הפולניה הטובה

חבורת נערים קרבה אל הבית הדו קומתי בפאתי הכפר ונעמדה מולו בצורה מתגרה. הם דיברו ביניהם בפולנית. החליפו בדיחות. אחד מהם אזר עוז וצעק: 

"מכשפה!"

תריסי הבית נותרו מוגפים. כל תנועה לא נראתה. 

"מכשפה! תראי את הפרצוף שלך!"

נראה שהבית ידע ימים יפים יותר. בית בעל שתי קומות, מבודד, על שפת נהר. פעם מישהו תכנן ובנה אותו בלב מלא אהבה ותקווה. עתה הוא נראה מוזנח. נשכח. צמחים מטפסים גדלים פרא על גבי הקירות החיצוניים, ואף את הארובה הם מכסים, ארובה שנראה ששנים רבות כבר לא העלתה עשן. חדי עין היו יכולים להבחין מאחורי הצמחייה הפראית במגן דויד מצויר ביד גסה על חלקו הנמוך של הקיר. לא היה קל לראותו. לא בלבד שהוא היה מוסתר על ידי הצמחים, אלא נראה שמישהו ניסה למחקו. חלק מקודקודי המשולשים המרכיבים אותו הוחלף בקווים גסים של אבן שניסתה לטשטשו. 

הנערים נטלו חלוקי אבנים מהשביל. בחשש אך בהחלטיות יידו אותם על התריסים. בפגעם, השמיעו האבנים קול פיצוץ שהחריד את האוויר, וגרם אף לצפרים להפסיק את זמרתם ולהצטנף בשקט מתוח של המתנה לבאות. 

תריסי הבית נותרו מוגפים. 

"תברחו. היא יוצאת!" קרא לפתע אחד מהם. 

החבורה נסה בבהלה מהולה בקולות צחוק על עצם פחדם. בלי להביט לאחור.

חלונות הבית נשארו מוגפים. כל תנועת חיים לא נראתה בו. 

מלחמה עדיין כאן. רסיסי פגזים מזעזעים את הבית. 

פניו של אהרון היו חרושי קמטים, אך עיניו צעירות כעיני ילד. בפעם העשרת-אלפים חלפו עיניו על השורות בדף שהצהיב מיושן ומתלאות. אומנם המילים כבר לא היו מורכבות מאותיות, אלא מכתמי דיו מרוחים, ששרדו תופת, אך הוא הכיר את הטקסט בעל פה. 

'כאשר ילדתי אותך אהובתי שלי לא חשבתי שאחרי שש שנים אכתוב אלייך מכתב בעל תוכן כזה. ביום שני אנחנו נוסעים, אבא ואני עם עוד 46 משפחות ליעד בלתי ידוע. אינני יודעת אם אראה אותך שוב, ילדתי היקרה. אני לוקחת עימי את דמותך, את קולך היקר, את ריח הגוף החמים שלך, את קצב הנשימות התמימות שלך, את עיניך החומות הגדולות שרוצות לבלוע את העולם. את הצחוק ואת הבכי...'

קולות צריחה בגרמנית נשמעו באזניו, משק צעדים של נעליים מסומרות, דפיקות רמות בדלת רחוקה, מטח יריות קצר וזעקות שבר. רייזל חיבקה את מכל’ה בפינת החדר.

למטה, בלובי המפואר של בית האבות, חבורה של זקנים שיחקה 'בינגו'. נראה היה בבירור שידם משגת לדאוג לכך שהישורת האחרונה של חייהם תהיה בתנאי חמישה כוכבים. האהבות, השנאות, החלומות, האכזבות, הציפיות, הכול נמוג, ועתה כל כח ריכוזם היה מופנה להאזנה לקולה הנמרץ של המנחה. היא הכריזה על המספרים, והם בדקו ביסודיות המתאימה לגילם, אם המספר המוכרז מצוי היה באמתחתם. אם אכן נמצא ברשותם, סימנו לידו "וי" גדול. הם עשו זאת ללא התלהבות, בפנים ריקות, כמישהו שנגזר עליו לעשות כך. 

"עשרים וארבע!" המנחה גם היא הייתה בגיל לא צעיר, אך הזקנים נהגו לקרוא לה 'הילדונת.'

שלוש דמויות נשיות חצו את הלובי. בחנו את הנוכחים. אלה היו אימא, בתה ונכדתה. 

"בואו נעלה. הוא לא כאן. הוא שונא את המשחק הזה." אמרה רחל, "הוא אומר שזה משחק של זקנים."

"הוא צודק," אמרה מכל'ה. הם פנו אל רחבת המעליות.

בקדמת היער עמד לו מצויר איש צעיר מחזיק רובה. ברקע, רכבת התבקעה לה לשתיים על ידי פיצוץ גדול. על הכול כיסו שמיים מאדימים של בין ערביים, שמעליהם, בקשת רחבה שהזכירה את ההיא מ"העבודה משחררת", היה כתוב משהו בעברית באותיות כחולות כהות. 

