העוצמה הנשית

בגיל חמישים ותשע הפסקתי לצבוע את שערי. שנתיים לאחר מכן צולמתי לשער של מגזין 'ניו יורק' כשאני בהיריון. טוב, לא באמת הייתי בהיריון, אבל זה נראה ממש משכנע.

בגיל שישים ושבע הלכתי לראשונה על מסלול בשבוע האופנה בניו יורק עם נשים שהיו שליש מהגיל שלי. בגיל שישים ותשע נעשיתי הדוגמנית של 'קאבר גירל'.

אתן יכולות לתאר לעצמכן דבר כזה? מעולם לא חשבתי שזה אפשרי. אף פעם לא דמיינתי שההחלטה להפסיק לצבוע את שערי תוביל לקריירה של דוגמנית־על. כשהייתי בת חמש־עשרה הלכתי על מסלול לראשונה, אבל אז נאמר לי שיהיה עליי לחכות עד שאהיה בת שמונה־עשרה. בעיסוקי כדוגמנית מעולם לא חשבתי שאמשיך לדגמן בגילי, ובוודאי לא בגיל שבעים ואחת, אבל שם הייתי, בגילי שישים ותשע, והייתי רק בהתחלה.

נשים לא חייבות להאט עם הגיל. אני עדיין רצה כאילו מישהו רודף אחריי. אני עדיין אוהבת לחקור, עדיין נהנית, ועובדת יותר מתמיד. אני פעילה במדיה החברתית ונהנית כפי שלא נהניתי מעולם. האם הזכרתי את המילה 'כיף'?

אם אף אחד לא מצפה מגברים להפסיק לחיות את החיים רק כי הם מזדקנים, אז אותו דבר נכון גם לנו, הנשים. אל תיתני לתהליך ההזדקנות להאט אותך או לגרום לך להפסיק לנוע קדימה. תטפלי בעצמך הכי טוב שאת יכולה בעזרת אכילה נכונה, פעילות גופנית ואושר. אל תפסיקי לחייך, תהיי בעלת ביטחון עצמי.

מעולם לא פחדתי להזדקן. זה אולי מוזר, אך כשאני רואה קמטים על פניי או על ירכיי וזרועותיי, אני חושבת שזה מצחיק. אני פשוט שמחה שבריאותי טובה.

התחלתי לדגמן כשהייתי נערה בפרטוריה, דרום אפריקה, מפני שחברה של הוריי ניהלה בית ספר לדוגמנות וסוכנות לדוגמנים. שמה היה לטי, ולבעלה היה מטוס, בדיוק כמו לאבא שלי. הם נהגו לאכול ארוחת ערב עם משפחתי מדי יום ראשון. לטי הייתה יפה ומלאת חן, והיה לה ביטחון אישי כובש שגרם לכל מי שהכיר אותה לרצות לעשות בדיוק את מה שהיא ביקשה ממנו.

כשהייתי בת חמש־עשרה לטי הזמינה אותי ואת אחותי התאומה, קיי, להשתתף בקורס הדוגמנות שלה, ללא עלות. עשינו זאת ללא מחשבה שנייה. לתצוגה האחרונה, זו שלאחריה היינו אמורות לקבל את תעודות הסיום שלנו, הכנתי לעצמי חליפה ורודה בסגנון של 'שאנל'. סידרתי את שערי החום והתאפרתי לבד.

לטי הייתה זו שנתנה לי את העבודה הראשונה כדוגמנית. הלכתי על מסלולי תצוגות בבקרי יום שבת בחנויות כולבו כשהיא ביקשה ממני, והצטלמתי להפקות אופנה. לא הרגשתי מיוחדת או מיוחסת מפני שהייתי דוגמנית. זו הייתה רק עוד עבודה מבחינתי. הרווחתי בה יותר מאשר בעבודות אחרות וזה היה נחמד, אבל כשגיליתי שזה ככה, הופתעתי. הייתי צריכה לבוא למקום מסוים, ללבוש שמלה, ללכת מפה לשם וזהו, אז למה שאקבל על זה כל־כך הרבה כסף? אבל זה היה המצב, וזה אכן היה כסף רב לבחורה בגיל שלי.

