחה לא שמעתי. ישבתי ליד הדלת ובכיתי בשקט. לא הבחנתי בקרלוס יוצא בזעם מהחדר, אבל הוא הבחין בי. נראה כאילו הייתי הדבר האחרון שהוא ציפה לראות.

"מריה, מה את עושה פה?" שאל במבט חושש והתכופף לעברי.

"היה לי חלום רע..." זה כל מה שיכולתי לומר.

"כמה זמן את עומדת מחוץ לדלת?" בדק בעודו מרים אותי על ידיו.

"לא יודעת," עניתי בדמעות והנחתי לראשי לצנוח על כתפו.

הרמתי את עיניי מעט כאשר קרלוס החל לצעוד לעבר חדרי והבחנתי בחואניטה בוכה. היא מיהרה להסיט את מבטה ממני. קרלוס הניח אותי במיטתי וכיסה אותי בשמיכה. הוא התיישב בקצה המיטה, לקח את הספר הראשון שראה ושאל איפה עצרנו. הצבעתי על הפסקה השנייה בעמוד שלושים וקרלוס החל לקרוא. עייפותי גברה על העצבות ועל תחושת הריקנות. כאשר עיניי החלו להיעצם, קרלוס עצר וסימן את מקום עצירתו בספר. הוא הניח את הספר על השידה, כיסה אותי שוב, נשק לי על המצח, כיבה את האור ופנה לעבר הדלת.

"לילה טוב," אמר ברוך לפני שיצא מהחדר.

"לילה טוב, קרלוס," אמרתי בפיהוק.

זו הייתה הפעם הראשונה – בלי שהתכוונתי לכך – שקראתי לו קרלוס ולא אבא. למרות החושך ואף שעיניי היו כמעט סגורות, יכולתי לראות אותו מסתובב לאחור כשעל פניו הבעת כאב. באותו רגע ידעתי בליבי שאכפת לו, שהוא באמת אוהב אותי כמו בת ושהכאבתי לו. הרגשתי רע בקשר לכך, אך לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול: "איפה אבא ואימא שלי?"

"שמעת הכול..." הוא אמר בלחש, מדבר אל עצמו יותר מאשר אליי, "אני כל כך מצטער מריה... אבל... את ילדה קטנה מדי בשביל לדעת פרטים כאלו."

"אני ילדה גדולה!" קראתי לעברו בכעס, מתיישבת על המיטה.

"אני יודע," הוא אמר בחיוך עצוב, "אך את לא מספיק גדולה כרגע."

"אני כן גדולה!" התעקשתי.

"את יודעת מה?" הוא אמר לי לאחר כדקה של שתיקה, "נעשה הסכם – כשימלאו לך שמונה עשרה אני אספר לך כל מה שתרצי לדעת... אם עדיין תרצי לדעת." הוא סיים את דבריו בלחישה.

"בסדר," אמרתי בפיהוק. נשכבתי חזרה ונרדמתי מיד. בדיעבד, אני חושבת שוויתרתי מהר. חששתי ממה שאגלה. נראה שלא באמת רציתי לדעת. לא רציתי לוותר על האשליה של משפחה מאושרת.

בבוקר המחרת החליטה חואניטה סופית. הפלה. היא הייתה נחושה בדעתה לטפל ב"בעיה" במהירות וביעילות. היא מצאה רופא וקבעה תור לעוד יומיים. אך ביום המיועד היא נשארה בבית ולא העזה ללכת. כעבור זמן מה כבר יכלו כולם לראות שהיא בהיריון ובירכו אותה על כך. אף אחד לא חשב לשאול איך אני מרגישה. גם לא קרלוס. הוא כבר לא היה בבית.

חואניטה השתנתה. היא הפכה לאישה שמחה ומאושרת. הרבתה לצחוק וללטף את בטנה. ככל שחייכה ושמחה יותר, כך הלך ליבי ושקע. כשהייתה קוראת לי כדי שאניח ידי על הבטן התפוחה וארגיש את הבעיטות הקטנות, הייתי מחפשת תירוצים להתחמק מכך. כולם מסביב שמחו. אני לא שמחתי. החלטתי שאני שונאת את התינוק.

