הפרס

1

יום לפני כניסת שנת 2016 התכסו שמי ברלין בעננים רכים, כמו רבבות של חיתולים שנשפכו לתוך העליונים התכולים–כהים. בתוכניות הבוקר אמרו שיֵרד מבול ותגיע סערה בקרוב. חזי חיכה בתור בסופרמרקט מול הבית שלו בשכונת נויקלן. המצח שלו היה מקומט כמו מפה לעולם חסר שֵׁם, עיניו היו ירוקות–חומות, שהשתנו לפי החשיפה לשמש, ומעליהן נמתחו זוג גבות מחוברות כמו של ליאם גלאגר. מכנסי הג׳ינס שלו נתפרו בישבן, לאחר שנקרעו על גבי האופניים יותר מפעם אחת, ונעלי הספורט האדומות שלו השחירו בקצותיהן.

דקות קודם לכן נכנס לפייסבוק מהטלפון הנייד והתבייש בעצמו. מצד אחד רצה לטוס לפגישת המחזור, לבדוק מה עשו חבריו בכל העשורים שעברו מאז שנות התשעים (חומר מצוין לכתיבה, קיווה), ומצד אחר לא היה לו מספיק כסף, והוא התבייש לבקש שוב מהלנה ־ לא שהלנה הייתה מסכימה לתת לו כסף, אחרי שהבטיח לקנות שולחן חדש למטבח והלך ובזבז את כל הכסף בלילה אחד של הרצת שורות של קוק. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה, רק שהפעם היא תפסה אותו על חם בשולחן העבודה כשחזר מאוחר מהבר. ברגע הזה הבינה שיש לו בעיה רצינית, ודרשה ממנו לטפל בעצמו. הוא הבטיח לה להתחיל ללכת לפגישות של ״מכורים אנונימיים״ והאשים את הלחץ של הכתיבה; את עובדת היותו מהגר חסר יכולת לשלוט בשפה הגרמנית ואת האקלים הקשה של החורף המדכא.

דבר אחד לא אמר לה, שהיא הפכה את הסקס הכיפי שלהם, לעבודה מסובכת במטרה להביא צאצא לעולם. ובכל זאת, בתוך תוכו ייחל להשיל את עורו, ולהתעורר עם צאצא שיקרא לו ״אבא״. ושני הזרמים המתנגדים הללו, לברוח מהאבהות ולהתקרב אליה, בראו בו עליות וירידות ־ ביום אחד חש שההיריון נכפה עליו, וביום אחר התגאה בדבר מול חבריו. וככל שלא היה שלם עם המילים שהוציא מפיו, כך היה פורק את זעמו על הלנה.

אמש גנב זר צבעונים מהווייטנאמית הרגוזה שמוכרת בכניסה לתחנת הרכבת התחתית המלאה בסוחרי הסמים. הלנה אהבה פרחים. הוא לא. אבל הוא לא אמר מילה. מעולם לא הבין איך התפרחות והניצות הללו שנובלות כל כך מהר באגרטל הן סמל לאהבה של בני הזוג: המים האלו שהסריחו בתוך הוואזה, התפרחות הקמוטות, שהתפזרו במהירות על השולחן, והפרחים חסרי השורשים, שחיכו לשווא לחרקים בעלי הכנף שיבואו כדי להמשיך את ההאבקה. ובכל זאת אהב להביט בהלנה בזמן שחתכה את הגבעולים, מילאה את האגרטל במים, סידרה את הפרחים בתוכו והניחה על השולחן במטבח.

הוא נזכר כיצד הדליק את החימום. הצינורות עבדו במהירות והלהיטו את החלל ביניהם. הלנה סיפרה לו על כתבה שהרטיטה אותה, על אישה שברחה מהשואה, לפני שסיימה את הדוקטורט וחזרה לסיים את כתיבת התזה, כשהייתה בת 103. הוא חיבק אותה חזק, ואמר לה, שזה סיפור מדהים. היא הניחה את ראשה בחיקו והם נשכבו ביחד על הספה והחלו להתנשק. ידיים נשלחו מטה ומעלה, ופרח נפתח.

קרן שמש חצתה את החלון הגדול של הסלון, כאילו רצתה לגעת גם בהם. כבר לא היה אכפת מי מחוץ לחדר, מי מחוץ לבניין, גם הדאגות על העתיד לבוא, החששות שפספסו את העבר ־ הכול נכבה לרגע, ונדלקה בתוכם הרגשה חדשה, שבתוך הגוף של התשוקה הם יוכלו להיוולד מחדש, לא כמו בקלישאות של האהבה, על שני גופים שהופכים לאחד, אלא דווקא כמו באגדה מודרנית על שני גופים שיקבלו חסד זה מזה: חזי יקבל ממנה את ההרגשה של הבית, שהוא שייך לאנשהו, שיש חוט לעפיפון הזה שנמתח לשמים, והחוט כמעט נקרע, ונזרק לעננים עד שייפול להתבלות בשדה שאיש לא עובר בו. והלנה ־ היא תקבל מחזי משפחה, והרגשה שאינה שייכת לחברה הגרמנית, אלא לזה שבא מבחוץ, ושהיא מיוחדת. והוא ייתן לה כל מה שהיא צריכה, כי בלעדיו היא מתפרקת לתוך השגרה ולא מוצאת את ייעודה.

הלנה הייתה נמוכה מחזי בחצי ראש, ושערה היה בצבע קרם ברולה חלק, שנחתך באלכסון בתספורת קארה לא סימטרית. היה לה מצח גדול, אוזניים קטנטנות, עיניים אִזמרגדיות רחוקות זו מזו, אף כפתורי בצבע שנהב, שפתיים סגולות גדולות וסנטר עגלגל ־ לעתים ראה חזי בפניה נער יפהפה שקיבל הורמון נשי ־ חזה גדול בגוף רזה, ישבן קטן ושטוח צפון אירופאי, ורגליים יפות וארוכות.

אחרי שהפרחים נפתחו, והתפרחת יצאה לחופשי, עלי הכותרות נבלו, המים בוואזה הסריחו, ושוב מחדש, זר פרחים מילא את האגרטל במים רעננים, ומשהו באמת נבט בתוכה ברגעים האלה. הוא הרגיש זאת. מחווה קטנה, שהפכה למסורת מאז השבוע הראשון שבו התחילו לצאת. הם התחבקו ארוכות, והפעם הוא לא הבטיח, אך ההבטחה הייתה באוויר. ושוב הסלון היה עד לתנועה העדינה של שני גופים, מייצרים חום, מתנשקים ומתעלסים על השטיח הלבן, שהלנה נהגה לנקות כמו מקדש עתיק שצריך להשתחוות מולו.

הסופרמרקט היה מלא באנשים שניסו לקנות כמה שיותר שמפניות, זיקוקים, ושאר חטיפים לחגוג את כניסת השנה החדשה. המוזיקה שידרה כל הזמן פופ ורוק אמריקאי, כאילו הייתה גרמניה מחוז נוסף של ארצות הברית. האוויר היה פלסטי לגמרי, וריחות האוכל, האנשים והבקבוקים למחזור פלשו לתוך נחיריו המדממים של חזי, שעדיין לא החלימו מאותו לילה של הסנפה. הוא ידע שגם אם ימצא איזה צ׳רטר וייכנס למינוס, לא יהיו בו כוחות הנפש לעמוד בפני הפנים המחייכות במלאכותיות של ירון אבוטבול וסימה בוקובזה, ולכל פגישת המחזור הזאת, שהייתה לו כמו סוג של טבור האדמה, חור שחור שלתוכו הוא ייפול עמוק–עמוק בלי למצוא את הקרקע, תהום בתוך תהום. ובמה הוא ינופף? בספר בלי מכירות? עד כמה יוכל למתוח את הוצאת הספר כהישג? הרי הכול יתברר כשישאלו, ״במה אתה עובד?״ או כמובן ינקטו בקו של התחקיר המשעמם, ״אתה נשוי? ולמה דווקא ברלין?״ ואולי גם הטרדה סקסיסטית, ״והגרמניות יותר טובות במיטה מהישראליות?״ וישאלו אותו, ״אתה כותב עוד ספר?״ בסוג של דאחקה על ״יאללה אל תשחק אותה, אפשר מיד לראות את מפת החרטות שפרושה על המצח שלך.״

הנה כי כן, חזי הרגיש כישלון גמור, אף שכבר פרסם שני ספרים. הוא הרי היה רחוק מלחיות מהם. בשנה הקודמת הוא קיבל מ״בוקס–טו–היר״ 0.26 ש״ח תמלוגים להאזנות השנתיות לספר הקולי, ומהוצאת גפן–צריפון קיבל ברבעון האחרון 321 שקלים על מכירות ספרו.

