הפנטום

פרולוג סקרלט לפני שנה

אני מרחפת על הצלילים המוזיקליים שנישאים באוויר. כל אחד מהם חזק וקצבי כשהם זורמים מחוץ לדלתות הפתוחות של הברים ברחוב בורבון. אני מסתחררת במקום ומצליחה ללכוד את הצלילים הגבוהים ולשיר אותם בקולי קולות.

המקצב הוא גרסה איטית יותר מכפי שאני רגילה. אבל הכול כל כך איטי ברגע זה.

אפילו הצחוק מסביבי נשמע מזדחל, נלחם במוזיקת הג'ז העליזה ברדיו שהתחילה לזמזם לי בראש לפני שבוע.

כל המילים, המקצבים והמנגינות מתערבבים יחד. אלה שבראשי מתנגשים עם אלה שברחוב. אני לא בטוחה מה אני שומעת כרגע ומה הכי חזק. כולם מתמזגים לקקופוניה גסה.

אני מפסיקה להסתובב ומוציאה לשון, תוהה אם אצליח לטעום את ניחוח אבקת הסוכר המרחף מקפה בנייה, למרות שהוא במרחק כמה רחובות.

"פאקינג תיקח אותה מפה, ג'יימי."

אני עוצרת בהדרגה ופונה לעבר הקול הנמוך והנוהם, שעדיין ניתן לשמוע בתוך כל הכאוס שבמוחי. הוא גורם לשיער שעל עורפי לסמור, ואני רועדת כשאני מסיטה מאחורי אוזני את התלתלים הארוכים והשחורים שלי.

כשאני מסתובבת במהירות לעבר קול הבס העמוק, אני לא רואה את בעליו. רק את החבר הטוב ביותר שלי, ג'יימי. החבר המסכן שלי כוסס את ציפורניו ומעיף מבט סביבנו. תשישות ותבוסה מקהות את עיניו החומות, המלאות חיים בדרך כלל.

"מה קרה?" אני שואלת, אבל הקול שיוצא מפי נשמע מוזר. אני מנסה שוב, ומבינה שאני עדיין מוציאה לשון. אני מגלגלת אותה בחזרה לתוך פי כמו זיקית ומצחקקת.

ג'יימי רק מקלל בשקט בספרדית ונראה מובס מתמיד. "היא חולה, אחי. אני רואה את זה בעיניים שלה, כמו שאמרת."

עם מי הוא מדבר?

בלבול מנסה לפרוץ את הערפל שבמוחי, אבל אני מרחיקה אותו ממני בצורה פיזית. "לא כיף איתך."

"אנחנו חייבים ללכת, סקרלט," ג'יימי עונה בחיוך רועד. ניכר שהוא מנסה לעשות פרצוף מצחיק כדי להסיח את דעתי, כשהוא מנופף לעברי בנעלי העקב הגבוהות שלי. "בואי ננעל את נעלי המנולו המזויפות שלך —"

אני רוקעת ברגלי על הרצפה המלוכלכת ומייללת, "אבל הן מכאיבות."

"אין מה לעשות, ילדה. אמרתי לך לא לנעול אותן להליכה ברחוב, אבל לא הקשבת לי, ועכשיו יש לנו בעיה. או שתנעלי אותן, או שאצטרך לסחוב אותך על הידיים. אבל תזדרזי. השוטרים כבר חושבים שאת לוֹקָה לגמרי."

"איזו גסות רוח —"

הוא שולח אליי יד כשאני מזדעפת, אבל אני חומקת ממנו. רגליי היחפות מהירות.

"אין מצב, ג'יי־מי! ג'יי־מי! ג'יי־מייייי," אני שרה את שמו בזיוף ומסתכלת סביבי. אם אמצא דייט לחבר שלי, הוא סוף־סוף יתעודד הערב. תייר נמוך, חתיך לוהט שנראה בגיל הקולג', חולף על פנינו בדיוק בזמן ואני אוחזת בידו.

"בוא הנה! החבר הכי טוב שלי בכל העולם צריך זיון בצורה נואשת. לא כיף איתו כשהוא לא מקבל זין יותר מדי זמן."

"שיט, סקרלט." ג׳יימי חוטף את ידי מידו של הבחור, כורך את זרועו סביב כתפי ומצמיד אותי אליו. "ברור שהיית צריכה למצוא את הבחור הכי סקסי ברחוב בורבון דווקא כשאני צריך לקחת אותך מכאן. איפה לעזאזל האנרגיה הזאת כשאני צריך שתמצאי לי זיון?"

"כל הכיף שבי מת עם אבא שלי." צחוק צורמני נמלט מגרוני, על אף כאב חד דמוי סכין בחזי, שמנסה לפרוץ את האופוריה שלי.

