הפרפר הכחול 1: פנטום

פרק 1

״כדי שתוכל להתכונן לעתיד, אל לך לחשוב על היום.״

קוני פברואר 2005, גיל 13

פיסת הצנים שלעסתי התמצקה לכדי כדור בפי וגרוני חסם את הגישה שלה לבטני. עדיין חשתי בחילה. עיניי נותרו פקוחות רק הודות לכוח הסבל שלי, וחוסר השינה ערפל את מוחי.

״קוני?״

זקפתי את ראשי והבטתי לעבר אבי, שעמד בכניסה ואחז בידו מזוודה. סידרתי במהירות את שערי כך שיסתיר את החבורות על לחיי וחייכתי אליו חיוך מאולץ.

״חזרת מוקדם.״

הוא נעץ בי מבט ממושך ועיניו המכווצות שוטטו על פניי. ״את בסדר?״

פעימות ליבי הואצו ופי התייבש אף יותר. האם אני יכולה לספר לו? הוא אבא שלי, שוטר, וממש טוב במה שהוא עושה. הוא יגן עליי. אבל כשחיוכה היפה של מיי הסתנן אל ראשי, בלעתי בחזרה את המילים והנהנתי, ״יאפ.״

הוא נאנח וזקר גבה. ״אז למה את לא בבית הספר?״

הזעפתי פנים לעברו והבטתי בשעון. עיניי התרחבו בבהלה כשהבנתי שאיחרתי בשעה את מועד הרישום. לאן נעלמו להן השעתיים האחרונות? ״אוי, אלוהים, אני מצטערת.״

קמתי בחיפזון, הנחתי בכיור את ספל התה שעדיין היה מלא וחטפתי את התרמיל שלי. אבא הביט בי בשתיקה ובדיוק כשהגעתי אל הדלת, קרא לי. ״את בטוחה שאת בסדר, כתם?״

נרתעתי כשהוא השתמש בשם החיבה שבו נהג לכנות אותי, הכינוי שנתן לי כאשר הייתי בת שנתיים וציירתי לו ציורים שהכילו כתמים אדומים.

בלעתי את המילים בחזרה, הנהנתי והענקתי לו את החיוך הטוב ביותר שיכולתי להעלות על שפתיי.

״עניינים של נשים, אבא'לה.״

הוא הנהן ושחרר אותי מהחקירה שערך לי בדקות האחרונות. הסתובבתי לאחור וחייכתי לעצמי.

כמו תמיד, גם הפעם זה עבד.

* * *

״מצצת את הזין שלו?״ תמי, הזנזונת של בית הספר, שאלה את בוני לאחר שיעור חינוך גופני כשהיינו יחד במקלחות. גלגלתי את עיניי כשבוני הנהנה בזריזות. כלבה שקרנית.

מיי הביטה בי וגיחכה. קרצתי אליה, הטיתי את ראשי לאחור ושטפתי את קצף הסבון משערי. הפנים שלו צצו במחשבותיי בעת שעצמתי את עיניי, הלגלוג האכזרי שלו גרם לבטני להתכווץ ומילותיו האכזריות גרמו לעיניי לצרוב מעצם ההבטחה לדמעות שעתידות להגיע. נרעדתי ופקחתי אותן שוב, בדיוק בזמן כדי שאוכל לצפות בבקבוק השמפו שחלף מול פניי. המהירות שבה הוא התעופף קרוב כל כך אליי, גרמה לי להשתנק. הפניתי את ראשי במהירות, עקבתי אחר מסלולו ונהמתי כשהוא הכה היישר בפניה של מיי. יבבה חדה נפלטה ממנה וגרמה לי לנהום שוב. ״אויש, מיי הבתולה, יש לך יום הולדת בעוד שבוע. אולי תקבלי איזה זין ארוז בעטיפת מתנה.״ תמי אמרה וכולן צחקו. ״מצד שני, אני בטוחה שאף נער לא יצליח להעמיד אותו כשיסתכל בפנים המכוערות שלך.״

הדם שלי זרם מהוורידים אל הלב.

הכעס שלי על ההקנטה האכזרית שלהן כלפי אחותי גרם לי לסרוק שוב את חדרי ההלבשה, בחיפוש אחר מורה. חייכתי כשגיליתי שאנחנו לבד. סגרתי בנחת את ברז המקלחת, כרכתי את המגבת סביב גופי העירום ומילאתי את כף ידי בג׳ל המקלחת הזול שבית הספר סיפק לנו.

מיי מצמצה בעיניה בניסיון להתעלם מתמי, הפנתה את גבה אל המרשעת והמשיכה להתקלח בעת שעברתי מולה בעצלתיים.

שמרתי על ארשת פנים תמימה בזמן ששוטטתי להנאתי וחלפתי על פני תמי, שכעת עמדה תחת זרם המים. זוויות פי התרוממו בהנאה כשפיזרתי כמות הגונה של ג׳ל על אריחי הרצפה סביבה.

