הפתעה מלילה בודד

ספון בתוך הקרירות הנעימה של מכונית המרצדס השחורה שלו, כריסטיאנו דה אנג'ליס בחן מבעד למשקפי השמש המהודרים שלו את ההמולה הערה ברחובות הלוהטים שמסביב. החלק הזה של רומא היה מוכר לו כמו החלל של דירת הפנטהאוז המפוארת שלו בלונדון, שם הוא התגורר במשך רוב ימות השנה – כשרק לעתים הוא טורח לבקר את משפחתו שבאיטליה. כאן, ברומא, הוא גדל, כאן למד בבית הספר, כאן הוא נהנה מחיי המותרות של האליטה החברתית של העיר. את כנפיו הוא פרש רק כשיצא ללמוד באוניברסיטה, באנגליה. היה משהו מנחם, אם כי גם קלאוסטרופובי במידת מה, בלהיות שוב כאן, ולו רק לשבוע, וזאת תהיה הקלה גדולה לשוב אל האנונימיות היחסית שרחובותיה של לונדון העניקו לו. הוא הזעיף פנים בהיזכרו בשיחה שזה עתה ניהל עם אמו ועם סבו, שחברו יחדיו כדי להזכיר לו, במהלך ארוחה כיד המלך אשר הוגשה ברשמיות די מיותרת בחדר האוכל המפואר, בבית של סבו. השיחה נסבה על הזמן שעובר במהירות, בהקשר שלו ושל קול טפיפת רגלים זעירות של הדור הבא לבית דה אנג'ליס, שכנראה, שניהם השתוקקו מאוד לשמוע כבר. זאת היתה מתקפה משולבת שהתבצעה בתיאום שלא היה מבייש את הצבאות הטובים בעולם: עם אמו מצד אחד, ממש סופקת את כפות ידיה בפרטה באוזניו את תשוקתה האימהית לראות אותו מתמסד כבר ומפסיק לעבור מבחורה לבחורה, בעוד סבו תורם את חלקו בהערות מעוררות רגשי אשם בנוגע לגילו המתקדם ולמצבו הבריאותי המתדרדר, כאילו מדובר היה באיזה זקן בן מאה ולא בגבר מלא מרץ, בן שבעים ושמונה, שהיה מסוגל עדיין לרתק את תשומת לבם של כל הנוכחים גם בלי לומר מילה אחת. "יש בחורה נחמדה מאוד..." החלה אמו לומר כדי לבחון אם פיסת המידע הזאת נוחתת על קרקע פורייה, אבל כריסטיאנו לא היה מוכן לשמוע על זה בכלל. למרות שהוא אישר כי בבוא היום הוא אכן יתחתן עם מישהי הולמת, היום הזה עדיין לא הגיע. הוא היה נחרץ בנוגע לזה, וכמובן שצר היה לו על כך שהוא נאלץ לראות איך פניהם נופלים לשמע דבריו. אבל שני אלו, אם רק היה ניתן להם הצ'נס, היו בלתי ניתנים לעצירה ממש כמו רכבת שאיבדה את הבלמים. כל רמז מצדו להתרככות, מיד היה גורם להם להציב מולו שורה של מועמדות לנישואים. חיוך קטן, מריר ומשועשע בעת ובעונה אחת, עלה על שפתיו של כריסטיאנו והוא הסיר את משקפי השמש שלו והניח להם להתנדנד מאצבעותיו בעודו מביט בהמוני הקונים אשר גדשו את הרחובות ואת החנויות האלגנטיות שניצבו למלוא אורכם – כאילו שלמילים משבר בשוק האשראי לא היתה שום משמעות. בלי לתת לעצמו שהות לשנות את דעתו, הוא הקיש על מחיצת הזכוכית שבינו לבין הנהג ונשען קדימה כדי להגיד לאנריקו שהוא יכול להוריד אותו כאן. "קח את המכונית בחזרה אלי הביתה," אמר כריסטיאנו והעווה את פניו מעצם המחשבה על כך שיאלץ לצאת ולהתמודד עם חום השמש של הקיץ הרומאי, אך הוא הבין שאם לא יעשה זאת הוא עלול להישאר תקוע כך בפקק התנועה למשך העתיד הנראה לעין, אם כי בנוחות שהמרצדס יכולה להציע. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לבזבז את השעה הקרובה בישיבה בטלה. "אני צריך למסור את הדבר הזה שאמא שלי ביקשה ממני, ויהיה מהיר יותר אם אלך ברחובות הצדדיים מאשר אם אתה תנסה לקחת אותי לשם. אני אחזור הביתה במונית." "אבל, אדוני, השמש..." אנריקו, שהיה הנהג של המשפחה מאז שכריסטיאנו זכר את עצמו, נראה חיוור מעצם המחשבה על כך שהנוסע שלו ייצא מהמכונית אל להט השמש הקופחת, וכריסטיאנו גיחך לעצמו. "אני לא איזו עלמה ויקטוריאנית שתתעלף מהחום, אנריקו," הוא אמר ביובש. "נראה לי שאצליח לסבול חצי שעה של חום. בכל זאת, תסתכל על כל הקונים האלה. אף אחד מהם לא מתעלף ולא מתמוטט מתשישות." "אבל אדוני, אלו נשים. הן בנויות לעשות קניות בכל מזג אוויר ובכל מצב, בלי שזה ישפיע עליהן." כריסטיאנו גיחך עדיין כשיצא מהמכונית אל האוויר המהביל אשר בחוץ, כשמשקפי השמש שלו נמצאים בחזרה במקומם. הוא היה מודע – ובחר להתעלם – מהמבטים שכל מיני נשים לכסנו אליו כשחלף על פניהן. הוא היה