אהרון בחן את ציור הגואש של נינתו, כובש חיוך של שביעות רצון.

"מה כתוב כאן מזמור? אני לא מצליח לקרוא." שאל אהרון.

"סבא רבא שלי - הפרטיזן הגיבור."

"אווו..." אמר אהרון

הוא הוציא מכיס חליפתו סוכריה ומסר למזמור. היא הפנתה מבט שואל לאמה שהנהנה בחיוך. מזמור התיישבה על הספה האפורה, ופתחה את אריזת הצלופן המרשרשת. 

"הם עשו בבית ספר תחרות," אמרה רחל. 

"תחרות." חייך אהרון. "האם זכית?"

"מקום שני." אמרה מזמור בביישנות.

"מקום שני! נראה שהזוכה שהגיע לפנייך היה ממש מצויין. מה הוא צייר?"

"לא יודעת."

"היא כמוך," אמרה מכל'ה משועשעת. "אם היא לא ראשונה,

לא מעניין אותה לראות את העבודות של אלה שהשיגו אותה." 

"סבא, אתה רוצה שאתלה אותו על הקיר?" שאלה רחל.

"בוודאי," ענה אהרון, "אבל אני לא יודע אם יש לי כאן פטיש."

"הבאתי את כל מה שצריך." 

"שכחתי עם מי יש לי עסק." אמר אהרון.

רחל הוציאה מהתיק פטיש קטן ומסמר. "כאן זה טוב?"

"בהחלט!"

"זה לא יפריע לשכנים?" 

"רחל. במקרה הטוב יותר, השכנים שלי חרשים," אמר אהרון במבט שובב, "ובמקרה הכי טוב, משחקים בינגו למטה."

"אבא אני אכין לנו שתיה חמה?" הציעה מכל'ה.

"מצוין." ענה אהרון.

"מה את רוצה חמודה?" שאלה מכל'ה את רחל.

"כמו סבא."

"את לא צריכה כל כך חזק. אני אעשה לך עם קפסולה אחת."

מכל’ה ניגשה למטבחון הקטן. פתחה את אחת המגירות. לנגד עיניה הלא מופתעות נגלה שפע של תרופות מכל הסוגים. המגירה ממש כרעה תחת עומס עשרות קופסאות שמעולם לא נפתחו. מכל'ה פתחה מגירה אחרת. היו שם שש קופסאות סגורות של תה, ובנוסף לכך שקית ובה היו מאורגנים עוד כמה עשרות תיונים בודדים. היא נטלה שלוש קפסולות של אספרסו ושמה אחת מהן במכונה. 

רחל סיימה את עבודתה. אהרון התקרב אל הציור התלוי והתבונן בו. עיניו נעשו לחות מעט. 

"זה יפה מאד," אמר. "מזמור, אני רוצה להראות משהו לאימא. אחרי זה אני אחזור ואנחנו נשחק." 

"מחבואים בלובי?"

"בוודאי. איזה משחק אחר יש לנו לשחק?" פניו עטו ארשת מסתורין והוא לחש, "והיום אני מוסיף לתחום החיפושים את..." וכאן הוא לחש במסתוריות "חדר ההופעות!"

"יש!" אמרה מזמור.

אהרון סימן לרחל לבוא אתו אל המרפסת.

"את מעולם לא שמעת את הסיפור בשלמותו." אמר אהרון. 

"של הפרטיזן?" שאלה רחל. 

"לא רחל. כל הסיפור." 

"על מה אתה מדבר, סבא. אני מכירה אותו בעל פה. אתה רוצה לנסות כמה שאלות טריוויה?"

"לא, אני יודע שאת..."

"איך קראו למפקד הפרטיזנים האנטישמי שפחד לתת לך אקדח..." שיסעה אותו רחל בעדינות, "ארקאדי, שמצפה בקוצר רוח לעולם ללא יהודים.

"אני יודע שאת יודעת." אמר אהרון ברכות,

"האם הייתי פרטיזן גיבור? יכול להיות. אינני יודע. אבל במה שקשור לאימא שלך, רחל..." 

הוא לקח נשימה "הייתי הפחדן הכי גדול בתולדות העם היהודי."

רחל הביטה בו. מנסה להסתיר את הפתעתה. 

"הגזמת, נכון?"

"אני לא יודע." אמר אהרון. 

"פחדן? בזה שמסרת את אימא? הרי זה מה שהציל את חייה?"

חיוך מריר הגיח לו מאי שם אל פניו של אהרון. מאחוריו, ממש כמו בציור של נינתו, זעקו שמיים מאדימים של בין ערביים. הוא הפנה לשם לאיטו את מבטו.

"היום הולך ומחשיך."

