ה”פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים

ספרות טקסית

בריאת מיתוס פופולרי גדול היא בריאת טקס שהקורא מצפה לו בקוצר־רוח, חוזר אליו בהנאה גוברת והולכת, ובכל פעם מתלהב מהחזרה על אותו דבר במונחים קצת שונים, חזרה שאותה הוא חווה כהעמקה נוספת.

כשהדברים מוצגים כך הם נדמים כמעט פשוטים. אולם הצלחות שכאלה נדירות בדברי ימי הספרות. למעשה, זה לא הרבה יותר קל מאשר לברוא דת חדשה.

כדי לתפוס במה מדובר עלינו לנסות ולשחזר בתוכנו את תחושת התסכול שאחזה באנגליה עם מותו של שרלוק הולמס. קונן דויל נאלץ להשיב את גיבורו לחיים. כאשר גם אותו עצמו הביס המוות בתורו, ואילצו להניח את נשקו, שטפה את העולם תוגה של השלמה. מעכשיו צריך יהיה להסתפק בחמישים ה״שרלוק הולמס״ הקיימים, לקרוא אותם ולחזור ולקרוא אותם שוב ושוב. צריך יהיה להסתפק בממשיכים ובמפרשים. לקבל בחיוך של השלמה את הפרודיות הבלתי־נמנעות (ולפעמים משעממות), ולערוג בסתר הלב להתרחבות בלתי־אפשרית של הגלעין, של לב־לבו של המיתוס. תיבה ישנה ממחסני הצבא הבריטי בהודו, שם נשמרו בדרך נס כתבי־יד של ״שרלוק הולמס״ שטרם ראו אור...

לאבקרפט, שהעריץ את קונן דויל, הצליח לברוא מיתוס לא פחות פופולרי, לא פחות חי וכובש. לשני האנשים היה, כך אומרים, כישרון יוצא־מגדר־הרגיל לספר סיפור. ברור. אבל יש כאן עוד משהו. גם אלכסנדר דומא וז׳ול ורן ידעו לספר סיפור, ועדיין אין ביצירתם משהו שמתקרב למעמדו של הבלש מבייקר סטריט.

סיפורי שרלוק הולמס סובבים סביב דמות מסוימת, בעוד שאצל לאבקרפט איננו פוגשים שום דמות אנושית אמיתית. זהו כמובן הבדל חשוב, חשוב מאוד, אבל לא באמת מהותי. אפשר להשוות זאת להבדל שבין הדתות התֵאיסטיות לדתות האתאיסטיות. התכונה היסודית־באמת המשותפת להן, התכונה שאפשר לקרוא לה דתית, היא קשה במיוחד להגדרה. קשה אפילו להתמודד עמה פנים אל פנים.

עוד הבדל קטן וראוי לציון — הבדל זניח בתולדות הספרות, אך טרגי עבור הפרט — הוא שלקונן דויל היתה הזדמנות בשפע להיווכח שהוא יוצר מיתוס מכונן. ללאבקרפט לא. במותו היה משוכנע לגמרי שיצירתו תשקע בתהום הנשייה יחד איתו.

אומנם כבר היו לו חסידים, אבל הוא לא ראה בהם כאלה. הוא התכתב עם סופרים צעירים (בלוך, בֶּלקנאפּ לונג...) אך לאו דווקא יעץ להם ללכת בדרכו. הוא לא תפס עמדה של מורה, גם לא של דוגמה לחיקוי. תגובתו לניסיונותיהם הראשונים היא מופת של עדינות וענווה. הוא היה עבורם חבר אמיתי, אדיב, דואג וחביב: לעולם לא מורה רוחני.

לאבקרפט, שלא היה מסוגל בשום אופן להשאיר מכתב בלי תגובה, לדחוק בבעלי חוב שלא שילמו לו על עבודות של עריכה ספרותית, והמעיט באופן שיטתי בערך תרומתו לסיפורים שלא היו רואים אור בלעדיו, התנהג כל חייו כג׳נטלמן אמיתי.

