העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו

בבוקר 7 באוקטובר 1985, ערב חג שני של סוכות, עצרה מכונית שרד שחורה לצד המדרכה בדרך פתח־תקוה, מול בניין המערכת של ידיעות אחרונות. נח מוזס, העורך האחראי, דירקטור ובעל המניות העיקרי של העיתון, ירד מהמכונית. הוא הסתכל היישר לפנים, ראה אור ירוק ברמזור להולכי רגל והחל לחצות את הכביש. אבל האור הירוק הזה לא נועד לו. אוטובוס הגיח משמאלו, מעבר לפיתול בכביש. הנהג לא הספיק לבלום – ונח מוזס הוטח בכביש בעוצמה רבה. הרמזור הירוק שראה היישר מולו היה מיועד למי שחוצים את המסלול הנגדי של כביש פתח תקוה (דרך בגין בשמו הנוכחי). ברמזור הולכי הרגל הקרוב אליו דלק אור אדום.

הנהג שהוריד את נח מול המשרד היה חתנו האהוב עמירם ניר, בעלה של ג'ודי בתו. עמירם הבחין במראָה שמשהו קרה, וזינק מיד מהמכונית. אבל אף אחד לא היה מסוגל לעזור לנח. אף שלא מת מיד, פגיעת האוטובוס היתה קטלנית.

נח מת למחרת היום בבית החולים איכילוב. ההלוויה נקבעה ליום המחרת, 9 באוקטובר. האלפים שבאו להלוויה התכנסו תחילה בחצר בניין המערכת בדרך פתח תקוה. היו בהם ראש הממשלה שמעון פרס, שר הביטחון יצחק רבין, שרים, מנכ"לים, ראשי בנקים, מנהלי חברות גדולות, רבנים ידועים וראשי עולם העיתונות והתקשורת.

איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר מהלווייתו של העורך האחראי ובעל המניות הראשי של העיתון הגדול ביותר במדינה. ב־1985 הגיע ידיעות אחרונות לתפוצה של מעל 400,000 גליונות ביום חול, וקרוב ל־600,000 בסוף השבוע. לפרסום בידיעות אחרונות היתה עוצמה שרק הופעה בטלוויזיה יכלה להשתוות אליה. בתחומים מסוימים היתה לעיתון עצמה אף גדולה יותר, משום שהוא נתפס גם כגורם המסוגל לעקוב אחר מעשי השלטון ולחשוף אותם ברבים, יותר מכפי שעשתה זאת הטלוויזיה. כיסוי אוהד של מעשיו בעיתון יכול היה לרומם פוליטיקאי לגבהים, וביקורת קשה או התעלמות ממושכת יכלו לקבור אותו. אין פלא אפוא שהלווייתו של נח נראתה כהלוויה של שליט מדינה. המכובדים הרבים עברו בסך, לחצו ידיים והשמיעו מילות ניחומים. הם לחצו את ידה של פולה, האלמנה ההמומה, ואת ידו של הבן ארנון, נוני, שעמד לצידה – היורש? – תהו בסתר לבם; הם לחצו גם את ידו של דב יודקובסקי, שעמד בראש העיתון לצד נח מאז ומתמיד – המנכ"ל הבא? – ניסו לנחש. הבנות ג'ודי ותמי עמדו מאחורי אִמן ובכו. ההלם שגרם המוות הפתאומי היה למעלה מכוחן.

זאב מוזס, אחיין, מנהל מחלקת המחשב החדשה יחסית, לחץ גם הוא כמה ידיים של גדולי אומה, ולפתע הפך עורף להתקהלות והסתלק לתוך הבניין. איש מהנוכחים לא הבחין בכך. זאב, זאבי או זאביק בפי כל מכריו, העדיף להתאבל על דודו האהוב בצד, מרוחק מן הידיים המכובדות הממשיכות ללחוץ ולהילחץ.

נח מוזס ובן דודו מדרגה שנייה, דב יודקובסקי עברו כברת דרך ארוכה עד שהגיעו לכך שכל צמרת המדינה שיחרה לפתחם. נח החל את דרכו כבן נהנתן וחסר דאגות לאב אמיד, שבמקרה היה לו עיתון; דב הגיע לארץ כניצול השואה, שדודן של אמו – אבי נח – קלט אותו במשפחתו ודאג לכל מחסורו. בתחילת 1948 היה לַמשפחה, כלומר לאביו של נח, עיתון יומי מצליח מאוד במונחים של אותם ימים. בפברואר 1948 כמעט נלקח מהם העיתון, והם נותרו עם שבר כלי שתפוצתו צנחה ביותר משלושה רבעים, בלי צוות מערכת ובלי ציוד. כשנח הלך לעולמו באוקטובר 1985, היה זה לאחר שהוא ודב הביאו את העיתון לפסגת העיתונות בארץ, גברו בהפרש עצום על יריביהם משכבר הימים ותפסו עמדת כוח שלא היה שני לה במציאות הישראלית, גם לא בעיתונות בעולם המערבי.

