הפעם האחרונה ששיקרתי

אני מציירת את הבנות באותו סדר.

ויוויאן ראשונה.

ואז נטלי.

אליסון אחרונה, אף שעזבה את הבקתה ראשונה ולכן טכנית הייתה הראשונה להיעלם. בדרך כלל הציורים שלי מסיביים. גדולים כמו דלת אסם, כך רנדל אוהב לומר. עם זאת, הבנות תמיד קטנות כסימנים זניחים על גבי בד קנבס גדול להחריד. הגעתן מבשרת על השלב השני של הציור, לאחר שציירתי את רקעי האדמה ואת השמיים בגוונים עם שמות כהים בהתאמה. שחור־עכביש. אפור־צל. אדום־דם.

וכחול־חצות, כמובן. בציורים שלי תמיד יש קצת כחול־חצות.

ואז מגיעות הבנות, לפעמים מקובצות יחדיו, לעיתים מפוזרות בפינות הבד. אני מציירת אותן בשמלות לבנות המתרוממות בשוליהן, כאילו הן בורחות ממשהו. בדרך כלל הן עומדות בגבן כך כשכל מה שאפשר לראות הוא את שערן המתעופף מאחוריהן בזמן שהן בורחות. במקרים הנדירים בהן אני מציירת הצצה אל פניהן, אלו רק צדודיות דקות ביותר, לא יותר ממשיכת מכחול אחת.

אני יוצרת את היער בסוף. בעזרת סכין שפכטל אני מורחת את הצבע על הבד במשיכות גדולות וכבדות. תהליך זה יכול לקחת ימים, אפילו שבועות, ובסופו אני מסוחררת מעט מהאדים אחרי שאני מניחה שכבה על גבי שכבה של צבע, שומרת שיהיה עבה.

שמעתי את רנדל מתהדר לפני רוכשים פוטנציאליים שהמשטחים שלי הם כמו של ואן גוך, עם צבע המתנשא לגובה של סנטימטר מעל הבד. אני מעדיפה לחשוב שאני מציירת כמו בטבע, שם הליטוש האמיתי הוא מיתוס, במיוחד ביער. בקליפות העצים. בכתם הטחב שעל הסלע. בעלי השלכת המכסים את הקרקע. זה הטבע שאליו אני מנסה להגיע עם השריטות ועם הבליטות ועם שכבות הצבע שלי.

לכן אני מוסיפה עוד ועוד. כל בד בגודל של קיר נכנע אט־אט ליער הדמיוני שלי. סמיך. מפחיד. מלא סכנות. העצים מתנשאים, קודרים ומאיימים. גפנים מסתלסלות, לולאותיהן מתהדקות לאחיזה. צמחייה מכסה את קרקעית היער. עלים מסתירים את השמיים.

אני מציירת עד שאין מקומות חשופים על הבד והבנות מסתתרות ביער, קבורות בין העצים והגפנים והעלים, נעשות בלתי נראות. אז אני יודעת שהציור הושלם ובעזרת קצה המכחול אני חותמת את שמי בפינה הימנית התחתונה.

אמה דיוויס.

אותו שם, הכתוב בכתב כמעט בלתי קריא, מקשט כעת את קירות הגלריה ומקבל את פני המבקרים כשהם עוברים דרך דלתות ההזזה של המחסן, שהומר לגלריה ונמצא ברובע 'מיט־פאקינג'. כל הקירות מקושטים בציורים. בציורים שלי. עשרים ושבעה מהם.

התערוכה הראשונה שלי.

רנדל השקיע את כל מרצו בקבלת הפנים והפך את המקום למעין יער עירוני. הקירות בצבע חלודה וגזרי עצים הובאו מניו ג'רזי וסודרו בערמה מסוגננת. מוזיקה אתנית מעודנת פועמת ברקע. התאורה מרמזת על חודש אוקטובר אף שיש עוד שבוע עד ליום 'פטריק הקדוש' ושיש מחוץ לגלריה ערמות של רפש ולכלוך.

