הפרח שתחת הרגל

<

1

הן הוד ראוותנותה השִׂמלונית הן הוד חולמנותה המלכה לא הרגישו במיטבן. הארמון המה מניחושים. האם יוכלו להשתתף בנשף לכבוד ג׳וֹטיפָה מלך תמרלנדיה ומלכתו תְליאָנוּהי? — הדעות בחצר המלוכה היו כמדומה חצויות. הרוזנת מֵדוּזָה רָאפָּה, אישה נוטה לדאגה, היתה מוכנה להמר על מה שהרוזנת מטולגה "תרצה" (היא ידעה), שבעוד שבוע כבר תרעד החצר כולה בצל קמרוני ארמון הקיץ.

"חוששתני שאין לי פנאי (או חשק) כרגע, מדוזה," ענתה הרוזנת עת עשתה את דרכה אל הדירות המלכותיות, "להימורים," אף כי בדלת חדר ההמתנה היא פנתה והנהנה: "קבענו!"

היא מצאה את מלכתה שרועה פרקדן על כורסה שכריות תוניסאיות ארוכות נערמו עליה, בשעה ששושבינה ישובה קראה באוזניה:

"'תן לחייךָ מטרה, ושתהא זו מטרה נעלה!'" אמרה הנערה בשעה שהרוזנת התקרבה.

"זאת את, ויולט?" שאלה הוד חולמנותה בלי להפנות את מבטה.

"מה מצבך, מדאם?" מלמלה הרוזנת בדאגה.

"ספרי לי, אנא ספרי לי על מקום שמשקיט ומערסל...?"

הרוזנת מטוֹלגָה הרהרה.

"פריז," ניסתה.

"הה! בלתי אפשרי."

"אז ארמון הקיץ," פלטה הרוזנת ובחנה את אצבעותיה הדקות הארוכות, שדמו לקנוקנות צמח.

"דוקטור קַנְקְליף בַּבְּקוֹק אוסר על כך לחלוטין," הכריזה בת המלוכה, ונחרדה קלות לשמע קול תותח: "אלה בטח התמרים!" היא אמרה. ואכן, הדהוד עמום, כשל תשואות, עלה בפרצים ממרחקים. "תני לי את כלניות היהלומים שלי," ציוותה המלכה והחוותה למשרתת שלה: "אנא ממך, עלמתי, השלימי את השורות הנשגבות הללו."

באנחה קלה התייצבה הקוראת בתנוחת האינטלקטואל הגווע.

"'תן לחייךָ מטרה, ושתהא זו מטרה נעלה!'" היא חזרה בקול שהרגש ניכר בו.

"אבל לא נעלה מדי, זכרי, מדמואזל דה נזיאנזי..."

היתה שתיקה קצרה. ואז —

"הה, מדאם! כמה הוא מתוק!"

"את שוכחת את עצמך כמדומני," מלמלה המלכה במבט מצמית. "מוטב שתפרשי."

"כמה עוצמה יש בו! אפשר היה להציב פסל אל בגומת סנטרו היקר."

"מספיק!"

וכעבור רגע עזבה הנערה המשולהבת את החדר, מסלסלת חרש את האריָה Depuis le Jour"": "נַפְשִׁי עוֹדָהּ רוֹגֶשֶׁת מִנְּשִׁיקָתְךָ הַרִאשׁוֹנָה."

"בשם הבתולה הקדושה," פנתה הרוזנת לתקרה. "אם הוד נרפותו הנסיך ייסחף בגחמה הזאת..."

המלכה הסיטה צמיד יהלומים מזרועה האחת לאחרת.

"היא קוראת מהר כל כך," התלוננה, "וכששאלתי אותה איפה היא למדה לקרוא במהירות כזאת, היא ענתה, 'מהמסכים בבתי הראינוע.'"

"היא לא נחשבת בעיניי מכובדת כלל וכלל," העירה הרוזנת והפנתה את עיניה אל החדר.

