ה”פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים

1. עשר דקות

זהו, זה נגמר. אחרי חמישים דקות אני נזרקת החוצה. אני די חדשה בעולם הזה של הטיפול, ובעולם שבאתי ממנו, בלתי מובן ככל שיהיה, היו כמה דברים שבכל זאת היו לי ברורים, למשל שבשעה יש שישים דקות. גם בטיפול הזוגי ששלומי ואני סיימנו, כל פגישה נמשכה שעה. גם הפגישה הראשונה עם תמי נמשכה שעה וגם זאת שאחריה. אבל אחרי הפעם השלישית אני מוצאת את עצמי מחוץ לדלת אחרי חמישים דקות. הפער מאוד גדול, בפנים פעלו כל אמצעי החימום בהרמוניה ובחוץ — קר.

הכעס לא מופנה החוצה אלא זורם באפיקים המוכרים, פנימה. כי למה לקחת סיכון ולכעוס על תמי אם אפשר לכעוס על עצמי. לכן אני חושבת שזה רק נראה כמו משהו שתמי עשתה לי, למעשה זו לא היא — זו אני, אני שעשיתי משהו בלתי נסבל שגרם לתמי לזרוק אותי. מריצה בראש את הפגישה ומגלה שעשיתי כל כך הרבה דברים בלתי נסבלים עד שאני לא מצליחה לבחור מביניהם. יש כל כך הרבה סיבות לא לסבול אותי, ובטח יש עוד שאני לא מצליחה להיזכר בהן. מהזמן שלי בפנים אין לי שום תובנה, אבל בחוץ, עם כל צעד מתקרבת ההבנה שזה לא מה שעשיתי, זו מי שאני. לשאת שעה איתי — זה נצח. תמי פשוט לא יכולה לסבול את זה, אפילו שיש לה הרבה ניסיון, דבר כזה היא עדיין לא פגשה. אולי היא יכלה לסבול את זה פעם או פעמיים, אבל לא עוד. היא לא מסוגלת להיות איתי שבוע אחרי שבוע, שעה שלמה, אפילו לא בכזה מחיר — לא הכול אפשר לקנות בכסף.

ופתאום, באמצע השביל המוביל אל הרחוב, מפציע חיוך. אני נזכרת בעצמי רוצה להמשיך הלאה בסיפור ואיך תמי אומרת שמה שנעשה לי הוא "טוטאלי לא בסדר". יש משהו ממכר בקטיעת הניגון של הקול שלה, בחיפוש בשפות אחרות, כי לעוול כמו שנעשה לי אין מילה בעברית.

לא נעשה לי שום עוול... בכלל, אני לא אחת כזאת שדברים נעשים לה... ובכל זאת מתעוררת בי חיבה משונה לחלוקת התפקידים הזאת בינינו, שבה אני ממשיכה הלאה והיא נשארת מאחור, להיפגע בשמי.

המילים שלה מתנגנות, מילים ולחן: תמי הילמן. גם אחרי שהיא מסיימת להגיד משהו, הוא ממשיך להתמזג במילה הבאה. כמו שבריר אור מסנוור שאפשר לראות גם מבעד לעפעפיים, בעיניים עצומות. לפעמים אני חושבת שזה מִבטא ממקום רחוק, כמו שבסרטים אמריקאיים לפסיכולוגים יש את חיתוך הדיבור של הגרמנית. אבל באיזה עוד מקום בעולם התזזיתי והמקוטע הזה אפשר לדבר ככה, כשמילה נגמרת ובכל זאת נשארת. עד שמגיע אותו עוול נורא (לכאורה) שקוטע את הניגון רק כדי לומר שכל מה שעושים לי הוא לא בסדר, טוטאלי לא בסדר.

האוטו מעבר לכביש שבקצה השביל. קרוב אבל רחוק, כל צעד לעברו רק מרחיק אותו. הרגליים לא זזות אבל הראש רץ רחוק, ואני חושבת על הגופות הקפואות על האוורסט, במקומות הבלתי אפשריים. אי אפשר לפנות אותן משם, לא ברגל ולא במסוק. הן לא מרקיבות אלא נשארות קפואות, מחוץ לזמן, נקודות ציון למטפסים הבאים.

אסוציאציות מעולות יש לי, חבל שבחדר של תמי אין לי אותן. אני אמורה להיות מעיין נובע של אסוציאציות חופשיות, אבל אני לא יכולה אפילו לשמוע את עצמי חושבת. זה הקול שלה, הקול שנשאר אחרי שנגמר, זה מה שמפריע לי לחשוב. כמו האורנים היפים והמרשימים שתחתם לא יכול לצמוח שום דבר אחר. אני מנסה להיזכר אם יש רעל בשרף או שהמחטים חונקות את האדמה ולא מאפשרות לחמצן לעבור... רגע, צמחים לא נושמים חמצן בכלל... מנחם אותי שיהיה לי מה לחפש בפלאפון ועל מה לקרוא כשאהיה במכונית.

כלב נובח עליי, מזכיר איפה אני נמצאת. שביל קטן וצדדי שאליו עוברי אורח לא מוזמנים. כל נביחה מזכירה שאני לא שייכת. עוד אחד מצטרף. הריח שלי לא מוכר לכלבים, הצעדים שלי לא מוכרים למדרכה. המילים של תמי שליוו אותי מתפקעות כמו בועות סבון. עכשיו, מחוץ לחדר, אני לא מצליחה להיזכר על מה דיברנו, מה הוא הדבר הזה שהיה טוטאלי לא בסדר. זה מגוחך. אני אומרת לעצמי: מה כבר עושים לך. לא עושים לך שום דבר, ותראי איך די במה שלא עושים לך כדי לערער אותך.