הגלריה מלאה אנשים. אזקוף זאת לזכותו של רנדל. אספנים, מבקרים וקהל מסוקרן מפלסים את דרכם אל עבר הציורים שלי, כוסות שמפניה בידיהם. מגשים עמוסים במתאבני גבינה ופטריות מרחפים סביב. כבר הוצגתי לפני עשרות אנשים שאת שמם שכחתי מייד. אנשים בעלי חשיבות. חשובים מספיק כדי שרנדל ילחש באוזני מי הם כשאני לוחצת את ידיהם.

"מה'טיימס'," הוא אומר על אישה הלבושה מכף רגל ועד ראש בגוונים של סגול. על הגבר הלבוש בחליפה מחויטת ללא דופי ונועל נעלי ספורט אדומות בוהקות, הוא לוחש, "מ'כריסטי'ס'."

"עבודה מרשימה מאוד," אומר מר כריסטי'ס ושולח אליי חיוך מעוקל. "הציורים נועזים."

הפתעה נשמעת בקולו, כאילו נשים לא מסוגלות לתעוזה. או שאולי ההפתעה שלו נובעת מסיבה אישית, מפני שאני בכלל לא נועזת. בהשוואה לאישים גדולים בעולם האומנות אני מאופקת. שום תלבושת או נעליים נוצצות בשבילי. השמלה השחורה הקטנה שאני לובשת הערב ונעלי העקב השחורות הם פריטי הלבוש הכי מפוארים שלי. ברוב הימים אני מתלבשת במכנסי חאקי ובחולצות טריקו, מכוסות בנתזי צבע. התכשיט היחיד שלי הוא צמיד כסף סביב מפרק כף ידי השמאלי. שלושה קמעות תלויים עליו – ציפורים זעירות עשויות בדיל מוברש.

אמרתי פעם לרנדל שאני מתלבשת בצורה פשוטה כי אני רוצה שהציורים שלי יבלטו, לא אני. למען האמת, תעוזה באישיותו ובמראהו של אדם נראית לי חסרת תועלת.

ויוויאן הייתה נועזת מכל הבחינות. זה לא מנע ממנה להיעלם.

במהלך הפגישות והברכות, אני מחייכת חיוך רחב כפי שהורה לי, מקבלת מחמאות, דוחה בצניעות את השאלות הבלתי נמנעות לגבי מה אני מתכוונת לצייר הלאה.

ברגע שרנדל מיצה את הצגת הזרים בפניי, אני מתרחקת מהקהל, מכריחה את עצמי לא ללכת לחפש בכל ציור את המדבקה האדומה שאומרת שהוא נמכר. במקום זאת אני לוגמת כוס שמפניה בפינה. ענף של עץ ליבנה טופח על כתפי כשאני מביטה סביב החדר ומחפשת אנשים שאני מכירה. יש הרבה כאלה, ואני אסירת תודה, אף שזה מוזר לראות אותם יחד באותו מקום. חברים מהתיכון מתערבבים עם עמיתים ממשרד הפרסום, עמיתים ציירים שעומדים ליד קרובי משפחה שבאו ברכבת מקונטיקט.

כולם, פרט לדודנית אחת, גברים.

זה לא צירוף מקרים.

אני מתעודדת ברגע שמארק מגיע באיחור אופנתי, מחייך חיוך גאה כשהוא סוקר את הסצנה שלפניו. אף שהוא טוען שהוא מתעב את עולם האומנות, מארק משתלב בו באופן מושלם. הוא מזוקן עם שיער סתור ומקסים, ולובש מעיל ספורט משובץ מעל חולצת הטריקו השחוקה שלו של מיקי מאוס. נעלי הספורט האדומות שלו גורמות למר כריסטי'ס להיראות עלוב. כשהוא עובר בקהל, הוא חוטף כוס שמפניה ומתאבן, שאותו הוא מקפיץ לפיו ולועס בהרהור.