העיתונאים הוותיקים, אלה שעשו את כל הדרך מעבודה בעיתון נחות ועני הנאבק כדי לשרוד, לעיתון ששועי הארץ משחרים לפתחו, היו אכולי צער וחששות. כל־כך התרגלו לראות בנח את מי שדואג לכל צורכיהם עד כי לא עלה בדעתם שיש מי שיוכל לתפוס את מקומו. האופטימיים שביניהם קיוו בסתר לבם שדב ימשיך לעמוד בראשם כמו תמיד, ונוני יתפוס לצידו בהדרגה את מקומו של אביו.

שלושת המנהלים הבכירים – שמעון בלנדר, מנהל התפוצה, ינון אנגל, החשב ומנהל הכספים וישראל שלו, המנהל המסחרי – עמדו בחבורה נפרדת. שלושתם כאבו את מותו של נח, בלנדר הוותיק והנאמן אולי יותר מן האחרים, ולשלושתם היתה סיבה לדאגה. תקוותם של העיתונאים שדב יאחז במושכות, היתה לגביהם תחזית פסימית. גם הם תהו: האם יוכל נוני להיכנס לנעליו הגדולות של אביו? עם זאת, לכולם היה ברור כי במוקדם או במאוחר יבוא נוני במקום נח; מי שהכיר את פולה, ורבים הכירו אותה, לא העלה בדעתו שום אפשרות אחרת. פולה היתה האשה שהצליחה לקשור אליה את נח, סרבן נישואים מושבע שגרם בהתנהגותו צער רב לאביו. כשהתחתן סוף סוף, בהיותו בן שלושים ושש, עשה זאת משום שאביו כמעט גרר אותו באוזניו לחופה, אבל גם משום שהעזר כנגדו היתה פולה, ניצולת שואה, פרטיזנית ושורדת רבת תושייה.

פולה היא זו שעמדה מאחורי נח ועודדה אותו להכיר בכוחו, בחשיבותו ובמעמדו המכובד כמר ידיעות אחרונות. טבעי היה לצפות שתראה בבנה יורש לגיטימי של כל אלה.

בעת מותו של נח עדיין הדפיסו במעריב את הסיסמה המוכרת "העיתון הנפוץ ביותר במדינה" מתחת לשם העיתון, אך לכל מי שידע משהו על עיתונות היה ברור שמשפט זה אינו נכון זה זמן רב. ידיעות אחרונות היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה לפחות חמש שנים קודם מותו של נח, ויודעי דבר טוענים שאף קודם לכן, שכבר בשנות השבעים המאוחרות עברה תפוצתו של ידיעות אחרונות את זו של מעריב. במותו היה נח אדוניו הלא־מעורער של מוקד כוח בעל עוצמה אדירה, מהחזקים ביותר בישראל, וכל מי שהיה צריך לדעת זאת – ידע.

אנשים לא מעטים התעצבו על מותו של נח באמת ובתמים. אבל נח עמד בראש אימפריה, וכאשר ראש אימפריה מת במפתיע, מתערבבים באבל כל מיני גורמים כבדי משקל ואפילו דוחקים אותו קצת הצידה. נח מת ב־8 באוקטובר, ובידיעות אחרונות החלה לתקתק פצצת זמן רבת עוצמה כבר ביום מותו.

את הפצצה חימש נח במו ידיו.

הבעלות על העיתון עברה בירושה מאבי המשפחה, יהודה מוזס, לארבעת בניו – ראובן, אלכסנדר, מאיר ונח – ולקרוב המשפחה, דב יודקובסקי. הבנים קיבלו חלקים כמעט שווים, ודב, שהיה רק בן דוד מדרגה שנייה, קיבל חלק קטן בהרבה. אבל נח לבדו, מכל ארבעת הבנים, הוא שניהל את העיתון – יחד עם דב – במשך כל שנות קיומו. אחיו של נח לא ערערו מעולם על המצב הזה, כל אחד וטעמו עמו. אבל לילדיהם – בני הדור השני – היו שאיפות אחרות לגמרי. ככל שבגרו, וככל שהעיתון התעצם, תכפו דרישותיהם לשינויים משינויים שונים: היה מי שרצה יותר מעורבות, אחרים רצו יותר כסף, ואחרים התעקשו על מִנהל תקין יותר. במשך שנים עמד נח על המשמר ודאג למנוע מאחייניו בתכסיסים שונים כל התערבות בניהול העיתון. הוא דחה בתקיפות – לעיתים בזעם – כל ניסיון מצד הצעירים להקים מועצת מנהלים ולהסדיר את מערכת היחסים בין הבעלות לניהול, כפי שמקובל בחברות בסדר גודל דומה. אך ככל שגדלה ההצלחה והתרבו הרווחים גבר התיאבון, ועמו גברו רגשות הקנאה, התחרות והמרירות בין בני המשפחה. אלה היו חומרי הנפץ שבפצצה.