"שיט, סקרלט, אני מצט —"

"לא!" אני חומקת מתחת לזרועו ודוחפת יד לתוך פניו המתנצלות. "לא, לא, לא. מספיק עם העצב! כבר הייתי בסרט הזה. לא יצאתי מהמיטה במשך חודש, ועכשיו אני מרגישה חופשייה! אני הולכת לעוף... לרקוד... לא, רגע!" אני מצביעה לעבר שלט הנאון הזוהר הקרוב ביותר. "בוא נלך לשתות משהו!"

"בזבזת את כל הכסף שלך בפחות מעשרים וארבע שעות, סקרלו. אין לך כסף."

אני משרבבת את שפתי התחתונה. "בבקשה? בבקשה, בבקשה, בבקשה? אני אחזיר לך, אני נשבעת!"

"דומינגז!" הקול הסקסי הרוטן צועק בינינו שוב. "אני בדרך. אל תיתן לה להיעלם לך."

אני מנסה להעמיד פנים שאני לא שומעת את זה, כי אני לא בטוחה אם זה לא עוד תדר שמצטרף לתחנת הג'ז ברדיו שבמוחי, אבל אז אני מבינה שג'יימי מדבר עם מישהו בטלפון על רמקול.

הוא מעווה את פניו ומקרב את הטלפון לאוזנו, בדיוק כשדי־ג'יי נייד מגלגל עגלה למרכז רחוב בורבון. אני צווחת ומוחאת כפיים כמו קוף עם מצילתיים בתיבות המוזיקה האלה. בלי להעיף מבט לאחור לעבר החבר משבית השמחות שלי, אני הולכת לאיבוד בתוך ההמון הרוקד והמתפתל שמלווה את הדי־ג'יי.

בחורים חתיכים רוכנים מעל מעקה המרפסת שמעליי ודורשים לראות את השדיים שלי. אני מצחקקת בפראות וקורעת מעליי חולצת בטן חדשה מתחרה שחורה, ששאלתי מבוטיק ברחוב רויאל, ברגע שהבנתי שבזבזתי את כל כספי המלגה שלי. אני זורקת אליהם את החולצה ומריעה כשהם נלחמים עליה וקורעים אותה לגזרים. חזייה שחורה עדיין מכסה אותי, אבל לבחורים לא אכפת. בכל מקרה, השמיים ממטירים עליי חרוזים. אני מנסה לתפוס אותם, אבל מועדת, נופלת מעל כדורי הפלסטיק, ונוחתת על ברכיי על המדרכה המטונפת. פרץ צחוק נמלט משפתיי, עד שתחושה בוערת צורבת את עורי. התלתלים השחורים שלי גולשים על עיניי ואני מסיטה אותם אחורה כדי לראות יותר טוב.

"אוי, לא." אני משתנקת בשקט כשאני רואה רסיסי זכוכית זעירים נעוצים בברכיי.

זה בסדר. אני לא באמת מרגישה את זה. אני בלתי מנוצחת. קצת זכוכית לא כואבת, וכל כאב שאני חשה מבפנים או מבחוץ ייעלם ברגע שאתחיל סוף־סוף לשתות.

ג'יימי הסכים בחוסר חשק ללכת לרחוב בורבון, כדי שארקוד שם ואתן פורקן לאנרגיה חסרת השקט שפקדה אותי, אבל מאז שהגענו לפה, הוא רק הורס לי ומנסה לגרור אותי בחזרה למעונות בקונסרבטוריון למוזיקה בורדו.

בית הספר ובית האופרה הצרפתי החדש תופסים רחוב שלם, מטולוז עד לסיינט לואיס, ומדופין לבורבון. בכלל לא התרחקנו. לעזאזל, אני מתערבת שאם הייתי מתאמצת מספיק, הייתי יכולה לזרוק את אחד החרוזים שאספתי ולפגוע בחלון פינתי.

עד כמה שזה נשמע מהנה ומספק, אני מחליטה לא לעשות את זה. אני לא רוצה להסתכן ולהזכיר לג'יימי שהוא פשוט יכול לזרוק אותי על הכתף שלו ולקחת אותי בחזרה למעונות בקלי קלות.

אנחה עמוקה מעמקי ריאותיי גורמת לכתפיי החשופות להישמט באוויר הלילה הקיצי והדביק. גל תשישות עצום מתלווה לנשיפה וכמעט גורם לי להתמוטט על המדרכה.

אבל אני נלחמת בזה. כבר ארבעה ימים רצופים שאני נלחמת בזה. אם אין שינה, אין סיוטים. אם אין סיוטים, המשמעות היא שסקרלט מאושרת. הבנתי את זה לפני שבוע בלבד וזה קסום, מוציא אותי בתוך שניות ממצב הרוח הקודר.

