העצים והשבבים

מרכז במרתף

זה התחיל באמצע האביב של שנת 1947. סוף ימי קטיף התפוזים. באביב הבא כבר לא יעבדו פועלים ערבים בפרדסי השרון ובנמל יפו. הם יהיו עסוקים בהרג יהודים או בבריחה מבוהלת. הבריטים הודיעו שבכוונתם לעזוב. תחילה איש לא האמין להם, אבל כששר החוץ שלהם בווין פנה לאו"ם וביקש שידונו בעניין ויקבלו החלטה מה יהיה כאן אחרי שיעזבו — הבינו שזה כנראה רציני. הנהגת היישוב התחילה להתארגן למלחמה בערבים שתפרוץ אחרי שהבריטים יצאו. אבל לוחמי חירות ישראל לא האמינו. בדיוק בעניין הזה כינס גרא את ה"מרכז".

אחרי שהאנגלים רצחו את "יאיר" לא היה מפקד אחד ללח"י. היתה מפקדה ובה שלושה, אבל כמעט תמיד היה אחד מהם בבית הסוהר, ואז היו מצרפים את מפקד מחלקת הפעולות כדי שלא כל ויכוח ייגמר בתיקו. באביב 47' היה התור של מיכאל לשבת בכלא, ועוד בגלות אפריקה. הוא אמנם הצליח לברוח מאריתריאה אבל נעצר בג'יבוטי הצרפתית. מיכאל יחמיץ כמעט את כל הפרק האחרון. הוא יגיע כמה ימים אחרי קום המדינה, ממש לפני מסדר הסיום, ולא יפסיד את ברנדוט. אבל בינתיים, באביב ההוא של 47', לא היה קשר רציף איתו. גרא, שברח מלטרון ב־43', ריכז עכשיו את רוב הסמכויות. גם אלדד ברח מהכלא לפני שנה, לא ממש ברח אלא הוברח, נחטף מידי המשמר הבריטי, סיפור דרמטי, אבל לא לעכשיו. אלדד היה האידיאולוג. הוא כתב את עיתוני המחתרת, את הכרוזים שהודבקו על הקירות, את שידורי הרדיו והדריך בקורסים. אלדד וגרא צירפו לדיונים את מזל, שהיה אז מפקד "החטיבה הלוחמת". הוא לא נאסר אף פעם. כך זכה בשמו.

גרא היה הראשון שהגיע לדירת המסתור. חייכן, גבה קומה וכבד איברים, באמצע שנות השלושים לחייו. את הבלונד־הג'ינג'י שלו צבע אחרי הבריחה בשחור. הוא אהב לאכול וידע ליהנות גם מכוסית קוניאק וממקטרת ריחנית. הגרגרנות ניכרה במראהו, אך יותר משהיה שמן, היה מסורבל, הליכתו היתה מהוססת ולא יציבה, ותמיד נראה כאילו הוא מתלבט איזו מידיו להניף כדי ללוות את צעדו. גם ביום ההוא, בחמסין הראשון של האביב, לבש חליפה בהירה ומגבעת. ספק כדי לשוות למראהו חזות מכובדת, ספק כדי להסתיר את האקדח שנשא בחגורתו, בצל כרסו המשתפלת. בניגוד לתנועותיו ההססניות היתה מחשבתו בהירה וחדה, שקולה וחקרנית, כמו היה מצויד בזרקור הסורק בלא הרף את כל זירת השיחה ומאיר כל פינה אפלה בוויכוח המתעורר: מעלה נימוקים שיטתיים מתורות מדיניות של הוגי דעות חשובים ומביא ציטוטים עדכניים של פוליטיקאים מקומיים, מדינאים ומנהיגים שדבריהם נחרטו בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, כמו גם דברי ניבול פה ססגוניים בשלל שפות. הוא היה המוח המדיני של המחתרת ואחרי שמיכאל נאסר והוגלה, היה גרא גם הציר המרכזי במפקדה. אשתו, גם היא במחתרת, החלה זה עתה את שנת מאסרה הרביעית בכלא בבית לחם.

