הצבעים 2: קוראים לה רד

אנחנו כלי קיבול שנועדו לאהוב.

אהבה.

המילה הזאת הייתה מוזרה עבור אדם כמוני, אדם שמעולם לא חווה את הרגשות האמיתיים הנלווים למילה הזאת. אנשים מכבירים במילים על אודותיה, אנשים הורגים למענה, אבל האם האהבה שווה את כל זה? לאנשים יש מעין אידיאל לגבי אהבה, חושבים שהיא יכולה לשנות הכול, שאם יש אהבה, היא יכולה לתקן הכול.

לא האמנתי באידיאל הזה. אפילו לא הבנתי את משמעות המילה. מבחינתי זו הייתה רק מילה, לא הרבה מעבר לכך.

אף אחד לא אהב אותי, אף אחד לא היה מוכן להסתכן בלאהוב אותי. הייתי בן אנוש שבור ופגום – ממיט הרס. העבודה שלי הייתה לגזול אנשים מאהובי ליבם, שירותיי נשכרו בידי אנשים שטענו שהם אוהבים את האנשים שנשלחתי להרוס, למרות שרצו במותם. לא הבנתי את זה – עדיין אינני מבין.

אבל היא גרמה לי להאמין. היא גרמה לי להאמין שאכן היה משהו מעבר לחשיכה. היא לקחה אותי למקום עם צבע, מקום שהיה כאן ועכשיו. העולם היה קר, עיניי נעצמו שוב ושוב ואזרתי את כל כוחותיי בניסיון להשאיר אותן פקוחות – למענה. הכול היה למענה. החשיכה כבשה אותי, שאבה אותי לתוך מערבולת אין־סופית, אבל היא קרנה בעוצמה גם כשעיניי היו עצומות, כאילו הייתה ממש לנגד עיניי. הבעות פניה היו קלות לקריאה, בכל פעם שהיינו יחדיו, מאז היינו בני שש עשרה ועד שהבינה שזה אני. אך היו אלה העיניים שלה, שבהן תמיד התבוננתי. התכלת של עיניה, האופן שבו יכולתי לראות בהן כל־כך הרבה. כאילו נועדו לראות רק אותי, לאהוב רק אותי.

ואז היא נעלמה והכול נעשה שחור.