הוא פחד להרגיש את ההתייסרות על כל הטעויות שעשה בחייו, ואז להביט בכל חבריו שהצליחו ומרוויחים בחודש אחד מה שהוא מרוויח בשנה שלמה. ויש להם ילדים, בתים, רכוש ־ ולו אין כלום, מלבד הלנה, אף שהעריכה את כתיבתו. אמנם בתקופה הראשונה של היחסים שלהם היה צריך להסביר לה את ההקשר שבתוכו נעה יצירתו, אך עם הזמן כבר למדה את הקונפליקטים המארגנים את מחשבתו ונתנה אפילו רעיונות, אף על פי שהיה לה קשה לקרוא עברית, והוא היה מתרגם לה. ובכל זאת, המחשבות דהרו בראשו, הוא יכול לספר שהוא כבר מחוץ למעגל המלחמות והטרור, והם אלו שנשארו לסבול את חרדות מטחי הקסאמים ואין–סוף הסטריאוטיפים שהודבקו לדימונה, גם אחרי העשור השני של המילניום. זאת אחת התשובות שהיו לו לשאלה מדוע עזב את ישראל, אך היו לו עוד כמה וכמה. דבר אחד היה ברור לו: כל החיים הוא הסתכל, כבן יחיד, על ההגירה של הוריו וכאב את כאבם, אך לא ידע שיום אחד הוא יהפוך לאותו מהגר עצוב, שחלק ממנו נשאר במקום אחר. הלנה הבטיחה לו שברגע שיהיה להם ילד או ילדה, הוא ירגיש שהכול השתנה ־ כי יצטרכו משפחתון, גן, בית ספר, ובכל מסגרת כזאת הוא יכיר יותר ויותר הורים וייכנס למסגרת איתם. הוא נאחז בדבריה, אבל לא באמת הצליח לדמיין את עצמו כאבא. במקום הבטחות הרגיש חרדות, שהולכות ומתעצמות בכוונה ברורה לפגוע בו. איך יהיה אבא? זאת השאלה שלא הפסיקה לנקר בו, כשנכנסה להיריון וקיוותה לא להפיל שוב, באופן טבעי.

חזי לחץ על הפרופילים של החברים שלו מהתיכון כדי לבדוק כמה חברים ולייקים יש להם, איזה פוסטים הם פרסמו לאחרונה וגם: האם יש להם ילדים? האם הם מאושרים? הוא הסתכל על הפרופיל של ירון אבוטבול וראה שיש לו קרחת נוצצת כיהלום, ושהפך למנהל של קמפיינים פוליטיים למרבה במחיר, פעם עם הימין הקיצוני, ופעם עם השמאל הקיצוני. ירון היה זה שתמיד הציק לו. הוא קרא לו בשם גנאי, ״לָקֵק״. שם שהתרשת לו בתוך השכבה. אבל הוא לא באמת ליקק למורים, ולא היה שום סיכוי שירון והגורילות שלו יבינו את זה ושיסירו את ההסתה ממנו, כמו ניתוח להסרת קעקועים. הוא פשוט אהב אמנות, והתייחס ברצינות לציורים שהראתה להם רבקה קונסטשטיין, ילידת קיבוץ שער הנגב, המורה עם השיער הקצר והעגילים הגדולים, שתמיד התאימו לשרשראות העצומות שענדה על צווארה. הילדים רק אהבו את הנסיעות למוזיאונים, אבל לא את המוזיאונים עצמם, והוא מצא את עצמו מוקסם מהציורים שהוקרנו במקרן, שאהב להיכבות בצורה אקראית. יום אחד ירון החל לתת לו כאפות קטנות, נוסף על הכינוי שהמציא. זה נמשך כחצי שנה עד שחזי קפץ עליו, בלי שום סיכוי לנצח, אלא רק כדי להוריד אותו מהגב שלו. זה עבד. באותו יום חזי איבד את שם הגנאי שלו וקיבל כבוד מחבריו לשכבה.

לסופרמרקט נכנס חסר בית, ג׳אנקי קטוע רגליים עם תחבושת סביב ירכיו, שדיבר לעצמו. מיד הוזעקו הגברתנים בהירי העור עם החולצות הלבנות להוציאו, אחרי שדיבר אל עצמו ופתח בקבוקי מיץ לילדים. חזי פחד להתערב. הוא המתין במקומו בתור, והתרכז בטלפון. מה לו ולהתערב עם השפה הגרמנית השבורה שלו, לקפוץ לחברה שלא הכיר את קודיה ומנהגיה, והרי ספק אם עובדי הסופרמרקט ידעו אנגלית. חזי חיפש ומצא בהצלחה את הפרופיל של סימה בוקובזה, שלבו נמשך אחריה כשהיה ילד. עיניה שחורות, שערה חום מתולתל בבקבוקים, ומקדימה מספר סלילי שיער צהובים מחמצון. הפנים של סימה היו רחבות כשל בובה בצבע מוקה, גומות חן שנמזגות לתוך חיוך גדול ממיס של ג׳וקרית. בילדותם הייתה גבוהה ממנו, חזהּ כבר צמח יותר מהבנות האחרות, וירכיה היו עבות מרוב ספינג׳. הוא זכר אותה הולכת קצת מוטה קדימה, כדי להסתיר את החזה תחת סוודר כחול שהיה גדול עליה במידה. הוא כתב לה אז פתקי אהבה: ״רק עלייך אני חושב, / בקצה החלון יושב, / זיכרון כותב, / כשהגשם יורד...״ בכתב מרובע, כמעט בלי טעויות, אך עם כמה מחיקות שלא הצליחו להיעלם באמת, ״לו רק יכולנו להיות לרגע לבד, אשמח לעולמי עד.״ ילד אבוד בכיתה ז׳. בהתחלה היא כתבה לו בחזרה, ואפילו קבעה פגישה, והוא הלך הביתה והתלבש בבגדים הכי יפים שהיו לו, ג׳ינס עם פסים לאורך, חולצת פסים שהייתה שמורה לחתונות, גופייה לבנה מתחתיה, וסוודר אפור בלי שרוולים שקיבל מהילד של השכן, ועל כל זה לבש את המעיל חסר הצווארון שאמו לקחה ממצבור בגדים, שנתנו בחינם בבית הכנסת המקומי.

כל הדרך הרגיש את לבו מתרגש. כמעט יוצא ממקומו. לא היה לו שום תכנון מה לעשות כשיגיע למתנ״ס הנטוש, שלא שופץ, שעל הכיסאות השבורים שלו נהגו להיפגש, לעשן, להתחרמן ובלילה לעשות סיאנסים. הוא ניסה להאט לפני שיגיע, ולראות אולי היא כבר שם. לחשוב על משפט מפתח. מה לומר לה. מה לבקש. חברות? אולי שתבוא לחדר שלו, רק בלי שאמו תראה, לא רצה לשמוע ממנה עוד דברים. הוא הרגיש שהוא רוצה לבכות, אז הוא התחיל לרוץ, לקפוץ באוויר, לעשות סיבובים, לנצח את הקול הזה שביקש ממנו לא להגיע למתנ״ס הנטוש. לפני שנכנס הריח ריח נורא של נבלה, דרך על חרא של כלב וניקה אותו על הדשא הצהוב, שגדל בינות לשביל הבטון המתפרק. כשהגיע, עטלפים פגעו בו, והוא הנמיך את ראשו.