חואניטה עבדה עד שכבר לא הצליחה לזוז בקלות. כך, בשליש האחרון של ההיריון שלה נוצר מצב שלראשונה היינו בבית לבד, רק שתינו. כל הדיירים שלנו וסבתא גלוריה היו בעבודה רוב שעות היום. בהוראת הרופא העבירה חואניטה את אותם שבועות במיטה, ואני חויבתי למלא את כל בקשותיה. נדהמתי לגלות עד כמה מהר ובאיזו קלות היא שכחה את הדברים שאמרה לפני חודשים ספורים בלבד. כאילו המילים הנוראיות ההן מעולם לא יצאו מפיה. הדברים שאני שמעתי בכל אותם ימים היו משפטים בסגנון, "מריה, חומד, תביאי לי לשתות", "מריה, מותק, תעזרי לי לקום". שנאתי כל רגע בקרבתה. כינויי החיבה שלה לוו במין טון מתחנף שדחה אותי. ידעתי אז, כפי שאני יודעת היום, שאלו נאמרו ללא כוונה אמיתית.

ואז הגיעו הצירים. הם פקדו אותה בשעות בוקר מוקדמות. צעקותיה הדהדו בכל הרחוב. כשקמתי ממיטתי ראיתי את אחד הדיירים שלנו, מר שולדר, סוחב את חואניטה למטבח. ירדתי אחריו ונעמדתי ליד הדלת, צופה בדיירות האחרות מטפלות בחואניטה. גברת שולדר הרתיחה מים, גברת מוֹרַלְס חיפשה סדינים ברחבי הבית וסבתא גלוריה רכנה מעל חואניטה. מר מורלס הבחין בי ואמר, "זה לא מקום לילדה," ולקח אותי לחדרי.

"למה אני לא יכולה להישאר?" שאלתי אותו, "מה קרה לחואניטה?" להפתעתי, דאגתי לה.

"היא יולדת," הוא אמר בנימה קרה.

"מה היא יולדת?" שאלתי בתמימות ילדותית.

"תינוק, אלא מה?" אמר כמובן מאליו, "עכשיו תישני!"

"אני לא רוצה לישון!" אמרתי ורקעתי ברגליי. רציתי לחזור למטבח, לראות מה קורה. בתוך תוכי חששתי לחואניטה, רציתי להיות לצידה, אך מר שולדר ראה בי ילדה קטנה.

"אז אל תישני, אבל תישארי פה!" פקד עליי ויצא מהחדר.

לא שמעתי בקולו. יצאתי אחריו על קצות אצבעותיי והתיישבתי על המדרגות. משם ראיתי את המטבח.

חואניטה שכבה בגבה אליי, רגליה מורמות. מולה עמדה גברת מורלס וקראה: "דחפי, קדימה, דחפי! אני רואה את הראש."

סבתא גלוריה אחזה בידה של בתה והתפללה. מהצד השני עמדה גברת שולדר, החזיקה מגבת וניגבה את הזיעה מפניה של חואניטה. פתאום נשמעה צעקה חדה. לרגע הייתה דממה ואז נשמע בכי של תינוק.

"זאת בת!" קראה גברת מורלס בהתרגשות.

סבתא גלוריה עזבה את ידה של חואניטה והביאה לגברת מורלס שמיכה לכסות את התינוקת. גברת מורלס לחשה באוזנה של סבתא גלוריה כמה מילים ופניה השמחות הועבו. חואניטה לא הבחינה בכך, כל שעניין אותה היה לראות את בתה.

"אני יכולה לראות אותה?" שאלה בחולשה.

"כמובן, מתוקה," אמרה סבתא גלוריה בחיוך, אך בקולה נשמעה עצבות. סבתא גלוריה החזיקה את התינוקת מול חואניטה.

"היא מדהימה, אימא," אמרה חואניטה באושר, "עשרים אצבעות, חמש על כל יד ועל כל רגל... פשוט מושלמת. התינוקת הכי יפה בעולם."

"כן, מתוקה..." אמרה סבתא גלוריה.

"אני כל כך עייפה..." אמרה חואניטה כמעט בלחישה ועצמה את עיניה.

"חואניטה?" קראה סבתא גלוריה כשראתה את ידיה של היולדת נשמטות לצידי גופה.

היא לא ענתה.

"חואניטה?!" צרחה סבתא.

חואניטה לא הגיבה, היא מתה מדימום פנימי.

