הפרי האסור

ניק התעורר לבדו.

משונה, כי הוא היה משוכנע שלא היה לבד כשעצם את עיניו, מסופק לחלוטין, ושקע בשינה מספר שעות קודם.

משהו בקשר לאיזו אלה...?

אה, כן – היבּי, אלת הנעורים במיתולוגיה היוונית.

גבוהה ודקיקה, עם מסך שיער בלונד פלטינה, ועיניים בצבע חום כה בהיר עד שנראה קרוב יותר לזהב מאשר לחום. עיניים מגנטיות משונות שזהרו וריצדו באינסוף הסודות שהיו טמונים בהן.

לא שעניין אותו במיוחד לגלות את הסודות האלה. היבּי הייתה רק משהו שנועד להסיח את דעתו, אמצעי להשאיר מאחוריו את העבר עם כל הכאב והמשמעות שנשזרה ביום הזה. הוא רצה לשכוח, להתעסק במשהו אחר, ונוכחותה של היבּי ג'ונסון בהחלט עזרה לו בכך. לפחות למשך מספר שעות.

אז איפה היא עשויה להיות? בחוץ עוד שררה חשכה, והסדינים הסתורים לצדו היו חמימים עדיין, אז לא יכול להיות שהיא הלכה מזמן.

המחשבה על עזיבתה כך סתם אל תוך הלילה גרמה לו להזדעף מעט, זאת הרי הייתה הפריבילגיה שלו בדרך כלל. קח בחורה לבילוי, קח אותה למיטה, אבל לעולם אל תסתבך אתה ואל תיתן לה להיכנס לך לתוך החיים.

מובן שזה קצת יותר מסובך כשהמיטה אליה הוא לקח את הבחורה היא המיטה שלו.

זה בגלל שהיא לא מתגוררת לבד, הוא נזכר עכשיו... משהו בקשר לכך שהיא חולקת דירה... כך שאחרי ארוחת הערב, הוא הביא אותה בחזרה לדירתו שמעל לגלריה, לשתות משהו, וכיוצא בזה... והפר בכך את הכלל הבסיסי שלו.

שני כללים בעצם, הוא נאלץ להודות כשנזכר שהיבּי בעצם גם עבדה אצלו, שתי קומות מתחת לדירתו, בגלריית קוונדיש שבקומת הקרקע.

אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה, והוא נאלץ להביא אותה הנה לדירה שלו, מכיוון שהוא היה זקוק לה, הוא היה צריך לאבד את עצמו ביופי המרהיב הזה של גופה הארוך והמושלם. והוא אכן איבד את עצמו. הוא היה מסונוור ומוקסם – עצם העובדה שהיא לא הייתה אחת מאותן נשות חברה מתוחכמות שהצליחו להשתחל לרגע לתוך חייו מדי פעם, רק הוסיפה ריגוש לערב, עד כדי כך שהכאב שלו טושטש לחלוטין, אם כי לא נמחק סופית.

ניק נאנק כששב ונזכר במשמעות של יום האתמול, הוא התרומם והתיישב במיטה, כדי להתרחק עכשיו מזירת ההתעלסות הלוהטת, הוא קם, הפנה את גבו למיטה סתורת המצעים, ויצא מחדר השינה.

רק כדי לעצור בבת אחת כשגילה שככלות הכל הוא אינו לבדו.

היבּי, האלה, בדיוק כיבתה את האור בצאתה מן המטבח וכוס מים בידה, העירום שלה הוסתר במידת מה על ידי שערה הבלונדיני שהגיע כמעט עד מותניה.

ניק חש מיד בהתעוררות מחודשת של תאוותו כשהביט בגוף הזהוב הזה – רגלי משי ארוכות, ירכיים ומותניים מעוגלים וצרים, חזה מוצק וזקור, עם פטמות מזדקרות בוורוד.

כאילו דורשות שינשקו אותן שוב.

הוא הבחין בה לראשונה בגלריה, מספר חודשים קודם לכן, ביופייה שאי אפשר היה להתעלם ממנו. אבל עד אתמול הוא לא החליף עמה אפילו מילה.

ואילו עכשיו הוא רוצה אותה. שוב.

