הצחוק

יולי 1945, מינכן

כחודש לאחר הכניעה הגרמנית לכוחות הצבא האמריקאי, עצרה מרצדס שחורה ליד הכניסה למפקדת השלישות של הצבא האמריקאי במינכן. מדלתה הימנית יצאה אישה גבוהה בהירת שיער. היא לבשה חולצת פשתן מכופתרת אפורה־בהירה, שהדגישה את כתפיה, וחצאית עד הברכיים, לצווארה ענדה מחרוזת פנינים גדולות. הוסיפו להופעתה ולסמכותיות שקרנה ממנה זוג רגליים ארוכות נתונות בנעלי עקב גבוהות, שחורות.

למרות גובהה היא התגמדה ליד הגבר שיצא מדלת הנהג. בחליפה בצבע בז' התפורה למידותיו ובעניבה אדומה הוא התנשא מעליה ביותר מראש. כתפיו וגבו רחב־הממדים כמו יצרו מסגרת עוטפת סביב גופה הדק. הוא הציג לשומר בשער מסמך הזמנה ותעודת זיהוי, והאישה נדרשה אף היא להזדהות.

השומר פתח את השער והסביר באנגלית שהגה באופן איטי עד כדי גיחוך, לאן עליהם לפנות. אלכסנדרה ואייזן התרגלו זה מכבר לאמריקאים שמדברים כך לכל מי שאינו אמריקאי, גם אם זה פנה אליהם באנגלית.

הייתה זו "לשכה לאיתור קרובי משפחה ממחנות הריכוז שבאזור השליטה האמריקאי". קצין צעיר ואדיב ישב מאחורי שולחן, וללא הקדמות מיותרות אמר: "אני מבין, גברת ברכהולדט, שאת מחפשת שחקן תיאטרון יהודי ששהה במחנה מספר A342 לפי הסימון שלנו, שבקָאוּפֶרינג בוואריה, החל ממועד לא ידוע ועד לשחרור."

"אני לא יודעת אם הוא עוד בחיים, אבל אני יודעת שלפני כחודשיים הוא היה בריא ושלם..."

"יש לך עדות לכך?"

"כן, היינו שם וראינו אותו, שותפי מר אייזן בטון ואני." אלכסנדרה הצביעה לעבר הגבר הענקי שהינהן קלות.

"ומה קרבתך למר פישר? הוא הרי יהודי, ובתעודת הזיהוי הגרמנית שלך כתוב..."

"אני יודעת מה כתוב בתעודת הזיהוי הגרמנית שלי," ענתה אלכסנדרה, ונימת לעג חדרה לקולה. "הוא היה עמית ומנחה שלי בתיאטרון שייקספיר בברלין."

"סליחה, גברתי, אני לא בטוח שאוכל לעזור לך. אנחנו לשכה לאיתור קרובי משפחה, משפחה בלבד."

"הוא חי? בריא? אתה יודע איפה הוא?" אלכסנדרה לא הצליחה להסתיר את הבהילות והייאוש שהתגנבו לקולה.

"מצטער," ענה הצעיר, ונימת קולו העידה שהנושא קרוב ללבו כמו שמונטגומרי אלבמה, העיר שבה נולד וחי עד לגיוסו, הייתה סמוכה אליו באותו הרגע. "אני צריך לבדוק אם הנושא בתחום סמכותי."

דפיקה על הדלת קטעה את שיחתם. לחדר נכנסה חיילת צעירה, ובלא מילים הגישה לקצין פתק. הוא עיין בו, לחץ על מתג שהיה מותקן על שולחנו ופנה אל אייזן.

"אתה אייזן בטון?"

אייזן הופתע מהתפנית והביט בעיניו. הוא ראה בהן צייד הסוגר על טרפו, והבין שהוא עצמו הטרף.

"כן," השיב בשלווה.

הדלת נפתחה, ולחדר נכנסו שני חיילים במדים, רובים בידיהם.

"אתה מבוקש לחקירה בקשר לשירותך בגסטפו," אמר הקצין.

עוד בטרם הספיקה אלכסנדרה להגיב, אייזן נעמד. החיילים, מאוימים מממדיו, מיהרו לכוון אליו את נשקיהם.

"תירגעו, אני אבוא איתכם לחקירה, אין לי מה להסתיר."

