העם הבלתי נבחר

כ

שם: טומק.

גיל: בן 39.

השכלה: פסיכיאטר.

מקום מגורים: ורשה.

באיזה גיל נודע לך שיש לך שורשים יהודיים?

בתחילת שנת 2010. הייתי בן 38.

ממי נודע לך ובאילו נסיבות?

הנושא של מוצא אמי היה תמיד מעורפל, עטוף בפקעת כאב, במשהו אפל מאד. כל שידעתי כילד היה שלאמא אין הורים ושהתחנכה בבית יתומים.

בפולין?

בפולין. היא חוותה דברים קשים מאד ואני, מאז שעמדתי על דעתי, הייתי מבועת מהרעיון שאני עצמי אסופי. הייתה לי אובססיה, פחד נורא, שהורי ייקחו ילד אחר מבית היתומים — ואותי יחזירו לשם.

יחליפו אותך.

כן, אלו היו פחדי ילדותי.

אתה בן יחיד?

לא. יש לי אחות שהיא מבוגרת ממני. אמי יצרה את משפחתה ואת זהותה סביבנו, סביב ילדיה וסביב אבא, כלומר בעלה. הזיכרונות ההם היו מתעוררים מדי פעם, ואז היא התנהגה כילד נטוש שנזרק לבדו לעולם. אז הייתה אומרת שאף אחד אינו רוצה בה, שאיש אינו אוהב אותה... כבר מזמן שאלתי את אמי אולי ידוע לה משהו, האם יש אפשרות להיוודע דבר מה על הוריה, על שורשיה. תמיד אמרה שאינה יודעת כלום. הסיפור היחיד שסיפרה לי, ואני בניתי סביבו תמונה שלמה, היה שמשנותיה הצעירות ביותר זכרה כי בגן הילדים, בבית היתומים, נהגה לומר מלים שלא היו בפולנית, והילדים צחקו ממנה. היא לא זכרה בדיוק אילו מלים היו אלה, אך הזכירה, למשל, שלדלת היא קראה Porta, Portki. אז אני המצאתי לי שאולי היא ממוצא צרפתי. כיוון שלא היה לי שום מידע אחר, נצמדתי לאפשרות הזאת. איש בבית לא ניסה לנתח זאת, איש לא הביט אחורה. אמא לא ידעה מי היא ולא ניסתה לברר את הנושא. רק הודות לעקשנות שלי התעלומה הזאת נפתרה. מאד התקשיתי לדבר על הדברים האלה, על ילדותה. אמא בכתה והתחמקה מהשיחות האלו. אחר כך, במהלך השנה וחצי האחרונות, כשכבר עסקתי בנושא, שמעתי אותה שואלת אין ספור פעמים מדוע אני עושה את זה, האם אני חסר רחמים או חסר לב... אולם נראה בבירור שאמי תומכת בצורה כלשהי בחיפושי, אולם רגשית הדבר היה לה קשה מנשוא.

זה היה עבורה קונפליקט קשה? היא רצתה לדבר אך פחדה?

כן... חוץ מזה, אמא באמת כמעט שלא ידעה דבר, ורק עם הזמן, משהכירה עובדות חדשות, הדברים החלו להתחבר. הסיפור הבלתי אפשרי הזה החל לובש צורה.

כיצד התייחס אביך לעובדה שאמא פעם רוצה לדבר, פעם מסרבת, פעם בוכה?

אבא שלי הוא איש נפלא, הוא מדען וכאדם הוא התגלמות הפתיחות, טוב הלב והכנות. הוא בן אדם במלוא מובן המלה. הוא מאד אוהב את אמא ואותנו. הוא מעולם לא העיר כל הערה על כך שהיא צריכה או לא צריכה. זה לא הסגנון של אבי. הנושא של עברה היה נושא כאוב, חבוי, מאד לא נגיש. עכשיו, כפסיכיאטר, אני יודע שמיני טראומות והתנסויות קשות מאד עלולות להפוך לסוד משפחתי, למין פקעת מאיימת.

אני מתכוון שזה היה קשה. בדרך כלל זה התחיל בסביבות ה־1 בנובמבר. כידוע לך, זהו החג של המתים. החג הזה מזכיר לחיים מהי זהותם, מהם שורשיהם. ושוב חזרו הרגעים בהם אמא ישבה וחזרה ואמרה: "אני של אף אחד. אני משום מקום." את המשפטים הללו אני זוכר מהילדות. אמי, שבדרך כלל היא אישה חיונית, שמחה, הייתה קורבן לתחושות האלו.

אמי היא אדם מאיר פנים, היא חזקה — ופניה אל העתיד. וכן, יש בה חלק פגוע, מעורער ועצוב. בכל מקרה, בסביבות ה־1 בנובמבר הרגשתי מוזר. מוטרד. חשבתי על אותם בני משפחה שלא הכרתי... גרנו בפרברי ורשה, והיה שם קבר אחים של פולנים אשר נורו במהלך מלחמת העולם השנייה (איני יודע, יתכן שביניהם היו גם אנשים ממוצא יהודי, זה סביר). הייתי הולך לשם.

עם אביך?

לא, לבד. זה היה בסביבה. לעתים קרובות עברתי שם בדרך לבית הספר. חשבתי על הסבים המתים שלי. התפללתי עבורם.

כלומר, הבית שלך היה קתולי?

כן, זה היה בית קתולי.

והוא עדיין קתולי?

כן, אם כי אני השתנתי. אני מודה שהפסקתי ללכת לכנסייה, אבל לגבי הורי הדבר לא היווה כל בעיה. משפחתי היא משפחה דתית, אבל הם אינם סבורים שדתם היא הדת היחידה הנכונה. ומכל מקום זהו גם חלק חשוב מזהותי. השתייכתי למועדון האינטליגנציה הקתולית,1 כיוון ששם דנו רבות בבעיות זהות, מעמד המשכילים וכן, לעתים קרובות עלו שם נושאים הקשורים ליהדות. בנושאים הללו הייתי רגיש מאד. אני זוכר שבארצות הברית, בניו יורק, שם הייתי בתור נער צעיר, ראיתי תערוכה בנושא השואה. בכיתי וכתבתי באנגלית צולעת על תחושת האובדן שלי, על הכאב שאני חש מול הנושא הזה וכן על כך שהפולנים אינם אנטישמיים. הדבר גרם לי טלטלה גדולה. בכלל, אין לי שום מרחק מהנושא הזה. מעולם לא היה לי כל מרחק מהנושאים הכאובים של ההיסטוריה הטראומטית של המאה העשרים ומהנושא של יחסי פולנים־יהודים.

היו ביטויים אנטישמיים אצלך בבית?