די משוכנע שאם רק יאט קצת את הליכתו, לא יחלוף זמן רב לפני שאיזו בחורה ממשפחה טובה, שחורת שיער וארוכת רגליים, תנסה לפנות אליו. למרות שהוא כבר לא התגורר בעיר, פניו היו עדיין מוכרות היטב בחוגים מסוימים. ביקוריו ברומא לא הסתיימו בדרך כלל בלי שיקבל הזמנות נוצצות מכל מיני נשים אשר ביקשו את חברתו, בלי הצלחה רבה בדרך כלל, שכן למרות ההאשמות של אמו, הוא היה בעצם די אנין בבחירותיו. מה שהחזיר את מחשבותיו כעת, בעוזבו את אזור הקניות ההומה, אל תכניות השידוך שלה. הוא לא נכווה משום קשר עם אף אישה. לא היה לו שום דבר נגד מוסד הנישואין כשלעצמו. הוא גם לא ראה את עצמו חי את כל חייו בלי שיהיו לו ילדים, למרות האופן בו הוא הדף את נושא השיחה הזה מוקדם יותר, בהינף יד עצל. כריסטיאנו חשב לעצמו שהוא בוודאי הקורבן של מערכת הנישואים המאושרת כל כך של הוריו. האם זה באמת אפשרי? האם זה לא אמור לפעול בדיוק להפך? הוריו אהבו זה את זו מאז שהיו עוד ילדים ממש, והתאימו זה לזו בצורה מושלמת, כאילו יצאו מתוך אחד מספרי האגדות. הם חיו יחד באושר מושלם עד שאביו הלך לעולמו, לפני חמש שנים. אמו לבשה שחורים עדיין, נשאה את תמונותיו בארנקה, ולפעמים דיברה עליו בזמן הווה. בימינו אלה, של גירושים חפוזים, נשים תאבות בצע שמתחתנות רק מסיבה אחת, איזה סיכוי היה לו בכלל לנישואים שיתקרבו לחיי הנישואים שהיו להורים שלו? לקח יותר מעשרים דקות עד שהוא מצא את עצמו ניצב לפני בית הדירות המהודר, שם הוא הצטווה למסור בעצמו את הסחלב העדין ביותר לאחת מהנשים אשר סייעו לאמו, שבועיים קודם לכן, באירגון ערב ההתרמה. הפרח נועד להביע תודה, גם אם במאוחר, על תרומתה. אמו עמדה לצאת לבית הכפר שלהם, והסחלב – כך היא אמרה לו – לא יוכל להחזיק מעמד עד לשובה. היא גם לא היתה מוכנה להפקידו בידי חברת שליחים, בגלל שכל הפרחחים הללו שעובדים בכל החברות הללו הם חסרי תועלת לגמרי בכל מה שקשור למסירה של חפצים כה עדינים. בינו לבין עצמו, כריסטיאנו חשב שזוהי דרכה של אמו להביע את כעסה על יחסו המבטל לאפשרות שייפגש עם המועמדת ההולמת שהיתה לה בשבילו. אבל המשלוח הקטן הזה היה מחיר שהוא היה מוכן לשלם תמורת בריחתו המוקדמת מהמשך המתקפות שלה. וההליכה כלל לא היתה נוראה כפי שהוא חשב שתהיה. עלה בדעתו שרק לעתים נדירות מאוד יוצא לו לצעוד ברגל. חייו היו חיים של מותרות, עם נהג אשר עמד לשירותו תמיד בלונדון. וחוץ מזה, הליכה לשם ההליכה הינה עניין שגוזל זמן רב מאוד, והחיים שלו נראו לו לחוצים מאוד גם ככה. שוער עמד בפתחו של בניין דירות היוקרה, והוא הראה לכריסטיאנו את הדרך אל המעליות, ללא שום שאלות מיותרות. אפילו בהיותו לבוש בבגדים יומיומיים, הופעתו של כריסטיאנו שידרה מין עושר, מעמד, עוצמה וביטחון אשר הקנו לו גישה לכל מקום שרק בחר להיכנס אליו. השוער לא ביקש מכריסטיאנו להזדהות בכלל, וכריסטיאנו היה כועס מאוד אילו מישהו היה שואל אותו לאן הוא הולך. במקום להיכנס למעלית, הוא החליט לעלות את שלוש הקומות אל מחוז חפצו. זה לא היה איזה חדר מדרגות עלוב ומוזנח. שטיח עשיר בצבע טורקיז כיסה את המדרגות לכל אורכן, והטפט היה עדין ומתוחכם בעיצובו. הוא הניח שכך יהיה המראה גם בתוך הדירה. אלא שגם אחרי מספר צלצולים בפעמון שעל הדלת, לא היתה שום תגובה. וגם בטלפון הנייד של אמו, כשהוא התקשר לבשר לה שאיש אינו בבית, לא היתה תשובה. מה לעזאזל הוא אמור לעשות, כשהוא תקוע שם עם פרח חממה שמחירו מופקע ואין לו למי לתת אותו? בקללו את עצמו חרש על כך שהניח לאמו לסחוט אותו בעצם כדי שימלא את שליחותה המגוחכת, הוא החליט לבסוף להתחיל להלום באגרופו בדלת. כמו בכל בית דירות יקר להחריד, בכל מקום על פני כדור הארץ, דממה מעיקה שררה במסדרון שמחוץ לדירות. הוא ידע מניסיונו האישי שאנשים עשירים לעולם לא יוצאים סתם כך מדירותיהם כדי לשוחח על הא ועל דא עם שכניהם. למען האמת, לו עצמו לא היה זמן לבזבז על שיחות חולין בחדרי מדרגות ובמעליות, ולמזלו הרב היתה לו מעלית פרטית