כדי להילחם בדחף לעצום את עיניי, אני מתמקדת באור הזרקור היפה שמאיר אליי מראש הבר שלפניי. הוא מנצנץ בשמי החצות וגורם לכוכבים לזהור בצורה מדהימה.

אני נשכבת על הגב כשמרפקיי על המדרכה המוגבהת ומתמקמת בנוח, מתעלמת מרסיס זכוכית עבה שמונע ממני ליישר את רגליי עד הסוף — ואף יש לו החוצפה לנסות להרוס את הרגע הזה. מהומה פורצת מאחוריי ומפירה את הריכוז שלי, ואז מישהו אוחז באכזריות בזרועותיי ומושך אותי למעלה.

"היי! תעזוב אותי!"

"גברתי, יש לך זכות לשמור על שתיקה..."

שני שוטרי ניו אורלינס שווים קוראים לי את זכויותיי בזמן שהם נושאים אותי לניידת משטרה שחונה בפינת בורבון וטולוז, בדיוק מחוץ לבית האופרה הצרפתי החדש.

"פאק!" ג'יימי מקלל איפשהו מאחורינו ועיניי מתרחבות. החבר הכי טוב שלי, יליד ניו אורלינס, מקלל רק בספרדית, בצרפתית, או בשילוב אישי שלו של צרפדית. אלא אם כן העניינים ממש רציניים.

"תפסיקי להילחם בנו, גברתי, או שנאלץ להמם אותך עם טייזר."

"תעזבו אותי ואני אפסיק להילחם!" אני צורחת ובועטת. ״ג'יימי! הצילו!"

"היא סטודנטית שנה שלישית בקונסרבטוריון בורדו. הדירה שלה במעונות ממש לידי. אני יכול לקחת אותה הביתה," ג'יימי מציע כשהוא סוף־סוף משיג אותנו.

"אי אפשר. בשלב זה היא כבר מסוכנת לעצמה. עצרנו אותה כשהיא צרחה עלינו."

"על מה אתם עוצרים אותה?"

אנשים מסתכלים עלינו ואני מביטה בהם בזעם. הם רק צוחקים בתגובה.

מניאקים.

"שכרות בפרהסיה והפרת סדר. בדרך כלל, אנחנו מעלימים עין מהתנהגות כזאת ברובע, אבל היא לא בשליטה, אדוני. לטובתה, נצטרך לפחות לקחת אותה למעצר."

"שכרות?!" אני אומרת בבוז ומנסה לחמוק מהם, אבל השוטרים מהדקים את אחיזתם בזרועותיי. "לא שתיתי כלום!"

"כן, בטח," אחד מהם רוטן. "בוא נראה מה תגלה הבדיקה בתחנה. את עדיין עצורה בגין הפרת סדר."

אני נוהמת בתגובה, אבל מפסיקה כשג'יימי נועץ בי מבט רב משמעות ופוקד עליי בלי מילים לשתוק.

"היא אומרת את האמת," הוא אומר בקול. "אני לא יודע מה לא בסדר איתה, אבל היא צריכה עזרה, לא כלא. תוכלו לעזור לה?" הוא דוחף את הטלפון בחזרה לכיס ומעביר את ידיו בשערו השחור הסמיך, פורע את התסרוקת המוקפדת שלו.

וואו, הבחור באמת מוטרד. השיער שלו תמיד מושלם. ובקולו, שלא היה מבייש כוכב בברודוויי, יש נימת תחינה מעצבנת.

אבל קול זעיר, שגובר על תחנת הג'ז שבמחשבותיי, אומר לי שהוא צודק.

משהו ממש לא בסדר איתי.

לא. הקול הזה יכול ללכת להזדיין.

"תעזבו... אותי!"

כדי לחמוק מהם, אני מרפה פתאום את גופי. השוטרים לא מצפים לזה ומפילים אותי על הישבן. אני קמה מייד ומזנקת בספרינט כאילו חיי תלויים בכך.

הרוח חולפת על פניי... אני מהירה מדי בשביל השוטרים הלוזרים שצועקים לי לעצור. אני זזה מהר כל כך שאני יכולה לנצח כל תחרות. לעזאזל, הייתי צריכה ללכת לקולג' ולהשתתף בתחרויות ריצה במקום לשיר... אוי, שיט... אולי אוכל להשתתף באולימפיאדה אחרי שאסיים את הלימודים... אלא אם כן אהפוך לכוכבת ענקית בברודוויי... אולי אוכל לעשות את שניהם... אבל לא, ברודוויי יכולה ללכת להזדיין... אני רוצה במה משלי —

פניי פוגשות במדרכה באלימות כשמישהו מעיף אותי לקרקע, והמחשבות שלי מתרסקות באותה המהירות שבה רצתי. אני לא מרגישה את זה. אני רק עצבנית שלמישהו הייתה חוצפה לעצור אותי.