עוד נביחה. ברגע של השראה אני נובחת על הכלב בחזרה. אל מול המחווה החייתית הוא משתתק בתימהון אנושי, והצחוק פורץ ממני. חבל שאין מצלמה שתתעד את השנייה הזאת, הרי היא עתידה להיבלע על ידי השכחה, כמו כל השאר. לא־לא, מזל שאין מצלמה — שחר, את נובחת על כלב? זהו, הפעם באמת השתגעת.

ושוב: תמי רוצה להיות שם בשבילי, אבל בגלל שאני כזאת בלתי נסבלת, היא יכולה לשאת את זה רק לחמישים דקות. כדי שהיא תוכל לעזור לי, היא צריכה שאתן לה קצת שקט, היא זקוקה לעשר דקות האלה לעצמה. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שתמי רוצה בטובתי. אני כל כך רוצה שזה יהיה נכון. זה מוכרח להיות נכון. עדיף לסגור את הדיון ביני לביני ולא להעמיד את זה למבחן המציאות שבו, אולי, אגלה אחרת.

בראש שלי כבר יכולתי לראות את הכול רץ, לשמוע את הכול נאמר. איך היא תגיד לי שזו דווקא כן היתה שעה, ואני אתערער ולא אהיה בטוחה כמה זמן עבר ומה בכלל קרה. או שתגיד שהיא בכלל לא הסתכלה בשעון, כאילו היא אחת כזאת שלא מייחסת חשיבות לעניינים ארציים שכאלה, ומה זה אומר עליי, שאני כן... נראה לי שאת זה היא לא תגיד, אבל אני איאלץ להסיק בעצמי.

אולי תמי תיפגע מזה שעל זה אני חושבת כל הזמן, על הזמן, ויותר מזה, עסוקה בעשר הדקות שאין לי במקום בחמישים הדקות שיש לי. היא כולה פה איתי, ואולי מהצד זה נראה כמו עניין של מה בכך, אבל שתינו יודעות באיזה מאמץ זה כרוך. אז מה זה משנה כמה דקות לכאן או לשם. ובכלל, איך ייתכן שאני מאשימה אותה במשהו כזה, כאילו היא לוקחת את הזמן שלי, בזמן שזה הפוך, אני זו שגוזלת ממנה. ואיך אני יכולה להעלות על דעתי שהיא לא הוגנת כלפיי אחרי כל מה שהיא עושה בשבילי, או לפחות מנסה לעשות, אני הרי לא נותנת לה לעזור לי, לא יכולה אפילו לשמוע את הקול שלה.

אולי תמי תגיד שהרבה דברים נפתחו ונפרמו ולכן נכון להפסיק בנקודה הזאת, לטובתי, כמובן. נדמה לי שיהיה לה איזה הסבר כזה, מניח את הדעת, אבל לא את שלי, זה לא יניח את דעתי. לא אוכל לסמוך עליה עוד, לא אאמין לכוונה הטובה שלה. יכעיס אותי כל כך שהיא מעמידה פנים שהיא עושה את זה בשבילי, אבל זה בעצם בשבילה. אני אדע את האמת. זה פשוט בלתי נסבל לשאת שעה איתי. שעה אחת, ומה אני אגיד, שאין לי אפילו רגע של מנוחה, גם אחרי שהדלת נסגרת. לא כועסת עלייך, תמי, אני מבינה על מה את מדברת. גם אני הייתי רוצה כמה דקות הפסקה מעצמי.

כל מה שלא בכיתי עם תמי נוזל מהעיניים ומהאף. לא רוצה להיתקע פה בשביל. רק שתמי לא שומעת את הנביחות ומבינה שכל הזמן הזה אני עוד עומדת כאן, בהפגנת יחידה, בתביעה אילמת לקבל את השעה העגולה שלי בחזרה. אני מנסה להמשיך ללכת, אבל הרגליים נטועות במקום. לא מצליחה לזכור מה יוצר את התנועה, אם הרגל שצועדת קדימה נשלחת עם היד של אותו הצד או של הצד הנגדי.

אני מצליחה ללכת למרות זאת, אבל הרגליים לא בקצב שלי, הכול לא נכון. קר. אפילו הפח של המכונית לא מספיק לצבור חום שמש בזמן הזה, בחמישים הדקות האלה. שולחת יד לבלגן של המושב האחורי ומחפשת במה לקנח את האף.

ככל שאני חושבת על זה, כך אני בטוחה. סימני שאלה מתיישרים, נקרשים ומתקשים עד שהופכים לסימני קריאה. אני יודעת ששעה איתי היא בלתי נסבלת ויודעת גם שתמי לא תגיד לי את זה, אפילו שזה מה שהיא חושבת. אין טעם לשאול. מבחינתי השיחה הזאת כבר התקיימה. השיחה בראש שלי אמיתית יותר מהשיחה שתהיה במציאות, תמי לעולם לא תגיד לי את זה בפרצוף, לא תרצה לפגוע בי. אני באה אליה כדי לדעת את האמת, אבל לא אקבל אותה, לא ככה. אני אדע שהיא אומרת משהו אחר רק כדי לא להגיד את הדבר הזה, הנורא, ששתינו כבר יודעות.