לפנטהאוז שלו, מה שחסך ממנו שיחות כאלה. הוא שב והלם על הדלת, וחזק מאוד הפעם. בתגובה, הוא שמע עכשיו קול רגליים מדשדשות במהירות. בנסיבות רגילות, בשומעה את שלוש החבטות הרמות והנורא-לא-מנומסות הללו, בת'אני היתה טסה אל הדלת כשהיא מוכנה להגיד לאורח הלא צפוי שמאחוריה מהי דעתה עליו, רק שאלו לא היו נסיבות רגילות כל כך. למען האמת... היא הביטה מטה, אל מה שהיא לבשה, וזיעה עצבנית החלה לבצבץ מיד על עורה. השמלה, שבוודאי עלתה לאישה לה היא היתה שייכת כמו מכונית קטנה, נצמדה יפה מאוד אל גופה, חיננית, מרחפת ומאוד-מאוד יפה עליה, כמו שהיתה גם כשהיתה תלויה עוד בארון, לפני חמש עשרה דקות. הו, אלוהים, למה, למה, למה היא היתה צריכה להיכנע לפיתוי ולמדוד אותה? מה זה נכנס בה? היא הצליחה לעמוד בפיתוי הזה במשך שלושת הימים האחרונים, אז למה דווקא עכשיו? בגלל שהיה כל כך חם בחוץ, היא חשבה לעצמה בבהלה, והיא חזרה לדירה ועשתה אמבטיית קצף ארוכה ומפנקת, בחדר האמבטיה המפואר עם כל השיש. ואז היא נכנסה לחדר ההלבשה, שהיה גדול פי שלושה מהחדר הקטנטן שהיא שכרה לעצמה במעונות באוניברסיטה, והיא ליטפה את כל השמלות הנפלאות והז'קטים המדהימים, עד שנעצרה על יצירת המופת הזאת ופשוט לא היתה מסוגלת לעמוד בפני הדחף. עכשיו, אחרי שהתעלמה מצלצולי הפעמון, המבקר העיקש הזה החל להלום על הדלת, והיא ידעה בוודאות שזאת לא תהיה איימי, שנסעה לפירנצה לסוף השבוע, עם החבר שלה. וזה גם לא יכול להיות איזה איש מכירות, כי להם לא מרשים להיכנס אל חלליו המקודשים של הבניין הזה. מה שמותיר רק... אחד מדיירי הבניין, או אף נורא מכך, חבר. המהלומה הרביעית על הדלת חילצה אותה באכזריות משרעפיה, אשר נסבו בראש ובראשונה על אובדן עבודתה כשומרת הדירה הזאת – מה שהיה ממש בדיחה, בהתחשב בכך שאיימי היא זאת שהיתה אמורה לשמור על הדירה בכלל. מחשבותיה הבאות כללו שוטרים איטלקים וישיבה בכלא. היא נעמדה לפני הדלת ופתחה אותה מאוד באיטיות, כשהיא מוודאת ששום חלק של גופה, הלבוש בשמלה השאולה, לא ייחשף בפני מי שעומד בחוץ. עיניה נעו מהרצפה מעלה. ומעלה: מנעלי הסירה היקרות והמכנסיים הלבנים, אל חולצת הפולו הלבנה גם היא, בהבחינן בזרועות השזופות, בשיער השחור המסתלסל מסביב לשעון היקר מאוד למראה, ומעלה משם, אל הפנים המדהימות ביותר שהיא ראתה אי-פעם. למען האמת, האיש הזר שעמד מחוץ לדירה היה כל כך יפה תואר שלמשך כמה שניות, בת'אני הרגישה שהיא מתקשה ממש לנשום. ואז המציאות חזרה והשתלטה והיא נזכרה איפה היא נמצאת. בדירה שלא שייכת לה, כשהיא לבושה בבגדים שאינם שלה. היא זזה קצת להסתתר טיפה יותר מאחורי הדלת הכבדה. "כן? אני יכולה לעזור לך?" היא לא רצתה לבהות, אך התברר לה שממש קשה לה להימנע מכך. זה לא היה רק הגובה של האיש, והוא התנשא בוודאי לגובה של מעל למטר ושמונים, וזאת גם לא היתה רק השלמות של תווי פניו או של גופו הגברי. היתה איזו הילה של כוח וביטחון עצמי מדהים שאפפה אותו והעניקה לו סקס אפיל כביר שגרם לנשימתה להיעתק. כריסטיאנו, שנבהל בהתחלה מהאישה שענתה לו בדלת, נערה – בזמן שהוא ציפה לאיזו אלמנה מזדקנת, התבונן כעת בפניה שצורתן היתה צורה של לב, בפיה עם השפתיים המלאות, בעיניים הירוקות המלוכסנות מעט ובשפע השיער בגון הנחושת, שצנח לה כמעט עד למותניה. "את מסתתרת?" הוא שאל, והוקסם למראה הסומק הוורוד שעלה בלחייה. והיא גם לא הגיבה כמו שנשים מגיבות תמיד בנוכחותו, עם חיוכים ועפעופים מודגשים, וכל אותם סממני ביישנות שנועדו להצביע על העניין שלהן. "מסתתרת?" הקול שלו היה בהתאם להופעה החיצונית שלו. עמוק, עצל, בוטח. "אני לא מסתתרת." בת'אני זזה עוד טיפה הצידה, כך שהשמלה הארורה כבר לא היתה גלויה בכלל. לא היה לה שום מושג מי זה האיש הזה, אך אם הוא גר כאן, אם הוא חבר, הוא בוודאי יידע שהיא אינה אמיליה דוני, בעלת הדירה הזאת שאמורה להיות בת ארבעים ומשהו. הוא גם עלול לדעת שהשמלה הזאת, היקרה בטירוף, לא יכולה להיות שייכת לבחורה בת עשרים ואחת שבמקרה