"מה את עושה?" הוא שאל בקול צרוד כשקרב אליה בטפיפה, חוצה את החדר שהואר רק על ידי מנורת שולחן חלושה.

נשימתה של היבּי נעתקה רק למראהו. היא עוד לא הייתה לגמרי בטוחה שהיא מבינה איך זה שהיא הגיעה למצוא את עצמה בדירתו של ניק קוונדיש. במיטתו. בזרועותיו.

היא נשבתה בקסמו מהרגע הראשון בו ראתה אותו. ועכשיו, מסוחררת מאהבה, או נכון יותר תאווה, היא נאלצה להודות – בהיזכרה בכל נשיקה וכל ליטוף מהערב הקודם – שהיא הייתה אבודה מהרגע הראשון שבו לקח אותה בזרועותיו והחזיק בה.

או שבעצם היא הייתה אבודה כבר לפני כן...

ניק קוונדיש, האמריקאי הכריזמטי, היה בעל הגלריה הלונדונית שבה עבדה, וגם גלריות נוספות בפריס ובניו-יורק. הוא חילק את זמנו בצורה שווה בין שלוש הערים, עם דירות פאר בקומות העליונות של כל אחד מהמבנים שלו – מוכנות לקראתו בכל עת.

היבּי עבדה בגלריה מספר שבועות עד שיצא לה לראות לראשונה את בעל הבית המסתורי.

הוא נראה מלא באנרגיה בלתי נדלית כשנכנס בתנופה לחדר המערבי של הגלריה לפני ארבעה חודשים, וירה הוראות לעבר אחד המנהלים. היבּי הרגישה שכל האוויר בריאותיה אזל.

מעל מטר ושמונים גובהו, גופו שרירי וגמיש, עם שיער ארוך וכהה משוך אחורה כדי לגלות פנים שחומות ועיניים בכחול עמוק. היה במראהו משהו מחוספס ופראי, משהו שהזכיר נמר כלוא בכלוב. מסוכן באותה מידה!

אבל, אפילו בחלומותיה הפרועים ביותר היא לא חלמה שהוא יבחין בה, בעובדת הזוטרה. כשעזבה את הגלריה אתמול בערב היא נתקלה בו בטעות, אבל במקום לספוג מבט נוזף, כפי שציפתה, הם צחקו – שניהם, והתנצלו בבת אחת. ובכל זאת, היא הייתה מופתעת לחלוטין כשהזמין אותה לארוחת ערב, באמרו שהיא עובדת בגלריה כבר מספר חודשים, והגיע הזמן שהם ילמדו קצת להכיר זה את זה.

להכיר קצת זה את זה!

הם למדו להכיר הרבה יותר מזה בליל אמש. היבּי הייתה משוכנעת שאף מילימטר מעורה לא נשאר זר למגע האינטימי של ידיו או שפתיו.

היא הסמיקה כעת לזכר אותה אינטימיות.

וגם לנוכח השלמות העירומה של הגוף שניצב מולה כעת. גוף שהיה, כפי שהיא נוכחה לדעת, שחום מכף רגל ועד ראש, עטור שיער שחור ועדין לרוחב חזהו השרירי, ופלומה דקיקה על ירכיו ורגליו.

כשהבחינה בעניין המחודש שלו, היא הרגישה גם בלחות הנמסה שבין ירכיה בעת שגל של חום זרם במעלה גופה הרפוי.

"אני מקווה שלא אכפת לך, הייתי צמאה," היא השיבה בקול צרוד, והציגה את כוס המים ממנה שתתה.

ניק חש צימאון משלו, אבל לא למים. הוא לקח את הכוס מידה, הניח אותה על השולחן. עיניו נדמו כהות יותר כשהשפיל את ראשו לנשק פטמה מפתה. הוא נשא מבט אל פניה של היבּי כשהעביר לשון לחלוחית על הקצה הרגיש, חש את ההתקשות הגוברת של גופו בעת שאנקה השתחררה ממעמקי גרונה, עיניה הבהיקו כמו זהב מותך, גופה התקשת כנגד גופו, וריסיה הכהים עפעפו על לחייה הסמוקות.