מובן שהיה שמח להיות סופר. אבל זה לא היה חשוב לו יותר מכל דבר אחר. ב-1925, ברגע של דכדוך, כתב: ״דעתי כמעט נחושה לא לכתוב עוד סיפורים, אלא רק לחלום כשנחה עלי הרוח, בלי להפסיק לצורך משהו המוני כמו כתיבת החלום עבור קהל חזירי. הגעתי למסקנה שהספרות אינה עיסוק יאה לג׳נטלמן, ושאין לראות בכתיבה אלא כישרון נאה, שיש להתמסר לו רק מעת לעת ובשׂום־שכל״.

למרבה השמחה המשיך לכתוב, והגדולים שבסיפוריו חוברו אחרי המכתב הזה. אבל עד הסוף נשאר בראש ובראשונה ״ג׳נטלמן קשיש וחביב, יליד פרובידנס (רוד איילנד)״, ולעולם, לעולם לא סופר מקצועי.

למרבה הפרדוקס, חלק מן הסיבה שדמותו של לאבקרפט מרתקת אותנו הוא שמערכת הערכים שלו מנוגדת לגמרי לזו שלנו. הוא גזען עד עמקי נשמתו, ריאקציונר מושבע, מהלל את העכבות הפוריטניות וכמובן סבור ש״ביטויים אירוטיים ישירים״ הם דוחים. הוא נחרץ בהתנגדותו למסחר, בז לכסף, רואה בדמוקרטיה הבל ובקידמה אשליה. לשמע המילה ״חירות״, היקרה כל כך ללב האמריקאים, הוא רק מגחך בעצב. כל חייו דבק בגישה אריסטוקרטית טיפוסית של בוז לאנושות ככלל, משולב בחיבה יתרה לאנשים כפרטים.

על כל פנים, כל מי שהכירו את לאבקרפט האדם חשו עצב עמוק כשנודע להם על מותו. רוברט בלוך למשל כתב: ״אם הייתי יודע את האמת על מצב בריאותו, הייתי זוחל על הברכיים עד פרובידנס כדי לראותו״. אוגוסט דרלת׳ הקדיש את שארית חייו לקיבוצם, עריכתם ופרסומם של כתבי העיזבון שהותיר אחריו ידידו המת.

הודות לדרלת׳ ולעוד כמה אנשים (אבל בעיקר הודות לדרלת׳), באה יצירתו של לאבקרפט לעולם. היא נראית בעינינו כיום כמבנה בארוקי מרשים, מתנשא קומה אחר קומה, במעגלים רחבים ומפוארים המתגבהים זה מתוך זה, סביב מערבולת של אימה טהורה ופליאה גמורה.

המעגל הראשון, החיצוני ביותר: המכתבים והשירים. אלה התפרסמו רק בחלקם, שלא לדבר על תרגומים לשפות אחרות. ההתכתבות של לאבקרפט אכן מרשימה בהיקפה: כמאה אלף מכתבים, חלקם בני שלושים או ארבעים עמודים. באשר לשירים, נכון להיום אין רשימה מלאה ומקיפה שלהם.

במעגל השני אפשר לכלול את הסיפורים שלאבקרפט השתתף ביצירתם, בין שהכתיבה נתפסה מלכתחילה כעבודה משותפת (כמו עם קנת׳ סטרלינג או רוברט בּארלוֹ), בין שלאבקרפט טרח בעריכת הטקסט (דוגמאות רבות מספור; חשיבות השתתפותו של לאבקרפט משתנה, ויכולה להגיע עד כדי כתיבה־מחדש של הטקסט).

אפשר להוסיף כאן את הסיפורים שכתב דרלת׳ לפי רשימות ופרגמנטים מעזבונו של לאבקרפט.

במעגל השלישי אנחנו מגיעים לסיפורים שנכתבו במו־ידו של הווארד פיליפס לאבקרפט. כאן, כמובן, כל מילה חשובה. כולם התפרסמו גם בצרפתית ואפסה תקוותנו שהמעגל יגדל.

