הפתק

מָיה עשתה זאת. היא מסרה שלושה משפטים וסיום ידידותי, ומעכשיו זה כבר לא בשליטתה. היא מתקשה ללכת בקרון הרכבת שמתלכסן כמדומה כלפי מעלה כי רגליה רועדות, פיה יבש, והנחת רגל אחת לפני האחרת דורשת מאמץ וריכוז, שליבה הפועם במהירות מתקשה לעמוד בהם ברגע זה.

רגליה של מיה קורסות תחתיה, והיא מתמוטטת על המושב מהצד האחר של הדלת הפנימית המטונפת. ומוטב כך, כי היא רוצה להישאר עם אחרוני המשתרכים מאחור מבין אנשי הרכבת מרושלי הלבוש, היורדים ממנה באי־רצון; להיעשות סמויה מעיניהם של כל הנוסעים האחרים שזה עתה הביכה את עצמה בנוכחותם. וכיוון שכך, מיה משתדלת להצניע את עצמה בין כל האנשים המנומנמים הללו; האנשים שלא סובלים את העבודה שלהם; האנשים שמאבדים את עצמם בתוך חייו של מישהו אחר, שהופכים בקדחתנות את דפי הספרים כדי לגלות אם הבחורה השיגה את הבחור, אם ההרפתקן הצליח לחזור ללונדון, או אם הכופר הועלה על המוקד.

איש הרכבת לא שייך למשתרכים מאחור. בכל יום רואה אותו מיה קם ממקומו בהחלטיות באותה נקודה על המסילה, באמצע הדרך בין אצטדיון הכדורגל ובין המנהרה, בעוד הרכבת זוחלת לעבר יום חדש ותחנה סופית חדשה. רגליים שריריות, זרועות חזקות. הוא מעמיס על גבו תרמיל אפור עם רצועות עור חומות דקות, עומד בפתח הקרון, וברגע שהרכבת נעצרת והאורות הכתומים מצלצלים, הוא יורד בצעדים מהירים ותכליתיים. בדרך כלל מיה הולכת במרחק בטוח מאחורי איש הרכבת, ניצוצות זעירים ניתזים מעקביה, לאורך הרציף ומבעד למחסומים ומתחת לחופה של מפל מים הזורם במהופך, מלמטה למעלה, ומבעבע מעליהם בקצף לבן וזוהר; דחיסוּת אינטימית של מטריית מתכת עבור אלפי אנשים שאפילו לא טורחים להרים את עיניהם אליה. איש הרכבת תמיד חוצה את התחנה בקו ישר, ומיה תוהה מה הוא שומע, מנסה לנחש זאת לפי דרך הילוכו, בלי להיות מודעת לכך שהיה נוכח בארבע מתוך חמש ההופעות שאליהן הגיעה בשנה האחרונה. בכל יום היא רואה אותו פונה ימינה מחוץ לתחנה ופוסע במהירות, בתכליתיות, אל תוך הגוש המטושטש של האנשים ההולכים ברחוב, עד שאינה יכולה עוד לעמוד בקצב של צעדיו הארוכים; הוא נועל קוֹנְבֵרְס, והיא נעלי עקב – או נעלי בלרינה שטוחות אם עליה להיות זריזה ולהגיע לפגישה בזמן – והיא נוטה לאבד אותו בקרבת הצומת הגדול של הכביש העורקי, סמוך לבית החולים. אבל לא היום. היום איש הרכבת כבר נעלם מעיניה מזמן.

אחרי שהיא מתרחקת ממקום מושבו של איש הרכבת, שלפני רגע עמדה בגולמניות מעליו, אל חוף המבטחים של קרון שבו היא יכולה להירגע, קורסות רגליה של מיה, והיא צונחת על המושב המאובק ומתאמצת להשיב את נשימתה. ואז היא מחכה שלוש דקות תמימות עד שהיא, מיה פלאוורס, אחרונת המשתרכים מאחור. פנים לוהטות. לב פועם בחוזקה.

עשיתי זאת!

בקרון הריק רגליה של מיה חדלות לרעוד, והיא מעבירה את ידה על שערה הגלי במאמץ לשלוט בעצמה, לטובת איש מלבדה. היא נושמת נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות, ומהדקת את קצות אצבעותיה לצלעות כדי לחוש איך ריאותיה מתמלאות אוויר לאיטן.

גבר סוֹמָלי גבה קומה, לבוש חולצה כחולה קצרת שרוולים שהולמת היטב את עורו הכהה, עולה לקרון ומתחיל לאסוף עיתונים לתוך שק, לפני שיעלו על הרכבת האנשים שנוסעים צפונה.

מיה נעמדת ומשתדלת לצעוד בתכליתיות כמו איש הרכבת. היא יודעת שלא תשיג אותו היום, שלא תראה אם הוא מצמיד את הפתק שלה אל ליבו או מקמט אותו ותוחב לכיסו, ואולי משליך אותו לפח האשפה. אבל זה לא חשוב עכשיו. חשוב רק שהיא עשתה זאת.

שמש אביבית שולחת למטה קרניים רכות, רוחות מתלהטות בפקק התנועה של המעבר התחתי, אבל בין כל ציוצי הציפורים וצפירות המכוניות מיה שומעת רק את המילים שאמרה לה אישה אמריקאית אחת.

"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?"

מיה מחייכת בגאווה כשהיא עוברת פח אשפה ומעיפה מבט חטוף לתוכו.