נח מילא גם את תפקיד הנצרה בפצצה שיצר, אף שהדבר לא עלה כלל בדעתו. ההתעסקות בעניניהם של בני המשפחה בעלי המניות בעיתון היתה בעיניו בלבול ראש, ענין שחבל להשחית עליו זמן עבודה יקר. הוא לא ראה שום פצצה; הוא ראה רק כמה צעירים נחמדים, חלקם מוצלחים יותר, אחרים פחות, שאחדים מהם מתעקשים לבזבז את זמנו בדיוני סרק. כשהיתה לו סבלנות, ריצה אותם; כשסבלנותו פקעה, גער בהם. הוא גם לא העמיק להרהר כאשר יעד לבנו נוני את תפקיד היורש, הדבר הטבעי ביותר בעולם בעיניו. לדעתו הכול התנהל כפי שצריך היה להתנהל.

יום אחד לאחר מותו כבר החל שעון הפצצה לתקתק. היו מי ששמעו את פולה אומרת כבר בימי השבעה שאסור לתת לדב להשתלט על העיתון. החדר הקטן הסמוך לכניסה לבית ברחוב הטללים היה עֵד להסתודדויות: נוני ואמו סרו אליו מדי פעם בימי השבעה כדי להחליף מילים דיסקרטיות עם אנשים שבאו לנחם אותם על אבדתם. גם דב לא בזבז זמן. מיד כשהרגיש שנוני נושף בעורפו, הקים לעצמו קבוצת תמיכה שבאותה עת השתתפו בה רוב הדודנים: עודד (בן אלכסנדר), יצחק (בן ראובן) עם אשתו מימי ואחיו הצעיר רוני. אבל כשביקשו לצרף לקבוצה את הדודן הרביעי, זאבי (בנו של מאיר), נחלו אכזבה קשה. זאבי לא אהב את מה שהתרחש בימים הראשונים שלאחר מות נח. ההתארגנות הזאת החלה מהר מדי לטעמו. הוא גם סבר שהתוכנית של דב וקבוצתו שנועדה להחליש את נוני היא כוחנית מדי. זאבי אהב את דודו המנוח אהבה גדולה וראה בו מעין דמות אב, משמעותית כמעט כמו זו של אביו האמיתי. זאבי לא חשב כי מותו של מלך האימפריה מצדיק את כל הפעילות שהחלה לרחוש כה מהר. הוא התאבל עליו בכל לבו, וכעס על מי שלא היה לו זמן להתאבל. קבוצת דב נותרה ללא תמיכה של 20% מכוח ההצבעה – וזו היתה מכה אנושה.

תקתוק הפצצה צבר תאוצה. ב־16 בינואר 1986, כשלושה חודשים לאחר שנח הלך במפתיע לעולמו, נפגשו כל בעלי המניות בעיתון מלווים בסוללה של עורכי דין, כמה מהם מן היקרים והידועים במדינה, בחדר ישיבות במלון רמת אביב. מן הישיבה הזאת צמחו שתי תביעות משפטיות, שניים־שלושה נסיונות פשרה שהצלחתם היתה מפוקפקת, והנהלה מעורערת ומפולגת ללא תקנה עם תוחלת חיים של שלוש שנים ועשרה חודשים. רוני (בן ראובן) מכר את חלקו ונטש ראשון, ב־1988. בנובמבר 1989 דב כבר לא היה בעיתון (אף שלא מכר את מניותיו). באפריל 1994 זאבי (בן מאיר) כבר לא היה בעיתון; עודד (בן אלכסנדר) מכר את מניותיו זמן־מה אחרי זאבי (אחיותיו יונינה ונאוה ויתרו על מניותיהן לטובתו שנים רבות קודם לכן ולא רצו בשום מעורבות בעיתון, שהנחיל לאלכסנדר אביהן רק מפח נפש והיה מקור למריבות ולכאבי לב).