לא היה לי מושג אז שעדיין אדגמן בגיל שבעים ואחת. מספיק היה להביט סביב כדי להבין שכל הדוגמניות תמיד צעירות מאוד. ידעתי שזה עניין זמני וזה לא הטריד אותי בכלל. שמחתי שבכלל יש לי עבודה, ושאני מרוויחה בה יפה. המטרה שלי אף פעם לא הייתה לדגמן, המטרה הייתה ללמוד באוניברסיטה.

גם בימי לימודיי באוניברסיטה דגמנתי, להפתעתי. כמו שתכננתי, קיבלתי את התואר שלי ואז התחתנתי. הפתעה נוספת. גם לא תכננתי להביא ילדים לעולם מהר כל־כך. לא תיארתי לעצמי שאכנס להיריון כבר בירח הדבש שלי ושאלד שלושה ילדים בארבע שנים. אילון, קימבל וטוסקה היו שלוש הפתעות. עם לידת כל ילד הוספתי עוד כמה פסי הבהרה בשערי. אחרי טוסקה כבר הייתי בלונדינית לחלוטין.

חזרתי לדגמן לאחר שהילדים גדלו מעט, וזאת מפני שלטי ביקשה ממני. היא נזקקה למישהי שתהיה על תקן אם הכלה בתצוגות, ואת השמלות שמיועדות לאם הכלה אי אפשר להציג על נערות בנות שמונה־עשרה. הייתי בת עשרים ושמונה והמבוגרת בין כל הדוגמניות שלה, לכן היא ביקשה ממני. ככה נעשיתי הדוגמנית המבוגרת ביותר בדרום אפריקה.

בגיל שלושים ואחת עברתי לגור בדרבן כאם חד־הורית. ברחתי מפני בעלי. לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת למספרה כדי לצבוע את שערי, אז הוא קיבל גוונים שונים של כתום ובלונד. המצב היה גרוע. שערי היה יבש וגזרתי אותו בעצמי כדי לחסוך. עדיין אפשרו לי לדגמן מסיבה כלשהי אז לא דאגתי לזה יותר מדי. המצב השפיע גם על משטר התזונה שלי, אבל בכל מקרה, כל עוד השגתי עבודות, הכול היה בסדר.

כשהייתי בת ארבעים ושתיים ועברתי לטורונטו, חזרתי ללימודים כדי ללמוד לדוקטורט שלי. בזמן שדגמנתי גם למדתי ולימדתי. היה לי תיק דוגמנות נרחב ביותר, אז הצלחתי למצוא לעצמי סוכנות דוגמנות שתסכים להסתכן איתי. רבות מעבודות הדוגמנות יועדו לנשים צעירות ממני, אבל לפעמים היה צורך בדוגמנית מבוגרת יותר.

זו הייתה הפעם הראשונה שהצטלמתי לשער של מגזין כסבתא, והייתי רק בת ארבעים ושתיים!

לא הייתי הדוגמנית היחידה בטורונטו שהייתה בשנות הארבעים לחייה, כמובן. התרגלתי להיות הדוגמנית המבוגרת ביותר בדרום אפריקה, אבל זה לא היה המצב בקנדה. תזכרו, לא היה מדובר באופנה עילית. לא היה מדובר בשבוע האופנה בניו יורק או במילאנו. נזכרתי בפעם אחת שבה השתתפתי בתצוגה שבה הייתי הדוגמנית הצעירה ביותר. אחרי התצוגה הלכנו כולנו לשתות משהו יחד. אחד הדוגמנים אמר לי, "תצטרכי לקנות לעצמך משקה, מפני שאת היחידה כאן שלא הייתי איתו או איתה במיטה."

הבטתי בו בלי לומר מילה.

"כן," הוא אמר, "השתתפתי בפרסומות למזרנים עם כל מי שאת רואה פה."