היא חיכתה על כיסא העץ הסדוק בשורה האחרונה של היציע של המתנ״ס, סידרה את השיער שלה ופיזמה את ״פיזיקל״ של אוליביה ניוטון ג׳ון. הוא התיישב לידה. היא התקרבה אליו, והוא כמעט התעלף מהמרחק הכה קצר ביניהם. כבר הביט בה כל כך הרבה פעמים בשיעורי ההתעמלות, כשהבריז מאלו של הבנים שלא היה לו סיכוי מולם. המורה לחינוך גופני, עמיר פרץ, הכשיל אותו, אבל לא היה אכפת לו. הוא כבר הרגיש את הפה שלה בפה שלו, אך הרגע לא הגיע, וכשפתח את עיניו, היא סטרה לו ואמרה לו בבוז, ״אין סיכוי שהייתי מסכימה לחברות איתך.״ גל צחוקים מלאי לעג הצטרף באותו רגע, כשכל ילדי השכבה המקובלת שלה עלו מתחת לכיסאות, מתפקעים מצחוק, זורקים עליו פיסות נייר חתוכות, ומשפריצים מים מבקבוקי מים. אלו עם נעלי הספורט הלבנות, שקיבלו מהוריהם האמידים יותר: הנה אייל שרייבר עם החיוך הממזרי, ירון אבוטבול עם הסליל האדום סביב השיער, שירלי קזז עם הצלקת על הלחי, אחרי שהחליקה על הסקטים ונפלה על מסמר ומי לא. הוא רץ וברח, והבין שלעד ידברו על הזנב שפתאום קיבל. כעס על עצמו, אך שמר הכול פנימה, ורק בלילה, אחרי שאמו כיסתה אותו, הרשה לעצמו לבכות.

הימים עברו, אך הוא לא הפסיק להאמין שזאת לא טעות, שיש שם בתוך סימה איזה רצון להיות דווקא איתו, כי הוא יותר רגיש ומבלה בספרייה העירונית יותר מכל האחרים, והספרים היו לו לעיר מקלט. עונות השנה התחלפו, והגוף שגדל בלבל לו את החושים, אך חזי נאחז במחשבה שסימה תהיה שלו רק כשתבין שהיא הייתה החלשה באותו הרגע, ולא הוא. הוא יותר חכם מכל השכונה הזאת. ואז הגיע הדיכאון של כיתה י״א, כשלפתע הבין שלא יוכל להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה. הוא לא הצליח לצאת מהבית. אמו רצתה כבר לשלוח אותו לפנימייה צבאית, והמסמכים נשלחו, אבל הוא נכשל, וחשב שהאבל של אמו על מות אמה הוא האבל על זה שלא התקבל לפנימייה הצבאית.

הוא נשלח לאילת, להיות עם אביו, ואז הגיע הרגע שבו התקשר לאמו וביקש לחזור לכיתה י״ב עם חבריו הישנים. הפעם כבר לא כתב פתקים לסימה, אלא העתיק שירים שאהב ושינה אותם בשביל סימה. למשל לקח שורה של חליל ג׳ובראן והפך אותה לשלו: ״כל פעם מחדש, אני סולח לך על העבר, / כאשר עינייך היפות רומזות לי לבוא, אני בא אחרייך / אפילו שבדימונה קשה לעשות משהו מבלי שיסתכלו / הכנפיים שלך מרחפות מעליי, ועדיין אני עומד בצלך.״ והכיתה המשיכה לצחוק כשהיא קראה את השיר ברבים, אבל הצחוק הלעגני כבר לא היה מוחלט. היו כמה שהבינו שמדובר פה במשורר שעומד מולם, וגם סימה כבר לא יכלה לעצור את ההתרגשות. היא צחקה עם כולם, אך הסומק עלה בפניה.

סימה לא הפסיקה לקרוא מול הכיתה את הפתקים שהמשיך לכתוב לה, וכל הכיתה גיחכה, אבל משהו בתוכה התמסר אליהם. הוא לא הצליח לעצור את זרם הכתיבה אליה, שהשתכללה, בזמן שחיפש את הצליל הייחודי שלו, הוא פחד שאין לו שום דרך להגיע לניגון הנדיר הזה, ולהישאר שכפול מוזר של כל הספרים שקרא. ומהו בעצם הקול המקורי, הרי אין כל חדש תחת השמש, ומה ילד מדימונה יכול להביא לעולם, שלא נמצא בתוך דפי הכותבים הגדולים, המפורסמים, המצוטטים. והחיפוש של הדבר הבלתי ידוע נתן לו שריון, גם כשסימה צחקה עם חברותיה על השם יחזקאל, במבטא מזרחי מוגזם, בזמן שאכלה את המעמולים הטעימים שאמו נתנה לו לבית הספר.

הקופה התקלקלה. הקופאית הוציאה קופסה ריקה של סליל הנייר, ולחצה על פעמון העזרה. אבל לחזי לא היה אכפת, פרופילי הפייסבוק של ירון ושל סימה החזירו אותו לתקופה שייחל לשכוח, והפילו אותו. ואם זה לא הספיק, הגיעו אליו עוד ועוד זיכרונות ילדות, שכבר שנים נמנע מלהביט לכיוונם. זיכרון אחד נעמד מולו ־ איך אחרי ביקור באנדרטת חטיבת הנגב, חברים שלו זרקו אבנים לכיוון בדואי שעלה עם הכבשים מהוואדי. המורים היו רחוקים, עישנו סיגריה עם אחד ההורים, שהלך כמאבטח. הוא הסתכל בעיני הבדואי שיכול היה להיות אבא שלו, ולא זרק אבן. דדי, ירון ואייל הכריחו אותו לזרוק אבן, אז הוא כיוון למקום אחר. אחר כך השביעו אותו לא לומר דבר למורים, אבל הבדואי הגיש תלונה למשטרה, ובית הספר כולו נרעש שילדיו מסוגלים לדבר כזה. אמו, שאמרה לו תמיד לומר את האמת, הכריחה אותו לספר למנהל את מה ששמעה ממנו. מאותו הרגע כבר לא יכול היה לחזור לאחור. הוא הוחרם על ידי המקובלים ועל ידי אלו שרצו להיות מקובלים.

הקופאית, בחורה צעירה שמנמונת, שיכלה להיות בת עשרים ואחת, עם פוני שטני חתוך ישר ופרצוף זעוף, הגיעה להחליף את סליל הנייר. הוא הסתכל על עוד כמה פרופילים וחשב לעצמו, האם הם יכולים להבין מהי אירוניה? המחשבה על האירוניה הצחיקה אותו מאוד. אבל אחרי שהצחוק נחבא בשרירי הפנים, הוא הרגיש את העצב ־ איך עוד יום עבר, ואין שום מענה ממקומות עבודה ־ תאגידים גדולים ועסקים זעירים, שאליהם שלח את קורות החיים. הוא לא נרתע לחפש עבודה גם בפקידות, שליחויות, רק שלא יצטרך להפוך לסמרטוט הרצפה בכניסה לבית של הורי הלנה. אומרים שכל עבודה מכבדת את עצמה, אבל שטיפת כלים בשישה יורו לשעה לא מכבדת שום דבר, רק גורמת להתייבשות העור מחומרי הניקוי, לכאבי ברכיים ולהרגשה מזופתת שהשמן של הצ׳יפס לא יעזוב אותך גם הרבה אחרי שעזבת את המשמרת. הוא ניקה את הכלים, שר לעצמו שירים בעברית, ועשה הכול כדי לא להתבלט, אבל לא היה מסוגל לסבול את הדרך שבה צחי שרון, מנהל המשמרת הימני הישראלי עם החולצה של ״כהנא חי״ התייחס אליו. זה לא קורה לי באמת, אמר לעצמו כשצחי היה קורא לו בשם הגנאי ״חנניה״. הוא הצטער שוב ושוב שבראיון העבודה, כשנשאל מדוע בא לברלין, אמר לו שהוא סופר. היה משהו מגוחך בסיפור של כותב, שבא לעבוד בניקוי כלים. רק יוצר שהוא כישלון צריך להידרדר לכאלו עבודות. הוא ניסה לנחם את עצמו שגם סלאש, הגיטריסט של גנז אנד רוזס היה מסדר חפצים בסופרמרקט לפני שפרץ עם הלהקה. לאט לאט הבין שזה כמו בדימונה ־ שם כולם שנאו את המשורר, ועכשיו גם בברלין הוא שנוא על כך שהוא מתיימר לכתוב. אבל בניגוד לפעם, עכשיו היה עליו למצוא פרנסה, ולא להישען על האישה הגרמנייה, שממלאת את הטפסים למלגות ולפרסים.