היה זה חדר גבוה למדי שתקרותיו מגולפות, מחובר בדלתות זכוכית תמירות לחדרים שמעבר לו. הרוזנת הביטה באחת הדלתות וראתה בהשתקפות את ה"כס", ורהיט צ׳יפנדייל שבור קטן שהובא מאנגליה ושימש מעמד למכשיר טלפון עשוי אורמולו וקוורץ, שברגע זה הפיץ אלפי ניצוצות שובבים באור השמש. שטיחי קיר המתארים את אהבתם של מג׳נון ולילא כיסו למחצה את לוחות העץ הכסופים, ובעמקי החדר, מעבר לשטיחים עתיקים משירוואן שהיו פלא פלאים, נראו אגרטלים ממוזלים, מלאים פרחים מכל סוג ומין. בין חלון לחלון היו גומחות מחופות, שעורטלו מפסליהן במצוות המלכה "כדי שייראו רומזות", ומבעד לחלונות עצמם ראתה הרוזנת את החצר הקדמית של הארמון ומעבר לה את נוף העיירה שמתחת, ובה תיאטרון המדינה, מגורי חיל המשמר, בתי הפרלמנט, בית החולים וכיפה לבנה נמוכה עטורה אריחי טורקיז, והיא כיפת הקתדרלה, שכל המתפללים הכירו בשם "ישוע הכחול".

"חיבור כזה יהיה הרה אסון," המשיכה המלכה, "ואסור, אסור שהוא יקרה לעולם!"

בתשובה החליפה הרוזנת עם גבירתה מבט שנודע בחוגי החצר כמבט "החיה המעונה" שלה: "הוד מעלתם מן המזרח," היא ציינה, "אם לשפוט לפי הרעש, כבר קנו כמדומה את לב ההמון!"

המלכה זעה קלות בין כריה.

"לקידום הסחר של ארצנו, אין לזלזל כלל בברית עם תמרלנדיה," ענתה ועצמה את עיניה כאילו מטילי הזהב שייכנסו לאוצר המדינה יאפשרו לה באופן כלשהו להגשים את גחמותיה הפרועות ביותר; אפשר שהקרובה ביותר ללבה מאלה היתה כינון משלחת (לחיפוש יצירות אמנות) אל עתיקות כדרלעומר, מפוֹבּוּרי סדום.

"האם אני צודקת, מדאם, בהנחה שמדובר בבננות?..." התעניינה הרוזנת.

אך באותו רגע נפתחה הדלת, והוד נרפותו הנסיך נכנס לחדר על שלל עיטוריו הססגוניים.

פניו הנאים עד כאב היו חסרי תומה עוד מילדותו. גון עורו היה ממין המגנוליה, והדגיש את מראה עיניו הנעימות, חסרות הריסון, ואת שיניו העשויות כפנינים בלי דופי.

"ראיתָ אותם? איך הם... ספר לאמא, מתוק שלי?" קראה המלכה.

"הם מחרידים, זה הכול," מלמל הוד נרפותו, שקידם את פני הנוסעים המלכותיים בתחנת הרכבת, בקול נכחד משעמום.

"הם בבגדים אירופיים, יקירי?" חקרה אמו.

"המלך לבש מקטורן פראק ומצנפת..."

"והיא?"

"חצאית טרטן וגרבי צמר משובצים."

"שמעתי שיש לה ייחודיות גדולה, הוֹדְמעלתה," הציעה הרוזנת.

"ייחודיות גם כן...! אין מקום לספק שהיא אישה מחרידה."

המלכה גנחה חרש.

"אני רואה את החיים היום," היא הצהירה, "בצבע העובש."

הנסיך חרץ קמעה את סיגלית לשונו.

"טוב, מדכא," הוא אמר, "לכולנו, כשהטירה מלאה שחורים."

"זאת הפחותה בדאגותיי," ציינה המלכה. "הו, יוּסף, יוּסף," היא הוסיפה, "האם אתה מבקש לשבור את לבי?"

הצעיר חרץ את לשונו עוד נימה או שתיים.

"אני מבין שאת רומזת ללאורה!" הוא העיר.

"אבל מה אתה מוצא בה?" קוננה אמו.

"היא הולמת את רגשותיי," אמר הנסיך בפשטות.

"פחחח!"

"היא עונה על צרכיי."

"היא כל כך חדרנית... אני בקושי יודעת מה..." המלכה הניפה ידיים יפות באובדן עצות.

"ביבית מאוד, הודְמעלתה," מלמלה הרוזנת, וקולה צנח לחצי לחישה.