זה היה סוג העבודות שהוצע לדוגמנים מבוגרים יותר. לא היה לי אכפת כי לא דגמנתי בשביל הריגוש שבדבר. זו הייתה רק עבודה, ואני הייתי צריכה לעבוד. המשכתי לדגמן כי זה היה כיף וככה שמרתי על מראה צעיר, וגם הצלחתי להתרחק מעבודות משרדיות ולחקור ערים חדשות ואנשים חדשים. באותן שנים לוח השנה שלי היה מלא שלושה שבועות קדימה כדי שהעבודה לא תתנגש עם הלימודים, ולא דגמנתי יותר מארבעה ימים בחודש. הרווחתי כדוגמנית יותר מכפי שהרווחתי בקליניקה שלי כדיאטנית, שהייתה בעצם העבודה הקבועה שלי, ובכל זאת לא התכוונתי לטלטל את הספינה הזאת. העבודה שלי בקליניקה שילמה עבור כל ההוצאות הבסיסיות כמו שכר דירה, נסיעות, מדים לבית הספר, דלק וטיפולים לרכב, והדוגמנות אפשרה לי לקנות כרטיסי טיסה לאוסטרליה כדי לבקר את בני משפחתי, בגדים או ריהוט לדירה. לפעמים קניתי שמלה חדשה. הדוגמנות הייתה הדובדבן שעל הקצפת.

אפילו לא סיפרתי ללקוחות שלי בקליניקה שאני מדגמנת, ומפני שאז לא הייתה מדיה חברתית, אף אחד לא ידע. לפעמים מישהו היה שואל, "זו את במגזין הזה?" והייתי אומרת, "כן, אני מלכת חלוקי הבית של 'סירס'." זו הייתה העבודה שלי. אם הם נדרשו לפרסם חלוקי בית, הם קראו לי כדי לגרום להם להיראות טוב.

בשנות החמישים לחיי גרתי בניו יורק. השתתפתי בכמה קמפיינים נהדרים ואז חתמתי בסוכנות גדולה יותר, מפני שחשבתי שזה יגדיל את החשיפה שלי. קרה בדיוק ההיפך. מעבודות דוגמנות מזדמנות, עברתי להיות דוגמנית שקוראים לה פעם במאה שנה. הייתי שולחת מיילים וכותבת שלא הצטרפתי אליהם כדי להפסיק לדגמן. הם היו כותבים לי בתגובה שאין להם מה להציע לי. הייתי מתקשרת והם היו אומרים, "הם לא רוצים לראות אותך. הם מעדיפים דוגמניות אחרות, ידועות יותר ממך." ואז הייתי חושבת לעצמי, אבל גם הן לא כאלה מוכרות.

לא הצלחתי להבין למה לקוחות כבר לא היו מעוניינים בי. דגמנתי במשך עשורים, אבל אולי הגיע הזמן להפסיק. נאמר לי שהלוק שלי כבר לא קורץ ללקוחות אפשריים.

בכמה מקרים נתקלתי באנשים שעבדו בתעשייה. עצרו אותי ברחוב או במסעדה ואמרו, "ניסיתי להזמין אותך לעבודות, אבל נאמר לנו שאת לא זמינה."

הלכתי לסוכנות ואמרתי ששמעתי שמחפשים אותי כדי להזמין אותי לעבודות, ואמרו לי שזה לא נכון. שבוודאי מבלבלים ביני לבין מישהי אחרת. זה היה השלב שבו החלטתי מיוזמתי להפסיק לצבוע את שערי. חשבתי לעצמי, אני גם ככה בקושי מדגמנת כבר, אז אולי הגיע הזמן לגלות מה צבע השיער הטבעי ששוכן שם מתחת.

נתתי לשערי לגדול והוא נראה נורא. בשורשים היה הכול לבן ובקצוות בלונדיני. כדיאטנית אני יודעת שאין משמעות לצבע השיער כל עוד את בריאה. פעלתי לפי עצתה של חברתי הטובה ג'וליה פרי ואימצתי לעצמי תספורת קצרה מאוד. עתה היה לי מראה חדש ומעודכן, לא דומה לשום מראה שהיה לי בעבר.