היא הייתה יפיפייה, אלת נעורים ממש, והוא רצה לשוב ולאבד את עצמו בתוכה. והפעם לא מתוך רצון למחוק את זיכרונות העבר כמו אמש, אלא משום שהוא רוצה אותה בעוצמה כזאת שידע שהוא לא ירצה לנהוג בה בעדינות. שלא יוכל. הוא היה חייב לקחת אותה בכל הכוח והפראות, אבל הוא גם ידע שהיא תשיב לו בתשוקה ובלהט דומים. כפי שעשתה קודם.

הוא התיישר כדי להניף אותה בזרועותיו, לכד את פיה בפיו, בלשונו החודרת, ובאותה עת זרועותיה התרוממו להקיף את צווארו, ואצבעותיה התחפרו בסבך הכהה של שערו.

היבּי נרעדה כשהוא הניח אותה על הסדינים הסתורים, אחיזתו של פיו על שפתיה התהדקה בעוד אחת מידיו ליטפה את הקצה הלוהט של שדיה, הפטמות שכבר היו מעוררות וקשות שלחו תחושות של חום ואש נוזלית שזרמו בכל גופה.

היא ליטפה בקדחתנות את גבו הרחב, וידיה עשו דרכן אל ירכיו השריריות, נוגעות בו שם. היא אהבה את תחושת המוצקות הזאת כנגד ידיה. האנקה שיצאה ממעמקי גרונו אישרה לה שהיא לא היחידה שמרגישה כך.

ניק צנח על הכרים והיבּי החלה לנשק את חזהו, ירדה מטה אל בטנו השטוחה, ועוד למטה, לעבר המוצקות של ירכיו. נשימתו של ניק נעתקה כשהוא חש במגע החושני של לשונה על בשרו הלוהט, והוא ידע, באותו רגע, שהוא לא יוכל לעמוד בכך לאורך זמן, שהוא רוצה להיות עטוף בחמימות המלטפת שבין ירכיה, בתוכה, ולנוע עד לשיא המרעיד, אותו זכר כל כך טוב מליל אמש.

הוא עלה ונשכב עליה, מביט מטה אל פניה המשולהבים בעודו חודר לתוכה באיטיות, ומותניה מתרוממים לפגוש את שלו, ומכניסים אותו עמוק לתוכה כשהיא התחילה לנוע לאט כנגדו.

נשימתה של היבּי נעתקה כעבור דקות – או שעות? – אחדות, כשהרגישה את גל העונג עובר בה בלהט, כל גופה נרעד ורטט כשהעונג התפרץ וסחף אותה לחלוטין.

וגם ניק נסחף בעונג הזה, רוטט בעוז במעמקי גופה הוא נכנע לתחושות של גופו.

היבּי שכבה כשראשה נח על חזהו בתשישות מענגת. ידו מקיפה את מותנה ומחזיקה אותה לידו.

היא מעולם לא ידעה תחושה שכזאת. גופותיהם נדמו מתואמים להפליא, ההתעלסות שלהם נראתה כמעט כמו יצירת מחול בלהט שלה.

היא חייכה לעצמה כשהבינה עד כמה היא מאושרת, רגועה לחלוטין ומסופקת. היא באמת מסוגלת להתאהב בקלות בגבר הזה, לחלוטין ומעל לראש. אם זה לא קרה כבר!

בהתחשב בתגובה משולחת הרסן שלה כלפיו, סביר להניח שזה כבר קרה.

שיהיה. היא הרגישה קרובה אליו יותר משהייתה קרובה לאיש מעולם, ושאלה את עצמה מה צופן להם העתיד בקרבו. האם הם יבלו יחד את היום העולה? זה היה יום ראשון, כך ששניהם לא היו צריכים ללכת לעבוד. אולי הם יכינו לעצמם ארוחת בוקר ביחד? לפני שיתנו אהבים. ואז ילכו אולי לטיול בפארק הסמוך. לפני שיתנו אהבים. ואז אולי...

היבּי, עייפה ומאושרת, שקעה בשינה.

ניק שכב ער לידה, גופו מלא סיפוק, אך מוחו צלול לחלוטין לפתע.