התינוקת תבעה את כל תשומת ליבה של סבתא גלוריה, ואני נשכחתי. סבתא גלוריה קראה לה מילגרוס קורטז, כי זה השם שחואניטה בחרה ביום שהחליטה להמשיך בהיריון. היא טענה לאורך כל ההיריון שהתינוקת שבבטנה היא נס ועל כן השם יתאים לה. כמה שנאתי אותה כשהיא אמרה את זה. התקשיתי להבין איך היא אוהבת את התינוקת בלא תנאי, בלי שהכירה אותה כלל, ואילו עליי יכלה לוותר בן-רגע. עם זאת, לאחר שעיכלתי את ממדי האסון התנדפה שנאתי ובמקומה עלתה תחושת אובדן. האימא היחידה שהכרתי מתה ולא יכולתי לעשות דבר בנידון. הרגשתי אשמה על שהתייחסתי אליה בקרירות ועל שלא סלחתי לה לפני שמתה. התחלתי לפתח כעס על מה שקרה. מי שהייתה הקורבן החדש לשנאה שלי היא מילגרוס.

שבוע לאחר הלידה נערכה ההלוויה. סבתא גלוריה שלחה מכתב לקרלוס וסיפרה לו על שאירע. הוא לא הופיע להלוויה. גם כעבור חודשים רבים לא היה זכר לקרלוס.

לאחר מותה של חואניטה חלו שינויים רבים. העלייה במחירי המים, הגז והחשמל גרמה להצטרפותן של שלוש משפחות מרובות ילדים לביתנו. חדרי כבר לא היה רק שלי. נאלצתי לחלוק אותו עם ארבעה שותפים. בהתחלה נהניתי מהעובדה שיהיו בבית עוד ילדים לשחק איתם, חברים חדשים, אך עד מהרה השמחה חלפה, כשהבנתי שכולם אוהבים אותה, את מילגרוס. הם שיחקו איתה, טיפלו בה ונהנו להיות במחיצתה. איתי הם לא שיחקו אלא הקניטו אותי, בייחוד הגדולים. כך נעשיתי בודדה מתמיד. המבוגרים התעלמו ממני, והילדים לעגו לי ולא הניחו לי לצפות בתוכניות הטלוויזיה האהובות עליי. בחודשים הראשונים העברתי את רוב זמני בחצר האחורית, משחקת לבדי. אבל ככל שההצקות התרבו, מצאתי את עצמי מתרחקת מהבית ונמנעת מקשר עם אנשים. השנים חלפו ואני התרחקתי עוד ועוד. בגיל עשר כבר הייתי מעבירה את הימים בישיבה על הגשר שבקצה העיר, זורקת אבנים לאגם.

יום אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתנו. השעה הייתה חמש בבוקר. אני זוכרת זאת בצורה ברורה. התעוררתי באי רצון והתגנבתי במדרגות אל דלת הכניסה. הגברים היחידים בבית היו קשישים ונכים, והם לקחו לידיהם חפצים כבדים. מר ווְלַקבִיץ' החזיק ברובה טעון.

"מה קרה?" שאלתי את סבתא גלוריה בקול ישנוני.

"לא משהו שצריך להדאיג אותך," אמרה, "לכי לישון," ושלחה אותי לחדרי, שבאותם ימים כבר חלקתי עם שישה ילדים.

"מי הגיע?" שאלתי שוב.

"מה אמרתי לך? לכי לישון," גערה בי והשתתקה כאשר הדלת נפתחה באיטיות. מר וולקביץ' כיוון את הרובה לעבר הגבר שעמד בכניסה. הוא נראה נווד. זקנו שחור ופרוע, בגדיו מלוכלכים ושערותיו השחורות הארוכות הסתירו את מחצית פניו החיוורות. כולו היה אבק וזיעה, אבל משהו בעיניו החומות זהר באור מוכר. פתאום הבנתי.

דילגתי במורד המדרגות וצעקתי בכל הכוח: "קרלוס!" מאושרת זינקתי אל בין ידיו המטונפות. הוא הניף אותי אל צווארו. חיבקתי אותו חזק-חזק.

"שלום, מריה," אמר רכות והוריד אותי בזהירות. הוא התכופף וסרק אותי בעיניו. "כמה גדלת!" אמר בהתפעלות.

