רִיק
25 ביולי 2018
רִיק, המכתב הראשון שלי הוא אליך. אתה ממש לא האדם החשוב לי עכשיו, ואתה ממש לא זה שמבקר במחשבות שלי לעיתים קרובות, אבל אתה זה שהתחיל את הטירוף הזה שלי באמסטרדם. הגיוני שהבחור הראשון שאכתוב לו יהיה הולנדי, לא? אחרי הכול, כשעברתי לאמסטרדם לא ידעתי שאעבוד עם אנשים מכל העולם, ושלא אשמע הולנדית כמעט בכלל.
אתה זה שהכאיב לי כאן הכי הרבה וזה שעורר בי את הרצון לכתוב מכתבים לאנשים מלכתחילה. לכן החלטתי שיהיה הוגן לכתוב לך ראשון. היה לי כל כך הרבה מה להגיד לך אז, אבל עכשיו אני כבר לא ממש בטוחה מה נשאר. אין לי מושג מה הצד שלך בעניין, וזה מה שהכי הפריע לי. מה שהכי הכאיב לי. ומה שהשאיר אותך בראש שלי הרבה יותר זמן ממה שמגיע לך. רק רציתי להבין למה נעלמת, וכנראה כבר לא אבין לעולם. אז מה שנשאר לי הוא רק לספר את הצד שלי, לדמיין את הצד שלך... ולשכוח אותך.
פגשתי אותך במועדון סלסה בערך שלושה חודשים אחרי שהגעתי לכאן, ונמשכתי אליך מן הרגע הראשון. קשה לי להבין למה בדיוק. היית בגובה ממוצע, טיפה יותר גבוה ממני, עם שיער שחור, ולמען האמת נראית לי דווקא רוסי. בהחלט לא הולנדי טיפוסי. אבל הייתה לך כריזמה כלשהי שמשכה אותי אליך - הצעדים ושפת הגוף שלך היו מלאים בביטחון שלֵו. רקדנו יחד, ואז השיר הסתיים, והשארת אותי בזרועותיך לריקוד נוסף. ראיתי בנות רודפות אחריך לרקוד איתן, ראיתי שאתה מכיר לפחות חצי מהאנשים שם. אבל שמת עין עליי. רק נגעת בי, וכבר ידעתי שאני רוצה אותך.
החלפנו כמה מילים מטופשות תוך כדי ריקוד. שאלת מה הצבע האהוב עליי. לא הרגשתי לגמרי בנוח - הייתי מתוחה ולא ממש ידעתי מה לענות לשאלה מטופשת כל כך. הלכת לרקוד עם מישהי אחרת, אבל הבטחת שתחזור. תפסת אותי שוב קצת אחרי כן והזמנת לי משקה על הבר. פלִרטטנו כאילו אנחנו לבד בעולם. נגעת בידי, ליטפת את ירכי, התקרבת אליי, וכל חלק בגופי רצה אותך. אני לא זוכרת שזה אי פעם קרה לי בכזאת עוצמה. שיחקת איתי עם כל מיני הערות ונגיעות, וידעתי שאתה רוצה רק לשכב איתי, שלא מעניין אותך מי אני.
וזה היה בסדר מבחינתי. גם אותי פחות עניין לדעת מי אתה. הנחתי שאתה רוצה רק סקס, עשיתי את החישובים שלי מול עצמי, והחלטתי שזה מתאים לי. רכנת כלפיי, כאילו אתה עומד לנשק אותי, אבל אז לחשת באוזני שאתה לא מתנשק בפעם הראשונה. עוד משחק. זרמתי. המשכנו לרקוד בצ'אטה, צמודים ונוגעים עד שהגבול בין ריקוד לגיטימי לליטופים ארוטיים כמעט חדל מלהתקיים. המרחק היחיד שנשמר היה בין השפתיים שלנו, והאיפוק נשמר רק כי היינו במקום ציבורי.
כמה ימים אחר כך קבענו להיפגש. בחרתי מקום במרחק כמה דקות הליכה מהבית שלי, פאב שלפי האינטרנט היה אמור להיות בו ערב ריקוד באותו יום. אבל כשהגענו אליו גילינו שהמקום בכלל נסגר לצמיתות. אמרת שאתה מכיר בר נחמד קרוב, והובלת אותי לשם. בלי לדעת, הובלת אותי לבר שנמצא ישירות מתחת לבית שלי, הכניסה שלו צמודה לכניסה שלי.