"הגבינה מצילה את זה," הוא מודיע לי, "הפטריות המימיות האלה הן טעות נוראית."

"עוד לא טעמתי," אני אומרת, "עצבנית מדי."

מארק מניח את ידו על כתפי ומייצב אותי, בדיוק כפי שנהג לעשות כשגרנו יחד במהלך הלימודים בבית הספר לאומנות. כל אחד, במיוחד אומנים, זקוק להשפעה מרגיעה. מבחינתי האדם הזה הוא מארק סטיוארט. הוא קול התבונה שלי. החבר הכי טוב שלי. הוא היה יכול להיות בעלי, לולא היינו שנינו אוהבי גברים.

אני נמשכת לבלתי מושג. שוב, לא צירוף מקרים.

"מותר לך ליהנות מזה, את יודעת," הוא אומר.

"אני יודעת."

"ואת יכולה להיות גאה בעצמך. את לא צריכה להרגיש אשמה. אומנים אמורים לקבל השראה מחוויות החיים. זה העניין ביצירתיות."

מארק מדבר על הבנות, כמובן. הן קבורות בתוך כל ציור. מלבדי, רק הוא יודע על קיומן. הדבר היחיד שלא סיפרתי לו הוא למה, חמש־עשרה שנים אחר כך, אני ממשיכה לגרום להן להיעלם שוב ושוב.

עדיף שלא ידע את זה.

מעולם לא התכוונתי לצייר כך. בבית הספר לאומנות נמשכתי לפשטות שבצבע ובצורה. לקופסאות של אנדי וורהול. לדגל של ג'ספר ג'ונס. לריבועים הנועזים ולקווים השחורים והנוקשים של פיט מונדריאן. ואז הגיעה משימה, לצייר דיוקן של מישהו שהכרתי ושמת.

בחרתי בבנות.

תחילה ציירתי את ויוויאן כי היא הייתה הכי חרותה בזיכרוני. השיער הבלונדיני שנראה כאילו יצא היישר מפרסומת לשמפו. אותן עיניים כהות שנראו שחורות באור הנכון. האף הסולד הזרוע נמשים. ציירתי אותה בשמלה לבנה בעלת צווארון ויקטוריאני מתוחכם שנפרש סביב צוואר הברבור שלה והענקתי לה את אותו חיוך אניגמטי שעיטר את שפתיה כשיצאה אל מחוץ לבקתה.

את צעירה מדי בשביל זה, אם.

נטלי הייתה הבאה בתור. מצח גבוה. סנטר מרובע. שיער משוך בחוזקה לאחור בקוקו. לשמלה הלבנה שלה היה צווארון תחרה מעודן שהסווה את צווארה העבה ואת כתפיה הרחבות.

ואחרונה הייתה אליסון, עם המראה הבריא שלה. לחיים תפוחות ואף דק. גבות בגוון כהה יותר משיער הפשתן שלה, כה דקות ומושלמות שנראו כאילו צוירו בעיפרון. ציירתי סביב צווארה צווארון אליזבתני מצויץ ומלכותי.

עם זאת, משהו לא היה נכון בציור המוגמר. משהו שכרסם בי עד ללילה שלפני מועד הגשת הפרויקט, כשהתעוררתי בשעה שתיים בלילה וראיתי את שלושתן בוהות בי מעבר לחדר.

לראות אותן. זו הייתה הבעיה.

יצאתי מהמיטה והתקרבתי אל הבד. לקחתי מכחול, טבלתי אותו בצבע חום ומרחתי קו על עיניהן. ענף עץ, המסמא אותן. אחריו הגיעו ענפים נוספים. ואז צמחים וגפנים ועצים שלמים, כולם גולשים מהמברשת אל הבד, כאילו נבטו שם. עם שחר יער כיסה את רוב הבד. כל מה שנשאר מוויוויאן, מנטלי ומאליסון היו קטעי שמלות לבנים, כתמי עור, קצוות שיער.

