העוצמה והזעם של אבנר ארליך

הנוסע החזיק בדרכון לבנוני עתיר חותמות. מטענו היה מועט: תמונת פנים המזוודה במכשיר השיקוף של סכיפהול הראתה רק בגדים מגוהצים. הנהלים לא חייבו בדיקה שנייה למי שאינו נושא עימו מחשב נייד או טלפון סלולרי, גם אם הוא ערבי חבוש כאפייה ומצחו בוהק מזיעה.

“אללה הוא אכבר, נבטח בו ונמלא את ייעודנו“, מלמל הנוסע בניסיון לחזק את רוחו והעיף מבט בשעון שמילא אותו בגאווה.

שעון הרולקס משובץ היהלומים משך את תשומת ליבו של הבודק. “שעון יפה“, מלמל בהערכה.

“זמן, זה כל מה שקיבלנו מאלוהים, זמן. ואני משתדל ליהנות ממנו“, אמר הנוסע והשפיל את עיניו.

הבודק התרשם שהנוסע הוא איש טוב ומאמין ושיחרר אותו לדרכו.

הנוסע זקף את ראשו, חגר את מכנסיו, מחה את הזיעה הקרה ששטפה את מצחו ואת עורפו, ופתח בהליכה חפוזה לעבר עמדת הכרטוס. אחר כך עלה לטיסה לבריסל.

הצופה, שבכל אותה העת היה ממוקם בגזוזטרה העליונה, עזב את עמדתו ופסע בצעדים מהירים לעבר חדרי השירותים. הוא נעל את דלת התא ושיגר את הסרטון בטלגרם. ידיו רעדו כאשר ניסה לקפל את כרטיס הסים והוא נאלץ לנגוס בו. רק אז הצליח לקרעו לשניים ולשטוף אותו ואת הטלפון החד־פעמי באסלה.

*

הדרכון הסעודי החדש שנמסר לו בחטף בשדה בבריסל, הכאפייה האדומה והעקאלים המוזהבים שחבש - כפי שהנחה אותו עימאד - שיוועו לבדיקה. אנשי הביטחון הבלגים היו מנומסים אך חשדנים להפליא, וביקשו ממנו לעבור פעם נוספת בשער האלקטרומגנטי. מאז הפיגוע, שבו נרצחו שלושים ושניים אזרחים בלגים, הם לא ויתרו לאף אחד.

“עברת מתקן אחד - עברת את כולם“, אמר לו עימאד לפני הטיסה, וכעת הוא נאחז באמירתו כבקרש הצלה.

עוד שלוש טיסות והוא יחזור הביתה. למוחסן שלו. “אינשאללה“, מלמל בדבקות, “אינשאללה!“

הצופה המקומי עזב את עמדתו ופנה אל חדר השירותים. עוד סים שבור נשטף באסלה ו“וי“ נוסף סומן בלוח התכנון בשַׁאבְּוָוה, מצטרף לסימנים שכבר סומנו ליד שדות התעופה של פריז, פרנקפורט ואמסטרדם.

*

ביקורת הדרכונים ברומא הייתה המכשול האחרון שהיה עליו לעבור לפני הטיסה חזרה הביתה. הנוסע כבר היה מותש וחסר סבלנות. הוא חש ברטיבות לא נעימה באזור הבטן התחתונה ובתום הבדיקה הבטחונית מיהר, מבויש, אל חדר השירותים, שם גילה, להפתעתו, שמוגלה שהופרשה מפצעי התפרים של הניתוח הייתה מקור הרטיבות. הוא ניגב את המקום והצמיד מגבוני נייר לאזור התפר.

ביציאה מהשדה נאסף על ידי נהג, שחבש כובע מצחייה והחזיק בשלט קרטון ועליו הכתובת: “ד“ר מחמוד רנטיסי“. רק עכשיו, במונית כהת השמשות, הרשה לעצמו לפרוק לחצים ופרץ בבכי.

“אתה בסדר?“ שאל הנהג, שהביט בו דרך המראה.

הנוסע מחה את אפו ואת עיניו והנהן, “לאן אנחנו נוסעים עכשיו?“

“למסעדה, לאכול“, ענה הנהג והחזיר מבטו אל הכביש.

רק כאשר הגיעה המונית לוויה פייטרו טאצ‘יני, הצליח הנוסע להתגבר על בכיו ועבר לצחוק של מבוכה. הנהג עצר את הרכב מול מבנה מספר 26, מסעדת אמבסדה די אברוצו. תור ארוך של ממתינים השתרך על המדרכה. ניתן היה לשמוע שכמה מהם היו ישראלים, שכנראה הגיעו בעקבות פלטות הנקניק המשובחות שהוגשו לממתינים על חשבון הבית.

“אתה רוצה לדבר עם הבן שלך?“ שאל הנהג. הנוסע מחה את דמעותיו והנהן בשמחה, תוך שהוא מקנח את אפו.

הנהג הסתובב לעברו, מבטו עצר לשנייה על שעון הרולקס.

“שעון מפואר“, הפטיר הנהג, “נתחלף?“

הנוסע תלה בו מבט תמה.

“אני צוחק, אבל אשמח לראות איך הוא נראה עליי“, אמר הנהג והושיט את ידו.

“אוכל לקבל את הטלפון עכשיו?“ שאל הנוסע.

“בוודאי“.

הנוסע חייך במבוכה, הסיר את השעון והעביר אותו לידי הנהג, שמסר לו את מכשיר הטלפון.

“אני יורד להשתין“, אמר הנהג, “תוכל לדבר בפרטיות“.

הנהג התרחק והנוסע הקליד את המספר בידיים רועדות וניסה לנחש מי מילדיו יענה לטלפון. הוא אהב את כולם, אבל דווקא את מוחסן, בכורו, הלוקה בפיגור קל, אהב יותר מכולם.

“באבבאאאאא!“ לחש מוחסן, “באבא...!“

הנהג, שעמד בגבו אל הרכב, לחץ על השלט ודלתות הרכב ננעלו בנקישה. הנוסע הרים מבט תמה, משך בכתפיו והמשיך לדבר עם בנו. קולו של הבן הפיג את מתח השעות האחרונות וחיוך רחב עלה על פניו.

הנהג נבלע בסמטה הקרובה, הוציא מכיסו טלפון סלולרי, הקליד כמה ספרות וליתר ביטחון - השתטח על המרצפות השחורות.

פיצוץ עז החריד את האזור.

עשרים ושניים אנשים, שהמתינו בתור מחוץ למסעדה, נהרגו במקום. פצועים שזעקו לעזרה נדרסו תחת רגליהם של יושבי המסעדה, ששעטו החוצה בבהלה. המונית, שהוספגה בחומרי בעירה מהירה, עלתה בלהבות שלא הותירו לכוחות הביטחון כל סיכוי לאיתור ממצאים פורנזיים, גם לא של שרידי הגופה.