השיחה בינינו לא הייתה הכי קולחת בעולם, אבל הנשיקות... הרגשתי כאילו אנחנו מושכים זמן בכוח כדי לא להרגיש רע על שאנחנו רק רוצים לקפוץ כבר למיטה. שינית גישה - ממישהו שלא מתנשק בפעם הראשונה, הפכת למי שעושה מה שבא לו מתי שבא לו. סיימנו משקה אחד ושאלת אם אני יודעת איפה אנחנו, מנסה לשחק אותה ותיק כי אני חדשה בעיר. הצבעתי למעלה. "אני גרה כאן," אמרתי. עלינו אליי לחדר, הפעלת מוזיקת בצ'אטה, ורקדנו את דרכנו למיטה.
לא ציפיתי שנשכב, כי הייתי בסוף המחזור. אמרתי לך את זה, ואמרתי שאפשר לעשות הכול כל עוד התחתונים שלי נשארים עליי. התכוונתי לזה באמת, אבל לא עמדנו בזה (והתברר שזו גם הייתה אסטרטגיה נהדרת להאריך משמעותית את המשחק המקדים). המגע שלך היה מדהים, רציתי אותך כל כך. בשלב מסוים שאלת אם אתה יכול להוריד לי את התחתונים, והסכמתי. אם לך אין בעיה עם זה, למה שלי תהיה? הייתי רק צריכה להזכיר לך להשתמש בקונדום.
לא שכבתי עם אף אחד חודשים, אבל לא היו שום כאב, שום אי־נוחות. היה לי מדהים. נהניתי כאילו הכרתי אותך שבועות, כאילו היית קרוב אליי מספיק כדי להכיר כל חלק בגופי ובנשמתי. חיבקת אותי אחר כך במיטה, והרגשתי שלווה ובטוחה. שקעתי בזרועותיך ובנשיקותיך, ובמשך זמן מה לא היה קיים שום דבר אחר בעולם. הצל היחיד שהעיב על הערב הזה מבחינתי היה העובדה שהלכת אחרי שסיימנו ולא נשארת לישון איתי. הלכת והשארת אותי מסופקת אבל מבולבלת בו בזמן.
ההרגשה הכל כך טובה הזאת - זה מה שהשאיר אותי כל כך מבולבלת. איך ייתכן שאני מרגישה ככה עם אדם שרק פגשתי, שאני לא מכירה, שאין לי רגשות כלפיו? השאלה שהדהדה לי בראש, ומהדהדת עד עכשיו, היא: מה ההבדל בין אהבה למשיכה? באותו הרגע איתך - לא היה הבדל. ההרגשה הייתה זהה להרגשה שהייתה לי ברגעים היפים ביותר בזרועותיהם של אלכס או בן - בשתי מערכות היחסים הארוכות והמשמעותיות ביותר שהיו לי - וזה גרם לי לתהות מהי אהבה ולפקפק בכך שבכלל אהבתי אי פעם. המסקנה שלי הייתה שאהבה לא נמדדת בהרגשה במהלך הסקס או אחריו. היא מיליון דברים אחרים שאני לא יכולה לשים עליהם את האצבע. הלוואי שידעתי את זה במערכת היחסים הראשונה שלי. הלוואי ששנינו ידענו את זה.
יום למחרת כתבתי לחברות שלי ושאלתי איך יכול להיות שסקס חסר משמעות מעורר בי את אותה הרגשה כמו סקס עם מישהו שיש לי רגשות כלפיו. הן אמרו שאין דבר כזה סקס חסר משמעות. יש לסקס משמעות שונה מאדם לאדם ומסיטואציה לסיטואציה. והן צדקו. הן גם אמרו שאיכות מערכת היחסים לא נמדדת באיכות הסקס - ואולי גם בזה הן צדקו, אבל אני לא בטוחה מתי ואם בכלל נפל לי האסימון בעניין הזה. אני חושבת שזה קרה מתישהו באמצע הקשר עם בן - איחור קליל של שלוש מערכות יחסים.