הבניין שכן ברחוב שקט. כמו רוב הדירות שהמחתרת בחרה לפעול מהן — היתה לבניין כניסה נוספת מהחצר האחורית. גרא בחן את תיבות הדואר החבוטות במבואה. רובן לא סומנו בשמות, דלתות התיבות היו מעוקמות ולא נסגרו היטב. אחת מהן התקשטה במדבקה שמישהו עיטר בשוליים שחורים: רובינזון. הוא פתח את התיבה וראה בה מעטפה בודדת עם בול רוסי. המכתב היה מיועד לנחמה שלאסבערג אצל רובינזון. סימן שהשטח נקי. גבר ירד במדרגות והאט את צעדיו כשחלף לידו.

"אין כאן משפחת פיינשטיין?" שאל אותו גרא.

"לא מכיר, אני לא גר פה," אמר הגבר והלך. גרא שקל אם לבטל את הפגישה והחליט שאין בכך צורך. הגבר לא נראה לו חשוד. לא ש"י ובטח לא בלש בריטי. הוא הותיר את המכתב בתיבה כאישור גם לבאים אחריו, ירד שש מדרגות לקומת המרתף, כי למחתרת תמיד יורדים, ושלה מכיסו מפתח.

נכנס, העלה אור ונעל אחריו. ריח הטחב האפור הכה באפו כמו תמיד. זה ריח המחתרת. החדר היה ארוך וצר, ומכיוון שפעם היה בו בית מלאכה לתיקון אופניים, היתה רצפת הבטון מוכתמת בשמן ישן. בפינתו הרחוקה היו כיור וברז ושולחן מטבח מתקלף ועליו פתיליית בישול. סיר ומחבת היו תלויים על מסמרים שננעצו בקיר. ליד הקיר היו ארון בגדים קטן ומיטת ברזל ועליה מזרן שהקש ביצבץ ממנו, מכוסה שמיכת צמר ששירתה פעם באיזשהו צבא. שולחן קטן ניצב במרכז ועליו הפריט המפואר בחדר, מכונת כתיבה גדולה וחדישה למראה. ספסל צר ושני כיסאות השלימו את התפאורה. זה חדר עלוב שסגולתו העיקרית היתה פתח המילוט שהיה בו: מאחורי הארון הקטן היה פתח שהוביל אל החצר האחורית, שנערמו בה גרוטאות ושברי קרשים. ובשעת הדחק היה אפשר להימלט דרכה לחצר אחורית אחרת, ברחוב המקביל.

אשנב יחיד ומסורג היה קרוע בקיר ממש מתחת לתקרה. אילו היה ניתן להציץ דרכו החוצה, היה אפשר לראות רק את רגלי ההולכים ברחוב. אבל נייר שחור הודבק על הזכוכית. אולי שריד לימי ההאפלה של המלחמה שעברה, אולי כהכנה למלחמה שתבוא, אולי נגד עינא־בישא של בלשים ומלשינים. נורה חשופה התאמצה להאיר את המרתף. גרא מיהר לפשוט את מקטורנו, תלה אותו בזהירות על מסעד הכיסא וגרר כיסא אל ראש השולחן, שיהיה ברור. מילא לעצמו כוס מי ברז פושרים ושתה בלגימה אחת, ושב ומילא את כוסו. הפעם נזקק לארבע לגימות. הציץ בשעונו, שסיפק לו הסבר לתחושת הרעב שהציקה לו. מתיקו הוציא גיליון מקופל יפה של "משמר" ("המעפילים הפסיקו את שביתת הרעב") ושטח אותו על השולחן. ממכמני אותו תיק הוציא גם חצי כיכר לחם שחור, חפיסת מרגרינה ושקית נייר משומנת עם דג מלוח. ליד הכיור מצא סכין גדולה, פרס פרוסות עבות מן הלחם ומרח אותן במרגרינה. מן השקית דלה בשתי אצבעות את הדג, ניתח אותו לנתחים והניח אותם בזהירות על פרוסות הלחם, ערך אותן על העיתון, מחה בשוליו את אצבעותיו השמנוניות, מקפיד שלא להכתים את מודעות האבל, ספק מתוך כבוד המת, ספק מחמת אמונה תפלה. אז מילא לעצמו עוד כוס מים, אך טרם הספיק ללגום ממנה נשמע קול מפתח נתחב בחור המנעול ומזל נכנס.