אחרי שהחלטתי ללכת על המראה האפור, לא קיבלתי שום עבודה מהסוכנות במשך שישה חודשים. זו הייתה תקופה עצובה ומכאיבה מאוד. נראה היה לי כאילו ימי הדוגמנות שלי חלפו מן העולם, שהקריירה שלי הגיעה אל סיומה.

ואז קרה משהו מעניין מאוד. מלהקת ידועה התקשרה לסוכנות והזמינה אותי להצטלם לשער של מגזין 'טיים'. הפעם מהסוכנות לא אמרו שאני לא זמינה, מפני שביתה של המלהקת היה במרחק של גוש בניינים אחד מביתי והיא ראתה אותי מדי בוקר מטיילת עם הכלב. ככה הגעתי למגזין 'טיים' וכיכבתי על השער של מדור הבריאות. הבנתי שיש שם עבודה רבה עבורי. העניין לא היה המראה שלי, אלא הסוכנות שבה בחרתי. נזקקתי לתוכנית.

לכל אחד יש את האג'נדה שלו. אני רציתי לנצל כל הזדמנות עבודה שתיקרה בדרכי. הסוכנים שלי היו צריכים לקדם את הקריירה שלי, אבל מסיבה כלשהי הם לא עשו את עבודתם. ברגע שהבנתי את זה, הייתי צריכה להתמודד עם זה. לא יכולתי פשוט לעמוד מנגד ולתת להם למנוע ממני אפשרויות עבודה.

הלכתי לסוכנות ואמרתי להם בדיוק מה אני חושבת עליהם, מפני שאם אתה רוצה משהו, אתה חייב לדרוש אותו. מנהלת הסוכנות נכנסה לפגישה וכעסה. "איך את מעיזה לרמוז שאנחנו לא עובדים קשה עבורך!" היא צעקה.

היא שיקרה ושתינו ידענו את זה. זה דבר אחד ללכת לאודישן, ודבר אחר לגמרי לקבל את העבודה. זה מה שקרה לי, והרבה מאוד פעמים. הלכתי לאודישנים וחיכיתי בתור עם עוד עשרות נשים אחרות, ולא קיבלתי את העבודה. זה חלק מהעבודה כשאת דוגמנית, אבל כשאת בכלל לא נשלחת לאודישנים על ידי הסוכנים שלך... זה אומר שהמצב באמת גרוע.

היא סירבה להודות בזה. היא המשיכה להתעקש שלא הייתה כל עבודה להציע לי. הייתי תקועה מפני שהייתי חתומה אצלה על חוזה.

אם אתן מוצאות את עצמכן במצב גרוע שאתן לא יכולות לשנות, מה שבטוח יקרה זה שתהיו אומללות מדי יום. חייכן יהיו אפורים אם לא תמצאו סיבה לקום עבורה מהמיטה מדי בוקר, ולכן עליכן למצוא עבודה שתהיו שמחות לקום לקראתה מדי בוקר, עבודה שתמלא אתכן בשמחה, עבודה שתאהבו. בעבודתי כדיאטנית הכרתי הרבה עורכות דין שאהבו את העבודה, אבל שנאו את הבוסים שלהן. ידעתי את זה מפני שהאומללות והלחץ שליוו את חייהן פגמו בהרגלי התזונה שלהן.

אמרתי להן לשנות את המצב. הן עשו את השינוי. הן עברו לפירמות אחרות, או שפתחו משרדים עצמאיים, ואז היו שמחות יותר והתזונה שלהן השתפרה. הלקוחות שלי תמיד אמרו שהטיפול אצלי זול יותר מאשר טיפול פסיכולוגי.