"זה מה שקורה כשחולפות כמעט חמש שנים," נשמעה הערה קרירה מפיה של סבתא גלוריה, שעמדה מאחוריי.

"שלום, גלוריה," הזדקף קרלוס.

"אני שמחה לשמוע שאתה זוכר אותי. לא הייתי בטוחה בכך. הרי אֶת בתי, שלה היית נשוי מעל עשרים שנה, העזת לשכוח, אפילו ללוויה לא הגעת!" אמרה בכעס.

"גלוריה, לא עכשיו. אני יודע שיש לנו הרבה על מה לדבר, אבל לא כרגע. אני מבקש ממך, אני על הרגליים כבר יותר מיממה שלמה עד שהגעתי הנה." קולו של קרלוס היה קר, כאילו חזר להיות גבר זר שהופיע על סף הבית. נווד.

"כמה נחמד שטרחת כל כך, נזכרת לבוא..."

"גלוריה..." הוא קטע אותה.

"אל תנסה להשתיק אותי! אתה לא חושב שלבתך לפחות מגיע הסבר? למה לא הופעת בלוויית אימה? למה לא ביקרת כאן במשך חמש שנים?!"

רציתי לומר שלא אכפת לי, אך היא המשיכה להמטיר עליו צעקות: "החמצת את כל ימי ההולדת! אפילו בלידה שלה לא היית! איך לדעתך היא הרגישה כשגדלה בלי אבא, בשונה מכל חבריה?!"

"גלוריה, עכשיו חמש בבוקר ואני עייף מאוד," הוא נאנח, "נדבר על כך מאוחר יותר? או שאת מעדיפה להמשיך לצעוק ולהעיר את מי שעדיין לא התעורר?" סבתא גלוריה השתתקה בזעף. קרלוס הרים את תיקו ונכנס לבית. "ככה חשבתי. עכשיו את מתכוונת להראות לי איפה אני ישן?"

שאר הדיירים כבר התפזרו לחדריהם וסבתא גלוריה ליוותה את קרלוס לעליית הגג, שם שהו שני בניה של גברת מורלס ונשותיהם.

"אנריקה, לואיזה, לואיס ודבי, זהו חתני קרלוס. אם לא אכפת לכם, הוא יישן פה הלילה עד שנמצא לו מקום אחר."

"כמובן," אמר אנריקה והשאר הנהנו בהסכמה.

לא היו עוד מזרנים פנויים בבית. קרלוס פרש לעצמו שמיכה על הרצפה ושכב עליה. סבתא גלוריה יצאה מהחדר ונתקלה בי. עמדתי על המדרגה לפני עליית הגג. "לישון!" פקדה עליי, אך אני ביקשתי לישון עם קרלוס. היא סירבה. קרלוס, שכבר נרדם כמעט, הסכים איתה, הפציר בי לישון במיטתי והבטיח שנדבר מחר. ירדתי לחדרי ברקיעת רגליים.

בוקר. קרני השמש חדרו מבעד לחלון וסנוורו אותי. מיד קפצתי מהמיטה ורצתי לעליית הגג. איש לא היה שם, פרט לדבי שסידרה את המיטות וטאטאה את הרצפה.

"בוקר טוב, דבי," אמרתי לה כשהבחינה בי.

"בוקר טוב, מריה," היא אמרה בחיוך, "אם את מחפשת את אביך הוא בחוץ, מדבר עם סבתך."

רציתי לומר לה שהוא לא אבי, אך בפעם האחרונה שאמרתי משהו כזה למישהו בבית, סבתא גלוריה הענישה אותי, צרחה עליי ומנעה ממני ארוחת ערב. ירדתי לחדרי ולקחתי חולצה ומכנסיים נקיים מהמגירה ששימשה לי ארון. בבית מלא אנשים, ובו מעט חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה בסך הכול, קשה לאתר את הרגע הנדיר הזה שבו החדר ריק ואפשר להחליף בגדים בפרטיות, לכן לבשתי את הבגדים מעל הפיג'מה. אם לא הייתי ממהרת לראות את קרלוס, הייתי פושטת את הפיג'מה מתחת לבגדים ביעילות בשיטה שפיתחתי. אבל מיהרתי, וחוץ מזה היה קריר בחוץ ועם הפיג'מה מתחת היה חם יותר.