לא, אף פעם. אם כי הדוד שלי מצד אבי היה בעל עמדה שלילית כלפי היהודים בשל מקצועו — אדריכל העוסק במבנים דתיים — ובשל מפגשיו התכופים, עוד לפני המלחמה, עם הכמורה הקתולית. הוא חשב שהיהודים אשמים במותו של ישו... איני יודע אם היה אנטישמי כי מעולם לא שמעתי זאת מפיו, והוא היה איש הגון וישר. משפחתי מאד פתוחה וסובלנית. הייתי אומר שזאת משפחה שפויה. מעולם לא היו אצלנו בבית היגדים אנטישמיים, דעות קדומות או קסנופוביה. ההפך, גדלתי בתוך תחושת צער, אובדן, אשמה. הדבר הזה קרה בפולין — והאנשים האלה כבר אינם אתנו. אני פולני, זאת זהותי, אם כי עתה הדברים אינם כה פשוטים כפי שהיו קודם. תמיד סבלתי מהעובדה שבחוץ לארץ ראו בנו, בצורה כלשהי, שותפים להתחוללות השואה... פעם, בסדנה, אחת המנחות שאלה אותי: "טומק, אתה יהודי?"

על סמך מה?

כיוון שהדברים בהם התעניינתי ועסקתי היו דומים לסוג מסוים של חיפושים רוחניים ורגשיים שאפיינו יהודים, וגם אותה עצמה, יהודייה ניו יורקית, שאבותיה הם מפולין.

היא הכירה אותך?

היא לא הכירה אותי היטב. אז עניתי לה שאינני יהודי. אחר כך חשבתי לי שבעצם איני יודע מי אני, שהרי השורשים של אמי לא היו ידועים לנו. אולם האפשרות הזאת ניטעה בה אז, במיוחד לאור העובדה שגם אדם נוסף מאותה חבורה שאל אותי שאלה זהה. חשבתי לי: 'בעצם, מי יודע?' אולם אז לא נקטתי צעדים ממשיים לגילוי שורשי. הרגשתי שאיזשהו כוח מעכב אותי מלעשות זאת, אומר לי להניח לכאב הזה, לפצעים האלו. ואני התגברתי על הכוח הזה, אבל אני סבור שבנו, במשפחה, הכוח הזה עדיין קיים. ההימנעות הזאת הייתה בי שנים. באמת החלתי לפעול לפני שנה וחצי.

יש לך ילדים?

לא. אין לי. עוד נחזור לזה. לדעתי, זה מתקשר לנושא שלנו.

שאלתי כיוון ששמתי לב שעם הופעת הילדים, הרבה אנשים נדחפים לכיוון של חיפושי זהות.

אין לי ילדים, אולם אצל אחותי, שיש לה שתי בנות, לא ראיתי עניין בנושא. אחרי הסדנה עליה סיפרתי לך, התחלתי להתעמק בנושא, כיוון שהמנחה המחישה לי שהכרת האמת, חיפוש השורשים, הם חשובים מאד. היא נתנה לי משימה למפגש הבא. לא ידעתי דבר על מוצאה של אמי. הדבר היחיד שידעתי היה שבזמן המלחמה היא הושארה בפתחו של מנזר בוורשה.

באיזו שנה?

תחילה חשבנו שזה היה בתחילת 1941. אמא סיפרה שבזמנו ניסתה למצוא מידע כלשהו על משפחתה הביולוגית. היא הלכה לצלב האדום הפולני ושאלה אם לאחר המלחמה מישהו חיפש ילדה עם סימנים הדומים לסימנים שיש לה בצד הימני, ואם יש לה סיכוי לגלות דבר מה על מוצאה. אמרו לה שאין סיכוי. בנוסף לכך היא ביקרה פעם את המנזר בו מצאו אותה, אולם הנזירה שקיבלה אותה אמרה מיד: "ילדתי, תשכחי מהעניין. אין שום מסמכים. הכול נשרף בזמן מרד ורשה. אנחנו לא יודעים כלום". גם אני ניסיתי, לפני שנים מספר, לעשות משהו בנידון ופניתי לבלש שהתמחה בזיהוי סמלי מגנים ובאותות של בתי אצולה. סיפרתי לו איזה נתונים יש לי: אמא, שכתינוקת נעזבה בפתחו של מנזר בוורשה בשנת 1941, שֵם שניתן לה שַם, והסימנים המוזרים שעל גופה.

אמא יודעת שפרטי הזהות שלה אינם אמתיים?

היא ידעה ששמה הפרטי ושם המשפחה אינם אמתיים. הבלש ההוא אמר לי שאין סיכוי לפתור את התעלומה הזאת, כיוון שמספר היתומים בוורשה הגיע אז לאלפים. הפסקנות שלו גרמה לי לדחות את ניסיונותיי להמשיך לחפש, אבל חשוב לי לציין שבו זמנית הרגשתי בבירור בכוח כלשהו המונע ממני לגעת בנושא. מעין דחייה אנטי מגנטית. אני משער שהכוח הזה בא לידי ביטוי בדחיות החוזרות של פגישתנו.2 התקשיתי למצוא זמן לפגישה הזאת, או אולי לעצמי. אני עמוס בעבודה, ממש קורס תחת העומס, ובאמת...

פחדת מהפגישה איתי?

לא היה לי ספק שאני רוצה בה, אבל חיכיתי לרגע הנכון בשביל, את יודעת...

לקפוץ?

אבל הרגע הזה לא הגיע...

אתה כאן.

אז זהו, אני כאן ועכשיו זה קורה באמת. הצעד הבא הבשיל אצלי לאט, כיוון שקיבלתי את ההנחה שאנו חסרי אונים בחיפושים הללו, כי לא נמצא כמעט כלום, שעדיף לא לעסוק בהם, כי אם משהו ימצא, זה יגרום רק כאב. למה זה טוב? עדיף לשמוח בעובדה שאנו חיים. הרי דברים כאלה קורים במלחמה... במשך זמן מה ניסיתי לדבר עם אמי על זיכרונותיה מהתקופה ההיא. קודם כל העתקתי את הסימנים המסתוריים שעל גופה, בצד הימני, מתחת ליד. נראה כאילו נעשו מתוך כוונה. ואמי, וזה כבר צחוק הגורל, כל חייה הסתירה את הסימנים האלו. זה הדבר הכי מוזר בסיפור הזה, החתכים, הסימנים...

צלקות?

צלקות היוצרות סימנים, פיקטוגרפים3 שוודאי אינם מקריים או טבעיים. הם נראו כאילו נעשו בכוונה. ואמא, למרבה האירוניה, הסתירה אותם כל חייה, לבשה בגדי ים שלמים כדי שלא יראו אותם. אפילו אני לא ראיתי אותם במשך שנים. אמי התביישה בהם. היא פחדה שזהו מין אות נאצי, שזה "משהו רע".

