הצבעים 1: קוראים לי בלאק

היא ישבה שם ולא עשתה דבר חוץ מאשר לקטוף עלי כותרת מפרח. חשבתי שזה מוזר. איזו נערה בת שש עשרה יושבת בחול וקוטפת עלי כותרת מפרחים? זה היה מחזה מוזר.

שערה הבלונדיני הארוך, שהשתפל כל הדרך במורד גבה, היה נקי ומסורק. בגדיה היו ללא רבב, פרט לאזור ברכיה מפני שכרעה ברך על האדמה. יכולתי לראות את שפתיה נעות. היא ספרה, או שאמרה משהו שלא ממש הצלחתי להבין, ולא היה לי זמן לשבת שם ולהתבונן בה. היו מקומות אחרים בהם הייתי צריך להיות, עסקאות שהייתי צריך לבצע. אבל כשחציתי את הפארק מאוחר באותו לילה וראיתי אותה יושבת שפופה, זה בהחלט גרם לי לתהות מדוע.

השעה הייתה מאוחרת והשמיים שחורים משחור. הייתי בטוח שבכל רגע יתחיל לרדת גשם. הרחתי את זה באוויר, אולם נראה שהיא לא הבחינה בכך. איזו נערה מוזרה.

שלחתי מבט אחרון בכיוונה. עמוד התאורה הקרוב אליה יצר סביבה הילה כאילו הייתה מלאכית. בעטתי באבן על השביל, פניתי בכיוון השני והתחלתי ללכת.

"עצור!" נשמע קול מאחוריי. כפות רגליי קפאו במקומן. הקול היה כקטיפה, רך ומרגיע. רציתי להניח כף רגל אחת לפני השנייה, להכריח את עצמי לעשות צעד נוסף, להתעלם ממה שרצתה או ממה שניסתה לומר, אך ידעתי שאני לא מסוגל. נמשכתי אליה וזו הייתה תחושה מוזרה.

ראיתי אותה בעבר, מפני שלמדנו יחד באחד הקורסים בבית הספר. קורס שבו בקושי השתתפתי, אבל הייתי חייב לנכוח בו לפעמים, אחרת הרשויות יתערבו. היא ישבה עם הילדים המגניבים, אלה עם הכסף והמכוניות היפות, ילדים מבוגרים ממנה. ידעתי שהיא הייתה בגילי. היא השתתפה ברוב הקורסים שבהם השתתפתי ותמיד הרכיבה משקפיים ונראתה אבודה במחשבות.

הסתובבתי. פשוט לא נותרה בפניי ברירה. כעת היא עמדה והתבוננה בכיווני. היא לא הייתה יכולה לראות אותי כהלכה – עמדתי הרחק מפנסי הרחוב. שערה היה כל־כך ארוך שכמעט נשק למותניה. במכנסיה המלוכלכים היא נראתה מוזר. פגועה. רגשות רבים הבזיקו בפניה.

היא פסעה שני צעדים לפנים והתקרבה אליי. קרוב יותר אל הסכנה. היא נעצרה ומצמצה כאילו ניסתה לראות אותי טוב יותר, אך ללא הצלחה.

"האם אי פעם אהבת מישהי עד כדי כך שעצם המחשבה עליה הכאיבה לך?" היא שאלה בקול רפה. הטיתי את ראשי. מדוע שתשאל אותי שאלה כזאת? היא לא הכירה אותי. היא עמדה שם והמתינה למוצא פי. לא הייתי יכול לספק לה שום תגובה – לא הגבתי. לא הייתי מסוגל.

היא הוסיפה להתקרב, כל צעד איטי מהקודם. היא נעמדה מולי ונשאה אליי את עיניה. פניה היו מואפלות בגלל שמי הלילה, אבל איכשהו הן היו מלאות חיוניות. היא הושיטה את ידה לעבר ידי, שזרה את אצבעותינו אלה באלה, פתחה בריצה ומשכה אותי בעקבותיה. לא עצרתי בעדה. לא הייתי מסוגל לעשות זאת.