רזה ולולבי, גבו זקוף, עיניו כחולות ושערו בהיר ומסורק אחורה. בשנה האחרונה טיפח גם שפם מברשת. נראה כבלש אנגלי יותר מאיש מחתרת. חזותו וקור רוחו הם שסייעו לו לחמוק מחיפושים וממסדרי זיהוי, אבל במחתרת חשבו שזה הכול עניין של מזל. הוא היה אחראי למחלקת הפעולות, ולאחר שמיכאל נאסר והוגלה לאפריקה — עשה כל מה שגרא הטיל עליו. קומתו היתה גבוהה מזו של כל חברי המרכז — ובכל זאת תמיד נשא את עיניו אליהם, מכיר בבכירותם.

בדממה לחץ את ידו של גרא ובתנועה חטופה הציץ בשעונו. "רק עכשיו אחת־עשרה," אמר לו. "חשוב גם לא להקדים." בשעתיים הבאות שב והציץ בשעונו עוד עשר פעמים לפחות. דומה שאינו סומך על דבר — חוץ מהשעון הזה. גרא הושיט לו פתק שדלה מכיסו. מזל עיין בו לאט, ושפתיו נעו בקוראו. "מתי זה הגיע?" שאל.

"בלילה," השיב גרא. "לא היה שווה לצאת בשביל זה שוב בשעות העוצר."

מזל הציץ בשעונו. "צריך להודיע לבחורים עד הערב שלא יצאו. אסור לקחת סיכון. את הגוי הזה נדפוק בפעם אחרת."

גרא הסכים עמו. "רק אל תגיד כלום לאלדד," הזהיר אותו. "הוא שוב יתחיל לצעוק שיש מלשין בשורותינו. מכיוון שהוא ממילא לא יודע על הפעולה הלילה, לא נטריד אותו בדחייה. בכלל, הדוקטור שלנו איש משכיל, אינטליגנטי מאוד ויודע כל כך הרבה דברים שאין לו עוד מקום בראש, והמידע הזה עלול לזלוג החוצה. ככל שידע פחות פרטים — כן ייטב."

מזל הינהן לאט ונעץ את עיניו בכתמי השמן שעל רצפת הבטון. הוא חש אי־נוחות כשמפקדיו היו משמיעים באוזניו עקיצות על חברי מחתרת אחרים ומותחים ביקורת זה על זה. כילד שאינו רוצה לצדד באבא או באמא. ככל שהימים נקפו חש במתח הגואה בין גרא לאלדד. בסדקים הנבקעים, בפערים המתרחבים. כמעט חשש ליפול באחד מהם. כתם שמן אחד על הבטון הזכיר לו את מפת אפריקה. איפה מיכאל כשצריכים אותו.

"יש עוד כמה דקות עד שאלדד יגיע," אמר מזל שנועץ שוב בשעונו. "נחכה לו עם האוכל. אפשר לדבר בינתיים על עכו?"

"אין מה לדבר על עכו," פסק גרא. "סיכמנו הכול."

"אני... לא שלם עם התוכנית," היסס מזל. "אני יודע שכבר סיכמנו הכול עם האצ"ל, הרי זאת פעולה שלהם. אבל הפעולה מסוכנת, היא תבוצע בצהרי היום, הם לא יצליחו לצאת בלי קרב. צריך להביא את זה בחשבון ולהוציא בקבוצה הראשונה, במשאית הראשונה, רק את מי שחייב להיות בחוץ ואסור שייפגע. אין לדעת אם הקבוצה השנייה תצליח לצאת בכלל."

גרא לא התקשה לפענח את מזל. "מי לא מוצא חן בעיניך בקבוצה הראשונה?"

"זה לא שלא מוצא חן," אמר מזל. "מבחינת הוותק בטח מגיע לשאול לצאת. קיבל מאסר עולם ויושב כבר ארבע שנים. אבל אתה יודע כמוני מה כותבים לנו מבפנים. שהוא... אאא... עצבני בזמן האחרון."

"עצבני או משהו אחר?" שאל גרא. "גם אני הייתי עצבני לפני הבריחה."

מזל פשט את כפות ידיו, פניהן כלפי מעלה, והניחן על השולחן, משני צדי מכונת הכתיבה, בצירוף מכמיר לב של גילוי לב ואוזלת יד. "אין לנו תפקיד בשבילו," אמר. "הוא ירצה להיות אחראי, ואני לא סומך עליו."

"ואם יצליח לצאת במשאית השנייה, מה תעשה בו?" שאל גרא.

"עזוב," ענה מזל. "החבר'ה בפנים אומרים שהוא כבר לגמרי קומוניסט."