וכדי לא להרגיש את כאב ההשפלה, נהג לגנוב משקאות מהבר, ולשתות את הבאסה החוצה. עד שנתפס. צחי לקח אותו לשיחת הבהרה, ואמר לו שהוא לא מאמין שישראלי גונב מישראלי בברלין. הוא הוסיף, שקיבל אותו לעבודה, אף על פי שיש לו אין–סוף אפליקיישנס שמבקשים להתקבל לעבודה הזאת. ושהוא עוצר את עצמו לא לדווח למשטרה. בהתחלה חזי לא ידע מה לומר, אבל לבסוף החליט לומר בדיוק מה שחשב על צחי. ״אתה ניאו נאצי יהודי, ושנאת הערבים שלך ושל החברים שלך מגעילה יותר בברלין; פה מצפים שהיהודים לא יהיו גזענים אחרי השואה, אבל לא למדת דבר.״ צחי שתה לגרון ישר מבקבוק עראק איילות, וענה לו, ״אתה וכל השמאלנים שלך יכולים לדחוף מטאטא לתחת, אל תגיד לי איך להתנהג בגרמניה. חנניה, לך תכתוב שירים על הרכבות של הגרמנים, אבל זכור שאני לא שָׂם עליהם ולא עליך! אני סומך רק על הכוח שלי, ובנויקלן, אסור להיכנע לפלסטינים שהולכים עם שרשראות של פלסטין השלמה, ומרביצים לכל מי שנראה שונה מהם. עכשיו תסתלק לי מהעיניים.״ אז קרא לברמן האחר, מתן צח, שזרק אותו החוצה, ובעט בו פעם אחת אחרי שהחליק על הרצפה הרטובה ונפל על הכביש מכוסה האבנים השחורות, החלקות והמבהיקות. כשחזר הביתה אמר להלנה שהוא לא רוצה לשטוף כלים, אלא למצוא עבודה עם משמעות.

בחוץ החל לרדת גשם עם טיפות גדולות וחזקות. הוא כמעט הגיע לתחילת התור, כשהלנה התקשרה לשאול אותו בגרמנית אם הוא יכול לקנות ־ ואז אמרה מילה שלא הבין. הוא אמנם ניסה ללמוד את כללי השפה המקומית, אבל מצא שהוא דיסלקטי. היא חזרה פעם אחר פעם על המילה, ״גרונקוהל״ ־ כרוב עלים, והוא שמע ״גרו קול״ ־ פחם ירוק, והיא חזרה על ה״גרונקוהל״ ־ ובדיוק הסתיים התור הארוך וחזי הפך מאחרון לראשון בתור. ומאיפה ישיג פחם ירוק? ומה זה בכלל? ולשם מה הוא ירוק? ואיפה המדף של הפחם? הוא נזכר בחנות המרתף שמכרה פחמים ועצים ברחוב הסמוך. בטח שם יש ־ אבל עכשיו היה בסופרמרקט.

רוזה לוקסמבורג, קופאית מבוגרת יותר של הסופרמרקט, שהחליפה משום מה את הקופאית הצעירה קצוצת הפוני, הביטה בחזי חסרת מנוחה. היא נראתה לחזי כמו גרסה נשית יותר של מיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי. הוא פחד להתעסק איתה, כי בפעמים שנפגשו בעבר דיברה אליו במהירות, ומנגנון התרגום לא עבד במוחו. הוא הביט אחורה, והבחין שכל התור הביט בו בעצבנות. אך בניגוד לחנות הכולבו של חיים בדימונה, שבו כל אוואר היה מתנפח כמו כרית אוויר של רכב בתאונה, פה אף אחד לא השמיע מילה.

הקופאית אמרה לחזי כמה פעמים ״ביטה,״ בבקשה, וסימנה לו שיתקדם. הוא הביט בה, ואחר כך בתור הגדול שמאחוריו. הלנה הייתה עדיין על הקו. הוא ביקש ממנה באנגלית, ״תשלחי לי את השם הזה בהודעת טקסט,״ וחשב אם זה עדיין אפשרי לרוץ ולמצוא את אחד העובדים של הסופרמרקט ולשאול בעצתו לגבי קניית פחמים ירוקים, שבטח מסתתרים באחד המדפים, בעוד הוא משאיר את המוצרים על הגומי השחור, אף על פי שהקופאית רצתה כבר להעביר אותם בסורק הברקוד. בגרמנית שבורה ביקש מהקופאית לחכות. אחר כך הפנה את מבטו אל הקהל וחיבר את כל האצבעות ביחד, כאילו החזיק נורה בידיו. הוא העלה והוריד את היד ומלמל באינגליזית, ״איי אם סורי.״ לרגע פחד שהם לא יבינו, אז חזר לגרמנית השבורה וביקש את סליחת הקהל, ״טוט מיר לייד,״ אני מצטער. הוא הוסיף גם ״אינשולדיגונג,״ סליחה. הקהל נאנח ולא ממש הסכים, אבל אף אחד לא התמרד, חוץ מהקופאית שהזעיפה את פניה וקראה לו, ״הלו, הלו,״ אבל הוא, כמו ילד טיפש, רץ על פני המדפים, מצא את העובדת הצעירה עם הפוני החתוך ישר קרוב למצח, והראה לה את ההודעה שקיבל מהלנה. היא חייכה אליו ־ אף שפנה אליה ב״קאנסט דו הילפן מיר?״ בעוד שהיה צריך לומר, ״האם אתם יכולים לעזור לי?״ ־ צורת הפנייה בשפה הרשמית ־ והראתה לו את מדף הכרוב. הוא הזיע ולבסוף מצא איזה ארגז ירוק, שהיה ריק מהכרוב הספציפי. בדרך עצר ולקח בירה שלא הכיר. הקופאית כעסה וקיללה, וגם הקהל הרים את קולו, כאילו נשמעו לפקודתה. חזי כבר הזיע מאוד כשהחזיק ביד אחת את בקבוק הבירה הקרה, וביד השנייה קרא את האימייל החדש שנכנס לטלפון ובישר שזכה בפרס ברלין לספרות עברית יפה.

מרוב התרגשות בקבוק הבירה החליק לו מהיד ונשבר לרסיסים על גבי הרצפה החלקלקה של הסופרמרקט. הקופאית יצאה ממקומה, ולא נתנה לו לסייע לה לנגב. חזי ניסה את כל מילות ההתנצלות והרגיש את הזיעה בגבו יורדת כמו פצצה מתקתקת ־ כאילו פרנסי הסופרמרקט ייבאו לחות מתוך הרובעים החנוקים של תל אביב ביולי־אוגוסט, כמו נחיתה בדלהי בחודש יולי בלי מזגן, כמו אסלה מקולקלת שלא יודעת איך להפסיק את הפעולה, כמו ירידה פתאומית של מי השפיר. הקופאית חזרה לכיסא השחור עם הכרית הכתומה מתחתיה, והעבירה את המוצרים בזמן שנזפה בו. הוא עמד מכווץ כאילו הפשיטו ממנו את כל פגעי הבגרות והחזירו אותו ליום שבו נכנס עם תסרוקת מוהק לארוחת צהריים של שבת ואמו התעלפה; הוא הרגיש כמו באותו יום שהשתין במכנסיים בחניון המכוניות מאחורי הבית שלו ופחד לחזור הביתה. כאילו שכח מאיפה בא ולאן הוא הולך, שכח את גילו ואת מקומו ביקום השדוּד הזה.