"ככה זה בסתיו, סבא."

הוא חייך אליה בחמימות. מאז ומעולם היא הייתה האדם הקרוב ביותר אליו. והוא היה האדם הקרוב ביותר אליה. אתו תמיד חלקה את סודותיה הכמוסים ביותר. הוא היה נוהג להקשיב. מחייך אליה. לרוב לא אומר דבר, אלא נוטל את ידה בידו החמה ולוחץ בעדינות. ואם היה אומר איזו מילה, היא הייתה מהדהדת באזניה במשך כמה ימים. 

"הזמן שקיבלתי אז במתנה, רוח'לה, הזמן הזה הולך ואוזל. 

כנראה זו ההזדמנות האחרונה שלי לפני שהחשיכה יורדת."

"הזדמנות למה סבא? בבקשה אל..."

"זה סיפור שלא סיפרתי לאיש. אינני יכול להסתלק בלי לספר אותו."

"על מה אתה מדבר, סבא? אתה לא מסתלק לשום מקום, וחוץ מזה, יש סיפור מהשואה שלא סיפרת לאיש?"

"גם לא לאמך."

היא התבוננה בו בתדהמה. 

"והחלטתי לספר אותו. מתי את יכולה לחזור?" שאל אהרון

"מתי שאתה רוצה."

"אני יודע שאת נורא עסוקה. ואתם נוסעים בחג. "

"סבא! אני לא עסוקה בכלום. יש לי את כל הזמן שבעולם. תגיד לי מתי אתה רוצה."

"מחר? בערב?"

"אין בעיה. אני מבינה שאתה לא רוצה את אימא?"

הוא נענע ראשו לשלילה. "אינני יכול שהיא תהיה."

היא הביטה בו, מנסה להבין. מכל’ה הגיעה עם מגש השתייה. 

"אני אוהבת את הריח במרפסת." היא אמרה, שעה שהניחה על השולחן שתי כוסות אספרסו. "הריח של הרי ירושלים. אבא, אימא אהבה ללטף לי את השיער?"

היא הבינה שקטעה שיחה בין שניהם. "אה סליחה. אני מצטערת, אני..."

"ודאי שהיא אהבה."

"כי בזמן האחרון יש לי זיכרון של יד מלטפת לי את השיער אבל אני לא בטוחה של מי. של אימא, שלך, אולי של..."

היא העבירה את ידה על שורשי השיער שמעל למצחה ואמרה.

"כאן, ככה. לאט לאט."

"סבא ביקש שאגיע אליו הערב," אמרה רחל לצחי. הוא הרים אליה את מבטו ממסך המחשב.

"עוד פעם?" הוא שאל, "הרי היית אצלו אתמול."

"הוא ביקש שאגיע לבד."

"באיזה נושא?"

היא עשתה בידיה תנועה של "על מה הוא כבר יכול לדבר חוץ מהנושא ההוא, הנצחי."

"יש לו סיפור שעוד לא שמעת?" שאל צחי.

"כנראה. זה עלול להיות ארוך. תוכל לוותר על האוטו מחר בבוקר?"

"עד כדי כך? עד הבוקר?"

"אני קצת חוששת צחי."

"למה?"

"הוא רוצה לספר לי משהו חדש. שעוד לא שמעתי. שהוא לא סיפר לאף אחד."

צחי בחן אותה במבט נוקב. 

"אתה יודע שהוא סיפר לי הכול. צחי. מאז שהייתי קטנה. הוא לא חסך ממני כלום. ולפני שהתגייסתי הוא חזר וסיפר, במהדורה לא מצונזרת, עם כל הזוועות."

"אני יודע."

"אני מנסה בשעות האחרונות להבין, לא מה זה, אבל לפחות במה זה נוגע. הוא אמר לי שזה משהו שקשור לאמא, ואני חוששת שזה הולך להיות קשה. מאד קשה."

רחל  העדיפה לפתוח את שני החלונות הקדמיים של הרכב, ולהרגיש את האויר הלילי של סוף הקיץ ניטח על פניה. הרעש לא הפריע לה. היא לא היתה זקוקה למוסיקה בנסיעה הזו. 

במרחק כ-50 ק"מ ממנה, בחדרו בבית האבות, ישב אהרון על המרפסת. הוא ידע שנכדתו תדייק. מחשבותיו נשאו אותו לאחור. 

החדר בגטו היה צר ומדכא. מיטה. ארון. שלחן. הריהוט היה שבור, מט להתפרק. הקירות מתקלפים. על המיטה הדהויה שכבו שתי דמויות. אם ובתה. ישנות. הם חיבקו זו את זו. אולי כדי לחמם את עצמן, ואולי כי הזמן במקום ההוא היה זמן שאול. אדם יוצא מביתו ואינו חוזר לעולם. אדם הולך לישון ומקיץ שעה לאחר מכן נוכח החבטות העזות בדלת הרעועה, המאיימות לשברה. 