זה הפך לציור מספר אחת. הראשון בסדרת היערות שלי. היחיד שנראה בו אפילו חלק קטנטן מהבנות. היצירה הזאת, שקיבלה את הציון הכי גבוה בכיתה לאחר שהסברתי את משמעותה למדריך שלי, נעדרת מהתערוכה. היא תלויה בלופט שלי, לא למכירה.

אולם רוב היצירות האחרות שלי נמצאות כאן, כשכל ציור תופס קיר שלם בגלריה מרובת החדרים. לראות אותם יחד ככה, עם הענפים המסוקסים והעלים מלאי החיים, גורם לי להבין עד כמה העשייה הזאת אובססיבית. הידיעה שכבר שנים אני מציירת את אותו נושא מפחידה אותי.

"אני גאה," אני אומרת למארק לפני שאני לוגמת מהשמפניה.

הוא מרוקן את כוסו בלגימה אחת ולוקח אחת חדשה. "אז מה קורה? את נראית מוטרדת."

הוא אומר את זה במבטא בריטי מוגזם, חיקוי מדויק של וינסנט פרייס מסרט האימה המגוחך ההוא שאף אחד מאיתנו לא זוכר את שמו. כל מה שאנחנו יודעים זה שהיינו מסטולים כשצפינו בו לילה אחד בטלוויזיה, והשורה הזאת גרמה לנו לגעות בצחוק. אנחנו חוזרים עליה לעיתים קרובות מדי.

"זה פשוט מוזר. כל זה." אני משתמשת בכוסית השמפניה כדי להחוות לעבר הציורים השולטים בקירות, על האנשים העומדים בשורה לפניהם, על רנדל המנשק על לחייו זוג אירופאי נאה שבדיוק נכנס. "מעולם לא ציפיתי לשום דבר מזה."

אני לא מצטנעת. זו האמת. לו הייתי מצפה לתערוכה, הייתי בוחרת שמות לעבודות שלי. במקום זאת מספרתי אותן לפי הסדר שבו ציירתי אותן. ממספר אחת ועד מספר שלושים ושלוש.

רנדל, הגלריה, קבלת הפנים הסוריאליסטית הזאת – כל זה היה צירוף מקרים מוצלח. תוצר של הימצאות במקום הנכון, בזמן הנכון. המקום הנכון הזה, אגב, היה הביסטרו של מארק בווסט וילג'. באותה תקופה הייתי בשנה הרביעית שלי כאומנית הבית בסוכנות פרסום. העבודה לא הייתה מהנה או מספקת, אך שילמה את שכר הדירה על לופט מתפורר, גדול דיו להתאים לציורי היער שלי. לאחר שצינור התפוצץ ודלף על קיר הביסטרו, מארק נזקק למשהו שיסווה זמנית את נזקי המים. השאלתי לו את מספר שמונה כי הוא היה הציור הגדול ביותר והצליח לכסות את השטח הגדול ביותר.

הזמן הנכון היה כעבור שבוע, כשבעל גלריה קטנה במרחק כמה רחובות משם הופיע בביסטרו לארוחת צהריים. הוא ראה את הציור, הסתקרן ושאל את מארק על האומן.

זה הוביל לכך שאחד הציורים שלי – מספר שבע – הוצג בגלריה שלו. הוא נמכר תוך שבוע. הבעלים ביקש עוד. נתתי לו עוד שלושה. אחד הציורים – מספר שלוש־עשרה הממוזל – משך את עינה של חובבת אומנות שפרסמה תמונה שלו באינסטגרם. המעסיקה שלה הבחינה בתמונה זו, שחקנית טלוויזיה הידועה כקובעת טרנדים. היא רכשה את הציור, תלתה אותו בחדר האוכל שלה והציגה אותו במהלך ארוחת ערב לפני קבוצה קטנה של חברים. אחד מאותם חברים, עורך ב'ווג', סיפר לבן דודו, בעליה של גלריה גדולה ויוקרתית יותר. בן הדוד הזה הוא רנדל, שמסתובב בגלריה עכשיו ומחבק כל אורח שהוא רואה.