יצאתי מאזור המלתחות ולא יכולתי שלא למתוח את שפתיי בחיוך רחב, כששמעתי את הצווחה של תמי ולאחריה חבטה הגונה.

"מגיע לך, חתיכת זונה!"

* * *

התנשמתי בכבדות בשעה שחציתי בריצה את השדה לכיוון הבית והגשם הפתאומי הרטיב אותי כהוגן. הצטערתי שלא קיבלתי את הצעתה של מיי ללכת לספרייה לשעה כדי ללמוד, אבל מייד גלגלתי את עיניי. לא היה לי ברור מדוע היא לומדת באדיקות רבה כל כך.

היא הייתה הילדה הכי חכמה בבית הספר והתלמידה היחידה שלא הייתה זקוקה ללמוד כלל.

אני, לעומתה, התעניינתי יותר במוזיקה, באיפור ובבחור ששמו לי. חייכתי לעצמי וקראתי בראשי שוב את הפתק שכתב לי.

קון,

אני לא יכול לחכות עד שתראי ותרגישי את מה שאני מתכוון לתת לך ליום ההולדת שלך.

ל.

נשיקות

ידעתי, מעל לכל צל של ספק, שהטיפשון חושב שהוא יוכל להיכנס לתחתונים שלי במסיבה. טלטלתי את ראשי וגיחכתי. זה יום ההולדת שלי, לא שלו. הוא עומד להתאכזב. אין שום סיכוי בעולם שארשה לעצמי להיות קלה להשגה כמו תמי. היא חושבת שהיא חכמה יותר כי איבדה את הבתולים שלה, אבל היא לא יודעת איך כולם מכנים אותה מאחורי גבה. חשתי תסכול מכך שהבנות שטענו שהן חברותיה ריכלו על דרכיה הזנותיות, בזמן שהן הקניטו את מיי על דרכיה התמימות. דו־פרצופיות, או מה?

תפסתי מחסה תחת עץ גדול, הבטתי אל השמיים וניסיתי לקבוע אם מדובר רק בסערה חולפת ועד כמה מהר היא תחלוף. העננים השחורים הבהירו לי שאצטרך לחכות זמן רב משחשבתי.

קול שנשמע מאחוריי והגיע מבעד לצפיפות העצים הסבוכים, לכד את תשומת ליבי וגרם לי להסתובב לאחור.

צעקה הסתלסלה במעלה גרוני ובדיוק ברגע שבו היא ניסתה לצאת מתוכי, הוא הטיח את ידו על פי. עיניי נפערו, נשימתי הייתה חפוזה וטלטלתי את ראשי בכוח.

״לא תצעקי?״

בלעתי את רוקי והנהנתי בראשי בחוזקה. פחדתי ממנו ולכן ויתרתי בקלות. הוא היה גבוה, שערו הבלונדיני הכהה היה ארוך לפנים וקצוץ באזור העורף, והייתי די בטוחה שהוא בתחילת שנות העשרים לחייו. עיניו הפנטו אותי. צבען הירוק־עמוק הזוהר היה עוצר נשימה, אך הן הסתירו את הרוע שבתוכו ואת הפיתול האכזר של חוסר המוסריות שזרם בכל אחד מכלי הדם שבגופו. נדף ממנו רוע גולמי, רוע מזוקק שנגע בי פיזית וגרם לכל סנטימטר בעורי לסמור כעור ברווז בעוד האימה מאיצה את פעימות ליבי.

״לא סיפרתי לאף אחד,״ פלטתי במהירות כשהסיר את ידו מעל פי.

״אני יודע,״ הוא הגיב לאיטו. הוא הביט בי לרגע ובפניו הייתה הבעה שלא הצלחתי לפענח. נראה היה שהוא עצוב, אבל אז ניצוץ הרשעות שבו המחיש לי עד כמה הוא מסוכן. הוא נשף אוויר החוצה. ״הכנסת אותי לצרות צרורות, שדו.״

פזלתי לכיוונו. ״שדו?״

הוא הנהן ומבטו נע מעבר לכתפי. ״השם החדש שלך.״ הוא חזר להתמקד בי.

״לצערי, אבא שלי... מוטרד מההחלטה שלי להשאיר אותך ואת אחותך בחיים.״

האופן שבו הוא ירק את המילה 'אבא' הסבה את תשומת ליבי לכך שיש ביניהם עניינים לא פתורים, אבל הגילוי האחר היה זה שגרם לדם בליבי לקפוא. ״מה? אבל אתה לא יכול לחזור בך. בבקשה,״ התחננתי בעת שקרעתי מעליי את המעיל והעניבה והתחלתי לפתוח את כפתורי חולצת בית הספר שלבשתי. הגשם הוטח בי בחוזקה וחלחל מתחת לבד הכותנה הדק והלבן. ידעתי שהוא רוצה אותי, ראיתי את זה בעיניו, ואם אצטרך לשכב על גבי ולתת לו לקחת כל מה שהוא רוצה כדי להציל את מיי, אעשה זאת מיליון פעמים. ״אתה יכול לקחת הכול, אבל בבקשה, בבקשה, אל תפגע במיי.״