"ממתי זה מפריע לנו?" קולו של גרא ירד בחצי טון. "דווקא עכשיו אנחנו צריכים כאלה. נשלח אותו לאירופה."

"אירופה זה בסדר," מיהר מזל להסכים. "רק שלא יסתובב פה בין האנשים ויתסיס אותם."

הדלת נפתחה בתנופה. אלדד נכנס.

מזל הציץ בשעון. גרא קם לנעול את הדלת. "לא נעלת," נזף במזל.

הדוקטור היה מבוגר מהם בשנים אחדות, קטן קומה וצנום, משקפי קרן עבים תפסו את מרכז פניו. האף את השאר. הוא היה נואם בחסד, פילוסוף ודרשן, במחתרת אמרו עליו שהוא נואם נפלא גם כשאין קהל. נסער תמיד, מתופף באצבעותיו על השולחן כשאחרים דיברו ומנופף בזרועותיו בשעה שדיבר בעצמו. לכן אימץ את השם "סמבטיון". אחרי שנחשף ונאסר וישב בכלא וברח — החליף כינוי כמצוות המחתרת, ונקרא אלדד, על שם אלדד הדני שנסע בכל העולם וחזר וסיפר שמצא את עשרת השבטים מעבר לנהר סמבטיון. אבל חבריו הקרובים חשבו שהנהר העצבני המשליך אבנים בכל ימות השבוע מתאר אותו בדיוק, והתקשו להיפרד מהכינוי הקודם. עד שנאסר היה מורה, ואפילו אשתו לא ידעה שהוא במחתרת. היתה להם ילדה. אחרי שברח כבר חי במחתרת עמוקה. זהות שאולה, תעודת זהות מזויפת. דירות מסתור אצל משפחות אוהדות. עם אשתו ובתו הִתראה רק לעתים נדירות. הוא היה לבוש כרב חרדי, ודירת המסתור שלו היתה בפאתי בני ברק. המעיל השחור הארוך רק הדגיש את רזון בשרו. צווארו הדק הלבין בין שני פלגי זקנו, ושפתיו הדקות כמעט נעלמו כליל בין שפמו לזקנו. כשהיה צריך להגיע לפגישות בתל אביב, היה מצטייד בקופת צדקה ובפנקס קבלות לישיבת "כולל שומרי חומות". סיפרו שפעם נעצר בידי בלש משטרה יהודי, וגם כשזה לא מצא פסול בתעודותיו — לא הרפה ממנו אלדד עד שהבלש נפרד לבסוף מחמישה גרושים. כשהיה מנסה לשכנע, היה מסיר את משקפיו ופוקח לרווחה עיניים אפורות, כמעט כחולות. הוא לימד בקורסים של הצעירים ועסק בגיוס. אמרו עליו שהוא מסוגל לשכנע אפילו קיבוצניק, בעיקר מכיוון שכאשר אחז בנושא לא היה מרפה ממנו. ועוד אמרו שאם מישהו ילשין עליו שוב לבולשת, זה יהיה כנראה אחד מחבריו למרכז, ומאותה סיבה. הוא כתב את הכרוזים שהנערים הדביקו בלילות, גם את שידורי הרדיו המחתרתי. פעם ביקש ממנו מיכאל שימעיט במילים לועזיות ארוכות כי אסור לשדר יותר מחמש דקות, כדי שמכשירי האיכון של הבריטים לא יצליחו למצוא את התחנה. הדוקטור נעלב. שוב לא ביקשו ממנו לקצר. אם האריך — קיצר הקריין בעצמו לפני השידור. מבין חברי המרכז רק הוא לא נשא נשק. אמנם עבר פעם קורס ירי באקדח, אבל חשש שלא יצליח להפעילו כהלכה. כשמזל קם לרגע לשתות מים היישר מהברז, תפס אלדד את מה שראה כמקומו הטבעי, ליד מכונת הכתיבה. מזל משך בכתפיו, נטל פרוסת לחם מן השולחן והתיישב על המיטה החורקת. איש מהם לא אהב את הספסל.

"הם לא יעזבו," אמר אלדד, מניף את זרועו בתנועה רחבה בטרם גוועה החריקה האחרונה ממיטת הברזל. "לא יצאו אלא אם כן נוציא אותם בכוח הנשק. אה! דג מלוח! מעדני מלך!" אמר ולקח פרוסת לחם.