בדקתי את חוזה הדוגמנות שלי וראיתי שהוא מגביל אותי לאזור ניו יורק בלבד, לכן יצרתי קשר עם סוכנויות בפילדלפיה, בהמפטונס, בקונטיקט, בניו ג'רזי, בלוס אנג'לס, בהמבורג, במינכן, בפריז ובלונדון. חתמתי עם כל הסוכנויות האלה והתחלתי לקבל הצעות עבודה. נסעתי לאירופה והשתתפתי בצילומי קטלוגים, הצטלמתי לכמה מאמרי מערכת ולכמה פרסומות למוצרי שיער ולתרופות. התשלום היה טוב ותמיד טסתי במחלקת תיירים והתנהלתי על תקציב מוגדר.

קרוב יותר אל הבית, השתתפתי בתצלומים לקטלוגים ולפרסומות והשתתפתי בתצוגות קטנות של מעצבים. העבודה לא הייתה זוהרת, אבל זו הייתה עבודה, והיא כללה להציג את הבגדים ללקוחות בבתי כולבו עממיים. העמידו לרשותי תא הלבשה קטנטן כדי להחליף בו בגדים במהלך התצוגה. מולי ישבו כשלושים אנשים ובחנו אותי בבגדים האלה. בתא הקטנטן שבו התלבשתי חיכה לי בייגל עם גבינת שמנת, ובכל פעם שהחלפתי בגדים נגסתי בו, מפני שלא היה לי זמן לשבת ולאכול את הבייגל בשלמותו.

מרבית העבודות שקיבלתי היו בניו יורק, ועדיין מנעו ממני הזדמנויות רבות. ידעתי שהמצב יכול להיות הרבה יותר טוב. הבעיה הייתה בהם, לא בי!

הייתי חייבת למצוא דרך לפתור את הבעיה. חזרתי לסוכנות ודרשתי לראות את מנהלת הסוכנות. ישבתי בחדר ההמתנה במשך שעות עד שאפשרו לי להיפגש איתה שוב. "לא הייתי באודישנים כבר יותר מחצי שנה," אמרתי לה כשהיא סוף־סוף הסכימה להיפגש איתי, "את חייבת לשחרר אותי מהחוזה." הייתי נחושה בדעתי לא לעזוב את משרדה עד שאקבל את מה שבאתי עבורו.

בסופו של דבר היא הסכימה. הייתי צריכה לעשות את זה כבר מזמן.

בבקשה תלמדו מהניסיון שלי ואל תחכו הרבה כל־כך. ככה תסבלו פחות. אם המצב לא עומד להשתנות, צאו ממנו ברגע שתוכלו. גם אם אין לכן משהו אחר ביד באותו הרגע או חושבות שלא יהיה שום דבר אחר עבורכן שם בחוץ. גם אם אתן חושבות שזה יכניס אתכן לבוץ כלכלי.

לאחר מכן הצטרפתי לסוכנות בוטיק קטנה שאיתה עבדתי בעבר. הם היו נרגשים לקראת האפשרות שנעבוד יחד ואהבו את העבודה שלי. הם שלחו אותי לאודישן בטורונטו. זה היה ממש יוצא דופן לאישה בגילי לקבל עבודה כדוגמנית במאמרי מערכת. להיות דוגמנית במאמרי מערכת זה אומר שעשית את זה בעולם האופנה. את לא רק מדגמנת בגד או מוצר מסוים אלא בונים סביבך מאמר שלם, ליין שלם של אופנה, וזה משהו מדליק לגמרי שכל דוגמנית שואפת אליו, אבל אני רק נלחצתי מזה! זה לא היה מדליק בעיניי, מפני שלא ידעתי איך להיות דוגמנית של מאמרי מערכת.