הוא רטן לעברי ומילותיו היו בלתי מובנות כשאחז באצבעותיי ועצר אותי מלהמשיך במעשיי. ״מתי תלמדי להקשיב, ילדה מתריסה שכמוך? אני לא מתכוון לזיין אותך. את בת שלוש־עשרה, לכל הרוחות!״

״אבל...״

״יש שינוי בתוכניות.״

נאלמתי דום. מוחי עינה אותי בתרחישים האפשריים. ידעתי שהוא מתכוון להרוג אותי. ידעתי את זה. דמעה סוררת זלגה על לחיי כשראיתי בעיני רוחי את דמותה של אחותי היפה, את חיוכה הרך, את סגנונה העדין ואת עוצמתה. אתגעגע אליה כל כך. אבל אם האיש הזה יעמוד במילתו, היא ככל הנראה תצטרף אליי בקרוב.

נעצתי בו מבט וגופי נרפה כשהשלמתי עם גורלי. לא יכולתי לגבור עליו, ולא חשוב כמה אנסה.

מטחי הגשם החזקים תאמו את הסערה שבנפשי, אך לבסוף הנהנתי בראשי. ״בבקשה.״ כרעתי על ברכיי לפניו והכניעה שלי הכעיסה אותו. ״בבקשה, תעשה את זה מהר, ואם אפשר, תן לי למות ללא כאב.״

הוא גלגל את עיניו ואחז בשערי, צווחתי כשהוא משך אותי מעלה. ״אני לא מתכוון להרוג אותך.״

״ואת מיי?״

הוא טלטל את ראשו. ״אילו הייתי במקומך, בשלב זה הייתי מודאג יותר משלומך האישי.״

״אבל...״

הוא נאנח שוב. ״אבא שלי מבקש שתצטרפי למשפחה שלו מוקדם מהמתוכנן.״

לא יכולתי לזוז. אף שעד כה הייתי מבועתת מהעתיד לבוא, התנחמתי בשנה הנוספת שניתנה לי כדי שאוכל לומר שלום לאנשים שאהבתי. אבל כעת, הכול נחטף ממני. ״מ...מה?״

״כן.״ הוא מלמל והנהן לאיטו. ״אבל,״ גופי היה עדיין משותק והפעימות הפרועות של ליבי הקשו עליי לנשום. ״הצלחתי להשיג לך עוד כמה חודשים.״

נשמתי לרווחה. תודה לאל!

״ובכל זאת, יש לנו בעיה נוספת.״ לא אהבתי את האופן שבו קולו צנח או את טון הדיבור שלו שהפך מודאג. ״הוא די... כועס.

ומכיוון שאני בנו, הוא מרגיש צורך להפוך אותי לדוגמה, אותי... ואותך.״

״אותי?״

הוא הניד בראשו. ״הוא מתכוון להפוך את טקס החניכה שלך לשונה מעט.״

״טקס החניכה שלי?״ הרגשתי טיפשה משום שחזרתי על דבריו, אבל לא הצלחתי למצוא מילים משלי.

הוא כיווץ את עיניו והביט בי. מצמצתי בעיניי בתדהמה והתכווצתי בשעה שהוא הרים את ידו וליטף באצבעו ברכות את עצם הלחי שלי. גופי קפא, אבל נדמה שעצמותיי הפכו לג׳לי. התנודות בתוכי לא הלמו את הנוקשות החיצונית. עיניו הירוקות הבהירות נתלו בעיניי הכחולות. ״יש בך משהו, קוני סוויפט, משהו שגורם לי להרגיש...״ הוא כחכח בגרונו ושמט את ידו, הרכות שהייתה בהבעת פניו החלה להיעלם והבעה נוקשה יותר עלתה על פניו. ״תזדקקי לאימונים כדי שיהיה לך סיכוי להתמודד עם העינויים שלו.״

״אימונים?״ אני שוב עושה את זה.

הוא הנהן, הסתובב לאחור ודמותו נסוגה אל מעבר לצללי הקרקע המיוערת. ״תהיי מוכנה. חצות, בליל יום ההולדת שלך. אבוא לקחת אותך.״ ואז הוא נעלם. עיניי נפערו בתדהמה כאשר נראה שהוא ממש התאדה מול עיניי.

ליבי כאב. רצתי לעבר מסתור העצים והתכופפתי,

הקיא נפלט מתוכי וטפטף מנחיריי בעת שפי לא יכול היה להתמודד עם תחושת הקבס העזה.

השנה שנותרה לי עם משפחתי קוצרה לשבוע אחד. התנשמתי שוב כשהמחשבה על העתיד לבוא שברה את רוחי.