בפינה אחרת של החדר ישבו שני אנשים זה מול זה. האחד, ויטל, באמצע שנות העשרים, היה לבוש במדי שוטר יהודי בגטו וישב על כסא עץ. השני, אהרון 30 לבושו חליפה מרוטה, היה ישוב על מזוודה ישנה. פני שניהם היו חמורות, מרוטות ולמודי סבל, אך נראה שויטל היה היחידי ביניהם שזכה לאכול היום פרוסת לחם. שניהם דיברו בלחש. העששית שדלקה באור חלש, חילקה את פניהם לחצי מואר וחצי חשוך. 

"סוף סוף הגיעו הקרונות," אמר ויטל, "קרונות שמתאימים לשישה סוסים, אבל דוחסים שמונים, לפעמים מאה אנשים. אל תשכח שאלה אנשים שלא מגיעים מהבית, הם מגיעים ממדור אחד של התופת. כשהם מגיעים לקרון זה גורם להם לגעגועים לאומשלאגפלאץ. ואז האוקראינים מתחילים לירות לתוך הקרון כדי לגרום לאנשים להירתע לאחור, כדי שיוכלו לדחוס עוד כמה. אבל אין לאיפה להירתע. מאה איש בקרון." 

אהרון הפנה מבט מודאג אל המיטה. האשה והילדה ישנו כשהן מחבקות אשה את רעותה. שתיהן היו לבושות במעיליהן, ללא שמיכות. הוא סימן לויטל שינמיך את קולו.

ויטלי המשיך. "איכשהוא בכוחות הרקולס הצליחו להכניס עוד עשרה אנשים. סוגרים את דלת הברזל של הקרון יחד עם אלה שמתו מהיריות. אין חלונות בקרון. יש מין צוהר קטן אחד למעלה ודלתות ברזל. אבל לא מיד נוסעים. אהרון. "

"כמה זמן מחכים?"

ראיתי קרון, שאחרי שנסגרו הדלתות, עמד שלושה ימים לפני שהחל לנסוע. הייתי שומע מבפנים את האנשים. בהתחלה זאת היתה מוסיקה שאני מכיר.. אתה יודע, בכי. צעקות. יללות. זעקות. הכול מוכר. אבל לקראת היום השני..."

הוא עשה הפסקה. הזכרון היה קשה לו. "התחלתי לשמוע דבר מוזר מהקרון, משהו שלא שמעתי בחיי. קול חדש. מוסיקה משונה שרק להזכר בה עוברת חלחלה בבשרי."

"מה זה היה?" שאל אהרון

 ויטלי ניסה למצוא את המילים "צחוק. שמעת פעם מאה אנשים שלא שתו שלושה ימים סגורים בתוך קרון של שש על ארבע כמו... אני לא אגיד חיות כי אני לא יודע אם יש חיות שסוגרים ככה... וכולם צוחקים במין צחוק... אולי לא צחוק אולי... נשמע כמו יללות של בעלי חיים משונים. שילוב של תרנגולות בלול ופרות בבית המטבחיים לפני שחיטה. וחלש... כי כבר אין כלום... כח..."

שניהם, הוא ואהרון לקחו את נשימת האויר באותו זמן, כאילו תיאמו זאת ביניהם. 

"באיזה צורה לדעתך הם יגיעו כשהדלת של הקרון תפתח, ב'מזרח'?" תהה ויטלי. "כמה מהם לדעתכם ישארו בחיים? כמה יהיו כשרים לעבודה?"

"מה אתה רוצה לומר?" שאל אהרון בחשש.

"תגיד לי אתה. אני לא יודע. יש לי איסור חמור לדבר אתך. לדבר עם אף אחד. אם ידעו שאני כאן יזרקו אותי מיד לאחד הקרונות. או שישר יירו בי. מדוע הם מנסים לשמור את זה כאילו מדובר בסוד צבאי כמוס?"

"הם רוצים לפנות את הגטו, ולא רוצים שאנשים ידעו באיזה תנאים נוסעים מזרחה." אמר אהרון. 

"כן, אהרון. מזרחה. אך הרכבים הפולנים הנוסעים בכיוון מלקיניה הודיעו שעוד לא ראו אף טרנספורט אחד של יהודים, שיסע ממלקיניה למזרח. כולם נשארים שמה. הקרונות חוזרים ריקים. רכבות מוליכות אלפי יהודים בכל משלוח. באיזור טרבלינקי מורידים אותם. איפה כל העשרות, מאות, אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים שהגיעו לשם?"

אהרון סימן לו שוב שינמיך את קולו.

"אני שואל אותך אהרון. איפה הם? אחד מעובדי הרכבת סיפר ששמע מרחוק כעין צעקות. צעקה המונית, זעקת אימה לפני מוות. כמה פולנים ניסו להתקרב למקום אך נורו מיד."