רצתי במורד המדרגות אל החצר האחורית. קרלוס עמד בחצר, עדיין לבוש בבגדים בלויים, אך פניו היו מגולחות. הופתעתי למצוא אותו משחק עם מילגרוס. כשראיתי אותו מקפיץ אותה באוויר בעודה מצחקקת בקול רציתי לצעוק בכעס, אבל התביישתי. קרלוס הוא אבא שלה ולא שלי, לא משנה כמה רציתי שהמצב יהיה אחר. המצב הוא שמילגרוס משחקת עם אביה ולומדת להכיר אותו, ואילו אני הזרה שמביטה בהם. התכוונתי ללכת משם בשקט, לפני שהם יבחינו בי, אך היה מאוחר מדי. קרלוס ראה אותי וקרא לי להצטרף אליהם, וכך יצא שאת הבוקר העברתי עם קרלוס ועם מילגרוס.

קרלוס הציף אותי בשאלות על הדברים שהתרחשו בחיי ובבית בזמן היעדרו, ולא הפסיק להתפעל מכמה שגדלתי והתייפיתי בחמש השנים שבהן לא ראה אותי. גם את מילגרוס הוא שאל שאלות; מה היא אוהבת לעשות ומה היא שונאת, אילו מאכלים אהובים עליה ואם למדה כבר לכתוב ולקרוא. לפתע הוא נזכר במשהו.

"הבאתי לשתיכן מתנות יום הולדת עבור כל ימי ההולדת שהפסדתי!" הוא הרים את מילגרוס על כתפיו וקרא לי לבוא אחריהם לתוך הבית. במטבח ישבו כל דיירי הבית ואכלו ארוחת בוקר ברעש ובבלגן, כרגיל. עלינו במדרגות לעליית הגג הריקה. קרלוס הניח את מילגרוס על המיטה הקרובה לדלת, הרים את התיק שעמד בפינה והתיישב לצידה של מילגרוס. אני נשארתי לעמוד בפתח החדר. הוא הניח את התיק על ברכיו, פתח אותו באיטיות רבה, כאילו מנסה למתוח אותנו בכוונה, ואז נעצר.

"מה את עושה שם?" שאל אותי.

"עומדת."

"למה לך?" תהה, "בואי שבי לידי וליד... מילגרוס."

הוא כמעט אמר "אחותך", אני בטוחה בכך, אך הוא לא העז. המילים היו עלולות להזכיר את השיחה הנוראית שהייתי עדה לה, והוא ידע זאת. אותה שיחה ארורה שעמדה כאבן ענקית בינינו במשך שנים, שהכאיבה לשנינו כל כך.

התיישבתי לידו והוא הוציא מתיקו חבילות בכל מיני צורות וגדלים, שמונה במספר, עטופות בעיתונים ישנים. הוא חילק בינינו את החבילות שווה בשווה. מילגרוס זעקה בשמחה והחלה לקרוע את העיתונים, חושפת את המתנות שהתחבאו בתוכם. אני חיכיתי למבטו המאשר של קרלוס לפני שהתחלתי לפתוח את מתנותיי.

בחבילה אחת הסתתרה בובת חרסינה לבושה שמלת פאר, בחבילה אחרת תיבה שכאשר פתחתי אותה עלו ממנה צלילים קסומים ובלרינה יפהפייה החלה לרקוד בתוכה. חבילה נוספת הכילה מסגרת זהובה כפולה, שבאחת תמונה של קרלוס וחואניטה ובאחרת תמונה שלי כתינוקת, ובחבילה האחרונה הייתה מחברת ריקה ולה כריכה קשה מקושטת בפרחים, ובצמוד לה חמישה עפרונות ארוכים ומחודדים. זו הייתה המחברת היפה ביותר שראיתי מעודי.

"מה זה?" שאלתי וליטפתי את הכריכה המבריקה.

לעולם לא אשכח את שאמר, "זה יומן שבו תוכלי לכתוב כל מה שתחפצי על חייך. כך אף פעם לא תהיי לבד," כאילו ידע שחיי עומדים להשתנות.

