הציור האחרון של שרה דה ווס

הציור נגנב באותו שבוע שבו הרוסים הטיסו כלב לחלל. הוא נשלף ממקומו על הקיר ממש מעל המיטה הזוגית במהלך סעודת התרמה ליתומים. כך עתיד מרטי דה גרוט לספר את הסיפור לאורך ימים ושנים, כך ירקום אותו באוזני שותפיו במשרד עורכי הדין ויפיח בו רוח חיים היתולית בין מנה למנה בארוחות חגיגיות ובין כוסית לכוסית במועדון הטניס. בשעה שאנחנו טובלים חסילונים ברוטב קוקטייל ומוציאים את מיטב כלי הפורצלן של רייצ'ל למרפסת כי דווקא נעים יחסית לתחילת נובמבר, שני בריונים — כנראה מקצוענים במסווה של עובדי חברת הקייטרינג — מחליפים את הציור האמתי בזיוף מוקפד. מרטי יתגאה במיוחד במינוח הזה — זיוף מוקפד. הוא ישתמש בו בשיחה עם חברים ועם נציגי חברת הביטוח ועם החוקר הפרטי, כי הוא מניח את הבסיס להתפתחות העלילה של הסיפור ורומז שעילוי או גאון טרח בהתמדה לקשור קשר נגדו, בדיוק כמו מזימתם של הרוסים ליישב את הסטרטוספרה זה שנים רבות. המינוח יסייע גם להסתיר את העובדה שנדרשו למרטי שישה חודשים כדי לזהות את הזיוף.

כשיגולל את הסיפור הוא לא יספר לרוב האנשים שבקצה היער עובר במשפחה כבר יותר משלוש מאות שנים ושהוא עצמו ירש אותו כשאביו היה על ערש דווי. הוא לא יציין את העובדה שמדובר בציור היחיד ששרד מפרי מכחולה של שרה דה ווס, האישה הראשונה שהתקבלה כאמנית לגילדת סנט לוק שבהולנד ב־1631. ולמי יוכל לספר עד כמה נהנה לשאת את מבטו אל פניה החיוורות וצופנות הסוד של הנערה בשעת התעלסות אטית ומהורהרת עם רעייתו המלנכולית בשנים שלאחר ההפלה השנייה שלה? לא, הוא ישמור את הפרטים הללו לעצמו, כמו היו אמונה פרטית באל הפכפך. הוא אינו דתי אבל מועד להתקפים של אמונות תפלות פראיות, פן ססגוני באישיותו שהוא מנסה להסתיר. יתעורר בו החשד כי היעלמות הציור הביאה קץ לדיכאון הארוך של רייצ'ל וגרמה למשרד שלו להפוך אותו סוף־סוף לשותף. או שהציור המקולל מסביר שלוש מאות שנים של שיגדון, שיגרון, אי־ספיקת לב, עקרות מתמשכת ושבץ שעברו מדור לדור. הוא מגיע למסקנה שבכל מקום שהציור היה תלוי בו — בלונדון, באמסטרדם ובניו יורק — לא זכו בעליו לחיות מעבר לגיל שישים.