אהרון קם. ניגש לקצה החדר. פשפש. מסר לויטל מכתב. ויטל קרבו לעששית.

"מה זה?"

 בקולו של אהרון היה כעס מה. "גלויה שקיבלנו משלמה קון. תקרא!"

ויטל העיף מבט בגלויה ואחר קרא בכל שניסה להוסיף לו גוון תיאטרלי."'הגענו לטרבלינקי. היחס מצוין.'" 

"זה כתב היד של שלמה." אמר אהרון,"אני לא טועה עם הכתב של שלמה. תמשיך. בלי התיאטרון."

"סוף סוף קיבלנו לשתות אחרי ימים של צמא איום. היחס מצוין. אנחנו מאושרים. אנחנו ממשיכים מכאן לביאליסטוק." 

"אתה מבין מה אתה עושה ויטלי. אתה סתם זורע סיפורי אימה כאן בגטו. מכניס דיס-אינפורמציה, וזורע טרור. ואני שואל אותך: לא מספיק יש לנו גם בלי זה?"

"אהרון אני מכיר היטב את הגלויות האלה. כשהוא הגיע לביאליסטוק הוא גם כתב?"

"נראה שעוד לא הגיע."

ויטל לקח את מילותיו של אהרון וחזר עליהם, מילה ומילה בהילוך איטי. 

"נראה שעוד לא הגיע." 

הוא קם על רגליו.

"אהרון. אני מציע שתחשוב היטב על ההצעה שלי. לי אישית אין מזה שום רווח. אתם יקרים לליבי. זאת הסיבה היחידה.  

ואני יודע כמה אתם אוהבים את הילדה".

אהרון הנהן והפנה מבטו אל המיטה. 

"זה לא פלא. היא בת יחידה."

"מי זה האיש הזה. המתווך?"

"אני לא מרגיש נוח עם ההגדרה הזאת. הוא חבר ילדות שלי. אני סומך עליו. הוא רוצה לעזור. 

אבל צריך להזדרז עם ההחלטה. מאד להזרז. אין לך ימים. יש לך שעות."

הוא יצא. אהרון נשאר לשבת על המזוודה. בוהה בחשיכה. 

שש דפיקות נשמעו בדלת הדירה. בתחילה אחת, אחריה עוד שלוש ולבסוף זוג. 

זה היה אחד מני סודות וסימנים רבים ביניהם. אהרון כבר לא זכר של מי היה הרעיון לשישיה הזו, ועל איזה שיר היה מבוסס. חלפו כבר עשרים שנה מאז שנוצרה. 

"שלום סבא." רחל נישקה אותו על לחיו. "הנה אני כאן."

היא נכנסה. "פעם ראשונה שאני כאן בלילה. נורא נחמד. בלובי יש אווירה רומנטית. זקנים וזקנות יושבים ומפלרטטים כמו צעירים בפאב תל אביבי.  

רק במקום בירה יש תה. אני אכין לשנינו תה, סבא?"

"אני ברשותך אזרום עם התיאור שלך. אני אשתה כמו בפאב התל אביבי. כמעט."

על השלחן במרפסת היה מונח בקבוק קטן של סליבוביציה וכוסית. 

"סבא, אבל אסור לך."

"נכון. אבל הלילה מותר."

היא נטלה את הבקבוק ובחנה אותו. 

"יש כאן 40 אחוז אלכוהול."

"לא היה מזיק לי מאה. את רוצה גם?"

"אני אכין לי קפה."

הוא התיישב. מזג לכוס כמות קטנה. 

"זאת הייתה התלבטות בלתי אנושית. כזאת שלא הלב ולא השכל יכולים לעמוד בה, שהופכת את הקרביים ומרסקת את הבן אדם." אמר אהרון לרחל בפנים נחרצות. 

"אני זוכר היטב את הלילה ההוא שבו העברתי לרייזל את מה שסיפר לי ויטל. 

את ההבנה שלו שבעצם הכול שקר: אין שום עבודה במזרח, וכל מאות אלפי תושבי הגטו מיועדים לגורל אחד ויחיד. מוות."

"קצת קריר, סבא. אתה רוצה שאביא לך מעיל?" 

"לא זה בסדר." אמר אהרון. 

"אני לא אמסור אותה." אמרה רייזל.

"זה הסיכוי היחידי שלה." אמר אהרון.

"יש דברים איומים שיכולים לקרות לה בלעדינו. גרועים יותר ממוות." אמרה רייזל.

"אבל היא תשרוד." אמר אהרון.

"היא לא תשרוד. היא תעבור מדורי גיהינום ובסופו של דבר לא תשרוד."

"זה רק לכמה חודשים. עד שימוגר הרע. עד שינוצח סופית."

"מנין לך שינוצח?"