אות שהוטבע על ידי הגרמנים?

בדיוק. אז העתקתי אותם.

היא הרשתה?

כן. אני זוכר כמו היום. זה היה יום ראשון, ינואר. הייתה לי הרצאה. סיימתי אותה בסביבות השעה אחת ופתאום הרגשתי שזה הרגע. נכנסתי למכונית, היום בחוץ היה יפהפה. נזכרתי, ידעתי כבר היכן המנזר לפתחו הותירו את אמי. זה ברחוב ז'לזנה. כשכבר הגעתי, זה "תפס" אותי. התחלתי לרעוד, ניסיתי לעצור את הדמעות ואת הרעד. פתאום הבנתי שזה הרחוב. הרגשתי שבמקום קיימת אנרגיה, היסטוריה, מסר. כל ההרגשות היו מאד אינטנסיביות, תחושה ברורה של טרגדיה...

רחוב ז'לזנה הוא ליד החלק היהודי של ורשה?

זה המקום בו עברה חומת הגטו. בדיוק דרך הרחוב הזה עברה החומה שהפרידה בין הצד הארי לצד היהודי. בקרבת המקום נמצא גשר העץ המפורסם שחיבר את שני חלקי הגטו. ושם נמצא עדיין אותו מנזר. כשכל זה עובר בראשי, התחושות היו מאד כואבות ומאד עזות. אני זוכר את היום היפהפה, את הבית, מין מבנה כפרי. ניסיתי לצלצל אבל הפעמון לא צלצל. בסוף הצלחתי להיכנס. הנזירה שאלה אותי: "מה אדוני מחפש כאן?" ואני עניתי: "את עצמי, את הזהות שלי, את המשפחה שלי."

מדהים.

ואז האחות אומרת: "אם כך, היכנס בבקשה." היא קיבלה אותי בצורה הכי רגילה, כאילו אירועים מעין אלו כבר התרחשו שם פעמים רבות. היא הזמינה אותי פנימה ואמרה: "טוב שבאת אלינו, אדוני, אלא שאם המנזר, שעוסקת אצלנו בדברים מהסוג הזה, בהיסטוריה ובזיכרון שלנו, איננה היום. אבל נוכל לצלצל אליה", והגישה לי את הטלפון. שמעתי את אם המנזר ואני זוכר את עצמי עומד שם, פטיו מאד יפה, רהיטים ישנים, ואני אומר: "באתי לכאן כי כאן ננטשה אמי, וכאן היא גם נמצאה. זה היה, ככל הנראה, בשנת 1941. קראו לה כריסטינה קובל, אבל זה לא היה שמה האמתי." וגם אמרתי לה: "וגם רציתי להוסיף, כי זה יכול מאד לעזור, שלאמי יש צלקות או סימנים סטיגמטיים בצדה הימני." וראש המנזר עונה, מופתעת: "אוו, אדוני קרא את המאמרים שלי?" — "לא, לא קראתי, אילו מאמרים?" — "אני מתארת בהם ילדה יהודייה ששהתה אצלנו, ילדה עם קעקועים — כך תיארנו זאת בתחילה — עם קעקועים עבריים בצדה הימני. מצאנו אותה במחילה קטנה, מתחת למדרכה".

התעלפת?

כמעט. זה היה מידע מטלטל. קבעתי עם אם המנזר שנשאר בקשר. לקחתי ממנה את כתובת המייל שלה. היא באמת העבירה לי את המאמרים האלו. עם המידע החדש הזה, כשכולי מוצף אנרגיה חיובית כיוון שהסיפור החל לקבל משמעות ונעשה הגיוני, דהרתי למכון ההיסטורי היהודי. ושם, בתור ברכה, קיבלתי דלי מי קרח על הראש. אחרי זה בכיתי נורא.

אני מגיע למכון, מספר את הסיפור של אמי. אני נרגש. אני מספר על הסימנים האלה, שיש בהם כנראה מסר. בטלפון הסלולרי שלי היו התמונות של הצלקות. האישה לקחה את הטלפון, הביטה בסימנים והצהירה, באופן סמכותי, שאלה אינם סימנים בעברית, או סימנים כלשהם. היא אמרה גם משהו שלעולם לא אשכח לה, אם כי סלחתי לה, כי מאוחר יותר היא עזרה לי. היא אמרה: "לא יתכן שזה מסר. איזו אם הייתה מוכנה לפצוע את ילדתה כדי להעביר משהו? איזו אמא נורמאלית הייתה עושה דבר כזה?" והיא המשיכה ואמרה שכנראה מדובר במשפחה עבריינית ואולי אלה סימנים הקשורים לפשע כלשהו. היא שאלה: "באיזו שנה מצאו את אמא?" — "בשנת 1941." — "אדוני, השואה אז עוד לא החלה. לא נראה לי שכל העניין הזה מוביל לאן שהוא, אך נוכל לבדוק." הרגשתי הרוס. הרמז הזה לסביבה עבריינית... זה גם נראה לי חסר כל היגיון. "איזו אמא נורמאלית יכלה לעשות דבר כזה?" האכזריות הזאת. האמת היא שלא היה לנו כל מידע נוסף, מלבד הצלקות, ואלה לא נראו פשוטות לפענוח. את מבינה, זהו אנגרם,4 זה אמור היה לא להתפענח בקלות, כדי שהגרמנים לא יבינו מה כתוב שם, ולא יפגעו בילדה.

כשאני מדבר או חושב על זה, איני יכול להפסיק לבכות. זה נורא רב עצמה מבחינתי, מכאיב, אך גם מהותי לקיומי בעולם הזה — כל הסיפור הזה. כמו כן, הבעיה המרכזית שהייתה לנו היא מיעוט העובדות שבידינו. השם הפרטי ושם המשפחה של אמא הומצאו, וכנראה גם התאריכים. הבנתי שאני מוכרח למצוא נתונים נוספים, למצוא איזה חוט נוסף. נכון, יש סימנים מסתוריים, אבל לא ברור מה פירושם.

מכל מקום, תקוותי הגדולה הייתה אם המנזר של הנזירות הפרנציסקאניות של משפחת מריה הקדושה, המנזר שלפתחו השאירו את אמי. נזירה זאת הבטיחה שתחפש נתונים כלשהם, ובעיקר את תאריך הגעתה של אמא למנזר והכנסתה לפעוטון או לגנון באוסטרובק, המקום שלשם נשלחו הילדים מהמנזר.

אמא הייתה אז תינוקת?