כל מה שהייתי צריכה לעשות בצילומי קטלוגים זה להירגע, להחצין את האישיות השמחה שלי ולא לקמט את הבגדים. לא נדרשתי לעמוד בכל מיני פוזות משונות כשצילמתי קטלוגים, אבל כדוגמנית של מאמרי מערכת פתאום נדרשתי לקפוץ ולרקוד ולהתמתח ולעשות כל מיני דברים משוגעים. הייתי חייבת ללמוד איך לבצע את העבודה כראוי, אז התחלתי לעלעל בהרבה מגזינים. עמד לרשותי רק הניסיון הזעום שלי כדוגמנית מערכת כשהייתי בת ארבעים וחמש, בסשן הצילומים ההוא שבה שימשתי רקע לכמה דוגמניות־על שהובילו את הפרויקט.

טסתי לטורונטו. הייתי הדוגמנית היחידה באותו פרויקט. "איפה כל יתר הדוגמניות?" שאלתי.

"את היחידה," הם אמרו.

ככה מצאתי את עצמי בעולם היצירתי של מעצבי אופנת העילית, מוקפת בבגדים היפים ביותר. מאמר המערכת התפרש על פני שמונה עמודים והציג ליין לבן של בגדים. זה היה יפהפה. סגנון שיער השתנה עם כל צילום, אפילו שהיה לי שיער קצר.

לאחר סיום הפרויקט קצרתי מחמאות בלתי נגמרות והזמנות העבודה החלו לזרום.

כשרק עברנו לניו יורק, קימבל ואני ביקרנו בטיימס סקוור והבטנו מעלה לעבר מודעות הענק. אמרתי לו אז, "יום אחד אככב על אחד מלוחות המודעות האלה," ושנינו צחקנו. והנה הייתי שם, על שלט חוצות בגובה של שמונה מטרים בטיימס סקוור, לראשונה.

הלכתי לאודישן עם עוד שלוש מאות נשים לפרסומת לחברת התעופה 'וירג'ין אמריקה', ואני נבחרתי. בצילומים נכחו מלבדי בחורה ובחור, שני דוגמנים צעירים שהיו משגעים הרבה יותר ממני ונראו הדבר האמיתי, ובכל זאת אני הייתי זו שכיכבה בסופו של דבר בפרסומת. בגיל שישים ושבע נראה שהופעתי בכל מקום; בטיימס סקוור, בתחנות הרכבת התחתית ובכל שדות התעופה בארצות הברית. לא היה אפשר לרדת מרכבת בלי לראות את פניי.

לא יכולתי בשום אופן לנחש שהקריירה שלי תתרומם ככה ברגע שאהפוך לכסופה.

כשהייתי בת חמש־עשרה אנשים אמרו שהקריירה שלי תיגמר כשאהיה בת שמונה־עשרה, אך אני עתה בת שבעים ואחת והקריירה שלי בשיאה. זה בא ללמד אתכן שאתן תמיד יכולות למצוא דרך. אתן תמיד יכולות לתכנן תוכניות אחרות. נכון שנדרש לי זמן כדי ללמוד ולהסיק את המסקנות, ואני עדיין לומדת!

משהו נוסף קרה, שהיה הפתעה עצומה עבורי. המדיה החברתית. דרך הפוסטים שהעליתי ברשת הבנתי שאנשים השתגעו על שערי הכסוף, והבנתי שצבע שערי אחראי לרבים מהקמפיינים שקיבלתי. עכשיו אני שמחה מאוד להיכנס לחדר בידיעה שאני היחידה בין הנוכחים שיש לה שיער כסוף. אם בחדר נוכחת אישה נוספת בעלת שיער שיבה, אני תמיד מחייכת ואומרת לה, "בחרת יפה."

בדבר אחד אני בטוחה – זה רק הולך ומשתפר. בכל יום שני אני חשה נרגשת יותר מתמיד, מפני שאני מצפה שיקרו לי דברים כיפיים בעבודה. גם אם שום דבר מיוחד לא קורה, אני עדיין מתרגשת לעבוד על המדיה החברתית שלי ועל האתר כדי לגרום לדברים לקרות. זו הסיבה לכך שאני אומרת שזה נהדר להיות בת שבעים ואחת. זו הסיבה לכך שהגיל שלי לא מדאיג אותי. אני פשוט עסוקה מדי בלכייף מכדי לדאוג.