"הוא חייב להיות מנוצח." אמר אהרון.

"אלופי האופטימיות אנחנו." אמרה רייזל. "הכול סביבנו עולה בלהבות ועדיין אנחנו חדורי אמונה שהכול לטובה. היטלר מתקדם, עושה חיל בכל החזיתות. כל אירופה נופלת לרגליו. צרפת! צרפת שחשבנו שהיא, הנה היא תהפוך את הסיפור על פיו. צרפת נכנעת ללא תנאי. ועכשיו הוא מפציץ את אנגליה. מטביע את אניותיה, ואנחנו בשלנו. 

אם זה נכון, אהרון, וכולנו הולכים למות, אני רוצה בשניות האחרונות של מכל'ה, שהדבר היחידי שאותו תרגיש -זה את החיבוק של אמא."

"זה המון רייזל," אמר אהרון. "זה המון. אבל אולי מגיע לה יותר מזה."

"מה זה יותר מזה?"

"לחיות."

בבית האבות חייכה אליו רחל קלושות. 

"סבא, הסיפור הזה תמיד קורע לי את הלב מחדש," אמרה.

יוזף בן ה 25 היה בעל חזות לא יהודית. שיערו היה בהיר ועיניו כחולות. לכאורה היו לו את כל הסיבות להיות יפה תואר, 

אך משהו בצורה שבה הביט על העולם, מנעה ממך לכנותו ככזה. הוא פסע אחרי ויטלי. יחד הם עלו בגרם המדרגות המט לנפול. 

"זו משפחה מצוינת. אני מכיר אותם אישית." הוא אמר כשישב מול בני הזוג.

"למה הם מוכנים להסתכן?" שאלה רייזל.

"זאת הצורה הצנועה שלהם להביע את שנאתם לגרמנים. הם לא עושים את זה בשביל כסף, 

אבל ברור שהם הולכים להיכנס להוצאות גדולות. ואנחנו לא רוצים שלמכל’ה יהיה חסר משהו."

"כמה... בכמה כסף מדובר?" שאל אהרון. 

יוזף הביט סביבו כאילו תר אחר מכשירי האזנה.

"אלף זלוטי לחודש. אבל בשביל לקלוט אותה כראוי צריך סכום ראשון של עשרים ושתיים אלף זלוטי."

הוא היה שחקן טוב. ניסה לשוות לפניו מראה אנושי של חמלה, אך תאוות הבצע שלו העפילה על כשרון המשחק. 

"ואתה?" שאלה רייזל.

יוזף ענה,"אני לא רוצה כלום. אני חבר של ויטלי. ויטלי אוהב אתכם ואני עושה את זה בשבילו. אני צריך רק לשלם לשוטר ביציאה. הוא רוצה כסף בשבילו ובשביל כל החברים. שמונת אלפים זלוטי. האמת היא שהסיכון שהוא לוקח הוא עצום. זה כדור בראש במקום. אפילו לא לוקחים אותו לחצר בכלא. כאן, בשער. סך הכול זה יוצא  30 אלף זלוטי."

אהרון שאל, "איך נדע שהילדה בסדר?"

יוזף ענה, "אני אבקר שם כל כמה ימים, ואחרי זה אעדכן אתכם."

הוא שמע את החשד שמאחורי השתיקה של שניהם ומיהר להוסיף, "אביא לכם כל פעם סימן חיים חדש ממנה."

"וכשלא נהיה כאן יותר?" שאל אהרון, "זה ענין של כמה שבועות עד שמפנים אותנו למזרח."

יוזף שתק. לבסוף ענה, "אכתוב לכם."

"ואם לא נענה לך?" שאל אהרון.

"אמשיך לכתוב עד שתענו."

 בחדרם של אהרון ורייזל, מאוחר יותר, רייזל ניגשה אל הארון. הוציאה ממנו קופסת נחושת מעוטרת. 

היא הוציאה מהקופסא שטרות כסף ותכשיטים. מתחתם היתה טבעת יהלום ענק. פניה היו חתומות.

"הגיע הזמן להיפרד מהטבעת של סבתא."

 "הבעיה היתה שהיא היתה ילדה מפונקת, רייזל, אימא שלך." אמר אהרון. רחל חייכה. 

"באשמתנו! לא פינוק של בטלה. לא פינוק של ממתקים," הוא המשיך, "פינוק של חוסר יכולת להתנתק מאיתנו. עטפנו אותה בצמר גפן," המשיך אהרון. "עוד כשגרנו בוורשה לא עזבנו אותה לבד לשניה אחת. 

בעיקר אני, אהבתי לפנק אותה. הייתי חרד לה. היא מעולם לא עזבה את הבית לבד. 

אפילו לא לרדת לדקה למטה. אפילו לא לחזור לבד מבית ספר. תמיד היינו איתה, אני או אמא."