כל מה שנח רצה כל חייו, כל מה שנאבק עליו בעקשנות במשך שנים, היה שהעיתון יישאר לתמיד עיתון של המשפחה; וכל מאמציו ותכסיסיו הובילו לתוצאה ההפוכה: חלומו על "העיתון של המשפחה" התנפץ בפניה של המשפחה שנים מעטות לאחר מותו.

לדב יודקובסקי היה חזון גדול – עיתון לכל האנשים. הוא עיצב עיתון בדמות קיוסק שדרה ידידותי, שכל אחד יכול למצוא בו את מבוקשו במחיר שווה לכל נפש, בלי להשקיע מאמץ כלשהו ובלי חשש שמשהו צורם יעצבן אותו חלילה. כמו הקיוסקים בשדרות רוטשילד או בשדרות בן־ציון, שעברו שיפוץ והתאימו את חזותם לדרישות הזמן, כך גם התאים ידיעות אחרונות את חזותו לדרישות הזמן והמשיך להיות אותו קיוסק נאמן שיש בו כריך משביע, משקה קל או קפה, ואולי אף מסטיק, לכל טעם ולכל חיך. עם הזמן נוספו כמה כריכים מתוחכמים יותר (גבינת עיזים, חצילים קלויים), קפוצ'ינו ואספרסו לצד הקפה השחור, ובמקביל התרחב גם מבחר המשקאות הקלים – אך הנוסחה הבסיסית נותרה בעינה.

ידיעות אחרונות הקדים את זמנו ונוהל כעסק בימים בהם מו"לים של עיתונים לא היו אומרים בקול רם שהעיתון שלהם הוא עסק לכל דבר. יהודה מוזס, שהעמיד את העיתון לראשונה על רגליו, חשב כבר בראשית שנות הארבעים שאין כל רע בכך שהעיתון יהיה עסק מכניס – אם רק אפשר; בימים ההם, להתייחס אל עיתון כאל עסק נחשב לדבר בזוי, ויהודה מוזס ספג בשל כך מהלומה קשה. הנכד ארנון, שעולמו רחוק מרחק שנות אור מהעולם של סבו, עושה – אמנם בסגנון כוחני ללא כל השוואה – בדיוק את מה שניסה לעשות סבא שלו. דבר אחד לא היה יהודה מוזס, איש העסקים הנחוש, מוכן לעשות גם כשהגיעו מים עד נפש – לוותר על העיתון. האם כשיגיעו מים עד נפש ינהג נוני כמו סבו? האם תהיה לו בכלל אפשרות בחירה?

האמצעים שבהם יכול ארנון מוזס לשפר את שליטתו בשוק העיתונות לקוחים כולם מעולם ניהול העסקים ומטכנולוגיית האינטרנט, בתוספת אמצעים משפטיים שונים והפעלת לחצים במסדרונות הכנסת ובמקומות אחרים. שום טכנולוגיה משופרת של הדפסת תמונה (הישג נכבד בימי דב ונח) אינה יכולה כבר להכריע במאבק המתנהל היום על השליטה בשוק העיתונות. וסוגיית הכותרות, שדב ייחס לה מקום כה מרכזי במשנת העורך שלו, איבדה לחלוטין מחשיבותה. גם שאלת הבעלות, האם היא בידי מוזס זה או אחר, או מחוץ למשפחה, נראית היום קריטית פחות מכפי שהיתה בעיני נח מוזס (אם כי, כמובן, לא בעיניו של נוני מוזס).

שני דברים שרדו ממשנתו המקורית של דב, שלאורהּ עיצב את העיתון: הנוסחה שלו – עיתון המְרַצֶה את כ־ווו־ל־ם – וכוחו של ההרגל. עוד בהיותו בן עשרים וארבע, בירושלים הנצורה, גילה דב כי ההרגל הוא כנראה הגורם היחיד החזק ביותר המכריע איזה עיתון יקנה אדם העובר ברחוב. קרוב לוודאי שכוחו של ההרגל הוא הגורם המרכזי המסביר היום את העובדה שידיעות אחרונות עדיין מוביל בהשוואה למעריב, ובהפרש כה גדול; עם זאת, יתכן שלא יצליח להתמודד עם האפשרות העומדת כיום בפני הקורא – לקבל עיתון בחינם. אפשר להמר ולומר כי אם יתחולל שינוי במאזן האימה הזה, סביר שהוא יתחולל בגלל שינויים בחוק, בגלל טכנולוגיה לא צפויה שתתערב במשחק, או בגלל חשבון עסקי קר שיעשה מישהו מהשחקנים הראשיים בזירה הזאת. לא בגלל כישרון עיתונאי של שום עורך, מבריק ככל שיהיה. כישרון כמו זה של דב יודקובסקי, למשל.