שומרת על הדירה בהיעדרה של בעלת הבית. "אני רק קצת מופתעת... שמישהו בא לבקר... אני מצטערת, אני לא יודעת מה שמך." "כריסטיאנו דה אנג'לי." הוא חיכה לראות ניצוץ של היכרות, מאחר שאישה שגרה בדירה כזאת בוודאי שמעה את שמה של משפחת דה אנג'לי. הוא תהה כיצד זה שמעולם לא יצא לו לפגוש אותה, באף אחד מהאירועים החברתיים בהם הוא נאלץ להשתתף בכל פעם שבא לביקור אצל משפחתו ברומא. אלו היו פנים שהוא היה זוכר ללא ספק. היא לא היתה היפהפייה האיטלקית האופיינית, אם כי האיטלקית שהיא דיברה היתה שוטפת. היא נראתה... לפתע התחוור לו למה הוא לא פגש אותה אף פעם, והוא חייך חיוך איטי כשעבר מאיטלקית לאנגלית ללא שום מאמץ. "ועכשיו, אחרי שהצגתי את עצמי, אולי תואילי להגיד לי אם הגעתי לדירה הנכונה... סיניורה דוני?" "אני מצטערת. עדיין לא אמרת לי מה אתה עושה פה." כריסטיאנו הציג את הסחלב, אשר את עצם קיומו הוא די שכח לרגע. "אמא שלי שלחה את זה." בת'אני הביטה בו בחוסר הבעה, בעת שגלגלי השיניים במוחה חזרו להסתובב אט-אט, והתברר לה שאין לו שום מושג מי היא. הוא היה בסך הכל גבר שנשלח למסור דבר מה, והוא כלל לא יודע איך אמיליה דוני אמורה להיראות. אי לכך, הוא לא יתנפל עליה בגלל השמלה שהיא לובשת בלי רשות, תוך ניצול תפקידה כממלאת מקומה של שומרת הבית. היא נרגעה קמעה ושלחה את ידה קדימה כדי לקחת את הצמח. "יופי. תודה רבה." יופי? תודה רבה? היא לא אמורה להזמין אותו להיכנס? או לפחות להפגין איזושהי מידה של עניין בנוגע לזהותו? "קצת מגוחך לנהל שיחה בצורה כזאת," אמר כריסטיאנו. "למה שלא תזמיני אותי להיכנס? ככלות הכל, אני ביליתי את עשרים וחמש הדקות האחרונות כשאני נצלה בשמש כדי לבוא הנה ברגל ולהביא לך את העציץ הזה. איזה משקה צונן היה יכול בהחלט להועיל לי כרגע." הוא די נדהם לראות שהיא ממש הקדישה כמה שניות להיסוסים אם לפתוח או לא לפתוח את הדלת בפניו. "יכול להיות שלא שמעת אותי, אך תני לי להבטיח לך ששמה של משפחת דה אנג'לי הולך לפניה באיטליה. אין לך שום סיבה לחשוש לחייך או לרכושך." ממתי הוא נושא לפני מישהי נאומים ארוכים כאלה בנוגע לרקע שלו? בעצם, מתי בכלל יצא לו להיות מול מישהי שנראית כאילו היא חוששת שהוא יזנק קדימה בכל רגע ויתקוף אותה? בשתי מילים: מעולם לא. "אני לא דואגת." היא נרגעה טיפה. "פשוט חינכו אותי לא לדבר עם אנשים זרים." "אני הצגתי את עצמי, כך שכבר איני אדם זר. את מכירה גם את אמי, ולו רק בצורה שטחית..." הוא חייך ולבת'אני היה נדמה שכל מערכת העצבים שלה קורסת בבת אחת. עורה עקצץ, גרונה היה יבש ושדיה נעשו לפתע רגישים מאוד, פטמותיה התקשו ודאבו בעת ובעונה אחת. זאת לא היתה תגובה רגילה מבחינתה של בת'אני. למען האמת, מאז ומעולם היא חשה די בנוח במחיצת בני המין השני. היא יכלה לקשקש איתם, להתלוצץ איתם, לנסות להעריך אותם מבלי שתחושה כזאת תתקוף אותה. בהיותה לחוצה בין אחותה הגדולה שהיתה מחוננת מבחינה אינטלקטואלית, לבין אחותה הצעירה אשר יופייה הביא נערים להופיע לפני דלת ביתם מאז שמלאו לה אחת-עשרה שנים, בת'אני שמחה להיות באמצע והסתפקה בהחלט בהיותה נבונה למדי ומושכת במידה סבירה – לפחות לדעתה. ממעמדה הנוח, תמיד ברקע, היא יכלה להתבונן בשאנייה, שהיתה שקועה לה בעולם הספרים שלה ויצאה עם בחורים אינטלקטואלים כמוה, ובמלאני, שפיזזה לה מבחור חתיך אחד אל השני, והחליפה חברים בקצב שנשים אחרות מחליפות בגדים. היא למדה לדבר עם שתי קבוצות החברים בלי לדרוך על הבהונות של אף אחת מאחיותיה. היא די הופתעה על כן, מהאופן בו הזר יפה התואר, גבה הקומה, הכהה והרזה הזה הצליח לבלבל את כל חושיה. "אוקיי, אני מניחה שאתה יכול להיכנס לרגע," היא הסכימה בחשש. "באמת חם נורא בחוץ. אני יכולה להציע לך כוס מים, אם אתה רוצה..." היא פתחה את הדלת לרווחה וזזה הצידה כדי לתת לו להיכנס. בהביטה מטה, היא הבחינה בסנדלים עם הרצועות העדינות שעל רגליה. למה בעלת הבית הנעדרת חייבת להיות דווקא במידה שלה? "דירה נחמדה." כריסטיאנו