"היא מצילה אותנו מקלישאה," התרעם הנסיך.

"היא לא מצילה אותנו משום דבר," השיבה אמו. "הו, יוּסף, יוּסף. ואילו עיגולים כהים סביב העיניים, בני. אני מניחה שהימרת כל הלילה בשאטוֹ דֶה פְלֵר?"

"הסכיתי להמונים האלה!" התחמק הנסיך. וכיוון שמעולם לא היה נרפה מכדי לקבל תשואות הוא חצה את החדר בניתורים אל החלון הקרוב, ומשם התחיל להפריח נשיקות אל ההמון.

"תן להם את החיוך המתרחב, יקירי," התחננה אמו.

"אולי תקומי ותכרכי סביבו זרוע, מדאם," הציעה הרוזנת.

"אני בכלל לא מרגישה במצב," הסתייגה הוד חולמנותה והעבירה את אצבעותיה על שערה.

"השמש זורחת, הודמעלתה... ואת עונדת את הכלניות שלך..." שידלה הרוזנת. "וכדי לרַצות את העם את באמת צריכה לחבק אותו." ובעוד זו מתחננת ומפצירה במלכה לקום נכנס לחדר המלך, ולפניו משרת חטוב (בן שש־עשרה) שלחייו רעננות מצפחת חלב.

"גש לחלון, וילי," הפצירה המלכה בבן זוגה, ומבטה נעוץ באחרון כפתורי המכנסיים שקישטו את רגליו הארוכות, העצלות.

המלך, לאה כנחתום, התיישב.

"אנו חשים," הוא אמר, "שנעצו בנו מבטים די והותר היום!"

"קידה אחת קטנה, וילי," הפצירה המלכה, "זה לא יהרוג אותך."

"היינו נותנים עולמות מושלמים," המשיך המלך, "כדי ללכת, לבדנו, למיטה."

"היפטר מהרעש למעני. השקט אותם. או שאהיה חולה," הכריזה המלכה, "מכדי לצאת מחדרי הערב!"

"שאזמין ויסקי, הודמעלתה?" שאלה הרוזנת, אך בטרם היה זמן לענות הוכרז על בואו של רופא החצר, דוקטור קַנקליף בַּבּקוֹק.

"דוקטור, נדמה לי שמצבי הידרדר," הצהירה הוד חולמנותה.

דוקטור בבקוק חייך חיוך רחב: הוא היה עיוור בעינו האחת — אף כי הדבר לא מנע ממנו כלל לראות באחרת את כל המתרחש.

"סמכי עליי, מדאם," הוא הרגיע, "ואני ארים אותך בן רגע!"

"לא ג׳וני, דוקטור?" מלמלה המלכה בהעוויה. כי כוסית ג׳וני ווקר לפני השינה היתה המרשם האהוב על הרופא הדגול.

"לא; משהו חזק קצת יותר, אני חושב."

"גם אנחנו זקוקים לטיפול מומחה," נכנס המלך לשיחה.

"אתה בהחלט חיוור משהו, מלכי."

"בכל פעם שאני יוצא," התלונן המלך, "אני מקבל רושם של כובעים מונפים."

רק לעיתים נדירות דיבר ויליאם מלך פיסוארגה בלשון יחיד, ודוקטור בבקוק נראה מוטרד.

"כובעים מונפים, אדוני?" הוא מלמל בנימה מרשימה.

"ראשים עירומים, דוקטור."

המלכה החלה לזוע באי־שקט. לא מצא חן בעיניה שהמלך נראה מעניין יותר ממנה.

"העגילים האלה מעייפים אותי," היא אמרה, "הסירו אותם."

אבל הנסיך, שכמדומה נהנה מאוד מההצלחה של הופעתו בקהל, התחיל כבר להשליך את תכולת אגרטלי הפרחים אל הרחוב.

"וילי... עצור אותו! יוּסף... אני אוסרת עליך!" צווחה הוד חולמנותה בקול חלוש. וכדי לעצור את ידו הבוזזת של בנה היא דשדשה לעברו, ולמראה דמותה הכפילו הנתינים את תשואותיהם.