חזי יצא החוצה מהסופרמרקט ושמח שהגשם נפסק. הוא לא האמין שזכה בשנה הראשונה לקיומו של פרס ברלין לספרות עברית יפה. סופרות וסופרים, קטנים כגדולים, אנונימיים כמפורסמים, יכלו לשלוח את ספריהם מכל מקום בעולם, למה שהיה הפרס הגדול בעולם לכותבים וכותבות בעברית. בן רגע פרס ספיר הפך לפרס אזוטרי בעולם הספרות העברית. האזרחות לא שיחקה תפקיד בפרס: יכולת להיות כותב לא ישראלי, או לא יהודי, או אפילו אזרח מכל מדינה בעולם ־ העיקר שכתבת בעברית. הפרס העניק סכום כסף לא נתפס של 750 אלף יורו, שכלל חתימה בסוכנות הבין–לאומית ע״ש אלזה לסקר–שילר, שתדאג להשיג חוזים בין–לאומיים לספר. היתרון הגדול של פרס ברלין לספרות עברית יפה ביחס לפרסים ספרותיים גרמניים ובין–לאומיים אחרים ־ שלא דרש תרגום קודם. יכולת לשלוח כל ספר בעברית, והוא היה נכנס, נאכל ומתעכל על ידי צבא הלקטורים. יתרון נוסף: יכולת לשלוח ספר גם אם לא היית בליגה של הסופרים שחיים מהספרים שלהם. כן, כן, התחרות הייתה פתוחה לכל היוצרים והיוצרות בעולם, ובלבד שהיצירה שלהם נכתבה בעברית. וכך החלה התחרות על ייצוג דמות הסופר היהודי בחבל הארץ שהחלב השחור של שירת פאול צלאן זורם מתחת לרגליו. זה היה התיקון של אותו עם שהחריב את המרכז העברי של ברלין, שבין מלחמות העולם היו בו יותר הוצאות לאור בעברית, מאשר בארץ ישראל. הפרס נועד להחיות את המרכז הספרותי העברי בברלין, לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה. וזאת הסיבה שהטקס עמד להתקיים בתיאטרון מקסים גורקי שבמרכז העיר.

הוא עלה על אופניו, שם עליהם את שקיות המצרכים, והחליט לרכוב קצת, כי לא רצה לחזור מיד הביתה ־ הוא היה חייב לעכל את הבשורה. מרוב מחשבות על הזכייה בפרס ועל מה יגיד להורי הלנה, ולהלנה עצמה, לא שם לב למכונית הצהובה ששעטה. פנסיה השחורים נראו כמו עיניים של חיה טורפת, והחלון הקדמי היה שקוע לאחור כמו בחללית מתוחכמת. מכונית עתידנית, כמו דבּוּר עצבני שקפץ עליו. מה שזכר היה שהמכונית המתוחכמת הזאת יצאה במהירות מתוך החניה מצד ימין אל תוך הכביש. האופניים התנגשו בצד של האוטו, אך רק במראה הצדדית ולא בגוף של המכונית. חזי נבהל. לנהגת הייתה רעלה על פניה, שהיו לה חוטים צבעוניים שזורים כצמות. היא ישבה במכונית ודיברה אליו בגרמנית מהירה במבטא טורקי, והוא הבחין מיד במילה ״וואלה״, שהכיר מהעברית הערבית. הוא לא הבין מה אמרה לו, וענה בחרדה באנגלית מעורבבת בעברית. תחושת המוות הייתה קרובה מדי והוא רצה עוד לחיות, דווקא עכשיו יותר מתמיד. הוא רצה לנשום, לצעוד קדימה, צעד אחר צעד, לאכול את הרחוב, להשתין על העולם, להתרחב כמו השמש במרכז העיניים, לעלות במעלית של מגדל אלכסנדרפלאץ, לעמוד על קצה האנטנה התקועה בראשו, לתקוע בחצוצרה גדולה את צליל החירות היצירתית שניתנה לו עם כספי הנס הספרותי, להביט אל ארבע כנפות הארץ, לקבץ מחדש את כוחותיו האמנותיים ולצעוק שהוא קיים, ולהגיע לעוד הישגים, לטפס בסולם מעלה–מעלה, מעבר לגבולות השמים, עד שמלאכים ישירו את שמו ברוב גאון ועזוז, עד שיגיע לראש הנכון כדי להתפוצץ מרוב פסגות הרים מושלגות, בנחיריים פתוחים ברוחב העולם. לבסוף הבין שהזרה דואגת למצבו, ואמר לה שהכול בסדר, ושהוא לא נפגע. בזווית העין הבחין שהתאונה הקטנה הרסה לזרה את המראה הצדדית. בראשו התרוצצו מחשבות על תביעה של צד שלישי, שעוד תגיע אליו, שיכולה להגיע לסכומים דמיוניים. אבל לא קרה כלום, הזרה רצתה בסך הכול לקחת אותו לרופא. הוא חזר והרגיע שהכול בסדר, אף על פי ששום דבר לא היה בסדר, והביצים שלו רעדו.

חזי החליט שהכביש מסוכן מדי לנהיגת בוקר באופניים. הוא הבין שהאימייל על הזכייה בפרס הפך אותו לעפיפון מזרחי בשמי ברלין. הוא עלה על המדרכה וראה את שמו של האנרכיסט, היוצר הפורה היהודי–גרמני, אריך מִיזם, שהציץ אליו מהשְטוֹלְפֶּרשְטַיין ־ אבני הזיכרון העשויות מפליז, זהובות ושחוקות, שהיו מכוסות בבוץ דק. הוא עצר, הסתובב ובירך לשלום את מיזם.

מרוב התרגשות על הזכייה בפרס הוא בחר כאמור להאריך את הדרך לביתו, רק כדי להציץ ולחגוג את המאורע בנקודה הכי אהובה עליו בעיר, גשר זוססנר, שממנו אפשר להביט על גשר הלאשכז–טור, אותה הנקודה שבה הקשת של הגשר יוצרת חצי עיגול ־ חצי עין–חצי עולם בהיר ־ מעל למים, וההשתקפות התחתונה הכהה מציירת חצי סירה ־ חצי תיבת משה–חצי רחם ־ מתחת למים. ביחד נוצר יקום מעוגל שלם, חלקו מציאות, חלקו דמיון. זאת הייתה הנקודה שבה לא היה אפשר לדעת אם יש עיר בתוך המים, או עיר סודית שעלתה לתוך השמים. בגדה השמאלית נשפכו עצים למים שגשם טפטף לתוכם, וערבות בוכיות, ירוקות וצהובות, ליטפו בידיהן הירוקות–בהירות את השביל. בגדה הימנית של הנהר ליווה המבנה של תחנת הרכבת את הפלא, והוסיף דשא ושיחי פרחים סגולים, אך הנה לפתע — גועל נפש, מישהו זרק פח זבל כחול שהצליח לצוף מעל מי הנהר. הוא הביט שוב באימייל, שבו הודגשו המילים: הטקס לקבלת הפרס ייערך בעוד שבועיים בתיאטרון מקסים גורקי ב–15 בינואר 2015. הכסף ייכנס בסכום מלא יום לאחר הטקס. הוא התבקש לשלוח את פרטי הבנק ולשלוח מספר טלפון, שאותו ייתנו לעיתונאים, כדי לעשות יח״צ לטקס.