בחן את סביבותיו במבט חטוף. הוא גדל בבתים מפוארים מאוד, כך שהפגנת העושר של אנשים אחרים לא הצליחה להרשים אותו מעולם. "כמה זמן את כבר מתגוררת פה?" הוא הסתובב בחזרה כדי להתבונן בה, וההשפעה שלה עליו היתה כל כך עזה שלחלקיק שנייה אחד, הזמן נדמה כעומד מלכת. לעיניה היה הגוון הירוק הכי צלול שהוא ראה אי-פעם, ומפל שער הנחושת שלה היה ניגוד מדהים לעורה הצח. קומץ הנמשים הצליח, באופן פרדוקסלי, רק להעצים את רעננות יופייה, להציל אותה מלהיות רק עוד בחורה עם פנים יפות. ולא היה לו שום מושג מדוע היא התעקשה כל כך להסתתר מאחורי הדלת כשרק פתחה אותה. גופה היה נפלא ממש. צר, אך עם שדיים מלאים. ואם לשפוט על פי השמלה שהיא לבשה, היא בהחלט אישה עם טעם טוב. "כמה זמן אני מתגוררת פה?" חזרה בת'אני אחריו כמו תוכי. "לא הרבה." ממש לא, למען האמת. "אני אביא לך כוס מים. אם תרצה רק... אהמממם... לחכות לי פה. אני אשוב מיד." "את נראית כאילו התלבשת לקראת יציאה. האם תפסתי אותך בזמן לא נוח?" הוא הביט בה בעיניים מאירות, בהתעלמו כרגע מסקרנותו בקשר להתנהגותה המשונה, כדי להשתעשע במחשבה על כך שיתפתה אולי להפוך את המפגש המקרי הזה למשהו קצת יותר מהנה. לא לעתים קרובות יצא לו למצוא את עצמו במצב בו הוא זה שרודף אחרי הבחורה. עוד יותר נדירים היו המקרים בהם תגובתו אל מישהי היתה כה מידית. שני הדברים הללו התגלו לו עכשיו כמהנים מאוד. "התלבשתי לקראת יציאה?" בת'אני התאמצה מאוד והצליחה להתיק את מבטה ממנו, כדי לצעוד על סנדלי העקב השאולים שלה אל המטבח. "את תמיד לחוצה כל כך?" בת'אני, שהיתה באמצע הוצאת בקבוק של מים מינרליים מהמקרר, הצדיקה לגמרי את ההבחנה שלו כשכמו על פי סימן, ממש קפצה, מפני שלא היתה מודעת לכך שהוא בא אל המטבח בעקבותיה. "אתה מוכן להפסיק להתגנב ככה?" היא אמרה בכעס. "בבקשה. כוס מים." היא הושיטה את הכוס אליו, וברגע שהוא לקח אותה מידיה, היא שילבה את זרועותיה. "יש לך שם פרטי, מיס דוני?" להוציא משהו מהאישה הזאת היה קשה יותר מלעקור שן בינה. שיניו הלבנות חרקו ממש מרוגז. "למה אתה צריך לדעת את השם שלי?" שובל של תוצאות אפשריות עלו בדעתה בבהירות ארסית. תפקיד השמירה על הדירה נפל במקור בחלקה של אחת מקרובות המשפחה של בעלת הבית, שהיתה במקרה חברה טובה של איימי. בת'אני לא ידעה בדיוק למה הבחורה החליטה להעביר את התפקיד לאיימי, אך איימי העבירה אותו אליה בגלל שהיא מצאה לעצמה חבר ולא שמחה במיוחד לבלות את כל החודש של חופשת הקיץ שלה כשהיא תקועה ברומא. בת'אני שמחה מאוד על הסידור הזה. כך יזדמן לה לתרגל את האיטלקית שלה בעיר היפה ביותר בעולם, והיא גם תזכה לגור בחינם במקום כמוהו לא תהיה לה הזדמנות לראות אפילו, בשום מקרה אחר. והיא גם תקבל תשלום על המאמץ שלה! גילוי זהותה יהווה צעד גדול שיוביל אותה לתוך צרה צרורה, ועוד יותר מכך, זה יכניס גם את איימי ואת החברה שלה לעוד יותר צרות. היא נתקפה חולשה ועצמה למחצה את העיניים, בהישענה על השיש בכבדות. "את בסדר?" בת'אני פקחה את עיניה ומצאה אותו עומד קרוב אליה במידה מטרידה, מה שגרם לה להרגיש קצרת נשימה ונבוכה מאוד. אך היא שמרה על קול יציב כשהשיבה. "בסדר גמור. אני בסדר גמור." היא זזה מעט, וכריסטיאנו הזעיף פנים, מרוגז על מחוותה הקטנה שהעידה על רצון לנוס מפניו. "את לא נראית בסדר. את סמוקה לגמרי. אולי זה בגלל החום הרב. את בהירה מאוד. נשים איטלקיות רגילות לחום של רומא בחודשי הקיץ, אבל הרי את לא איטלקייה, נכון? למרות העובדה שאת מדברת את השפה בצורה ממש שוטפת. האם זאת..." הוא הביט סביבו על המטבח המאובזר להפליא, שנראה בעליל כמו מקום שלא נעשה בו שימוש רב במיוחד "...