הייתי די בטוחה שלא אשמע ממך יותר, אבל דווקא טעיתי. המשכנו להתכתב כל כמה ימים, וחיכינו שבועיים עד שהייתה לנו שוב הזדמנות להיפגש, כי אימא שלי הגיעה לביקור. שוב נפגשנו למשקה באותו בר מתחת לבית שלי, ושוב בילינו שעתיים או שלוש בחדר שלי, ושוב נעלמת במקום להישאר לישון איתי. ואחרי שהלכת, הודיתי בפני השותפים שלי שזה היה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. כבר עברו כמה חודשים מאז, כך שאני לא זוכרת יותר מדי פרטים, אבל לא אשכח לעולם איך נכנסת לתוכי לאט-לאט-לאט, זזת כאילו אתה מפסל בחומר עדין, הסתכלת עליי וליטפת את לחיי תוך כדי תנועה. רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח. כל נגיעה שלך הייתה מושלמת, חלשה או חזקה, מהירה או איטית. לא הייתה לי שנייה של אי־נעימות או כאב. הגוף שלי פשוט רצה אותך.
למחרת שוב לא הייתי בטוחה אם אחזור לשמוע ממך. אבל טסת לרומניה לפסטיבל סלסה ושלחת לי תמונות וסרטונים. התכתבנו במשך עוד שבועיים עד שהצלחנו להיפגש שוב. והפעם הצעתי שנלך לאכול. רציתי להכיר אותך קצת יותר, התחלתי לחשוב שאולי זה יכול להיות יותר מסתם סקס. אכלנו במקום תאילנדי, ואז כמעט הלכנו למשקה בבר מתחת לבית שלי - אבל הבנו שלא באמת נחזיק את עצמנו, ועלינו אליי לחדר. הפעם זה היה קצר, כי דיממתי. לכן היה לנו זמן לדבר, ולא ברחת מהר מדי. וגם הפעם רציתי שתישאר, וגם הפעם לא נשארת.
אני מוכרחה לציין שמעולם לא הבנתי אותך עד הסוף. בכל השיחות שלנו, הרגשתי קצת כאילו אנחנו חיים ביקומים מקבילים. אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, אבל הרגשתי שאני לא קולטת אותך. סיפרת לי דברים, אבל לא הצלחתי להיות חלק מהשיחה. נראית לי לא אמיתי - לא כאילו אתה משקר, פשוט היה לך איזשהו מבנה היגיון שלא הייתי חלק ממנו. לא הצלחתי להתנהג כמו עצמי לידך. הייתי מישהי שונה והרגשתי לא בנוח. לא הצלחתי להיות חופשייה לידך - שזה מצחיק, כי דווקא במיטה הייתי חופשייה. הייתי הכי עצמי, בלי שום מבוכה ובלי העמדות פנים. איך הצלחנו לתקשר בצורה כל כך שונה? השיחות שלנו לא ממש זרמו, אבל הגוף שלנו ידע לתקשר בצורה מופתית. מפתיע אותי שזה אפשרי בכלל.
הפעם הייתי בטוחה שכן אראה אותך שוב, אבל גם הפעם טעיתי. לא ראיתי אותך יותר. דווקא כשלא חשבתי שתיעלם, דווקא כשדמיינתי אותנו הולכים יחד לים והולכים לרקוד ומכירים קצת מעבר למיטה, אתה לא היית בקטע יותר. פתאום לקח לך שעות לענות להודעות שלי, וזה עִצבן אותי, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. שלחתי לך הודעה די כועסת בנושא, וענית בחזרה בהתחמקות משולבת בתקיפה. בסוף שאלתי אם תרצה לעשות משהו ביום למחרת, והתחמקת. שאלתי לגבי יום אחר, ואחרי 24 שעות ענית כן עם סמיילי. רק כן. בלי מתי, בלי המשך שיחה. סתם כן חסר משמעות, שלקח לך יממה לנסח. זו הייתה המילה האחרונה בינינו. סתם ככה. התכתבות קלה וחסרת משמעות, שבכלל לא ניכר בה הכאב שעבר בתוכי בזמן שהיא התנהלה.
אין לי מושג למה זה נגמר ככה. יש לי כל מיני השערות, אבל אין לי מושג אמיתי. רציתי לקבל הסבר, רציתי להבין מה עבר לך בראש. אבל אני חוששת שפשוט שום דבר לא עבר לך בראש. נראה לי שפשוט לא היה לך אכפת. רצית אותי, השגת אותי, מיצית את זה, ואיבדת עניין. כנראה פשוט לא רצית לצאת איתי, ובכלל לא הרגשת צורך להגיד לי את זה. עלו בי כל מיני מחשבות - האם עשיתי משהו לא בסדר? האם פגשת מישהי אחרת? אבל אני מניחה שפשוט לא זרם לך ושלא היה לך אכפת מספיק. אז רק שתדע - היית יכול לחסוך ממני חלק נכבד מהכאב, אם רק היית כותב לי למה. אם רק היית אומר לי שאתה לא רוצה קשר איתי. אם רק היית אומר לי משהו, לא משנה מה.