אני מתגלגלת על הגב, מקללת, בוערת מזעם, עד שאני מבינה שג'יימי הוא זה שהשיג אותי.

"מה לעזאזל, חתיכת אידיוט? מה הפאקינג קטע?"

לדביל יש דמעות בעיניים, למרות שהוא העיף אותי כמו איזה שחקן פוטבול מזדיין. אלוהים.

"אני כל כך מצטער, סקרלו. הייתי חייב. הם התכוונו לירות בך בטייזר." הוא לוחש לי התנצלויות דומעות, אבל עדיין מוסר אותי לשני השוטרים.

ברגע שהם עוצרים אותי, הם מטיחים אותי על המתכת הקרה של ניידת המשטרה.

"אוי אלוהים, תהיו עדינים איתה, בבקשה! היא לא בסדר. היא לא ככה בדרך כלל." הוא ממשיך להתחנן אליהם לא לפגוע בי, אבל הם לא מקשיבים כשהם מושכים באכזריות את ידיי מאחורי גבי כדי לאזוק אותן, וגורמים לצרחה להיפלט מגרוני.

"אני מצטער, סקרלט. כל כך, כל כך מצטער. הוא לא רצה שאני אעשה את זה, אבל את חייבת לקבל עזרה."

"מי זה פאקינג 'הוא'? שילכו להזדיין — הם והעזרה שלהם. תגיד להם לעזוב אותי, ג'יימי!" אני צורחת, רותחת מזעם כשדמעות זולגות על הלחיים שלו, כשזה בכלל לא הוא שעוצרים עכשיו.

הוא מניד בראשו כשדוחפים אותי באכזריות לתוך הניידת. השוטרים מדברים איתי, אבל אני לא מצליחה להוריד את העיניים מהחבר הכי טוב הבוגדני שלי, ותחנת הג'ז בראשי מתנגנת בקולי קולות וחוסמת אותם.

"סקרלט דיי?"

אני מנתקת את עיניי מג'יימי ומביטה לעבר מושב הנהג, ושם אני רואה את אחד השוטרים שהרגע עמד מולי.

"איך לכל הרוחות הגעת לשם כל כך מהר?"

השוטר מעווה את פניו כאילו הוא מבולבל. "אנחנו לוקחים אותך לבית החולים כדי שיבדקו את הברך שלך. אם החבר שלך אמר אמת ואת לא שיכורה עכשיו, תצטרכי לעבור בדיקה ויכול להיות שיאשפזו אותך במחלקה הפסיכיאטרית, במקום שניקח אותך למעצר."

אני נוחרת. אידיוטים דפוקים. הם לא יודעים כלום על להיות משוגעת. אני גדלתי עם משוגעת, עד שאימא שלי סוף־סוף עשתה את מה שהיה טוב לכולם וברחה. פאקינג ברוך שפטרנו ממנה.

"אני לא משוגעת," אני מסננת בחזרה, ומסתובבת אל החלון כדי לנזוף בג'יימי שסיבך אותי בבלגן הזה. אלא שהוא כבר חוטף צעקות ממישהו שאני בכלל לא מכירה.

אבל שיט... הייתי מתה להכיר אותו...

הגבר הזה יפהפה, על אף העובדה שזעם גורם ללחיו החיוורת להאדים. הוא גבוה בכמה סנטימטרים מג'יימי, שמתנשא לגובה של יותר ממטר ושמונים, ואני מלקקת את שפתיי, כי פאק, הוא מסוג הגברים שהייתי שמחה להעניק להם את בתוליי. אבל הייתי מכריחה אותו להוריד את המסכה המטופשת הזאת שמסתירה את הצד הימני בפניו. אם כי גם המסכה די סקסית. המוח שלי ממשיך לעבוד במהירות, מדמיין את כל התנוחות האפשריות שראיתי השבוע באתרי הפורנו, כשניסיתי לגמור לבד.

אבל כשהוא פונה אל ניידת המשטרה המתרחקת, כל הזעם מתמוסס מהצד הגלוי של פניו, והכול משתתק סביבי. החזה שלי מתרחב עם אוויר נחוץ ביותר והראייה שלי מצטמצמת ומתמקדת רק בו. הוא אומר משהו שאני לא מצליחה לפענח, אבל כששפתיו יוצרות צורת עיגול מושלם, אני מקמרת את שפתיי בצורה זהה. מבטו הכהה והמהפנט גורם לי להישען לאחור בשלווה במושב, עד שהניידת פונה מרחוב טולוז ומשאירה אותו מאחורה.

אני ממשיכה לנסות לדמיין את צלליתו בחלון הכהה, ותוהה מי האיש שהצליח להשקיט את מוחי בפעם הראשונה מאז שאבי נרצח.