היבּי ג'ונסון הייתה יפיפייה ונחשקת, והיא נענתה לו בכזאת התלהבות משולחת רסן שהוא לא יכל להתנגד לה. אבל, בדיוק אותו איבוד רסן אמר לו שהוא חייב להתנגד. הוא לא גבר שבנוי לקבל את אזיקי הקטיפה של איזושהי אישה, את תחושת הקרבה הנעימה הזאת שמהדקת את הקשרים הללו עד ששום מחשבה ונקיטת יוזמה כבר לא יכולה להיחשב שלו. לעולם לא עוד! בכיוון הזה מחכים לו רק הכאב והייאוש שהוא כל כך ניסה להקהות בליל אמש.

ובכל זאת היא הייתה שכירה שלו. ובתור שכזאת, אחת שאסור לו לגעת בה. אלא שהוא כבר עשה הרבה יותר מאשר לגעת בה!

ונכנס בכך למצב שבעבר ניסה בכל כוחו להימנע ממנו.

מאז גירושיו, שנתיים קודם לכן, הוא ידע נשים רבות, יצא לבלות עמן, הכניסן למיטה, והמשיך הלאה בלא נקיפות מצפון. אף אחת ממערכות היחסים הללו לא התארכה מספיק כדי ליצור איזה קשר, בטח שלא קשר רגשי. אבל שכירה שלו, כמו שידע תמיד, ועל כן נמנע מהן, היא מישהי שקצת יותר קשה להיעלם לה.

אבל זה מה שהוא יעשה לה בכל אופן. ייעלם, ולא יביט אחורה.

איך בדיוק הוא יפתור את הבעיה שנבעה מכך שהיבּי עובדת שלו, הוא עדיין לא ידע. הדרך הפשוטה ביותר תהיה לוותר על שירותיה בגלריה. אבל זה לא נראה לגמרי הוגן, שהיא תאבד את מקום עבודתה רק בגלל שנכנסה אתו למיטה. למען האמת רוב הנשים היו מצפות דווקא לחיזוק מעמדן במקום העבודה בעקבות לילה במיטת הבוס!

הוא הסתובב קצת כדי להתבונן בה ישנה בזרועותיו. האם זאת הסיבה שהיא נענתה לו כך בליל אמש? האם בשביל זה היא התעלסה עמו כך?

אם כן, אז צפויה לה אכזבה קשה!

אף אחד ושום דבר לא יכול להחזיק עוד בניק קוונדיש, בטח שלא סירונית בלונדינית וזהובת עיניים.

היבּי כמעט התביישה להיכנס למטבח האולטרה-מודרני כעבור מספר שעות.

כשהתעוררה לבדה במיטת האפיריון הענקית של ניק קוונדיש, בתוך ערמת המצעים שהיוותה תזכורת למה שהתרחש שם, גם בליל אמש וגם מוקדם בבוקר – כאילו שהיא נזקקה לתזכורת – היא אספה את בגדיה הפזורים ועברה לחדר האמבטיה הצמוד והמפואר, להתקלח ולהתלבש, לפני שיצאה לחפש את ניק.

היא מצאה אותו כאן, במטבח המרווח, עומד בגבו אליה ומכין קפה. ג'ינס משופשפים וחולצת טי שחורה נמשכו על העירום של גופו.

היבּי הביטה בו והבחינה בהתנחשלות השרירים לרוחב גבו כשהוא נע. שערו הכהה שהוברש אחורה וצנח עד כתפיו התעגל ברפיון על עורפו.

בגיל שלושים ושמונה – שתים-עשרה שנים מבוגר מעשרים ושש שנותיה – הוא היה ללא ספק הגבר הנאה ביותר שפגשה מעולם. בכל סנטימטר של גופו, היא נזכרה וגל של עונג הציף אותה. בלי אף גרם מיותר על גופו, וידיו – הידיים האלה שליטפו אותה, את כולה – היו ארוכות וחזקות. והוא התעלס עמה בכזאת מיומנות שהעידה על מידת ניסיון שהיא לא הייתה אפילו קרובה אליה.

נכון שהוא היה נשוי בעבר. במשך חמש שנים, על פי קייט, אחת העובדות בגלריה. היבּי שמעה זאת ממנה לפני שלושה חודשים, בעקבות ביקורו השני, הסוער, של ניק בגלריה, בו התפרץ ורתח על כל העובדים לפני שנעלם בדרכו למרר את חייהם של עובדי הגלריה שלו בפריס.