בנימוקי הזכייה כתבו השופטים: ״הספר להישאר בבגדד מייצר אפשרות חדשה ורעננה להסתכל על ההיסטוריה של היהודים ממדינות ערב. דאוד מוראד, הגיבור של הסיפור, בחור יהודי, מחליט להישאר בבגדד, מתאהב בלילא חוסיין, אישה מוסלמית, ומחליט להתאסלם עבורה. אך בד בבד הוא מסייע לאחיו ולאחיותיו היהודים להישאר איתו בבגדד, ולא להיענות לדרישה של הלאומנות הערבית שכל היהודים יסתלקו, ומהצד האחר לא להיענות לציונות, שרוצה את כל היהודים העיראקים בארץ ישראל. זאת איננה עמדה אנטי–ציונית או פוסט–ציונית. זאת עמדה ניאו–רומנטית של חזי מוראד, סופר יהודי, שמתגעגע לבגדד שלא הכיר. הסיפור כולו מתגלה דרך עבדאללה, בנו המוסלמי, שנוסע לישראל להכיר את האישה הראשונה של אביו. במסלול העלילות המקבילות אנו לומדים גם מה אירע ליהודים העיראקים שהיגרו לישראל, וגם לאלו שנשארו בבגדד. זאת אופציה היסטורית לא מוכרת, אך גם בדיונית, המזכירה לנו מה אריסטו כתב על תפקיד המשורר, שאמור לכתוב על מה שלא אירע, בניגוד להיסטוריון שכותב על מה שאירע.״

הוא עבר ליד הכנסייה השמנה של אורבן שטראסה, עם הלבנים בצבע מוקה, והשלט ״פופוליזם משחית את הנשמה״, ולפתע יצא החוצה מתוך חנות הבגדים המשומשים מוסא דה בגדדי ־ זמר עיראקי, בגדדי, עם שיער שמן מתולתל שהציץ מתחת לכובע חום, חיוך גדול, ואף לא קטן גם הוא. מזוקן עם קו ישר שחתך את עצמות הלחיים. הוא לבש ז׳קט חום, מכנסי ג׳ינס משופשפים וחולצה שחורה מכופתרת עד הסוף. חזי הכיר אותו כי הוא יצא עם אורטל, שמלצרה בבר של ישראלים שבו עבד כשוטף כלים. אורטל וחזי התחברו במהירות. היא הגיעה ממעלות תרשיחא והוא מדימונה. בת יחידה כמוהו. שניהם עזבו לברלין, שבה היו מיעוט של יהודים שהגיעו ממשפחות מסורתיות, ובכלל מהפריפריה הישראלית; שניהם הבינו שבברלין הם חיים כמיעוט מהגרים מזרחי בתוך מיעוט מהגרים אשכנזי בתוך עיר שהמהגרים היו בה מיעוט נכבד, כשליש מתושבי העיר. ובכל זאת שניהם אהבו דבר אחד ־ סמים. כשהמשמרת הייתה נגמרת, הייתה זאת אורטל שבדרך כלל הביאה לו את מה שהיה לה, ספידים, כדורים שמעלים, כדורים שמורידים, או סתם להסניף לבן של עניים, ריטלין או מה שרק היה בסביבה. הפחד הכי גדול שלה היה שמשפחתה תדע שהיא יצאה עם מוסא ־ ערבי עיראקי. חזי אהב להביט בה בפחד כשהניפה את ידה באוויר ואמרה: ״ואעלינה מה יקרה אם יידעו.״ אורטל היא זאת שלקחה אותו להופעה של מוסא, והוא נשבה בפלמנקו הצועני העיראקי הזה. אחרי ההופעה הוא הגיע לאחורי הקלעים כדי לראות את מוסא מסיים בקבוק יין לבדו. הוא נהג לשתות ישר מהפה, דבר שלא נהוג, מלבד אצל השתיינים ברחוב. מוסא מיד קיבל את חזי בחיוך, ואמר לו שהוא אח שלו מבגדד. חזי התמוגג, תמיד רצה לפגוש עיראקי שיכיר בעבר שלו, מבלי שיעבור בסכסוך המזרח תיכוני. בישראל הוא לא יכול היה לפגוש בעיראקי, אבל ברלין היא כמו אוהל שפתוח לכל כיוון. הם נהיו חברים, ובכל הופעה שלו תמיד חיכה לחזי כרטיס בחינם על שמו. אורטל חזרה לישראל, השאירה חלל בלבו של חזי, שאהב אותה בלי להשתוקק אליה. בפעם הראשונה שביקרה בברלין אחרי שעזבה, היא אמרה לו שהיא לא מרגישה שום חיבור לעיר ולא מבינה מדוע שהתה בה כל כך הרבה זמן. בפעם השנייה כבר לא יצרה איתו קשר, והוא כעס ולא אמר מילה.

חזי ומוסא התחבקו ארוכות. לא היה ברור מי מחבק את מי, כי הרי בחיבוקים יש את המחבק והמחובק. מוסא וחזי הפכו לגוש אחד של בשר ועצמות וחיוכים ומבוכה, וחזי התמסר למגע בשכם עמיתו, ונקרע מתוכו ברגע אחד, כי פחד שהגזים ברמת החיבוק. חזי בירך את מוסא בעיראקית שזכר מהבית: ״אשלונק״ ־ מה שלומך, ומוסא ענה: ״קוויז״ ־ טוב. והם המשיכו בברכות בערבית, עד שעברו לאנגלית ־ חזי במבטא העברי ומוסא במבטא העיראקי, ולשניהם מילים בגרמנית הציצו החוצה מתוך השפה, מבקשות כבר להישמע.

עורב נעמד לידם. הוא קרע קריעה. ״קרע קרע״. הם הביטו בו לרגע, והוא קפץ למעלה על העץ העירום. השמים נלחמו בין כחול בהיר לבין אפור בהיר, בשליכטה שהתפזרה על כל הרקיע והחביאה את השמש. מוסא סיפר לו שהוא פותח פלאפל ברוּדוֹ, התחנה האחרונה של ה–U7 לכיוון דרום. חזי הרים את גבותיו ואמר לו מברוק, אך הרגיש חנק לראות יוצר כה מוכשר מצטמק לתוך מוכר פלאפל. מוסא הזמין את חזי לבקר אותו ברודו ואמר לו שהוא יערוך אירועי שירה וספרות ומוזיקה, ושזה יהיה מקום להופעות, אך המילים שיצאו מפי מוסא רק התפזרו כמו בועות סבון, שעלו לרגע מעל ומיד התפוצצו. חזי ידע שאין ולא יהיה מרכז בוהמייני שכזה ברודו. שזה מקום שאף אחד מחבריו לא יוצא לבלות בו, אלא רק עובר בו בדרך לנמל התעופה של שונפלד. מוסא הרגיש שחזי לא מאמין לו, וחזר על התיאור של המקום והמאכלים והוסיף שהוא רוצה שחזי יערוך שם הקראות של ספרות. חזי הנהן בראשו, אמר ״וואלה,״ והבטיח לסייע בכל מה שצריך. מוסא הוציא בקבוק יין לבן ושתה מהפה, והציע לחזי שלקח לגימה ארוכה.