מה שאיש מהם אינו יודע – לא רנדל, לא השחקנית, אפילו לא מארק – זה ששלושים ציורי הבד האלה הם הציורים היחידים שציירתי מלבד אלה שציירתי לסוכנות הפרסום. במוח שלי אין רעיונות חדשים, ואין השראה שמעוררת אותי ליצירתיות. ניסיתי לצייר דברים אחרים, כמובן, יותר מתוך תחושת אחריות שלי כיוצרת לתת ביטוי לחושים שלי, ולא מתוך רצון ממשי. אבל אני אף פעם לא מסוגלת להניע את המאמצים הראשונים המגומגמים האלה. אני כל הזמן חוזרת לבנות.

אני יודעת שאני לא יכולה להמשיך לצייר אותן ולאבד אותן שוב ושוב ביער. לכן נשבעתי שלא לצייר עוד ציור אחד. לא יהיה מספר שלושים וארבע או מספר ארבעים ושש, או חלילה מספר מאה ושתים־עשרה.

זאת הסיבה שאני לא עונה כשכולם שואלים אותי על מה אעבוד עכשיו. אין לי תשובה. העתיד שלי הוא בד ריק המחכה שאמלא אותו. הדבר היחיד שצבעתי בחצי השנה האחרונה הוא הסטודיו שלי, באמצעות מברשת גלילה, כדי לשנות את צבעו מצהוב־נרקיס לכחול.

אם יש דבר שמטריד אותי, זה שאני סוס פוני שיודע רק טריק אחד. ציירת נועזת שעבודת חייה מופיעה על הקירות האלה.

על כן אני מרגישה חסרת אונים כשמארק עוזב אותי כדי לשוחח עם מלצר קייטרינג נאה ונותן לרנדל את הרגע המושלם לתפוס בידי ולגרור אותי אל עבר אישה דקיקה שבוחנת את מספר שלושים, העבודה הגדולה ביותר שלי עד כה. אף שאני לא יכולה לראות את פניה של האישה, אני יודעת שהיא חשובה. כל יתר האנשים שפגשתי הערב הובאו אליי במקום ההיפך.

"הנה היא, יקירה," מכריז רנדל, "האומנית עצמה."

האישה מסתובבת אליי ומביטה בי במבט ידידותי שלא ראיתי חמש־עשרה שנים. מבט שאת זוכרת. סוג המבט שכאשר הוא מכוון אלייך הוא גורם לך להרגיש כמו האדם החשוב ביותר בעולם.

"שלום, אמה," היא אומרת.

אני קופאת, לא יודעת מה לעשות. אין לי מושג מה היא תעשה או תגיד. או אפילו למה היא כאן. הנחתי שפרנצ'סקה האריס־וייט לא רוצה שום קשר אליי.

אך היא מחייכת בחום לפני שהיא מושכת אותי עד שלחיינו נוגעות. חצי חיבוק שרנדל עד אליו בקנאה מוחשית.

"אתן מכירות זו את זו?"

"כן," אני אומרת, עדיין המומה מנוכחותה.

"זה היה מזמן. אמה הייתה רק ילדה. אני לא יכולה להיות גאה יותר באישה שהיא הפכה להיות."

היא שולחת לי מבט נוסף. את המבט. ואף שתחושת ההפתעה לא עוזבת אותי, אני קולטת שאני שמחה לראות אותה. לא חשבתי שזה אפשרי. "תודה, גברת האריס־וייט," אני אומרת, "זה חביב מאוד מצידך."

מצחה מזדעף. "מה השטויות האלה של 'גברת האריס־וייט'? אני פראני. תמיד פראני."