אמא לא זוכרת את התקופה הזאת. אנחנו לא יודעים בת כמה היא הייתה אז. שיערנו שהיא כבר הלכה. אולי היא הייתה בת שנה וחצי, שנתיים ואולי שלוש, וזה באמת מה שהתברר. הנזירה הבטיחה לבדוק במוסד אליו העבירו את אמא. היה ידוע שהילדים האסופיים הועברו במהירות מהמנזר, בשל החשש מפני הגסטאפו והמלשינים. במנזר הזה ניצלו ילדים יהודיים רבים. צריך לכתוב ולספר על פעילותן של הנזירות האלה. הן עזרו לכולם. הן הצילו לא רק ילדים יהודיים, אלא גם ילדים של פעילי המחתרת הפולניים (A.K.).5 מבנה המנזר היה באמת בעין הסערה, ממש ליד הגטו. הילדים הועברו לאוסטרובק במהירות המרבית, בדרך כלל תוך שבועיים.

לאוסטרובק עדיין לא הגעתי. זהו עוד אתגר עבורי. כל הזמן אני קובע עם אמא שניסע לשם, אבל איכשהו זה לא יוצא לפועל. גם לאמא זה קשה. היא התחנכה שם במשך כל שנות ילדותה...

אמא זוכרת את אוסטרובק?

כן. וכמובן שם גם קרו כל מיני דברים, אספר לך בהמשך. אם המנזר הבטיחה לברר בדיוק מתי אספו את אמא והעבירו אותה לאוסטרובק. זה היה תוך זמן קצר לאחר שמצאו אותה. זה היה אמור לתת תאריכים נכונים ויתכן שאף לזרות אור על הצלקות שלה. ידוע היה שעם מסירתה של אמא לאוסטרובק הנזירות היו חייבות ליצור עבורה זהות חדשה. בין היתר הן היו חייבות לרשום תאריך לידה שיאפשר קבלתה לגן הילדים, כלומר היא הייתה אמורה להיות לפחות בת שלוש. אנחנו ידענו מזמן שתאריך הלידה של אמא ושמה ניתנו לה על ידי הנזירות.

אפשר לומר שבאוסטרובק היו נזירות פרימיטיביות למדי: הן רדו בילדים, הכו אותם, ובקצרה היחס לו זכו הילדים היה קשה. הנזירות האלו היו חסרות השכלה ולא חכמות במיוחד.

הן ניהלו מין חווה קטנה. אמא זוכרת שדה ופרות. די מהר הן נוכחו לדעת שאמא טובה בחשבון, שהיא ילדה אינטליגנטית, וכעבור זמן מה היא הייתה אחראית על ניהול החשבונות. לכן הרשו לה להיכנס למשרד, ושם היא מצאה את התיק שלה.

תיק?

לכל ילד היה תיק. ובתיק של אמא שלי היה כתוב רק: "כריסטינה קובל, אסופית." רק זה. כלומר, כבר אז היא ידעה: היא אסופית ואיש לא יודע דבר על משפחתה. אני חוזר לסיפור עם אם המנזר. חלפו חודש־חודשיים מהשיחה במכון להיסטוריה פולנית, ולי נודע שאמא הגיעה לאוסטרובק ב־4 במאי 1943. וזה כמובן שינה את כל הפרספקטיבה.

השנה היא לא 1941, אלא...

אלא הגטו הוא כבר בהשמדה. את התכתובת עם אם המנזר שלחתי לגברת מהמכון ההיסטורי היהודי.6 יחסה אלי השתנה לחלוטין. זאת כיוון שעתה כבר היה ברור שהעברת אמי לאוסטרובק התרחשה רגע לפני פרוץ מרד גטו ורשה — או כבר במהלכו. והופיע המניע — הידיעות על ההשמדה. הסבים ידעו שיושמדו, אך ניסו להציל את בתם ולהעביר לה את זהותה. ב־4 במאי 1943 רשמו את אמי לבית היתומים באוסטרובק, תחת הנהלת המנזר. לפי הרשומות היא נולדה ב־15 במאי 1939, אך כמו שהזכרתי קודם, הרישום היה כוזב, כדי שתוכל להתקבל לגן הילדים. עם המידע החדש החלטנו, עם הגברת מהמכון, לנסות לפענח את הצלקות שעל גופה. עתה נראה הגיוני שהייתה להן מטרה. אילו מטרתן הייתה להקל על זיהוי הילדה, היו מספיקים קו, נקודה. אבל כאן היה ציור מורכב. ככל הנראה המטרה הייתה אחרת.

את זה יכלה לעשות אם היודעת כי ימיהם ספורים.

כן. את ההסבר לצלקות אני חייב לגברת מהמכון ההיסטורי היהודי. היא מצאה קשר לאנתרופולוג תרבות בוורשה אשר התעניין בקבלה ובכלל בסמלים, ומוכן היה לקחת על עצמו לנסות לפענח את הסמלים הללו. ואני, משהתהליך החל, הייתי במצב תודעתי אחר. אני מתקשה לתאר את זה, אבל משהו בתוכי התרחש. הרגשתי שהחידה הזאת עומדת להיפתר. אני זוכר את שיחתי הראשונה עם הגברת מהמכון: היא אמרה שהרבה אנשים מוזרים באים אליהם ומספרים סיפורים שלא יאמנו, כיוון שכך מתחשק להם. אני לא רציתי, אני הייתי מוכרח...

מה הרגשת?

הרגשתי שדבר מה חשוב מתחולל. הייתה לי מודעות לקיום אבותי, כאילו חשתי בנוכחותם. גם היום יש לי תחושה שכורח כלשהו מתגשם, ואני רק הכלי להתגשמות זאת. אבותי הם אלה המנווטים אותי. אנתרופולוג התרבות שפתר את פשר הסמלים הודה גם הוא שהרגיש בנוכחותו של איזשהו כוח. הוא סיפר לי שבערב שקדם לפענוח האנגרם, בתוך חדר ריק, הייתה לו תחושה ברורה של נוכחות של משהו, נוכחות אוהדת שתסייע לו לפתור את התעלומה. כך גם אני הרגשתי את נוכחותם של אבותי, ואני עדיין מרגיש אותה, אם כי בצורה פחות אינטנסיבית. כמובן שאיני מתכוון למשהו ספיריטואלי, אלא למודעות שמשהו מתממש, שנוצרת הרמוניה, שרצון אבותיי מתמלא. הרגשתי שהדברים קורים למרות המכשולים הראשוניים: עמדת האישה מהמכון ההיסטורי היהודי, עמדת משפחתי, אמי. גם אחותי שאלה: "בשביל מה לך כל זה?" באותה תקופה לא קיבלתי הרבה תמיכה במשפחתי.

מה אמר אביך?