אבל אני לא ידעתי. הייתי מאושרת מהמתנה. מאותו יום לקחתי את היומן עימי לכל מקום. כתבתי ביומן כל מחשבה שעלתה בראשי וכל שיחה שהייתה לי. "יומני היקר, היום רבתי עם סבתא גלוריה כי היא הכריחה אותי להתקלח בזמן שרציתי לשחק עם קרלוס..." "יומני היקר, אני שונאת את מילגרוס! למה היא קיבלה את החתיכה הגדולה יותר של הבשר?!" "יומני היקר, אני אוהבת לשחק עם הבובה שקרלוס הביא לי, היא הרבה יותר יפה משל מילגרוס..."

כך חלפו להם שלושה חודשים, עד שהכול השתנה. הכול. המילים הבאות שמופיעות ביומן הן: "העולם התפוצץ."

שתי המילים הללו לא מתקרבות אפילו לתיאור המציאות כפי שחוויתי אותה על בשרי. איך מתארים את הרגע שבו כל העולם חרב? גם היום אין לי מספיק מילים שיוכלו להסביר את מידת האובדן והחורבן שהקיפו אותי כש"העולם התפוצץ".

היום שבו הכול השתנה היה יום מיוחד עבורי. אומנם, כרגיל, ארוחת הבוקר הייתה עמוסה ורועשת, המון אנשים סביב השולחן, המנות זעירות והתור לשירותים ארוך – אך אני הייתי מאושרת. בארוחת הערב ביום הקודם הודיע לי קרלוס ברשמיות: "מחר אנחנו הולכים לראות את המקום שבו נולדת."

"מה?!" הייתי מופתעת, וכך גם סבתא גלוריה.

"על מה אתה מדבר, לכל הרוחות?!" שאלה בחשד.

"גלוריה, דיברנו על כך," הוא אמר והביט בה במבט מלא משמעות. לאחר רגע השתנתה ארשת פניה של סבתא גלוריה. ההלם נעלם והבנה פשטה בפניה.

הם חשבו שלא הבחנתי בכך, אבל אני הבנתי שהם מסתירים משהו. באותו הרגע לא היה אכפת לי. מחר יהיה היום שבו אגלה איפה נולדתי! קיוויתי שקרלוס יקיים את ההבטחה שלו.

וכך, ציפיתי בקוצר רוח לסיום ארוחת הבוקר. הייתי לבושה ומוכנה עוד לפני הזריחה, עוד לפני שקרלוס נכנס לחדר להעיר אותי. בדיוק כשהתכוונו לצאת, מילגרוס החלה לצרוח שגם היא רוצה לבוא והתעכבנו בחצי שעה. לאחר דין ודברים הסכמתי שהיא תצטרף.

יצאנו מהבית והלכנו עד ליציאה מהעיר. עברנו את המחסום לאחר שקרלוס לחץ את ידו של אחד החיילים שם. המשכנו ללכת עוד שעתיים עד שהגענו למין גבעה גדולה שכמו צצה משום מקום. "אל תסתכלי למעלה," פקד עליי קרלוס בחיוך, "זו הפתעה." התחלנו לטפס במעלה הגבעה כשעיניי תקועות באדמה, לבקשתו של קרלוס. אחרי טיפוס מאומץ של כרבע שעה הוא אמר: "עכשיו את יכולה להסתכל." הרמתי את מבטי וראיתי מבנה ענקי וישן, משהו עצום בגודלו. הסתובבתי לאחור וראיתי את רחובות העיר שלנו ואת הבתים. הם נראו קטנים כל כך. החזרתי מבט לבניין, להערכתי הוא התפרש על שטח גדול יותר מרחוב בעיר וגובהו היה כשני בתים העומדים זה על גבי זה. הוא היה מכוסה בקורי עכביש, טחוב ומאובק.

"פעם זה היה בית חולים מרשים ומאות אנשים טופלו בו, ועכשיו הוא רק זיכרון לחיים שהיו," מלמל קרלוס לעצמו, "אנחנו נכנסים פנימה."