לבסוף חזי לא יכול היה עוד להתאפק וסיפר על הזכייה בפרס. ״על מה הספר?״ מוסא שאל אותו כשהתיישב על גדת הנהר, וחזי בעקבותיו. חזי התחיל באנגלית שבורה: ״מיי גרנדפאטר, יעני, אבוי אבי, וואלה הוא סטייד אין בגדד, אנד היא דידנט אימגרנט טו אישרעיל.״ חזי צחק כשחזר על המילה ״אישרעיל״ ומוסא גם צחק איתו, כי הבין שחזי מתרגש לדבר בערבית מעורבבת עם האנגלית המהגרת שלו. ״מיין חטייאר, אבוי אבוי, גרנדפאטר, הי וואז אינלאב ויט לילא חוסיין, א ביוטיפול מוסלם בגדדי ליידי, וואלה ג׳מילה, עזיזה כתיר, ג׳והר רילי, ואללהי איש שבורה, אני נשבע,״ חזי לקח את הבקבוק ממוסא ושתה עוד קצת, התחיל להרגיש קל, ונזכר שלא אכל דבר. מוסא זרק ענפים למים, והרגיש את הטלפון מצלצל, ועצר את חזי. חזי הבין שמוסא מדבר עם מישהו שהזמין אותו לפסטיבל, אבל לא רצה לשלם אלף יורו, אלא רק מאתיים יורו, מוסא סגר את הטלפון. ״אי דונט וורק לס תן אין טאוזנסט יורו. חאלס.״ מוסא נעמד. חזי הבין שהשיחה העכירה את נפשו. הם נפרדו במהירות, וחזי התעצב. הוא רצה לשאול על הבת הקטנה של מוסא, אך הטלפון צלצל בתוך הכיס האחורי של מכנסי הבד האפורים. הוא הוציא את הטלפון. אמירה, אמו, הייתה על הקו. הוא שם אותה על מיוט ואמר למוסא: האדולי אוּמי ־ זאת אמי. מוסא טפח לו על השכם, חזי פתח את המיוט והציל את אמו מהרגשה שהיא מדברת אל עצמה. הוא שמע בקולה את הדאגה. הוא הכיר כל מיתר של חרדה כבר מהרגע הראשון שצליליה פגשו את אוזנו.

אמירה מוראד, אמו של חזי שהתקשרה מישראל, דאגה לבנה, שלא הראה סימני חיים כבר כמה שבועות. כמו אחרים, היא לא הבינה איך הוא עזב דווקא לגרמניה. אף שגידלה אותו בחינוך מסורתי, הוא הביא לה אישה גרמנייה ממשפחה נוצרית ־ ולא די בכך, אלא שבייש את המשפחה כולה עם הספר שכתב.

״בדאלק, חז'קל.״

״כן.״

״מה שלום אשתך?״

״אני בדיוק בדרך אליה.״

״התקשרתָ כבר לאבא שלך?״

״לא. אבל אני רוצה שתבואי לבקר אותי בגרמניה.״

״אינשאללה. אני אבוא בקרוב. אללה הוא אכבר.״

״אם זה יעזור, אני רוצה לבקש סליחה שביישתי אותך מול העדה העיראקית.״ חזי ניסה להרשים אותה עם מצב הרוח הטוב שהיה שרוי בו. הוא הבין שאין זמן יותר טוב לבקש סליחה על אחת מאבני הנגף שעמדו בדרכו אל לבה.

שנה קודם הוזמן חזי לאירוע של העדה העיראקית בתיאטרון רמת גן לדבר על הספר השני שלו, להישאר בבגדד, ולמרות הבטחתו לאמו, חשף את עלילת הספר: כיצד סבא דאוד נשאר בבגדד ונשא את לילא, השכנה המוסלמית שלו. כל הזקנים של העדה העיראקית, עם האוזניים הגדולות והשעירות, החליפות הישנות והעניבות האפורות, נאספו עם בני המשפחה הצעירים יותר. אף אחד מהם לא רצה שיזכירו את המילים: אפליה, קיפוח, או וחס וחלילה ־ דיכוי, שהרי הם כבר עברו אינטגרציה מלאה ובאו לחגוג את השתלבותם ־ הם מעמד בינוני ועליון ־ רואי חשבון, סגני אלופים, רופאים, חברת הכנסת המפא"יניקית ומספר הסיפורים הידוע, המנצח הנודע ועוד. כולם באו לשמוח ולא רצו לשמוע על אלו שנשארו מאחור בבגדד ־ אופציה כזאת לא הייתה קיימת ־ ובטח שלא ביקשו לדעת על אלו שביישו את העדה העיראקית והתאסלמו. אך כשחזי דיבר, יצא שחלק מהם נזכרו לפתע בשכונות העיר בגדד שעלו לראשונה על המרקעים במלחמת המפרץ. חלק שאלו את עצמם אם חזי מוראד הוא נציג של הדור החדש שיחליף את סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש, שלום דרוויש ויצחק בר–משה. חזי עלה על הפודיום בבמה והביט בקהל. עמודי התאורה הפריעו לו לראות את כל הפרצופים. הוא הזיע, הוציא מתוך הכיס שלו את הנאום שכתב והחל להקריא:

״סבי דאוד מוראד נולד בבצרה, אבל עזב לבגדד כדי לעבוד כעצמאי. הוא החליט להישאר בעיראק, בגלל שהתאהב בלילא. המשפחה שלי התנכרה אליו, אמרו לי לשכוח ממנו. ואז הבנתי שבגלל השתיקה הזאת, אני צריך לכתוב את הספר. כן, הוא התאסלם. כן, הוא עזב את היהדות, ואת סבתי מצד אבי. אבל הוא הלך אחרי האהבה וגם היה נדיב מאוד. הוא סייע ליהודים שנשארו, דיבר על זכותם, ולפני מותו הבין שטעה, שהתחפר בהתנכרות למשפחה היהודית שלו. והוא רצה מאוד לבקר, אבל זה היה מאוחר מדי, הכליות שלו קרסו. אבל הבן שלו, שכותב את הספר, הוא זה שמתקן הכול, ואף מתאהב בעצמו ביהודייה עיראקית ונשאר להתגורר איתה באור יהודה.״

הקהל נע באי נוחות. נשמעו שיחות בצדדים שונים של היציע. חזי עצר. הוא לא ידע אם לבקש שקט, או לדבר בקול רם יותר. קולות קמו וביקשו לענות, להתערב, והוא החליט לעצור את הנאום הארוך, נעמד מול הפודיום ולא ידע לאן ללכת.

אמירה, שישבה בקהל, צעקה לו, ״ביישת אותנו עם הספר שלך, למה כל העולם צריך לשמוע על סבא שלך? במקום שתכתוב על הפרהוד שעברנו בבגדד, בהשפעת התעמולה הנאצית והלאומנות העיראקית ־ מאה שבעים ותשעה הרוגים, שבע מאות תשעים ותשעה פצועים, נשים ונערות שנאנסו ונחטפו, שלושת אלפים בתי מגורים ובתי עסק הותקפו, הוצתו ונבזזו...״ היא המשיכה והמשיכה להביא עוד פרטים. למה הוא היה צריך לבייש אותה? מה זה מעניין אותם? מה יחשבו עליה? היא הרגישה שכל מה שבנתה במו ידיה, כל השם שלה, המוזיאון של העדה, הכול מתמוטט.

״אני שמחה שלא שכחת את הבושות שעשית לי. הכול נסלח, יא איבני. העיקר שאתה בריא ושלם. אילא פאט מת ־ מה שעבר, מת. עכשיו תתקשר גם לאבויכ ותגיד לו סליחה, כמו שאמרת לי.״

״לא מגיע לו.״

״אתה בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת.״

זאת הייתה שיחה קבועה. אמו רצתה שלום בית. שהוא יתקשר לאביו ויתנצל על שכתב על סבו שהתאסלם. לפיה, אסור היה לו לכתוב את הסיפור של סבו מבלי לבקש רשות מאביו. סבא שהתאסלם זה בושה למשפחה, ולהוציא את הבושה החוצה זה כמו לרוץ עירום ברחובות. חזי הבין שאנשים צריכים ללבוש בגדים, אבל לא רצה לתת מקום לאביו בחייו. משפחת אביו כבר החרימה אותו. ראתה בו משוגע שיצא מדעתו והחליט לבגוד בשם המשפחה שלו, אותו שם שהוא נושא בתעודת הזהות שלו. חזי לא רצה שוב להסביר לאמו, שהספר שלו הוא חיפוש רוחני מורכב אחר אדם שלא מצא את מקומו בתוך היהדות, ולא מצא את מקומו בתוך האסלאם, על איש שאהב תמיד את בת זוגו היהודייה, אך גם אהב את בת זוגו המוסלמית. על אדם שטעה, ורק לפני סוף ימי חייו הבין שאסור היה לו להתכנס בתוך העלבון שלו, ושעליו לחבר את החלקים הלא מחוברים האלו בנשמתו, באמצעות שליחת מכתב לבנו. החלק הבדיוני בלהישאר בבגדד לא נתפס בעיני המשפחה, שראתה רק את העובדה המציאותית האחת, שנלקחה מתוך הביוגרפיה שלהם ־ הבושה על כך שסבא התאסלם והלך עם אישה מוסלמית להקים משפחה, בלי להתגרש מהמשפחה היהודייה.