קייט הסבירה לה שהוא נוטה להתנהג כך מדי פעם – שהיה לו פעם בן מאותם נישואים, ילד קטן שמת כשהיה בן ארבע בלבד. מותו של הילד הביא לפרידה ולגירושין של ההורים לפני שנתיים, ועדיין גרם לניק קוונדיש לאבד את הראש מדי פעם ולשקוע לתוך מערבולת של רגשות אפלים ללא מוצא נראה לעין.

אין פלא, אם כן. היבּי לא יכלה להעלות בדעתה משהו טראומטי יותר ממות ילדך שלך. אבל פיסות המידע המרתקות האלה על מעבידה רק הגבירו את העניין שלה בגבר הכריזמטי והמסתורי הזה.

היא עקבה אחריו בהסתר בעת ביקורי הבזק שלו בגלריה. היא ראתה אותו, קודר ומכונס, כמו שהיה בביקורו השני, ולפעמים גם מחייך, אבל פעם אחת הוא ממש צחק בקול – צחוק שריכך ומחה את קמטי הניסיון מעל פניו, וגרם לו להיראות כמעט נערי. למעט הכאב העמוק שלעולם לא נעדר מעיניו הכחולות.

וכך הוא נהג להתפרץ מדי פעם לגלריה, מביא עמו את האנרגיה שלו ואת חייו, מעורר השראה בקרב הנוכחים בעוצמת החיוניות שלו, מקסים ומרתק את היבּי, ואז שב ונעלם ולוקח את כל האנרגיה הזאת עמו.

אבל מעולם, בחלומותיה הפרועים ביותר, היבּי לא העלתה בדמיונה שהוא יזמין אותה כך לארוחת ערב, שהיא תבלה את הלילה כאן עמו, בדירתו.

ניק חש בכניסתה של היבּי למטבח יותר מששמע אותה, והיה מודע לשתיקתה כשעמדה מאחוריו בפתח בעת שהמשיך להכין את הקפה, לדחות את הרגע בו ייאלצו לנהל שיחה. שיחות, לדעתו, היו חסרות חשיבות ממשית אחרי בילוי של לילה עם אישה.

מבחינתו, הבוקר שלמחרת היה תמיד החלק הכי פחות נעים של היחסים החטופים והשטחיים בהם היה מעורב לפני ואחרי גירושיו. על מה אתם אמורים לשוחח, למען השם? על מזג האוויר? על המועמד לנצח באליפות הטניס הפתוחה השנה? על טורניר הגולף הגדול? לא בדיוק נושאים לשיחה שלאחר התעלסות.

אבל האלטרנטיבה הייתה שיחה על מתי הם ישובו להיפגש – וזה כבר היה לא מקובל לחלוטין מבחינתו של ניק. בעיקר במקרה הנוכחי. הוא הבין כעת שעשה טעות חמורה בכך שהסתבך עם היבּי ג'ונסון, ולא חשב כלל להקשות עוד יותר את המצב בכך שיעמידו פנים שלמערכת היחסים הזאת – הסטוץ החד פעמי הזה? – יש איזשהו עתיד.

נו, מילא – הגיע הזמן להתמודד עם הסיטואציה, ניק החליט בקוצר רוח, ופנה לעברה. ככל שימהר לפתור את המצב, הוא יוכל לשוב למסלול חייו הרגילים.

היא הייתה לבושה שוב בחולצת המשי השחורה שלה ובמכנסים השחורים המעוצבים שלבשה אתמול, שערה צונח כמשי על כתפיה. האיפור על פניה ניסה, בלי הצלחה מלאה, להסתיר אדמומיות מסוימת בסביבות סנטרה – במקום שבו זיפי אמצע הלילה שלו ועוצמת נשיקותיהם שרטו את עורה העדין והצח.

הוא לא רצה כלל לחשוב על זה. שום מחשבות על הפראות והנכונות שהאישה הפגינה בזרועותיו. אחרת הוא פשוט ייגש וייקח אותה בחזרה למיטה.

"את הולכת?" הוא שאל כלאחר יד בעודו בוחן את מראיה. "או שאת רוצה כוס קפה קודם?" הוא הרים את קנקן הקפה.