היא רצה את כל המרחק עד לצוק, למקום שבו כבר ביקרתי בעבר. בעודי מביט למטה, לא ראיתי אלא חשיכה מוחלטת. המים היו ירוקים בצורה לא רגילה. אף אחד מעולם לא הצליח לגעת בקרקעית האגם. שמעתי סיפורים על מכוניות ששקעו פה ומעולם לא נראו שנית, אולי אפילו גופות. אף אחד לא ידע בוודאות מפני שאף אחד לא היה מסוגל להגיע לקרקעית האגם האפל. זה היה מעין חור ירוק מכותר בחומות. במהלך הקיץ הגיעו לפה הרפתקנים כדי לנסות לקפוץ מהסלעים הגבוהים ביותר, אבל היה קשה מאוד לטפס אל מחוץ לאגם הזה. מי שקפץ היה צריך למצוא סלע קרוב מספיק אליו, להיאחז בו, למשוך את עצמו אל מחוץ למים ולטפס כל הדרך עד למעלה.

הסבתי את מבטי לעברה ותהיתי למה הביאה אותי לכאן. מאז הגענו לא אמרתי מילה וגם היא לא אמרה דבר. היא הסירה את מכנסיה המלוכלכים ופשטה את חולצתה. שערה כיסה אותה, אבל יכולתי להבחין אך בקושי בקווי המתאר של גופה.

"תשחה איתי?" היא נשאה אליי את מבטה. חשבתי על זה. כבר הייתי שם, אז למה לא? ואז היססתי. היו מקומות בהם הייתי צריך להיות וידעתי שאם לא אגיע אליהם אחטוף כהוגן. ואז חשבתי לעצמי, זין על הכול. כדאי מאוד שזה יהיה שווה את המכות שאחטוף. פשטתי את מכנסי הג'ינס ונותרתי בתחתוני הבוקסר, זרקתי את החולצה על ערמת הבגדים שלה והתבוננתי בה. היא הסתכלה עליי. אהבתי את זה. היא אחזה בידי, שזרה את אצבעותינו יחדיו והתחילה לספור.

"אחת..." היא התנשפה בקול, "אני כבר לא יכולה לחכות עד שאמלט מהמקום הזה. שתיים..." היא שחררה נשימה נוספת, "אני רוצה להיות אהובה." התבוננתי בה בעניין. היא הייתה כל־כך שונה. היא הביטה בי ודמעה בודדה החליקה במורד פניה. כל־כך בודדה. היא הנהנה לעברי כדי שאשלים את החלק האחרון, אבל לא ידעתי מה לומר. חשבתי על זה, ולא עלה בראשי שום דבר. "שלוש," אמרתי לבסוף, והיא לחצה מעט את ידי, "אני רוצה להפסיק את המכות."

ואז קפצנו.

המים היו קרים. גלים של צמרמורות זרמו במעלה ובמורד עמוד שדרתי. כפות ידינו התנתקו בעת שצללנו. הגחתי מהמים ראשון ולא ראיתי אותה בשום מקום. הסתכלתי לכל עבר כאחוז טירוף. לא ייתכן שטבעה. היא בוודאי ידעה לשחות. שתי ידיים נכרכו סביב צווארי ומשכו אותי מטה. היא צחקה באוזניי כאשר לא שקעתי עמוק מספיק. צחוקה היה הצליל היפה ביותר ששמעתי מעודי. רציתי לשמוע עוד ממנו ולעתים קרובות.

"אני מחבבת אותך," לחשה, ובו במקום תהיתי מדוע. כיצד ייתכן שהנערה היפה הזאת מחבבת אותי? הייתי האדם השנוא ביותר בתיכון, רבים פחדו ממני. אף פעם לא דיברו איתי, כשעברתי במסדרון מבטים תמיד הופנו בכיוון השני. למרות זאת, היא נדבקה לגבי וצחקה באוזני.

"את יודעת מי אני, נכון?" שאלתי, ואז התחלתי לשחות כשהיא צמודה לגבי ורגליה כרוכות סביב מותניי. צללתי למים כשהיא עדיין צמודה אליי, והיא המשיכה לצחוק בכל פעם שהגחתי מהם. הצלחתי להשתחרר מאחיזתה בגבי ולסובב אותה עד שניצבה מולי, פנים אל פנים. כשהתבוננה בי יכולתי לראות את התכלת בעיניה. חיוכה היה רחב. הרמתי אותה גבוה ככל האפשר, והשלכתי אותה לאחור. כשהגיחה מהמים היא צחקה, שחתה אליי שוב וכרכה את רגליה סביבי. שחיתי אנה ואנה, עד שתשו כוחותיי. האזנתי לקול שירתה הערבה. אהבתי את התכונה הזאת שלה.

"אני חייבת לחזור הביתה, כבר מאוחר," היא אמרה בעודה מתרחקת ממני בשחייה ומתקדמת לעבר הסלע במטרה לטפס עליו. היא התלבשה בזריזות ורגע לפני שהסתלקה ונעלמה משדה ראייתי, צעקה "תבוא לבית הספר מחר."