אני זוכרת גם את זה. אותה, עומדת לפנינו במכנסי החאקי ובחולצת הפולו הכחולה שלה, מגפיה המגושמים גורמים לכפות רגליה להיראות גדולות. תקראו לי פראני. אני מתעקשת על כך. כאן בחיק הטבע, כולנו שווים.

זה לא החזיק מעמד זמן רב. אחר כך, כשמה שקרה פורסם בעיתונים ברחבי הארץ, נעשה שימוש בשמה המלא, פרנצ'סקה האריס־וייט, בתו היחידה של איל הנדל"ן תאודור האריס, נכדתו היחידה של ברון העץ ביוקנן האריס, אלמנתו הצעירה של יורש הטבק דאגלס וייט. שוויה הוערך בכמעט מיליארד דולר, רובו כסף ישן, מגיע עד עידן הבהלה לזהב.

כעת היא עומדת מולי, לכאורה לא השתנתה עם הזמן, אף שהיא צריכה להיות בסוף שנות השבעים לחייה. היא נראית נפלא לגילה, עורה שזוף וזוהר. שמלתה הכחולה נטולת השרוולים מדגישה את גזרתה הדקיקה. שערה, בגוון מאוזן בין בלונדיני לאפור, נמשך לאחור בסיכה מהודרת ומציג שרשרת פנינים דקה סביב צווארה.

היא פונה שוב אל הציור, מבטה סורק את גודלו האימתני. זו אחת העבודות האפלות ביותר שלי – כולה בצבעים של שחור, כחול עמוק וחום־בוץ. הבד מגמד אותה, והיא נראית כאילו היא זו שעומדת בתוך היער והעצים עומדים לסגור עליה.

"זה מדהים," היא אומרת, "כל הציורים." יש משהו בקולה. משהו רוטט ולא בטוח, כאילו היא יכולה איכשהו לראות את הבנות בשמלותיהן הלבנות מתחת ליער הסבוך. "אני מוכרחה להתוודות שהגעתי לכאן בתואנת שווא," היא אומרת, עדיין מביטה בציור, נראה שאינה מסוגלת להסיט את מבטה, "אני כאן בשביל האומנות, כמובן, אבל גם מסיבה אחרת. יש לי מה שאת יכולה לקרוא לו הצעה מעניינת." היא מתרחקת מהציור ומביטה בי בעיניה הירוקות. "אשמח לשוחח איתך על כך כשיהיה לך זמן."

אני יורה מבט אל רנדל, שעומד מאחורי פראני במרחק דיסקרטי. הוא מסמן בשפתיו את המילים שכל אמן משתוקק לשמוע: הזמנת ציור. הרעיון מניע אותי לומר מייד, "כמובן." בכל מצב אחר, הייתי מסרבת.

"אם כך, הצטרפי אליי לארוחת צהריים מחר. בואי נקבע לשתים־עשרה וחצי, אצלי? זה ייתן לנו הזדמנות להתעדכן."

אני מוצאת את עצמי מהנהנת, אף שאני לא לגמרי קולטת מה קורה. הופעתה הבלתי צפויה של פראני. ההזמנה העוד יותר בלתי צפויה שלה לארוחת צהריים. הסיכוי המפחיד אך המפתה להיות מוזמנת לצייר עבורה. זו עוד נגיעה סוריאליסטית לערב שהיה כבר מוזר. "כמובן," אני אומרת שוב, לא מוצאת מה עוד לומר.

פראני קורנת. "נהדר."

היא לוחצת כרטיס ביקור בידי. הדפס כחול על קלף לבן. פשוט אך אלגנטי. הוא נושא את שמה, את מספר הטלפון שלה ואת כתובתה בפארק אווניו. לפני שהיא עוזבת היא מושכת אותי לחיבוק נוסף ואז פונה אל רנדל ומחווה לעבר מספר שלושים. "אני אקח את זה," היא אומרת.