כי הייתי צריכה סגירת מעגל. הייתי צריכה שתצא לי מהראש. הייתי צריכה סיבה להפסיק לקוות שתופיע במועדון הסלסה, להפסיק להביט כל הזמן לכיוון הדלת בציפייה לראות את דמותך שם. אתה לא יכול להיכנס לחיים של מישהי ואז פשוט להיעלם כאילו היא לא הייתה קיימת. הרשיתי לך לעשות את זה אחרי פעם אחת. אפילו אחרי פעמיים - כי ידעתי שזה מה שתעשה. אבל לא אחרי הפעם השלישית. אחרי הפעם השלישית נעשית חלק כלשהו מחיי, לא עוד סתם היתקלות מקרית חד־פעמית ולא מחייבת, אלא חלק כלשהו ממי שאני וממה שמעצב אותי. כשמישהו נהיה חלק מן החיים שלנו, משהו נבנה בינינו - וזה אומר שבפעם הבאה שניפגש, לא נתחיל מההתחלה, אלא נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו.
כשאתה מגיע לנקודה שבה כבר נטעת בסיס כלשהו באדם אחר, לא משנה כמה הוא קטן, כבר יש לך אחריות כלפיו. אתה לא יכול פשוט לנטוש את הנטע הזה - כי הוא יקמול. המעט שאתה יכול לעשות הוא להסביר. אם אתה לא רוצה או לא יכול להמשיך לגדל אותו, תעצב אותו לצורתו הסופית, כדי שלא יגדל אבל גם לא ינבול ולא יכאיב.
אני לא מצטערת שנכנסת לחיי. הענקת לי שלושה ערבים מדהימים, ומעבר לזה - פקחת את עיניי לגבי אפשרויות אחרות, הראית לי שסקס הוא לא מדד לאהבה ושלכל מגע מיני יש משמעות, ושגם אם הוא נובע רק מכימיה בין אנשים, זה בסדר. נפגעתי כשנעלמת, אבל אני יודעת שלא היינו יכולים לבנות מערכת יחסים. לא התאמנו זה לזה בכלל. כן חבל לי שזה היה כל כך קצר, אבל מה לעשות - ככה החלטת.
השותפה שלי אמרה לי מתישהו שאראה אותך כשכבר לא אצפה לזה. והיא צדקה - זה בדיוק מה שקרה. יום אחד, כשכבר שכחתי בכלל שאי פעם חיפשתי אותך במבטי כל כמה דקות, פתאום ראיתי אותך רוקד לידי במקום שבו נפגשנו. לפני כן, כשדמיינתי את הרגע הזה, חשבתי שליבי יחסיר פעימה. אבל למען האמת, מה שקרה הוא שפשוט שמתי לב ששכחתי אותך. הופתעתי מן העובדה שהופתעתי לראות אותך. לשנייה לא הבנתי מה בכלל אתה עושה שם.
ייאמר לזכותך - כשראית אותי פשוט ניגשת אליי ורקדנו כאילו כלום לא קרה. ולא הרגשתי כלום. הרגשתי כאילו אתה מתלהב מעצמך איכשהו בזמן הריקוד במקום פשוט ליהנות ממנו כמו שרקדנו פעם. לא נהניתי לרקוד איתך, ולא הרגשתי שום חשק כלפיך. אומנם כן חיפשתי אותך במבטי בהמשך הערב, וכן התעניינתי בטיב היחסים שלך עם בנות אחרות שרקדת איתן, אבל הכאב שמילא את הקיבה שלי בעבר היטשטש ונעלם. הבנתי שגם אם פתאום תרצה אותי שוב, אני לא רוצה יותר. זה היה הדבר הכי קרוב לסגירת המעגל שהייתי צריכה. אומנם אני עדיין לא מכירה את הצד שלך בסיפור, אבל לפחות הנטע שלך התעצב וקפא לצורתו הסופית.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.