פניי לא היו חבולות כפי שהיו בדרך כלל. אמש עשיתי את העבודה שלי, אבל היה מאוחר. אז חטפתי מכות – פנס בעין ואולי גם צלע סדוקה – אבל התכוונתי ללכת לבית הספר. כשהגעתי, ראיתי אותה יושבת על המדרגות. משקפיה היו מונחים על אפה וראשה היה חבוי מאחורי ספר. לרגע חשבתי לטפוח על כתפה כדי להודיע לה שאני שם, ואז התחרטתי ופשוט חלפתי על פניה. היא תפסה אותי. ידה נשלחה ונכרכה סביב קרסולי. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסות לחלץ את רגלי בבעיטה, אבל לא רציתי להסתכן באפשרות שאפגע בה. היא נשאה אליי את מבטה ובעיניה ראיתי סערה עזה. עיניה היו תכולות כצבע השמיים. היא חייכה ונעמדה.

"יש לנו שיעור מתמטיקה יחד," היא אמרה והושיטה לי את התיק שלה בלי להרים את ראשה, שעדיין היה תקוע בין דפיו של ספר. הטלתי את התיק שלה על כתפי והלכנו אל השיעור הראשון, תוך כדי שאנשים נועצים בנו מבטים סקרניים.

השיעור כבר כמעט נגמר לפני שהיא אמרה לי ולו מילה. היא ישבה לידי, אך לא נשאה אליי את מבטה, רק הייתה שקועה בספר שלה.

"אני חושבת שכדאי שנתנשק," היא אמרה, מניחה את ראשה על השולחן ונושאת את עיניה אליי. עיקמתי את פניי מפני שזה היה הדבר המוזר ביותר שהיא אמרה, אפילו ביחס לאתמול בלילה שהיה מוזר מאוד.

"טוב, אני רוצה שתרסס את שמי על קיר בשבילי," היא אמרה. התחלתי לתהות אם היא מנסה לנצל אותי. חשבתי שזה ייתכן, אבל אז ביטלתי את האפשרות. הפעמון צלצל. אחזתי בידה ויצאנו מבית הספר בריצה. היא צווחה וצחקה, וליבי התנפח בקרבי. אהבתי את הצליל הזה.

עצרתי בתחנת הרכבת. לא היה איש בסביבה. שלפתי מהתיק שתי פחיות צבע. נעמדנו מאחורי אחת הרכבות כדי שנהיה מוסתרים, וריססתי את שמי. נתתי לה את הפחית השנייה והיא הרימה אותה וריססה אותי. הייתי המום. היא ניסתה לכבוש את פרץ צחוקה. עשיתי לה את אותו הדבר בדיוק, וצבעתי את חולצתה הלבנה בצבע אדום עז. תוך זמן קצר שנינו היינו מכוסים בצבעי אדום וכחול, צחקנו ובכלל שכחנו היכן אנחנו נמצאים עד ששמענו צעקה. אחזתי בידה והתחלנו לרוץ. עצרנו בתוך השיחים, מתקשים לנשום ורוויים באדרנלין. היא נשאה אליי את מבטה, חייכה והצמידה את שפתיה הרכות אל שפתיי.

זה היה סוריאליסטי. כבר התנשקתי בעבר, אפילו שכבתי עם מישהי, אבל אף פעם לא עם מישהי כמוה. מישהי מושלמת, יפהפייה.

היא נסוגה וחייכה. "אמרתי לך שאני רוצה לנשק אותך."

נתפסתי ברשתה. מאותו יום ואילך הלכתי לבית הספר מדי יום ביומו רק כדי לראות אותה. רק כדי להעיף בה מבט חטוף. היא תגמלה אותי על בסיס יומי באמצעות נשיקה וזה נמשך כך במשך חודש. לפעמים נשארנו בבית הספר, אבל לעתים קרובות הברזנו מהלימודים כדי לעשות את הדברים הכי לא צפויים שעלו בדעתנו. זה גרם לי אושר. היא גרמה לי אושר.

יום אחד היא לא הגיעה לבית הספר. חיכיתי לה. גם למחרת היא לא הגיעה. חיכיתי לה במשך חודשים עד שהבנתי שהיא נעלמה ושלא תחזור. לאחר מכן חזרתי לדרכיי הישנות, חזרתי אל הרוע. היא הייתה האור, והאור הזה נעלם איתה. היא גזלה את האור הזה ממני ומעולם לא קיבלתי אותו בחזרה.