דירת נופש?" בת'אני לא יכלה לעשות דבר מלבד לבהות. האם לאנשים יש באמת דירות נופש שנראות כמו הדירה הזאת? עם שיש בכל מקום? עם ציורים תלויים על הקירות, וערכם בל ישוער? ועם חדרי הלבשה מלאים עד גדותיהם בבגדי מעצבים יוקרתיים? הוא ענה על תהייתה כשהוסיף, "לי עצמי יש כמה וכמה דירות כאלה." "באמת?" היא התחמקה מלהשיב על השאלה וחשה הקלה כשעיניו הרפו את האחיזה שהיתה להן עליה בשעה שהוא היטה אחורה את ראשו כדי ללגום קצת מים. כריסטיאנו משך בכתפיו. "כאן. בפריס. ניו-יורק. ברבדוס. כמובן שפריס וניו-יורק משמשות אותי בעיקר כשאני שם לצורך עסקים. זה נוח מאוד שלא צריך להזמין חדר במלון בכל פעם שאני טס לחו"ל." הוא הניח את הכוס על השיש, נחוש ברצונו להחזיר את השיחה אליה. "אז שמך, אם כן..." "אמיליה," אמרה לו בת'אני בהרגשה נוראה, בהצליבה את אצבעותיה מאחורי גבה. "ואיפה את מתגוררת בדרך קבע, אמיליה דוני?" "בלונדון." "את לא אדם ידידותי במיוחד, נכון, מיס אמיליה דוני? אני מנחש שאת מיס...? לא ראיתי טבעת נישואין על אצבעך." "אם סיימת את המים שלך..." לא רק שהיא לא נשמעה כאילו העניין שהוא מגלה בה מחמיא לה בכלל, היא נראתה אפילו להוטה יותר להוליכו אל הדלת ולהוציאו מהדירה. זה כבר ממש הרגיז אותו. "לכמה זמן באת לכאן?" שאל כריסטיאנו מכיוון שכאילו להכעיס, ככל שהיא נראתה פחות מעוניינת בו, כך הלכה וגברה נחישותו להבקיע את מחסום הדממה הלא נראה שמסביבה. בת'אני משכה בכתפיה והפטירה משהו בסגנון של לא יותר מדי. "אבל ברור שהיית פה די זמן כדי להיות מעורבת בערב ההתרמה ההוא?" "ערב התרמה?" "הסחלב? זה שנמק כרגע על השולחן בהול? זאת מתנת תודה של אמא שלי. את בוודאי יודעת כמה היא משקיעה בפעילות צדקה. ואני מבין שערב ההתרמה האחרון היה מוצלח במיוחד. היא היתה מביאה לך בעצמה את העציץ, אך היא יוצאת הערב אל מחוץ לעיר, ולא תשוב במשך זמן מה." "עוזבת את העיר..." השיבה בת'אני. ושמה לב שהיא כבר מתחילה להישמע כמו מישהי מוגבלת בשכלה. "יש לנו בית בכפר," הסביר כריסטיאנו, שהיה מבולבל מאוד לנוכח חוסר העניין המוחלט שלה בכל מה שהיה לו להגיד. "בגבעות שמסביב הרבה יותר קריר מאשר בתוך העיר..." "כן. נכון. אני מניחה שזה אכן כך. אתה צריך למסור לה את תודתי על ה... צמח." "איזה תפקיד מילאת את בערב ההתרמה הזה?" "אה... טוב... בעצם, אני מעדיפה שלא להתעכב על דברים שקרו. אני עדיפה לחיות את ההווה." "אישה כלבבי. אני לא אמור לחזור ללונדון עד מחר, אז בואי לאכול אתי ארוחת ערב." "מה? לא! לא, לא, לא...!" בת'אני התנדנדה בין החרדה מהמחשבה על כך שתיתפס, ובין ההלם על כך שקלטה שהיא רוצה בעצם לקבל את הזמנתו. היא לא ידעה אם זה בגלל שהיא נמצאת באיטליה ורחוקה מכל מה שהיא מכירה, אבל כל מה שהיא עשתה והרגישה היה ממש לא אופייני לה. "אתה חייב ללכת," היא אמרה בבהילות כואבת. "למה? את מצפה למישהו, לגבר? את בקשר עם מישהו?" "לא." היא החלה לצעוד לכיוון הדלת. שקרים לא באו לה בטבעיות, והיא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תיכשל בלשונה. "אז תני לי להבין את זה. את לא בקשר עם אף אחד. את לא מחכה לאף אחד. אז למה את לא רוצה לסעוד אתי הערב?" "אני... אני... אה... אני חושבת שזה טיפה חצוף מצדך לבוא הנה בשליחות ולנצל את ההזדמנות כדי להזמין אותי לצאת אתך..." "את רוצה להגיד לי שזה לא מחמיא לך?" "זאת אומרת, אני לא מכירה אותך בכלל..." "אז ארוחת ערב תהיה הדרך המושלמת לתקן את זה." הוא שם לב לכך שאיכשהו, הוא הובל לכיוון הדלת, ושידה הלבנה והקטנה היתה מונחת בתקיפות על הידית. הוא התבונן בתימהון בעת שהיא החלה לסובב את הידית. היא ממש עמדה לגרש אותו! "אני לא חושבת, אבל איך שלא יהיה, תודה על ההזמנה. וגם... על העציץ. אני אשתדל מאוד לטפל בו טוב מאוד. למרות שמעולם לא הייתי טובה במיוחד עם צמחים ועציצים." "מעניין, גם אני לא." הוא נשען בעצלתיים על הדלת, כך שהיא לא יכלה לפתוח אותה. "את רואה, כבר יש לנו משהו במשותף." "זה משהו שאתה עושה לעתים קרובות?" שאלה בת'אני כשלבה הולם בחזהּ כמו פטיש אוויר בגלל שמשהו בו הכניס את כל מערכת העצבים שלה לסחרור, כמוהו היא לא ידעה אף פעם. "נכנס לבתיהם של אנשים שאתה לא מכיר, כדי להזמינם לאכול אתך ארוחת ערב? נכון, זה לא נעשה בצורה חצופה במיוחד, אבל אתה חייב להודות שזה טיפה משונה. זאת אומרת..." היא בחנה את המילים בזהירות "...