אבי מעולם לא התבטא בנושא זה במישרין. הוא תמך באמא כדי שלא תסבול בשל העלאת פצעי ילדותה, אך בו בזמן תמך גם בי בחיפושי אחר זהותי. אמי אמרה פעמים רבות: "זה חשוב בשבילך. אני לא מוכרחה לדעת את זה. אני יכולה למות מבלי לדעת. בשבילי הכי חשוב הוא שאתם קיימים." אבל בשבילי הדבר הפך לחשוב. היטב הרגשתי את החסר שבזהותי, את העדר השורשים, כאילו אחת מרגלי חסרה מקום להישען עליו. אני פסיכיאטר, ואני יודע את חשיבות ההכרה של ההיסטוריה המשפחתית לבניית זהותו של הפרט. בפסיכותרפיה אנחנו עובדים עם אנאגרם.7 את יודעת מה זה?

בדיוק רציתי לשאול אותך: מה עשית עם האנאגרם שלך?

מצד אמי היה דף ריק.

ומעולם לא עשית אנאגרם?

הרי אין אנאגרם חלקי. כמובן שמאד רציתי. באופן כללי אני יכול לומר שהיה בי הרבה אי שקט, תחושת חוסר יציבות, כאילו אני פגום. עכשיו יש לי תחושה שמשהו בי התמלא, והדבר הזה הפך אותי לחזק ויציב יותר. אני מרגיש עכשיו אחרת, בטוח יותר, כאילו אני עומד על שתי רגלי.

משהו בפנים השתנה?

כן, הבור החל להתמלא. הבור הזה קדח בתוכי. חוץ מזה נראה לי שלא הייתי הופך לפסיכיאטר אילולי הבור הזה. היה בי דחף פנימי עז להכיר את הבור הזה. אני מאד שמח שאני יכול עכשיו לספר לך את זה, כיוון שאני מרגיש שהבור הזה כל הזמן עוד מתמלא, גם כשאני מדבר אתך.

יש לך למי לספר את זה, חוץ ממני?

כן, יש לי כמה חברים קרובים להם סיפרתי, וחוץ מזה אני לא מסתיר את הנושא הזה. את שומעת מיוחדת, כיוון שאת אוספת סיפורים מהסוג הזה, ותעבירי את העדות הלאה. עבורי כל האירועים האלה הם עדיין קצת כמו חלום, מין סיפור מהחלל החיצון, אך הבור הזה היה ועודנו אמתי ביותר.

וכמובן היום שנחרט לי בזיכרון, יום שלישי אחר הצהריים — צלצלה הגברת מהמכון ואמרה שהאנתרופולוג פענח את הצלקות. הוא אישר את המידע אליו הגענו, צעד אחר צעד. מיד קבעתי אתו פגישה. מצחיק, התברר שהוא גר שני רחובות מבית הורי. למחרת נסעתי אליו והוא הסביר, באופן שיטתי, כיצד הוא הצליח לקרוא את הכתוב, והכי חשוב, מה פירוש הצלקות הללו. הוא סיפר שבתחילה לא ידע מאיפה להתחיל, אבל יצר קשר עם מכרה שלה, אחות ממוצא יהודי. האחות הזאת, בעלת ניסיון בחדרי ניתוח, הציעה להסתכל על הצלקות מזווית של חתכים אפשריים של האזמל. הודות להסתכלות הזאת הם הבחינו שאחדות מהצלקות הן כפולות, ויכולות לסמל משהו כפול, למשל שתי אותיות. תחילה התקשה האנתרופולוג להבין את כל הצלקות. יום אחד, הוא אמר, חש באופן ברור בנוכחותו של מישהו מאד אוהד. הייתה זאת עבורו התנסות מוזרה אך נעימה, והוא ידע שעליו להירדם, ולמחרת הכול יתפענח לו. ובאמת, ברגע שקם בבוקר, הוא ידע מה פרוש הסמלים הללו. מה את חושבת, פאולינה, אילו היית במצב דומה, דבר שהוא בלתי אפשרי לחלוטין? הרי איננו יכולים להיכנס אל מתחת לעורם של אותם אנשים ולהרגיש את אשר הם הרגישו. מה היית רוצה שיתפענח שם? אני חושב שזה היה הסבא. אני מרגיש שהוא עשה זאת. אני חושב גם שהוא היה קשור לרפואה, ואולי בעצמו היה רופא. זה חייב היה להיות ניתוח בהרדמה. החבר שלי, כירורג מעולה, בדק את הצלקות שבתמונה. הוא אמר שמאד קשה לצלק ילד קטן, ולכן מגופה של אמא התינוקת הוסרה כמות גדולה של עור. ומכאן ההבנה של הנזירות שמדובר בקעקוע, בשל גריעת פיסת עור גדולה. הרבה זמן החתך היה אדום ונפוח — כמו קעקוע. עכשיו הצלקת היא בצבע העור.

הם חרטו בגופה את שמה?

עשר. ומה לדעתך היה שם, חוץ משמה?

שם משפחתה?

בינגו. לא עלינו על זה בהתחלה, אם כי עכשיו זה נראה כל כך מובן מאליו. זהו שם ושם משפחה, השם הפרטי בעברית ושם המשפחה באותיות לטיניות. אלו שני פיקטוגרפים, סמוכים אחד לשני, כדי שקריאתן תהיה קשה. חתכים אחדים צורפו לאותיות העבריות, כדי להקשות על הבנתן.

רצו לטשטש את תוכן הכתובת.

כן, להצפין את התוכן בפני קורא אקראי. ובו בזמן החתכים הללו יוצרים שם משפחה. האנתרופולוג כתב בדו"ח שלו שהחתכים נעשו, ככל הנראה, חצי שנה לפני שנמסרה אמי לאוסטרובק, אולם לפי דעתו של המנתח, מועד החתכים היה יכול להיות הרבה יותר סמוך למועד מסירתה של אמי. אצל ילד ההחלמה היא הרבה יותר מהירה. החתכים יכלו להיות בני כמה שבועות עד למסירתה של אמא, ויתכן שהיא נמסרה עוד בזמן ההחלמה. ומכאן ההנחה של אם המנזר כי מדובר בקעקוע. הסבים שלי ידעו שהם עומדים למות, שמדובר בהשמדה! והכתובת נעשתה כך שאמי תדע תמיד מי היא! די היה שתרים את ידה ותקרא.

במראה.

כן. אם קוראים מלמטה למעלה, רואים את המילה "שרה" — שלוש אותיות עבריות: ש ר ה, כדי שתדע ששמה הוא שרה, וכדי שתדע מה מוצאה. שם המשפחה הוא טייטל, עם כל ניקוד אפשרי. יתכן גם שהייתה סיפא, "באום", אותה כבר לא חרטו.