גרא אטם את אוזניו בשתי כפות ידיו ונראה מיואש. "אנחנו לא מנסחים עכשיו כרוז," אמר. "אני מציע שנתחיל באינפורמציה."

מזל, שקיבל דיווחים יום־יומיים ממחלקת המודיעין, מסר תקציר. גרא ואלדד לעסו בדממה. "הצבא בארץ דורש עוד עשרים אלף חיילים, וחברי הפרלמנט מהשמרנים צועקים שפלסטיין הפכה מנכס לנטל, שהיא בור בלי תחתית שדורש עוד ועוד חיילים כדי שיגנו עליהם. אבל לא זה העיקר," אמר לחבריו. "הצבא גם דורש עוד חמישים מיליון לירות, נוסף על המאתיים שכבר קיבל בשנתיים האחרונות, כדי לבנות בסיסים חדשים למאה אלף חיילים. 'אתם מבקשים תקציב למחנות שבנייתם תסתיים בעוד חמש־עשרה שנה, ואנחנו לא יודעים אם נישאר שם אפילו עוד שנה,' צעקו להם בפרלמנט."

גרא הרים יד כדי לקטוע את הדיווח.

"את הדברים האלה כותבים אפילו ב'דבר', אנחנו מכירים אותם. אבל האימפריאליזם לא יירתע מפני הוצאות נוספות. בסופו של דבר ימצוץ את הכסף הזה מאיתנו. מהיהודים ומהערבים בארץ. מקיאוולי אולי נולד איטלקי אבל נראה שהיגר לבריטניה. הם בטוחים שכל העולם ירד על ארבע להתחנן בפניהם להישאר."

"חשבתי שאתה לא מעוניין בניסוח כרוזים בשלב הזה," הפטיר אלדד.

גרא בלע את העקיצה והבליג. "אנא המשך," ביקש ממזל.

מזל הציץ בשעונו והסיק שהשעה דוחקת. "אין הרבה מה להוסיף," קיצר. "בצבא יש מחלוקת. כמה גנרלים רוצים להישאר בכל מחיר ודורשים אישור לפעולות קשות נגד היישוב, ויש כאלה שמציעים לעזוב ולהניח לנו ולערבים להרוג ולהיהרג. אי אפשר לדעת מה יחליט אטלי — כי גם הוא עוד לא החליט."

"מכל הדיבורים האלה עוד לא נהרג אפילו אנגלי אחד," התפרץ אלדד. "אני אומר לכם, רק אם יצטרכו לשלוח מכאן בכל יום עשרה ארונות מתים — הם יחליטו לצאת. וגם אז ינסו להשאיר כאן אדמה חרוכה. הלילה צריכים הבחורים לצאת לכל רחוב, לכל מחנה, ולירות בהם מרחוק ומקרוב. למקש את הכבישים ואת מסילות הברזל. להתנקש בנציב העליון ובמפקדי הצבא והמשטרה. גם אתה, מזל, מנסה להבחין בין גויים טובים לגויים רעים? הלא את ה'טובים' שבהם צריך להרוג תחילה, כי הם, דווקא הם, מעכבים את הגאולה."

מזל, שממקום שבתו על המיטה פקח עין על הדלת, הבחין בפתק שנתחב מתחת לה. ולכן התעלם מהשיעור בדיאלקטיקה, סימן על פיו לשתיקה וזינק בזריזות אל הדלת. אקדחו היה בידו כשנרכן להרים את הפתק. קרא בו ופניו קדרו.

"זה אחד המאבטחים," אמר בקול נמוך. "הוא כותב שאפשר לשמוע את הצעקות בחוץ. קצת יותר בשקט, רבותי."

הוא לא שב אל המיטה. בזהירות קירב את הספסל אל השולחן ונרכן קדימה, "ואם כבר דיברנו על לונדון," אמר כמעט בלחש, "בטי קנוט, שהטמינה את הפצצה בשירותי הנשים במשרד המושבות בלונדון, הצליחה לחזור לצרפת עוד באותו היום. אתם כבר יודעים שהיתה תקלה במנגנון והפצצה לא התפוצצה. אנחנו חייבים לחזק את הפעילות באנגליה, בעצם להקים שם תא מקצועי. אין לנו שם איש שיודע להרכיב מטען או לתקן אקדח."