"הוא היה רק נהג!" צעקה אלכסנדרה.

"כתוב כאן שהוא רצח שני אנשים!" ניפנף הקצין בפתק שבידו.

אלכסנדרה הביטה באייזן בתדהמה. "הוא בעל הלב הכי רך שהכרתי, על מה אתה מדבר?"

אייזן חייך אליה. "אל תדאגי, הכול יתברר מהר, רק שכנעי את הקצין לארגן לך פגישה עם מקס, וכבר אחזור אלייך." הוא אמנם נשמע בטוח בדבריו, אך לאייזן לא באמת היה מושג בפני מה הוא עומד. השלושה יצאו מהחדר ללא מילה נוספת.

"מצטער," אמר הקצין, "עלינו לבדוק כל מידע שבידינו שנוגע לאנשי אס־אס. לגבי פישר, אברר אם בסמכותי לאשר לך להיפגש איתו."

אלכסנדרה שתקה לרגע. "ואם אומר לך שאני אֵם בנו?" שאלה.

הקצין דיפדף במהירות בניירות שלפניו. הוא נראה נסער. "אמרת שאת אֵם בנו, גברתי?" הוא הרים את שפופרת הטלפון שלידו וביקש מהפקידה לזמֵן לחדרו בדחיפות את ד"ר דויד גרינברג.

השתרר שקט. לאחר דקות מעטות צילצל הטלפון. הקצין האזין לדברים, פנה לאלכסנדרה ושאל אם תוכל להגיע למחרת, כי חשוב שד"ר גרינברג יפגוש אותה. אלכסנדרה הינהנה ושאלה איך תוכל לפגוש את אייזן.

"הוא נלקח לחקירה, לרוב היא נגמרת ביום אחד וללא מעצר. אם יש לך טלפון בבית, אני מבטיח לעדכן אותך אישית בעניינו."

"לא אוכל לשוב הביתה ללא הנהג שלי," אמרה.

הקצין ענה שאין ביכולתו לעזור לה וביקש שתחכה מחוץ לחדרו.

בלית ברירה חיכתה אלכסנדרה מחוץ לחדר ועיינה בהשתאות במגזין אמריקאי צבעוני בשם "לייף". היא הייתה בטוחה שאייזן יחזור. ואכן, שעות ספורות אחר כך הוא שב במצב רוח טוב.

"אנשים טובים, האמריקאים," אמר בעליצות. "כל כך שונים בהתנהגותם מהגרמנים, ובכל זאת החיות שבתוכם כל כך דומות."

"רצחת שני אנשים, אייזן?! אתה?!"

"לא בדיוק רצחתי, אלכסנדרה, הם היו אנשי אס־אס שהגיע להם למות. הסברתי לאמריקאים וגם אסביר לך הכול בבית, אבל הכי חשוב, מה הפסדתי כאן?"

"חוזרים מחר. אני אמורה לפגוש רופא בשם גרינברג."

"חדשות טובות, לא?"

"נקווה שכן," אמרה אלכסנדרה ונעמדה.

"מסרת לאמריקאי את המעטפה של פרנץ?" שאל אייזן.

"לא, שמרתי אותה כקלף מיקוח למקרה שלא יחזירו לי אותך. עכשיו אמסור לו."

היא נקשה על דלת חדרו של הקצין ונכנסה לחדר בצעד מהיר. עוד לפני שהצליח לפצות את פיו, הניחה על שולחנו את המעטפה החתומה מתיקה. "יש לי מתנה בשבילך. היומן האישי של פרנץ שמידט, מי שהיה מפקד הגסטפו בבוואריה. לא אומר לכם כיצד התגלגל לידי. אני מניחה שתוכלו לתפוס בזכותו דגים שמנים יותר מאשר סתם דגיג כמו אייזן בטון."

הקצין לקח לידו את היומן והציץ בו. "זה בגרמנית," פסק.

"אם לא ידעת, בגסטפו דיברו וכתבו בגרמנית," ירתה אלכסנדרה.

"תוכלי לתרגם לי משהו מזה, בבקשה?"

"לא. אני לא רוצה לראות מילה ממה שכתוב שם. זה חומר נפץ. וכדאי שתעביר אותו למפקדים שלך, הם יֵדעו מה לעשות בו."