זהו שם משפחה יהודי.

שרה טייטל.

אמרת לאמא?

חשבתי שאקפוץ מתוך עורי, אך הצלחתי לשמור על קור רוח. צלצלתי לאמי. זה היה יום חמישי בבוקר. אמרתי: "אמא, אני יודע שקשה להאמין בזה אבל אנתרופולוג אחד הצליח לפענח את הצלקות שלך". ואמא: "בסדר, אבל מה זה?" — "אני לא אומר לך כלום. הוא עצמו יסביר לך. ניסע אליו כולנו. אבל כל ההסבר שלו תואם את ההשערות שלנו. את ממוצא יהודי". וזהו. אמי כמובן הייתה נרעשת ומטולטלת.

אמך היא בת...?

שבעים. ועכשיו אנחנו יודעים שהיא צעירה בשנתיים מכפי שחשבה לפני כן.

ומה עשתה האמא שלי? צלצלה לחברתה הטובה, אנייה, היא כמו אחותה, ואמרה: "תשמעי סיפור. טומק כבר די הרבה זמן מנסה לברר מה המוצא שלי, והרגע הוא צלצל ואמר לי שהתברר שאני יהודייה." והדודה:

"כריסיה, את לא ידעת? חשבתי שאת לא רוצה לדבר על זה. כיבדתי את רצונך. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שאת לא יודעת." הדודה ידעה על כך במשך כל השנים האלה! ומאיפה היא ידעה?! הנה עוד סיפור: לאוסטרובק הגיעה יום אחד מפקחת על בתי יתומים. שמה היה גרז'נה והיא הגיעה עם בתה אנייה. אמא שלי הייתה אז בבית הספר, והייתה ילדה יפה, שמחה ומלאת אנרגיה. אנייה מבוגרת מאמא בשבע שנים. הידידות ביניהן נקשרה מיד ואנייה ביקשה מאמה — גרז'נה — שתיקח את אמא אליהן הביתה. יום אחד המפקחת גרז'נה הגיעה לפגוש את אמא. עבור אמי היה זה אירוע שלא יאמן, ש"מישהו בא אליה". ובאותה פעם אמא סיפרה למפקחת מה באמת קורה בבית היתומים הזה. לעתים הילדים הועמדו ליד הקיר ונאלצו שעות להחזיק את הידיים למעלה. עונש אחר היה שטיפה במים קרים. המפקחת, לאחר ששמעה את הסיפורים האלו, עשתה מהומה גדולה במקום. וכשהיא עזבה, הנזירות התנקמו, כמובן, באמא. כשגרז'נה הגיעה בפעם הבאה, אמי, שזכרה היטב מה קרה בעקבות גילוי הלב שלה בפעם הקודמת, נסגרה ושמרה על מוצא פיה. היא אפילו לא ידעה שהמפקחת פרשה עליה אפוטרופסות. הדבר נודע לה רק משהגיעה לגיל שמונה עשרה. הדבר נודע לה כיוון שקיבלה זימון לבית המשפט האזורי. מטרת הזימון הייתה הסרת האפוטרופסות של גרז'נה מאמא.

לאחר מכן אמא ביקרה כמה וכמה פעמים אצל גרז'נה ואנייה בוורשה. בבית הזה לא הייתה אפשרות לשכן עוד מישהו, שכן דירתן נהרסה במלחמה, והן התגוררו בקיטון שקיבלו מהממשלה... המשך הסיפור הוא שאמא, בזכות האינטליגנציה והנחישות שלה, וכנראה בעזרת גרז'נה (זאת איננו יודעים בוודאות), התקבלה לפנימייה יוקרתית ביותר של הנזירות הטהורות בשמנוב. למדו שם בעיקר ילדי האריסטוקרטיה וילדים מבתים טובים. בתקופות החגים אמי הייתה נשארת בפנימייה עם הנזירות, בשעה שכל התלמידות נסעו למשפחותיהן. הייתה זאת חוויה קשה עבורה ותקופת החגים תמיד גרמה לה לכאב רב, אך היותה ראש מועצת התלמידים של בית הספר נתן לה כוח. הצלחתה להגיע לבית ספר כל כך יוקרתי קשורה גם בעובדה שבעת שהותה באוסטרובק היא ניהלה עבור הנזירות את החשבונות. לכן גם לא נאלצה, כמו שאר הילדות, לרעות פרות. הנזירות שלחו את כל היתומים לבתי ספר מקצועיים, אבל אמא איימה עליהן שאם ימשיכו להתעמר בה ויאסרו עליה ללכת לתיכון, היא תגלה את כל הרמאויות שלהן בניהול הפיננסי של בית היתומים.

והיו רמאויות?

אני לא יודע בדיוק מה, אבל למשל הן "חסכו" על חשבון המזון של הילדים. לאחר שסיימה את התיכון למדה אמי באוניברסיטת ורשה, שם גם הכירה את בעלה לעתיד. הם נישאו, נולדה אחותי ואחרי כמה שנים נולדתי אני. עוד לפני כן, בסוף שנות השבעים, החלה ללמד בבית ספר תיכון בוורשה, ואת מי היא פגשה שם?

את גרז'נה?

כן. שתי הגברות שמחו להיפגש, ומה שחשוב יותר, אמי חידשה את הקשר עם אנייה. הן חברות עד היום. אך כיצד ידעה גרז'נה מה המוצא של אמי? אני מניח שהיא הכינה שיעורי בית לפני שהחליטה להיות האפוטרופסית שלה. היא בדקה מי היא הילדה הזאת. אז עדיין חיו הנזירות שהיו עדות לאירועי המלחמה. אמי שאלה אותה, כשכבר הייתה גדולה: "גברת גרז'נה, את יודעת משהו על ההיסטוריה שלי?" גרז'נה אמרה: "כריסיה, תוכלי לברר הכול אצל הנזירות ברחוב ז'לזנה", ולא הוסיפה. זהו. אמי הלכה אליהן, אולם לא נודע לה דבר. אולם גרז'נה סיפרה לבתה אנייה מה המוצא של אמי וכיצד מצאו אותה ליד חומות הגטו.

ואתה נסעת לנזירות בז'לזנה עשרות שנים אחר מכן.

כן, בשנת 2010. שבעים שנה מאוחר יותר.

ומצאת?

טוב, לא לגמרי, כפי שאת יודעת. אם המנזר אספה ורשמה את תולדות הילדים שניצלו. מקודמתה היא קיבלה תיאור בעל פה של ילדה יהודייה, בערך בת שלוש, שהושארה בגומחה מתחת למדרכה, ליד המנזר. בצדה הימני היה קעקוע.

הסבים הרדימו אותה?