"הרי בטי היתה חברה במאקי," תמה גרא. "והיא איזו דודנית רחוקה של מולוטוב. שהיא לא תדע להרכיב מטען כמו שצריך? תקלה שכזאת?"

"אנסה למצוא מישהו לשלוח ללונדון. איתרנו את הכתובת של הכלב הזה, מייג'ור פאראן, שחטף ועינה למוות את רובוביץ' שלנו בירושלים. ואנחנו מתכוונים לשלוח לו מתנה בדואר. אסור שתהיה לנו שם תקלה. יש רק פעם אחת לנסות פטנט כזה, ואם זה לא יעבוד — הוא כבר ילמד להיזהר. ואם לשוב למה שקורה כאן," מיהר מזל לשנות נושא, כי אולי ידע מי אחראי לתקלה בלונדון, "גנרל מקמילן מאיים על הנציב העליון שאם לא תינתן להם יד חופשית מול הטרוריסטים, הם לא יוכלו לשלוט בחיילים שיבצעו 'פעולות נקם פרטיות'. כמו שהם עושים אחרי פעולות שלנו. סתם יורים ברחובות כדי להרוג יהודים. הם דורשים פעולות עונשין דרמטיות, פיצוץ בתים, עוצר כללי. הוצאת תל אביב מחוץ לתחום לכל חיילי הצבא והשוטרים."

"אתם חושבים שהוא מונע מהחיילים שלו להיכנס לתל אביב כדי לשמור עליהם מפנינו," טען אלדד בלהט, "ואני אומר לכם שהוא עושה זאת רק כדי לפגוע בכיס של בעלי בתי הקפה והקולנוע בתל אביב. 'נדפוק את היהודים בכיסם,' הוא אומר. אנטישמי קלאסי."

"הלוואי," פסק גרא. "ככל שיהיה רע יותר — יהיה טוב יותר."

"ובכל זאת — צריך שוב לנסות להרוג אותו." לא הרפה אלדד.

"בינתיים הנציב העליון לא מאשר להם כלום. כי משטר צבאי כזה מבטל גם את כל סמכויותיו," סיכם מזל. "עד כאן אינפורמציה."

"הדברים ברורים, חברים," הזדרז גרא לתפוס את רשות הדיבור לפני שאלדד יעשה זאת. "הם לא מתכוונים לצאת מכאן באמת, הם מפנים מהארץ כמה עשרות פקידים ומכניסים כמה אלפי חיילים. וכל הדיבורים של בווין שהוא לא מתכוון עוד להקריב חיילים במלחמה כאן אינם אלא תכסיס כדי שהאו"ם ישאיר אותם כאן בלי שיהיו חייבים להקים לנו בית לאומי. אימפריאליסטים לא חוזרים בתשובה, הם רק מחליפים תכסיסים. אלדד צודק, הם לא יצאו מכאן אם לא נילחם בהם עד חורמה. אם יוכרז 'מצב צבאי' — אני מציע לעבור לשיטת פעולה חדשה. ניתן למפקדים באזורים השונים חופש פעולה מלא לפגוע בשוטרים ובחיילים, למקש מסילות וכבישים בשעות העוצר. במרכז אנחנו צריכים לאשר רק פעולות גדולות: התנקשות בקצינים או בפקידים בכירים, פיצוץ מבני ממשלה, התקפות על אובייקטים חשובים ופעולות כספיות גדולות. את הפעולה בשרונה כבר אישרנו ואת המועד המדויק נסכם בנפרד."

חיוך רחב עלה על פניו של אלדד. הרי זה בדיוק מה שדרש. להמשיך להילחם באנגלים בכל מקום. אבל מזל לא נראה מרוצה. הוא שנא לוותר על סמכויות. כתלמיד מובהק של מיכאל — בדק תמיד כל פעולה לפרטי פרטים ואישר רק לאחר שנחה דעתו. מה שגרא מציע — מכרסם במעמדו ומסוכן. עם זאת — בלח"י אי אפשר להתנגד בגלוי להקצנת הפעולות.

"אאא... יש בעיה מסוימת," אמר. "גם האצ"ל פועלים בכל הכוח בתקופה האחרונה. אנחנו מתאמים איתם את כל הפעולות. למשל, אם הסניף שלנו בחיפה יעשה פעולה — האנגלים מיד יטילו עוצר ויערכו חיפושים מבית לבית. פעולה לא מתואמת שלנו עלולה להכשיל פעולה שמתבצעת ממש באותה העת ובאותו אזור בידי האצ"ל. וגם להפך, הפעולות שלהם עלולות לסכן אותנו אם אנחנו לא יודעים מראש על כל פעולה."