קולו של החוקר היה חד ואכזרי. מכל’ה ישבה, מכונסת בתוך עצמה. מפוחדת.

"מה שמך?" הוא שאל.

"אנאסטזיה יבלונסקה" ענתה מכל'ה.

"איפה ההורים שלך?"

"הם נהרגו בהפצצה."

"מאיפה את?"

"וולז'ין."

החוקר הטיח בה בנביחה. 

"למה יש לי הרגשה שאת יהודייה?"

"אני לא יהודייה אדוני. אני קתולית."

"קתולית. את מכירה תפילות קתוליות?"

"ודאי. אני מכירה את כל התפילות, אדוני."

"בואי נשמע."

מכל'ה התחילה לדקלם תפילה.

החוקר שיסע אותה, "מה את עושה כשאת עוברת על פני כנסיה."

 היא הצטלבה. 

"האם עשו לך קומוניה?" 

"כן, אדוני."

"ספרי לי מה היה שם."

"אמא שלי תפרה לי שמלה חדשה, והלכנו לכנסיה."

"כן."

"החזקנו נרות ובסוף קיבלתי את לחם הקודש."

"איפה זה היה?"

 "בכנסיית יוסף הקדוש. זה לא רחוק מהבית שלנו, אדוני."

"מי הקדוש אותו בחרת?"

"מריה."

"מריה. מי זאת מריה?"

"אימא של ישו אדוננו."

"יש לך אחים ואחיות?"

היתה שתיקה קצרה. מכל'ה נעה בחוסר נוחות. 

"אבא, אני לא זוכרת את השם של האחות."

אהרון הביט בה בחיבה חסרת תוכחה. 

"אין לך אחים ואחיות. את בת יחידה."

רייזל סיימה לארוז מזוודה קטנה. "את עונה על השאלות יפה מאד, מכל'ה," היא אמרה.

"למה אני לא יכולה לקחת את המזוודה אתי?"

"אנחנו נביא את זה כשנבוא אליך מאוחר יותר," אמר אהרון.

 "מתי?" שאלה מכל'ה.

"נשתדל להגיע עוד הערב." אמר אהרון. 

"אני לא רוצה לישון שם בלילה לבד."

"לא תצטרכי."

"אני רוצה לקחת את דובי."

"את יכולה, אבל תצטרכי לשנות לו את השם. לא תוכלי לקרוא לו יותר דובי."

"למה?"

רייזל התערבה. "את זוכרת את חג פורים מכל’ה. כשעדיין גרנו בבית שלנו בוורשה?"

 "כן."

"את זוכרת למה התחפשת בפעם האחרונה?"

"למלכת אסתר."

"אז עכשיו את מתחפשת שוב. עד שנגיע. את מתחפשת לילדה שקוראים לה אנאסטזיה יבלונסקה. היא לא יהודייה, היא לא מדברת לא עברית ולא אידיש - רק פולנית. וגם לכל הצעצועים שלה יש רק שמות בפולנית. מכל’ה, התחפושת הזאת חשובה עוד יותר מפורים, כי המן הרשע חזר, והשליחים שלו מסתובבים בחוץ ומחפשים לעשות רע לכל היהודים."

"לכמה זמן?"

"עד שניפגש בחזרה," אמר אהרון, "ואז תוכלי לחזור ולהיות מכל’ה, המלאך הקטן שלנו. ותוכלי לחזור ולקרוא לדובון שלך 'דובי'. יש לך רעיון לשם חדש בשבילו?"

בחדרם של אהרון ורייזל בגטו בלילה, מכל'ה שכבה במיטתה מחבקת את הדוב. 

היא לחשה, "לילה טוב. צ'וצ'ו."

אהרון ורייזל התיישבו ליד מיטתה של מכל'ה. זה היה הלילה האחרון של מכל'ה איתם. 

אין זה דבר של מה בכך לילה אחרון עם ילדה אהובה. יחידה. 

ואכן הם ניסו לתת ללילה הזה את המקום המגיע לו, אך באותה מידה, לא להגזים, כדי שחלילה הדבר לא יראה לילדה כפרידה מוחלטת ממנה, מה שעשוי לשבור את ליבה. 

כשהיו בוורשה, בזמנים הרחוקים ההם, היו נוהגים להרדים את מכל'ה עם השיר הזה שהם היו עומדים לשיר לה עתה. 

לעיתים היה אחד מהם שר, לעיתים שניהם יחד. 

לאחר מכן פרצה המלחמה, ועם כל העוצמה הנפשית שניסו לגייס, היכולת לשיר, ולו רק שירי ערש,  

נמוגה עם משק הנעליים המסומרות, עם הרעב, הגזירות, ההשפלות ופחד המוות. 

אבל הלילה נראה היה שזו הזדמנות נאותה.  

"שלופ שיין אין שוין אינגלה..."