אינני יודע. יתכן. אמי נמצאה בגומחה מתחת למדרכה, ולידה קוביות סוכר. אם המנזר עמה דיברתי הניחה, כמוני, שהפעולה הייתה מתוכננת. הנזירות היו אמורות למצוא אותה כדי להצילה. מבחינתי, זהו הרגע הנורא ביותר: תינוקת בודדה, נטושה בגומחה מתחת למדרכה.

ועכשיו אספר לך כיצד הגיבה אמי משנודע לה מה פרוש הסימנים שעל גופה. נסענו, כל המשפחה — אבי, אמי, אחותי ואני — לאותו אנתרופולוג. האדם הזה הוא נעים מאד ואיש חם. בעזרת המחשב הוא תיאר בפנינו כיצד, צעד אחר צעד, פענח את הצלקות. ואז הגיע הרגע המרגש בו הוא פנה אל אמי ואמר לה מה פירוש הצלקות האלו, כלומר מהו שמה של אמי: "שמך האמתי הוא שרה". ואז אמא בהבעת פנים נסערת, הסתכלה על אבא ועלינו ושאלה: "אתם תמשיכו לאהוב את שרה?"

אמרתם לה שאתם אוהבים אותה. זה הרגיע אותה?

כן. העובדה שהיא ממוצא יהודי אין לה כל משמעות שלילית, נהפוך הוא. אולם רגע זה היה קשה ומרגש כאחד. ואחר כך היה רגע מצחיק. האנתרופולוג אמר שאפשר בסבירות רבה להניח שנולדה בשנת 1941 ולא בשנת 1939, כפי שנרשם בניירותיה. ואז אמא קמה, ועם צחוק צעקה: "הו, אני צעירה יותר!" — וחיבקה את האנתרופולוג.

בשבועות שלאחר מכן היא לא כל כך רצתה לדבר על כך, אם כי... שבוע או שבועיים לאחר מכן הראתה לי ספר ששאלה מחברה, יהודים בתולדות האצולה הפולנית או משהו כזה, והחלה לספר לי מה הדהים אותה בספר הזה. בכלל, היא נפתחה יותר לשיחות על העבר, ואני באותה הזדמנות הכרתי אישה נהדרת, אותה את ודאי מכירה — באטה. הרי יש לה סיפור מאד דומה לסיפור של אמא. ביקרתי אצלה, והיא הזמינה אותי ואת אמא. חשבתי שאמא תתנגד, אך היא אמרה שתבוא ברצון רב.

האם אמא זוכרת עובדות כלשהן מהילדות המוקדמת שלה? יש לה כמה תמונות מקוטעות. היא זוכרת למשל שהיא מסתתרת, רועדת מפחד, תחת ערימות של כביסה, בתוך סל גדול. דרך סדק קטן היא רואה זוג מגפיים של קצין גרמני, ופסיעותיו משמיעות צליל נורא: "פם, פם, פם."

לעתים קשה לי בכלל להאמין שכל זה קרה.

ואתה גילית הכול בעצמך. מה חשבת, מה הרגשת?

הייתי אומר שהרגשתי גאווה ואימה. גאווה, כיוון שזהו סיפור כל כך יוצא דופן. הסיפור הזה הופיע בהקשר לחיפושי הנפשיים והמקצועיים. הוא גם מאפשר לי להסתכל על דרך חיי בצורה חדשה. את יודעת, תמיד הייתה לי תחושת שליחות כרופא, כמטפל וכמורה. בשל הסיפור הזה יש בי תחושה שדרכי בחיים אינה מקרית, שמשהו מתממש. במובן מסוים יש לי תחושה של רצף דורי. והגאווה, כי יש לי הערכה רבה מאד לעם היהודי.

מדוע?

מדוע? העם הזה חזק בצורה יוצאת דופן. יש לו עוצמה, אינטלקט ורצון אדיר לשרוד. הסיפור שלנו הוא הוכחה לכך.

ויש לו גם גורל נורא.

וגורל נורא. עם הגורל הנורא קשור הדבר השני שהזכרתי — האימה. לפעמים קורה לי שאני נתקף בבעתה. מעין זרם תת־עורי. אני לא יודע בדיוק מה זה, אך כמה פעמים חוויתי את זה בעוצמה גדולה, במהלך גילוי סיפורה של אמי.

יכולים לפגוע בך.

כנראה כן. זאת תחושה מאד מוחשית, כמעט יכולתי לגעת בה. אולם אין לי פחדים קונקרטיים כיוון שאין לי בסיס ריאלי לפחדים אלו.8 לעתים רחוקות קורה שאני חושב שמשהו יכול לקרות, מתישהו בעתיד. מה שקרה לפני שבעים שנה הוא בלתי נתפס — אבל זה קרה.

אתה קשור מאד לאמך?

אני אוהב אותה מאד. לעתים אני חושש לה. הטראומה הזאת, אותה אני חש מתחת לעורי, זה משהו שהיא בוודאי חווה בעוצמה עוד יותר גדולה ממני. לכן יש בי הקושי לנסות לדבר אתה על העבר, לגרום לה להיזכר... במשך רוב חיי, ועדיין היום, אני מתקשה לחשוב על מה שאירע, על השואה. אני רגיש מאד לנושא, אני מרגיש כאב נורא, אני פוחד לראות סרטים, תעודות, כאילו עוד רגע אני יכול להתפורר. ובו בזמן אני אוסף תיעוד על התקופה ההיא. אני פוחד שאם ארגיש את עוצמת הסבל, כל עולמי המסודר יתפורר. אבל ההרגשה הזאת אינה דומיננטית, פשוט היא נמצאת אי שם בפנים. היא מחווירה ככל שאני מסתגל לסיפורה של אמי.

אך ההרגשה הזאת עדיין קיימת?

היא קיימת, אבל ההרגשה הדומיננטית היא שמשהו רווח לי, איזושהי הקלה — ושמחה. אני מרגיש מלא יותר, אני מרגיש שמשהו שהיה אמור להתממש — אכן התממש.

משהו התמלא?

משהו התמלא, התגשם. אני לא מאמין ברוחות או משהו כזה, אבל כאן התגשמה עוצמה אדירה, כוח עצום. כשאני מתאר לי את סבי, כי אני מרגיש שזה הוא, אני שמח ואני חושב שאמי היא העדות לעוצמה הזאת. אני חושב שסבי חושב לא רק על הישרדותה של בתו, אלא גם על הזהות הלאומית. המסר הזה נשלח לפני שבעים שנה, ועתה הוא מהדהד.

זה כמו ברית המילה של הבן. את הנער מלים, נאמר בתלמוד, כדי שידע למי הוא שייך. לא לאיזה אם או לאיזה אב, אלא לאיזה עם.