לאלדד, דווקא לא איש מעשי בדרך כלל, היה פתרון. "אם אתה תמיד יודע מבעוד מועד על פעולות גדולות של האצ"ל — תוכל להודיע לסניף שלנו באותו מקום לעצור פעולות ליום או יומיים."

מזל לא הספיק להגיב. רמקולים עמומים נשמעו מבחוץ. השלושה לא נזקקו לתרגום.

"נתפזר לפני העוצר," אמר גרא. "אלדד, אתה יוצא ראשון ותוודא קשר עין עם המאבטח שלך לפני שאתה מתרחק. מזל — אחרי שלוש דקות. אני אצא שתי דקות אחריו."

אלדד עטה את הקפוטה השחורה, חבש את מגבעתו, נטל את קופת הצדקה ויצא כשהוא תוהה מה מבקשים חבריו לסכם מאחורי גבו.

גרא ומזל נותרו משני עברי השולחן. "התחלת להגיד לי משהו על שיגורו של שאול לאירופה, אני בעד," המשיך מזל את השיחה שנקטעה עם בואו של אלדד. "ובכל זאת אני מבקש שהוא יצא רק בקבוצה השנייה."

"אם זה נגמר בשאול — בסדר," הסכים גרא. "אבל אל תתחיל לעשות לי מבחנים פוליטיים בכלא. האנשים נרקבים שנים בבתי הסוהר. יש גם מי שנידונו למוות. הם זכאים להצטרף למלחמה בחוץ. ואם אנחנו רוצים תמיכה סובייטית, אנחנו חייבים להבהיר וביתר שאת, בכל הפרסומים שלנו, שהמלחמה שלנו כאן היא חלק מהמלחמה באימפריאליזם באשר הוא, בכל העולם. אני מבקש שתעביר לעיוני ולאישורי לפני הדפסת כל כרוז או שידור שאלדד כותב."

מזל היסס. עיניו נדדו שוב אל כתמי השמן שעל הרצפה. אבל גרא לא המשיך בדבריו עד שראה אותו מהנהן.

"מתי שרונה?" שאל.

"מחר."

נקישה כפולה על הדלת השתיקה אותו. "צריך להסתלק." לחש מישהו מצדה השני של הדלת. "התחילו לסגור רחובות."

מזל בדק שאקדחו מוצנע היטב מתחת לחולצתו ויצא בלי גינונים מיותרים. מודה בלבו לצבא הבריטי על שפטר אותו מבחישה בקלחת שהחלה מבעבעת בין חברי המרכז. מיכאל ידע לדפוק על השולחן ולהרגיע את השניים האלה. הוא — לא.

גרא שתה עוד כוס מים, מחה את שפתיו, שטף את הכוס, תקע את הנאגאן עמוק בחגורתו ולבש את מקטורנו. אחר חבש את המגבעת, היטיב אותה על ראשו מול שבר הראי שהיה תלוי ליד הכיור ויצא אל החמסין התל אביבי. המאבטח שלו לא נראה בשום מקום. אבל הוא סמך עליו וידע שהוא נמצא אי־שם מאחוריו ברחוב המתרוקן במהירות. מכל מקום, לא היה עוד זמן לבזבז.

אחרי שיצאו נכנס לדירה בחור גבה קומה וחמקן כצל. היו לו הרבה שמות. הכינוי שלו היה גדעון, אבל הכינוי של הכינוי שלו היה ה"וונטילטור". עוד לפני שגרא הספיק להתרחק הוא בדק את החדר ואסף כל פיסת נייר. היה לו כיס נסתר במכנסיו. כולם היו בטוחים שהוא משמיד את כל הפתקים. אבל ל"וונטילטור" היה תחביב מוזר ואסור. הוא שמר ניירות. כל כרוז. כל חוברת. כל פתק. בחצר ביתו היה כד חלב קבור באדמה ובו שמר את הפתקים. למען ההיסטוריה. על פתק אחד שמצא על הרצפה מתחת לשולחן היה כתוב "שאול".

ה"וונטילטור" זיהה את כתב ידו של מזל.