היבּי הזדעפה בגלל קוצר הרוח שהפגין. הוא לא יכול לחכות כבר להיפטר ממנה, מה? והיא עוד חשבה לבלות את היום ביחד, לשוחח זה עם זה, לצחוק, לשוב ולהתעלס...!

"א... לא, תודה," היא השיבה בהיסוס, לא בטוחה שהוא באמת מצפה ממנה לעזוב עכשיו כשהלילה נגמר.

דממה מעיקה השתררה.

למה היא מחכה? ניק שאל את עצמו בקוצר רוח. הוא הציע לה קפה, היא סירבה, ועכשיו יהיה עדיף לשניהם אם היא פשוט...

"א... אני חושבת שכדאי שאני אלך עכשיו," היא הצליחה לומר, משום שנדמה היה לה שהיא מרגישה שהוא מנסה ללא מילים להאיץ בה. אבל הייתה גם שאלה בקולה, כאילו ציפתה שבכל זאת יבקש ממנה להישאר.

לשם מה? הם הרי סעדו יחד אתמול בערב. הם התעלסו. שניהם נהנו. וזהו, נגמר. מה עוד היא רוצה ממנו? כי אין לו שום דבר נוסף לתת!

"השותפה שלי בטח שואלת את עצמה איפה אני," היא הוסיפה בפנים מכורכמות.

ניק לא טרח אפילו לשאול עד עכשיו אם היא חלקה את הדירה שלה עם שותף או שותפה. הוא היה שקוע מדי בניסיון לטשטש ולהחניק את הכאב שבתוכו.

אבל עכשיו הוא כבר היה סקרן, ושאל את עצמו עם היבּי ג'ונסון מאורסת למישהו, או שלפחות יש לה חבר קבוע. היא לא עשתה רושם של מישהי שתנהל רומן מחוץ למערכת היחסים הרשמית שלה. אבל מצד שני היא גם לא בדיוק עשתה עליו רושם של מישהי שתיכנס אתו למיטה אמש, אבל היא נכנסה, ועוד איך!

זה מאוד מביך, היבּי החליטה כשנותרה לעמוד בכניסה למטבח בלי שמץ של מושג איך היא אמורה להתנהג בבוקר שאחרי הלילה שלפני. אולי משום שעבר כבר הרבה זמן מאז שהיה לה לאחרונה בוקר שאחרי הלילה שלפני.

לא שהיא הייתה תמימה לחלוטין. היא הייתה מעורבת במערכת יחסים לפני שנים, כשלמדה באוניברסיטה. אבל היא מעולם לא בילתה לילה שלם בדירתו של גבר. והגבר הזה הוא ניק קוונדיש, מעסיקה בששת החודשים האחרונים. וזה מביך פי כמה וכמה.

נראה שהצעתה לעזוב גרמה לו הקלה. "אם את בטוחה שאת לא רוצה קפה," הוא אמר בביטול, כשמזג קצת קפה למאג בשביל עצמו – שחור, ובלי סוכר.

ההצעה הנוספת הייתה רק מתוך נימוס, היבּי הבינה וליבה צנח בקרבה כשניק התיישב אל דלפק ארוחת הבוקר ולגם מהמשקה הרותח, בלי להביט בה יותר אפילו.

היא הייתה לגמרי המומה מתשומת הלב שהגבר הנאה הזה, בעל החזות המחוספסת והמפתה, בחר להעניק לה אמש, ולא האמינה עד כמה מזלה האיר לה פנים כשהתברר לה שהעניין שלה בו אינו חד-צדדי. אלא שעכשיו נראה שיהיה לה הרבה זמן להתחרט על כך אם ניתן לשפוט על סמך התנהגותו המסויגת.

זה הרגע בו עליה להימנע מלעשות את הסיטואציה עוד יותר מביכה ממה שהיא.

"אז אני הולכת," היא הודיעה במאור פנים. "תודה על ארוחת הערב אתמול," היא הצליחה להוסיף.

ועל כל השאר, היא יכלה להוסיף, אבל לא עשתה זאת. אחרי האינטימיות שהם חלקו בליל אמש, זה באמת היה מביך ונורא. זה היה משהו שהיא לא רצתה לחוות שוב לעולם, אם ככה מרגישים בבוקר שלמחרת.