בינתיים חזרה שלוות הרוח אל מדמואזל דה נזיאנזי. היא היתה אחיינית להוד ראוותנותה השִׂמלונית (הדוכסית מקָבַלחוֹס), והופעתה הראשונה בחצר המלך, זה לא כבר, היתה בתנאים הנפלאים ביותר שאפשר לדמיין.

אפשר שלאורה ליטה כרמן אטואל דה נזיאנזי היתה פיקנטית יותר משהיתה יפה. תריסר שומות זעירות היו פזורות על פניה, ומכל צד של אפה העדין סקרה עין אפורה גדולה את העולם במבט ביקורתי מהורהר.

"אחרי מראות כאלה רוצים להתייפח מצחוק," היא הרהרה ופנתה אל המסדרון ששתיים מהשושבינות, כמו פסלי אלילות מטופפות, פסעו בו הלוך ושוב.

"היא באמת חולה מאוד? היא באמת גוססת?" שאלו השתיים בנשימה עצורה.

מדמואזל דה נזיאנזי השתחררה מסבך זרועותיהן המפצירות.

"היא לא!" ענתה בקול שלהטט בנימותיו.

אך אחת העלמות, מכושפת מקול הרגליים הצועדות, חשה לקראת חלון.

"הו בלאנש, בלאנש, בלאנשי היקרה!" היא קראה. "הייתי יכולה לרקוד לקול נקישת הדורבנות של אחיך!"

"לא תהיי הראשונה, יקירתי היקרה!" השיבה מדמואזל דה לַמבֵּז, שניצבה מול מראה והיטיבה את רעמת שערה הקצר.

העלמה דה למבז האמינה שהיא פריט שערכו גבוה במיוחד, וחשבה כמדומה שדי שתחייך וכבר תעיר אוקיינוס של תשוקה.

"אן־ז׳יל המסכן," היא אמרה, "אני חוששת שהוא נלכד בציפורני האישה הנוראה ההיא."

"קַלפּוּרְניה?"

"כל ערב הוא בבית האופרה."

"שמעתי שהיא מופיעה בבגדי מצחצח נעליים בבלט החדש," אמרה מדמואזל דה נזיאנזי, "ושהיא מוזרה ומופלאה מנשוא!"

"כבר החלטת, רארָה,5 מה תלבשי לנשף?"

"שמלה שחורה ושלושה פרחים כחולים על הבטן."

"אכלתי חסילונים בשעת התה עם הארכידוכסית, ועכשיו אני לא רוצה ארוחת ערב," אמרה מדמואזל אולגה בלוּמנגַסט, נערה שכתפיה כפופות קמעה, בשובה מהחלון.

"הה! היא ערכה מסיבה?"

"כומר או שניים, והרוזנת איבוֹרָה."

"המעטפות שלה עם השוליים השחורים מעבירות בי חלחלה!"

"חשבתי שאני הולכת למות שם מרוב שעמום," הצהירה מדמואזל אולגה בלומנגסט, שזזה לפנות דרך להוד שובבותו הנסיך אוֹלָף (ילד קטן שסבל מכל תלאות האביב) ולגברת מונטגומרי, האומנת המלכותית. ניכר בשניים שהיו בחוץ אצל ההמון, ושניהם צחקו בכל פה מהערות האגב ששמעו.

"איך 'תה יכול להיות כזה טיפשון, הוד מעלתו?" גערה גברת מונטגומרי. "תתבייש לך! תתבייש לך!" וצחוקה הבריטי העליז הדהד בחדווה במסדרונות.

"טוב, אני הייתי במלון ריץ בשעת התה," סיפרה מדמואזל דה למבז.

"מישהו?"

"די הרבה!"

"יש שמועה שהנסיך יוּסף יארח שם הערב."

מדמואזל בלומנגסט צחקקה.

"שמעת איך הוא כינה את פנסי הנשף?" היא שאלה.

"לא."

"אוסף של 'שלפוחיות מחורבנות'!"

"כמה, כמה הוא מתוק," נאנחה מדמואזל דה נזיאנזי בסתר. ולכל אורך אינספור המסדרונות עד דלת חדרה, היא לאטה שוב ושוב: "כמה, כמה הוא מתוק!"

5 חברותיה של הקדושה לעתיד קראו לה כך לפעמים.