גם אני חושב שכאן הכוונה הייתה לעם, למסר בדבר זהותה הלאומית של התינוקת. הם כנראה חוו את תחושת הקץ. הם ידעו שלא ישרדו.

ככל הנראה הם היו בלתי רגילים. בנסיבות הנוראיות האלו, הם חשבו על העם.

המודעות הזאת שלהם חשובה לי מאד. אני מקבל זאת באופן מאד אישי. יש לי תחושה שזה מחייב אותי לדבר מה. אני עוד לא יודע לְמה, אבל התחושה הזאת היא ממשית. כל הזמן מלווה אותי תחושה שזה לא אמתי, הסימנים האלו על גופה של אמי. כאילו מישהו דיבר איתי מהעולם הבא. עבורי זה מהמם. בכלל, יש בי גודש רגשי עצום.

למי עוד סיפרת על כך?

לחברים שלי. יש לי חברים אותם אני משתף בחיי. אין לי בעיה עם זה.

הרגשת שמישהו משנה את יחסו אליך, מסתייג?

לא, מה פתאום. אנשים התקשו להאמין... הרי כל הסיפור לא יאמן. אבל איש לא אמר שהסיפור לא אמתי. היו הרי כל כך הרבה הוכחות לכך. וגם לא הייתה פליאה.

מישהו אמר לך: "ידעתי שאתה יהודי"?

כך במישרין — לא, אך איש לא פקפק בדברי. הידיד שלי, פסיכיאטר, הגיב בצורה מעניינת: "עכשיו אני מבין למה עד עכשיו לא התחתנת — קודם היית חייב לפתור את בעיית אמך ובעיית הזהות שלך." יש משהו בדבריו. עכשיו אני מרגיש שאני מוכן.

משהו השתנה ביחסיך עם משפחתך?

במשפחתי דבר לא השתנה בגלל הסיפור הזה. אבל אני חווה את הדבר הזה יותר מכל האחרים.

מישהו ביקש שלא תספר?

לא. אמי ביקשה ממני, ממש בהתחלה, שלא אחשוף את שמות המשפחה. היא לא הרגישה בטוחה. ולכן אני מבקש ממך לא לחשוף את שמי. אלו הם דברים אינטימיים. הבטחתי לאמי שלא אחשוף דבר בלא ידיעתה.

יפה. האם יש מישהו לו לא סיפרת בכוונה?

לא. אני לא מפרסם את סיפורי לכולם, אך גם אינני מסתיר אותו. כשמתפתחת עם מישהו שיחה כנה, ואני מרגיש שאני יכול לחלוק עמו את סיפורי, אני עושה זאת. מטבעי אני מחפש שיחות נפש עם אנשים ואיני אוהב להג סתמי.

בעבודה שלך, האנשים יודעים?

אחדים יודעים, אלו שהם החברים שלי.

כתוצאה מהגילוי שלך השתנה משהו בחיי היום יום שלך? אתה קורא ספרים אחרים?

אני קורא יותר ספרים על יהדות. אני בקבוצת פסיכיאטרים ומטפלים הקשורים למסורת היהודית. אבל שם הייתי רק בשתי פגישות. הייתי ב"לימוד"9 השנה. יצרתי קשר עם ארגון "הדור השני".10 אמי הייתה אז בת שנתיים. אפשר לומר שהיא הדור הראשון.

ואתה הדור השני.

אני ב"דור השני". לפעמים אנחנו נפגשים שם. אני מבקר באירועים של שבוע התרבות היהודית בוורשה. זה חשוב עבורי. חוץ מזה אני מיודד, מזמן, עם כמה אנשים בעלי שורשים יהודיים. תמיד הרגשנו קרובים זה לזה, ועכשיו אנו מתבדחים על הקרבה הלא מודעת הזאת.

אתה רוצה להמשיך ולחפש?

כן, אבל זה הולך לי לאט. כפי שאתך לא הצלחתי להיפגש במשך כמה חודשים, כך אני עוסק בנושא הזה כבר שנתיים. יצרתי קשר עם ארגון בארצות הברית, שלחתי להם מייל. באותו יום צלצל אדם, נרגש מהסיפור שלי. הוא יעץ לי מה כדאי לעשות, למשל שבעזרת הדנ"א של אמי יתכן שאפשר יהיה לגלות את קרוביה... בקרוב אסע לארצות הברית. אולי אקח אתי שערה של אמא.

אם יהיו לך ילדים, תרצה להעביר להם משהו מיהדותך?

כן, בוודאי. במובן מסוים אני רואה זאת כחובה שלי.

האם אתה איש מאמין?

כן, אם כי יחסי לדת השתנה. מלבד זאת, הבודהיזם קרוב אלי.

כשאתה שומע הערות אנטישמיות, אתה חש שזה מופנה אליך?

לא.

גם אם אתה רואה כתובת "יהודים לגז"?

לדעתי אין כל כך הרבה ביטויי אנטישמיות בפולין. אני לא זוכר מתי ראיתי דבר כזה.

זה גם לא מופנה לאמך?

לא, אינני מתייחס לזה באופן אישי, זה שייך לשולי החברה.

שולי החברה?

כן, שוליים. במובן מסוים אני מבין את מקורות התופעה הזאת, הקיימת בכל פולין. מסיבות היסטוריות: הכנסייה השתמשה בעבר בביטויים כאלו.

1 ארגון המאגד אנשים הרוצים לתת ביטוי לתחושת השליחות הנוצרית שלהם כחילוניים.

2 טומק דחה שש פעמים את פגישותינו, במשך כשלושה חודשים.

3 פיקטוגרם (או פיקטוגרף) הוא צורת ייצוג של אובייקטים באמצעות ציורים או סמלים (דוגמה: סימני תנועה).

4 אנגרם — טכניקת הצפנה של מילה על ידי שינוי סדר אותיותיה.

5 המחתרת הלאומית אשר פעלה בפולין בזמן המלחמה.

6 המכון ההיסטורי היהודי בוורשה עוסק במחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם. לאחר מלחמת העולם השנייה נוספו לפעילותו ניסיונות לשמר את זכרם של היהודים הנספים.

7 אנאגרם — תיאור גרפי של קשרי משפחה.

8 טומק עושה כאן הבחנה בין אימה — תחושת איום חזקה מאד מפני משהו לא מוגדר — לבין פחד, הנובע מסכנה מוחשית (איש מאיים עם סכין שלופה).

9 לימוד — אירוע שנתי בפולין המאפשר למידה, הכרה והתוודעות לנושאים יהודיים ולמשתתפים מגוונים.

10 הדור השני — ארגון של דור שני ליהודים ששרדו או נספו בשואה.