אין לך שום מושג מי אני. בעצם, אני יכולה להיות סתם מישהי!" "נכון," אמר כריסטיאנו בנימה מהורהרת, "היית יכולה להיות כל מיני דברים. רוצחת סדרתית. פסיכופתית..." הוא הבזיק לעברה חיוך שגרם לנשימתה להיעצר. "או עוד יותר נורא, איזו רודפת בצע שמעוניינת להניח את ידיה על הכסף שלי... אבל בכל זאת, יש לך המלצות מסוימות, כלומר הקשר שלך אל אמא שלי, וכן..." הוא העיף מבט סביבו ואז השיב את מבטו אליה "...העובדה שאת הבעלים של דירה כזאת. רוצחות סדרתיות, פסיכופתיות ורודפות בצע מקצועיות לא מתנדבות כנראה להשתתף בערבי התרמה למטרות צדקה ולא מחזיקות דירות נופש באחת השכונות היקרות ביותר ברומא. אז חששותיי אינם גדולים כל כך." בת'אני החלה להרגיש מסוחררת מהשטף המהיר של הטעויות שלו לגביה. המלצות? הקשר שלה עם אמא שלו? הבעלות על הדירה? "וחוץ מזה תודי, את חייבת לאכול." "אני... אני... בעצם לא אוהבת במיוחד לאכול בחוץ. אני מעדיפה לאכול בבית. לבשל. כל כך הרבה מוצרים טריים וטעימים יש פה. תענוג לעשות ניסויים במטבח." "בסדר גמור. אז אני אבוא לפה." "אבל אתה לא יכול." היא הרימה את מבטה אל פניו הנאים באופן מסוכן ממש, שהשפיל בדיוק מבט בחזרה אליה, והתמלאה מיד תחושה לא רגילה כאילו היא מהלכת על סף תהום. המראה היה מדהים ממש, אך סכנת הנפילה היתה לגמרי ממשית. "כמובן שאני יכול." כריסטיאנו משך בכתפיו. מצויד בשילוב הקטלני של הופעה נאה, שכל וממון, הוא עוד לא נתקל בבת המין היפה שהצליחה לעמוד בפני קסמיו, והוא סירב להאמין שדווקא הבחורה שלפניו תתגלה כיוצאת מן הכלל. "או שאני אבוא לכאן, או שאאסוף אותך בשמונה." "למה? למה אתה רוצה לקחת אותי לארוחת ערב? האם אמא שלך ביקשה ממך לעשות זאת?" "למה שהיא תעשה דבר כזה?" גבותיו של כריסטיאנו הצטופפו בהבעת זעף ופליאה. "אמא שלי אינה מעורבת בחיי הפרטיים. ולמען האמת, היא כבר תשכון לה בבטחה בבית הכפרי שלנו כשאני אשוב לכאן." הוא הדף את עצמו מהדלת, בלי להסיר את עיניו מפניה. באמת היה לה עור מדהים. זוהר ממש. אפילו בלי שום שמץ של איפור. כלל וכלל לא כמו כל הברונטיות הלוהטות שמשכו אותו בדרך כלל. אמו לא אמרה לו הרבה בקשר אליה, אם כי למה שתגיד לו משהו בכלל? כנראה שהאישה הזאת היא רק חברה של חברה בסך הכל, שגויסה לעזור בארגון נשף הצדקה ההוא, ועל כך היא מקבלת את הסחלב, שהוא דרך יקרה אך לא אישית במיוחד להביע הערכה. איך שלא יהיה, טוב מאוד שאמא שלו לא אמרה דבר, כי זה היה מצליח בלי ספק לצנן לו את כל ההתלהבות. "כל האימהות מעורבות בחיי הילדים שלהן." בת'אני היתה מבולבלת מספיק בשביל שתגיד זאת בלי לחשוב מה היא עושה, תוך מחשבה על אמא שלה שמצקצקת בלשונה ומנדנדת, ועדיין שולחת בדואר חבילות של אוכל מבושל מאירלנד רק כדי לוודא שהיא לא נמצאת על סף רעב. "בכל מה שנוגע לנשים, אני שומר הכל לגמרי לעצמי." הוא פתח את הדלת, בלי לתת לה זמן להיכנס אתו לוויכוח על הנושא הלא חשוב הזה, מה שהיה עשוי לאפשר לה להיזכר שבעצם היא מנסה לסרב להזמנה שלו. אף אחת לא סירבה לו מעולם. יתר על כן, חושיו היו מחודדים מאוד, והם קלטו שהיא בעצם מעוניינת בו. הוא לא הבין למה היא צריכה להיאבק במשהו כל כך תמים כמו הזמנה לארוחת ערב, אבל יהיו הסיבות שלה אשר יהיו, האופן המשתומם הזה בו היא השתדלה לסגת כל הזמן ריתק אותו. ברור שיכול להיות שהיא רק משחקת את הקשה להשגה, אם כי הוא ממש הטיל בכך ספק. פניה אמרו הרבה מאוד. למען האמת הוא לא ראה פנים רבות הבעה כל כך מאז ש... בעצם, הוא לא זכר מתי. "ואני חייב להזהיר אותך, בדרך כלל אני מצליח להשיג את מה שאני רוצה," הוא הוסיף ללא שום יהירות. "ואתה רוצה לאכול אתי ארוחת ערב, לפני שאתה עוזב מחר." "סוף-סוף!" הוא חייך עוד אחד מאותם חיוכים מטמטמים שלו. הוא לקח את ידה בהפתעה גמורה. הפך אותה עם כף היד כלפי מעלה, כך שהיה יכול להצמיד נשיקה חטופה לעורה הרך, במחווה שנראתה שובבה ואיטלקית