נראה שהגסות שלו קצת בלבלה אותה, ניק נאלץ להודות בפני עצמו במין זעף אשם. עיני הזהב המופלאות האלה היו פעורות לרווחה בחשש, ולחייה החווירו מעט לנוכח חוסר ההתלהבות הבולט שלו.

למה היא ציפתה, למען השם? שהוא יצהיר על אהבת נצח אליה? שיבטיח לה שלא יוכל לחיות בלעדיה ויזמין אותה לבוא עמו לניו-יורק כשיצא לשם בהמשך היום?

לעזאזל, אלה החיים האמיתיים – לא איזה סיפור אגדות. והם מבוגרים, שניהם, לא איזה זוג ילדים רומנטיים!

שניהם נהנו בליל אמש, אבל זה כל מה שזה היה.

"אני חוזר לניו-יורק בהמשך היום," הוא אמר לה בחוסר עניין. "אבל אני אתקשר אליך, אוקיי?" הוא הוסיף מתוך ידיעה ברורה שאין לו שום כוונה להתקשר.

אסור היה לו להסתבך מלכתחילה עם מישהי שעובדת אצלו, אז הוא בטח לא התכוון לארגן לעצמו איזושהי פגישה בנסיבות חברתיות עם היבּי ג'ונסון.

קודם כל, הוא ידע שאם יפגוש אותה שוב מחוץ לגלריה, הם ימצאו את עצמם יחד במיטה. אפילו עכשיו, למראה שפתיה המשורבבות, שערה המבהיק, חיטובי גופה בתוך חולצת המשי והמכנסים השחורים שלה, הוא חש התעוררות של תשוקה כלפיה – תשוקה שהוא היה נחוש להתעלם ממנה.

אין ספק שמנסים להיפטר ממנה, היבּי הבינה בכאב. היא לא הייתה תמימה עד כדי כך שלא תבין שכשגבר אומר לה שיתקשר אחרי שבילו לילה ביחד, בלי לבקש אפילו את מספר הטלפון שלה, הוא לא מתכוון להתקשר לעולם!

ברור שניק מעט שונה, לפחות בכך שהיה מסוגל, אם יחפוץ בכך, לקבל את מספר הטלפון שלה ממחלקת כוח האדם בגלריית קוונדיש. היא רק לא חשבה, בהתחשב בחוסר העניין המופגן שלו הבוקר, שהוא יחפוץ בכך אי פעם.

הריגוש שבבילוי עמו בארוחת הערב אמש, עם השעות שבילו בהתעלסות אחר כך, ביחד עם האופן בו הוא משלח אותה מעל פניו הבוקר הם ללא ספק ההתנסות המשפילה ביותר בכל ימי חייה.

היא לא יכלה לצאת משם מספיק מהר!

ניק הבחין שהיא נראית כאילו היא עומדת לפתוח בריצה לכיוון הדלת בלי לומר שלום. טוב, הרי זה מה שהוא רוצה, לא? הוא הזעיף פנים שלא מרצון, כי הכיר בכך שלא אהב להיות זה שנזנח ללא התייחסות. בדרך כלל הוא היה זה שנפרד, ולא להפך.

הוא קם, מחייך קלות, וחצה את המטבח כדי לחבק את מותניה של היבּי ולמשוך אותה אל גופו הנוקשה. "להתראות, היבּי!" הוא מלמל, ולא ניתן היה להתעלם מהחשק ששב והתעורר בו.

היא נשאה אליו מבט, נמוכה בתריסר סנטימטרים בערך מהמטר ושמונים וחמישה שלו, עיניה הזהובות מלאות חוסר וודאות.

אין מה לומר, יש לה עיניים מדהימות, ניק חשב והחניק אנקה. הכל אצלה מדהים אם זכרוני אינו מטעה אותי. והוא ידע שזכרונו אינו מטעה אותו.

אולי הם יכולים לשוב ולהיפגש בכל זאת...

לא! אל תהיה אידיוט, ניק, הוא נזף בעצמו בחומרה. מוטב פשוט לעזוב את זה כמו שזה.

לעזוב את זה, ולקוות שאולי במשך הזמן שניהם ישכחו את ליל אמש ואת כל מה שהתרחש...

הוא בהחלט התכוון לנהוג בדיוק כך.