הוא פתח את הדלת הראשית בקושי, הצירים היו מכוסים בחלודה שהקשתה את התזוזה, ושלושתנו נכנסנו לתוך הבניין החשוך. קרלוס הוציא מכיסו פנס שעדיין עבד, מה שהיה נדיר – רוב הסוללות נעלמו ממדפי המפעלים לפני כמה שנים. באמצעות הפנס הוא האיר את הדרך. לאחר כחצי שעה של שיטוטים בתוך הבניין הגענו למקום. מרתף בית החולים לשעבר "מרסיי" היה טחוב, קריר ומלא קורי עכביש. עמדתי שם זמן מה, שנראה כנצח, בדממה מוחלטת. קרלוס ישב על הרצפה והביט בחלל הריק. המבט שלו היה ריק ומלא כאב, כמו תהום עמוקה ללא תחתית. המבט הנוראי הפחיד אותי עד עומקי נשמתי. עד היום אני רואה אותו בסיוטים.

מילגרוס היא שהפרה את הדממה. היא פרצה בבכי וצרחה, "אני רעבה וקר לי ומפחיד פה ואני רוצה הביתה!"

קרלוס כאילו יצא מטרנס, קם והרים אותה בזרועותיו. הוא ניחם אותה ואמר לי להרים את הפנס ולהאיר את המדרגות כדי שנוכל לצאת משם וללכת הביתה. כשיצאנו מהמרתף הוא הסתובב אליי ואמר, "פה נולדת, ופה מצאתי אותך ואת אימך, שהייתה ללא רוח חיים, לפני כעשר שנים," ויותר לא הוסיף. יצאנו מבית החולים ופנינו בחזרה הביתה. שניות מספר לאחר שעזבנו את המקום נצבעו השמיים באורות אדומים וצהובים. לפני שהבנתי מה קורה, קרלוס תפס את ידי והריץ אותי בחזרה לבית החולים. האדמה רעדה ונשמעו קולות פיצוץ ורעם. חשבתי שהעולם כבר לא יחזור לקדמותו.

הסתתרנו בתוך המרתף, חבוקים וצמודים זה לזה. הפנס של קרלוס כבה ומיד לאחר מכן התמוטטה קורה וחושך עטף אותי.

התעוררתי וראיתי את קרלוס רוכן מעליי ומרים קרשים מעל גופי. כשאני נזכרת בכך אני מרגישה שכל חיי הם אירוניה אחת גדולה. התעוררתי לעולם חדש, במרתף בית החולים שבו נולדתי לעולם הישן. אותו גבר שהציל אותי אז גזר עליי את החיים בשנית. לא ידעתי אם עליי להודות לו על כך או לשנוא אותו.

לאחר ששחרר אותי פנה קרלוס לחפש את מילגרוס. בתוך שתי דקות הוא מצא אותה ושחרר אותה, בעזרתי. איכשהו הצלחנו לטפס במדרגות, שרובן התמוטטו, ולצאת מהמרתף החשוך ומהבניין המתפורר. יצאנו בדיוק בזמן לפני שכל הבניין התמוטט ונבלע באדמה.

המחזה שראינו כאשר יצאנו היה המוזר והמדהים ביותר שראיתי בחיי. העיר, שהייתה מורכבת מבניינים גבוהים ומרשימים, נעלמה. חלק מהבניינים התמוטטו ומחלק נשאר זכר קטן. העמודים שבלטו נותרו כתזכורת למה שהיה. רוב העיר בערה, ומה שלא בער היה קבור בהריסות. האוויר התמלא עשן, עפר ופיח, ונראה כאילו הלילה הגיע. העולם שהכרתי נעלם מתחת לענן שחור. אותו ענן שחור ליווה אותנו לאורך כל היום. לא הצלחנו לראות אפילו שני מטרים לפנינו. בימים הבאים החל הענן להתפוגג והיה אפשר לראות את מה שנותר. השמיים כוסו בענן ירקרק ולא הייתה בהם אף לא פיסה כחולה אחת. המראות הללו כנראה ילוו אותי עד יומי האחרון. כל מה שהכרתי נעלם. הבניינים נעלמו, האנשים שהכרתי נעלמו. החיים מצחיקים לפעמים. לקח לאנושות אלפי שנים לבנות עולם ומלואו ושנייה אחת להשמידו, ובהריסות הללו נגזר עליי לחיות.

קרלוס הכריח אותנו באותו יום לצעוד קילומטרים כדי לחפש אחר ניצולים. הלכנו שעות בשבילים הרוסים. רגליי בקושי נשאו אותי. כאשר מילגרוס מעדה על אבן אחת ונפלה, קרלוס החליט שצריך לעצור ולנוח. עצרנו באמצע שום מקום ושם בילינו את הלילה.