מאוד, והצליחה להסעיר לגמרי את דמה. "טוב, אני מניחה. אבל... זה יצטרך להסתיים מוקדם..." היא אמרה בחשש. "כלומר את רוצה להיות בבית לפני שהשעון יראה חצות ואת תשובי להיות לדלעת?" בת'אני האדימה כמו סלק. לא היה לה שום מושג מה גרם לה לקבל את ההזמנה שלו לארוחת הערב, אבל נחשול של התרגשות בוגדנית הסתחרר בתוכה, מקצות בהונותיה מעלה-מעלה בגופה עד לתחושת הסנוור שהיא הרגישה בעיניה הירוקות שהיא לא הצליחה להסיר מעל פניו. אפילו ההלצה שלו בקשר לדלעת בחצות לא הצליחה לעמעם את הקסם שהוא הילך עליה, והיא נותרה המומה גם אחרי שהוא הלך. רק כשראתה את עצמה במראה שהשתרעה מהרצפה עד התקרה בחדר השינה, תקפה אותה במלוא הכוח ההכרה של מה שהתרחש, והיא מיהרה להתקשר אל איימי מהטלפון הנייד שלה. היא נאלצה להחניק אנחה של תסכול מוחלט כשאיימי, בקולה הנלהב, ברכה אותה לשלום והתעקשה מיד למסור לה דיווח מפורט על כל מעלליה האחרונים ועל כל המראות הנפלאים של פירנצה, אותם היא לא ראתה עדיין, מאחר שהמיטה בה היא בילתה עם החבר שלה היתה יותר מדי מושכת. בת'אני חיכתה עד שתיגמר לה התנופה, ואז אמרה בהיסוס: "יש בעיה קטנה מאוד כאן, בצד הזה." השמלה המרחפת היתה עליה עדיין, כמו עדות לרגע הטירוף שלה. "הו, אלוהים. תגידי לי שהדירה לא עלתה באש!" "היא עומדת עדיין על תילה. אבל מישהו בא לפה... ותשמעי מה שקרה..." השמלה שנראתה לה יפה ומפתה כל כך לפני כן, השתקפה אליה חזרה מהמראה עכשיו, בזמן שהיא סיפרה לחברתה על כל מה שקרה. סיפורה הסתבך כל הזמן, בגלל שבראשה, שבו ועלו פניו הצרים, הכהים והסקסיים בטירוף, כשהם מביטים בה בצורה שהיתה גם פולשנית, גם מפחידה ומרגשת, ושונה לגמרי מהאופן שבו הביטו בה בחורים אחרים אי-פעם. "אז את יוצאת אתו לארוחת ערב... הו, אלוהים, תני לי לחשוב... אוקיי, אוקיי, זה דווקא יכול להיות הכי טוב." "בגלל ש...?" חצי שעה אחר כך, בת'אני כבר הסירה את השמלה המעצבנת, פרשה אותה על המיטה מאחר שהיה עליה למסור אותה לניקוי יבש למחרת בבוקר, וחשבה לעצמה שיש הרבה אמת במה שאומרים על טוויית שקרים והסתבכות בהם. קתרינה, הבחורה שהיתה אמורה להיות שומרת הבית המקורית של הדירה ובת הסנדקאות שלה האהובה של אמיליה בוני המסכנה, היתה עכשיו בלונדון, במוסד גמילה. הכל היה סודי מאוד ובלגן גדול היה נפתח אם לסנדקית העשירה והאוהבת, שנמצאה בהפלגת תענוגות, אלפי קילומטרים מרומא, היה נודע על כך. זאת הסיבה שתפקיד השמירה על הדירה עבר לאיימי, תוך ציווי על סודיות מהמעלה הראשונה. אך מאחר שאיימי היא איימי, אהבה חדשה הופיעה ומשימת השמירה על הדירה איבדה לפתע מכוח המשיכה שלה. למרבה המזל, בת'אני היתה שם, מוכנה כמו תמיד, וחסינה לגמרי מפני כל פיתוי לסור מדרך הישר. מין בחורה כזאת שנהנית לקרוא ספרים איטלקיים בלילה וחושבת ששלוש כוסות של יין זאת סביאה מוגזמת. עכשיו, כשהיא מביטה מטה אל השמלה שעל המיטה, בת'אני שאלה את עצמה מה קרה לבחורה האמינה הזאת. הדבר הכי נועז שהיא עשתה מזה יובלות היה למדוד את השמלה הזאת, מפני שכן, היא באמת נהנתה מאוד בדרך כלל להתכרבל עם ספר טוב, ולפעמים היא אפילו השלימה לגמרי את הקלישה כשהתכרבלה עם ספר ועם ספל של קקאו חם. אבל עכשיו היא נענתה להזמנה לארוחת הערב הזאת, מגבר שנראה לה סקסי להחריד ומתוחכם נורא. יותר מכך, זה נועד להיות רק משהו חד פעמי, ואם לשם שינוי, היא תתנהג הפעם בניגוד למקובל אצלה, אם היא תתנהג כמו מישהי שיש לה באמת דירת נופש מלאה בגדים של מעצבי עלית יוקרתיים, כמו מישהי שלא חושבת פעמיים על לבישת שמלה שעולה הון כסף, אז למה לא? זה יעזור לאיימי מפני שאסור בשום פנים שייוודע למישהו על כך שקתרינה מנסה להתנקות במכון גמילה בלונדון, והדבר האחרון שמישהו צריך הוא איזה איטלקי שחצן שיתחיל פתאום לשאול שאלות. בת'אני הרגישה את ההתרגשות המתעוררת בקרבה. ברור שהיא תשלח לניקוי יבש כל מה שתחליט ללבוש הלילה. היא לא עד כדי כך חסרת אחריות. היא רק תבלה במשך כמה שעות... איזה נזק כבר יכול להיגרם...?