היו אלו מילים שהם עצמם התאימו לשיר, שדיבר במקור על אהבה נכזבת של המשורר לאחת, רייזל'ה, העוזבת את הכפר הקטן בו גדלו יחד, לטובת העיר הגדולה. 

אט אט עיניה של מכל’ה נעצמו. 

 בדירתו של אהרון בבית האבות. אהרון הוציא  מתוך קופסת עץ את המכתב. נייר דהוי. קרוע. בזהירות הוא מסר אותו לרחל.

רחל הקריאה. "כאשר ילדתי אותך אהובתי שלי לא חשבתי שאחרי שש שנים אכתוב אלייך מכתב בעל תוכן כזה. ביום שני אנחנו נוסעים, אבא ואני עם עוד 46 משפחות ליעד בלתי ידוע." 

קולה של רחל התחלף באוזניו של אהרון בקולה של רייזל. 

"אינני יודעת ילדתי היקרה אם אראה אותך שוב. אני לוקחת עימי מהבית את דמותך, אני לוקחת את קולך היקר, את ריח הגוף החמים שלך, את קצב הנשימות התמימות שלך, את הצחוק ואת הבכי."

 בחדרם של אהרון ורייזל בגטו, בלילה, רייזל הקריאה בלחש את מכתבה, לאור הנר. אהרון הסתובב בחדר. פניו אטומות. 

"אני לוקחת את הפחד הנוראי שלך, שלבה של אמך לא יכול היה להרגיעו. אני לוקחת אתי לדרך את המראה האחרון. את המבט הבוגר שלך, את טעם הנשיקות הילדותיות שלך, ואת החיבוקים של ידיך הקטנות. אולי בורא עולם ירשה לנו לעבור את הזוועה הזו ואותך, אוצר שלי, לקבל בחזרה." 

אהרון השתהה מעט מול מיטתה של מכל'ה הישנה.

רייזל המשיכה, "אם הדבר יקרה, אסביר לך הרבה דברים שעכשיו את עדיין לא מבינה, ושאת חלקם כנראה לעולם לא תוכלי להבין, בהיותך, בסביבה אחרת ובהתחנכך באווירה של בני אדם."

אהרון התיישב מולה. 

"שאיפתי היא, ילדתי היקרה, שלא תגני אותנו, שתאהבי את הזיכרון עלינו ועל כל העם השנוא שלנו שממנו את באה. אני רוצה ילדתי, שלא תתביישי ולא תכחישי את מוצאך. הייתי מבקשת שתזכרי אותנו תמיד, ואל תשפטי אותנו. ולי אימא שלך... תסלחי, תסלחי ילדתי היקרה על שילדתי אותך. רציתי ללדת אותך לשמחה ולכבוד, וזו לא אשמתנו שקרה אחרת. השתדלי להיות טובה כמו אביך וכמו אבותייך. אהבי את המשפחה שלקחה אותך אלייה. הייתי רוצה שתעריכי את ההקרבה שלהם למענך. ואם אלוהים הטוב יזכה גם אותך בילדים, ספרי להם על המשפחה הנהדרת שממנה באת, ועל הצער והכאב הגדול שלנו, שלא זכינו להכירם."

אהרון קם ונעמד ליד החלון. 

"עוד דבר אחד אני רוצה שתדעי, שאימא שלך הייתה אדם גאה, אף על פי שהאויבים שלנו ניסו לשבור את רוחי ולהפוך אותי לתת אדם. אם אמות זה יהיה בלא בכי ויללות, אלא בחיוך של בוז על השפתיים.

אני מחבקת אותך בחום ומנשקת בכל הכוח של אימא ובאהבה של אם." 

היא הרימה את עיניה. אהרון פנה אליה. עיניו היו לחות.

אהרון ניגש למיטה שעליה ישנה מכל’ה. הביט בה. רייזל נעמדה לידו. 

"אני אתפור לה את המכתב לסוודר."

"רייזל. היא... לא יכולה לקחת אתה שום דבר מהעבר. ודאי שלא מכתב בעברית. גם אם הוא תפור לבגד."

"אם כך תן לה את זה אתה כשהכול יגמר."

היא מסרה לו את המכתב. 

"אני?"

"אהרון אנחנו יודעים היטב מי ישרוד מבין שנינו."

"למה את אומרת את זה? לא, אני רוצה לדעת על מה את מתבססת?

אני יותר חכם ממך?אני יותר חזק ממך?אני יותר בריא ממך?"

"אני רוצה שאתה תיקח את המכתב. בבקשה."

היא שמה אותו בכיס חליפתו, "ותבטיח לי שהיא תקבל אותו."

"אני לא אוהב את זה, אני ממש לא אוהב את זה."

"וביום הראשון בו תפגוש אותה שוב. תקריא לה אותו."

"מדוע את מפילה עלי עצבות כזו? עכשיו?"

"הישבע לי!"