״מה שלומך?״ שאל את אמירה, בניסיון להתחמק מהשאלה.

״ברוך השם יום יום. עכשיו תקשיב לי, אבוייכ צריך אותך, בדאלק, חז׳קל.״

״אם הוא היה דואג לעצמו ולא שותה ומעשן כל כך הרבה, הוא לא היה מגיע כל כך מוקדם לכליות לא מתפקדות, דיאליזה ובית אבות. כמה שנים אמרנו לו לטפל בעצמו, אבל הוא הזניח את עצמו, וגם עכשיו הוא לא מקשיב למה שאומרים לו, ואחר כך מתלונן, ואני לא אחראי עליו. את שומעת? אני לא אחראי עליו!״ הוא מצא את קולו מנסר את האוויר הגרמני וגורם לעוברים ולשבים אי נוחות, בזמן שצעד לאט לאט וחלף על פני חנות היין שבה היה פעם להלנה כרטיס מנוי, בימים הפשוטים ההם בטרם ניסתה להיכנס להיריון.

״סיימת?״ שאלה אמירה, שהייתה רגילה להתפרצויות הזעם שלו. קולה הרגיע אותו. הוא הבין ששוב הזעם השתלט עליו.

הוא לא ענה. רק גלגל לעצמו טבק, וגילה שבתוך קופסת הטבק שכח קצת קססה. הסיגריה הרגיעה אותו בדיוק לרגע, והוא חיפש לראות אם יש לו מספיק חומר לגלגל עוד אחת.

״תקשיב לי עכשיו טוב,״ אמרה והציתה סיגריה, ״זאת מצווה לעזור לחולים וחסרי הישע. אתה החלטת לגור מחוץ לישראל ולעזוב את הבית, וזאת החלטתך, אבל אל תחשוב שאני אתן לאבא שלך לחיות שוב ברחוב ולבייש אותנו.״

״הוא בגד בך. בייש אותך. הוא דיבר עלייך לא יפה. הוא בזבז את הכסף שלנו על האישה הרוסייה שלקח לו ועל הילדות שלה, ובסוף, כשהיא עזבה אותו, הוא נזכר בנו,״ אמר כשנכנס לרחוב בלוכרשטראסה, רחוב מוזר שבו התקבצו חנויות לחומרי גלם לסרט, תחפושות ומצלמות להשכרה, לצד מסעדה סורית מנומנמת וסדק קטן, שבו צמחה לה חומוסייה ישראלית.

״אוי, חזי, מתי תתבגר כבר?״ אמרה והשתעלה.

הוא נעמד מול בית שכוסה כולו בצמח מטפס אדום ירוק שהתייבש בחלקו. המראה היה שונה לגמרי ממה שהכיר בישראל. המטפס ממש צייר לו ציור משלו על הקירות הכחולים, ציור שהיה מתוכנן ולא מתוכנן בו בזמן.

״אמא, זכיתי בפרס גדול פה. מה זה גדול. 750 אלף יורו טבין ותקילין! את מאמינה? עכשיו את יכולה להיות שמחה וגאה בבן שלך, שעשה את זה,״ הוא הצליח להוציא מפיו, וכבר התחרט על המשפט השני.

״כל כך הרבה כסף הם נותנים לך? למה?״ אמירה הדליקה עוד סיגריה.

״בגלל הספר שכתבתי,״ הוא דרך על חיפושית שחורה עם כתמים אדומים.

״זה בטח בגלל שאתה יהודי, ויש להם אשמה.״ היא חיפשה מאפרה.

״לא. זה בגלל שאני יודע לכתוב.״ הוא נעצר להביט על גרפיטי של מרקל סותמת את פיה, אובמה אוטם את אוזניו ופוטין עוצם את עיניו. והוא תהה על מה מדובר. האם זה מנקודת המצב של הפליטים הסורים?

״ועבודה מצאת?״ היא שאלה את אותה השאלה, שהוא נשאל פעם אחר פעם.

״זאת העבודה שלי לשנים הקרובות,״ חייך. לפתע הרגיש כמו סופרמן שהפעם היה בידו החיסון לקריפטונייט.

״בנאדם צריך שיהיה לו עבודה. ומה שלום אשתך?״ אפשר היה לשמוע שכיבתה את הסיגריה באמצע.

״לא יודע. מה זה משנה עכשיו. למה את לא יכולה להגיד לי ׳אלפין מברוק, יא איבני,׳״ חיקה את קולה הצרוד מסיגריות.

״שתצליח, יא איבני, אבל כבר אמרתי שכל מה שייצא מהספר הזה לא יעשה לך טוב.״ החשד הזה שאפיין תמיד את אמירה התחבר לו עם הסימנים שנפלו עליו אחרי שקיבל את האימייל על הזכייה בפרס: בקבוק הבירה שנפל לו מהיד בסופרמרקט, הכמעט תאונה עם האישה עם הרעלה, הנפילה של מוסא מזמר מצליח לבעל פלאפלייה בסוף העולם.

״תבואי לטקס של הזכייה? זה קורה עוד שבועיים,״ אמר מבואס, כשהוא נלחם לא לריב איתה שוב.

״ומי ידאג לאבא שלך? מי ייקח אותו לדיאליזה?״

״שאחד הדודים ידאג לו,״ אמר, וכבר ראה שהוא מתחת לכנסייה הגותית של סודשטרן. הקווים החדים האלו שפעם חתכו את השמים, הפכו חלולים ומפוחמים וחסרי משמעות, וכך גם הוא, מהגר שמנסה באופן אנוש לחבר בין העולם שעזב לבין העולם שאליו הגיע.

״אני מקווה רק שלא ישמע על הבושות שאתה עושה לו בכל העולם...״

״כמה פעמים בנאדם יכול להגיד לך, זאת האמנות שלי...״

״בנאדם גדל במשפחה ויש לו מחויבות אליה.״

״אם זאת התגובה שלך, אני מנתק. להתראות, אמא.״

אמירה, אישה צנומה עם תלתלים שחורים ארוכים ונפוחים, צוואר מקומט ועיניים ירוקות, החזיקה את ראשה בין ידיה הקטנות. היא בכתה על שולחן המטבח, שנדחק בתוך שלושה קירות, ומעליו לוח שנה ותמונה דוממת של פירות. היא הדליקה את הסיגריה האחרונה של קופסת השרתון, ירדה למטה אחרי שהתאפרה וסידרה את בגדיה, נכנסה לבית הכנסת וביקשה מהרב הגבאי מחודד האף, שעבד בבקרים כמנהל חשבונות בעיריית דימונה, שיברך את בנה, ושישמור אותו השם מעצמו, ושעכשיו, שסוף–סוף יש לו כסף, שיתחתן סוף–סוף, ימצא עבודה מסודרת ויביא לה נכד או נכדה ויחזור ארצה. הרב שם ידיו הגדולות על שביסה ובירך. לפתע קול של אזעקה עלה וירד. הוא משך את ידה למקלט בחוץ, והיא נפלה בדרך. הוא הרים אותה, והיא נכנסה בוכה. חרדה עצומה השתלטה עליה. לא סתם אלוהים משך את הברכה ממנה. חדשות רעות דוהרות בדרך אליה.