לבסוף, אפשר לתחום ללא עוררין מעגל רביעי, לב־לבו של מיתוס הפ״ל, ובו נכללות היצירות שהלאבקרפטיאנים המושבעים ממשיכים לכנותן, כמו בעל־כורחם, ״הטקסטים הגדולים״. הנה רשימה שלהן, רק לשם העונג שבדבר, עם שנת הכתיבה:

קריאתו של קת׳ולהו (1926)

הצבע מחוץ לחלל (1927)

זוועת דאנוויץ׳ (1928)

הלוחש באפלה (1930)

בהרי הטירוף (1931)

בית המכשפה (1932)

הצל מעל אינסמאות׳ (1932)

הצל מחוץ לזמן (1934)

מעל כלל המבנה שהגה הפ״ל מרחף בנוסף, כמעין שכבה אטמוספֵרית ערפילית ומתנועעת, הצל המוזר של אישיותו־הוא. תוכלו לטעון שאווירת הסגידה האופפת את הדמות, את מעשיה ומחוותיה, את הפחותים שבכתביה, היא מוגזמת, שלא לומר מורבידית. אבל אני ערב לכך שתשנו את דעתכם כשתצללו ב״טקסטים הגדולים״. אך טבעי לסגוד לאדם שמשפיע עליכם טובות כאלה.

וכך אומנם עשו הדורות המתחלפים של חסידי לאבקרפט. כפי שקורה תמיד, דמותו של ״הפרוש מפרובידנס״ נהיתה כיום מיתית כמעט כמו יצירותיה. והנפלא מכול הוא שכל ניסיונות הדה־מיסטיפיקציה עלו בתוהו. גם הביוגרפיות ה״מקיפות״ ביותר לא הצליחו לפוגג את הילת המוזרות והפתוס שאופפות את הדמות. ספּראג דה קאמפּ נאלץ להודות, אחרי חמש־מאות עמודים, ש״לא לגמרי הבנתי מי היה ה״פ לאבקרפט״. איך שלא מסתכלים עליו, הווארד פיליפס לאבקרפט באמת היה אדם מאוד מיוחד.

יצירתו של לאבקרפט משולה למכונת חלומות כבירה, שעוצמתה ויעילותה לא ישוערו. בספרות שלו אין ולו שמץ של רוגע או איפוק; היא הולמת בתודעתו של הקורא באכזריות פראית, מבעיתה, והשפעת המהלומה מתפוגגת רק באיטיות מדאיגה. קריאה חוזרת אינה מביאה עמה שינוי משמעותי, אולי חוץ מהשאלה שאתה מתחיל לשאול את עצמך: איך הוא עושה את זה?

במקרה המסוים של הפ״ל אין בשאלה הזאת שום דבר נלעג או מעליב. למעשה, מה שמאפיין את יצירתו לעומת יצירה ספרותית ״רגילה״, הוא שתלמידיו מרגישים שהם יכולים, לפחות להלכה, אם ישתמשו בקפידה ברכיבים שציין המאסטר, להגיע לתוצאות באיכות זהה ואף משופרת.

איש מעולם לא העלה בדעתו ברצינות להמשיך את פרוסט. את לאבקרפט כן. ואין מדובר רק ביצירה משנית, שאפשר להגדיר כמחווה או פרודיה, אלא באמת בהמשך. זה מקרה ייחודי בתולדות הספרות המודרנית.

יתרה מזאת, תפקיד מחולל החלומות שמילא לאבקרפט אינו מוגבל רק לספרות. יצירתו הביאה — לפחות כמו יצירתו של ר׳ א׳ הווארד אם כי באופן סמוי וחמקמק יותר — לפריחה מחודשת בתחום האיור הפנטסטי. אפילו מוזיקת הרוק, שהיא לרוב חשדנית כלפי ענייני ספרות, ראתה לה לצורך להביע לו כבוד — כבוד של עוצמה לעוצמה, של מיתולוגיה למיתולוגיה. ואשר להשלכות של כתבי לאבקרפט בתחומי האדריכלות או הקולנוע, כל קורא רגיש יבחין בהן מיד. באמת מדובר בבניית יקום חדש.

מכאן חשיבותן של לבני הבסיס וטכניקות ההרכבה. לשם התמשכות המהלומה.