הצייד שלי

1 הו, מֶרְד האנטֶר

"פיז דה פּוּט [בן זונה]."

סמאש.

בילוי חופשותי בצרפת במשך קיצים רבים איפשר לי להתוודע לאמירות בסיסיות כמו, "בונז'ור [שלום]", ״ויסקי, סיל ווּ פְּלֶה [ויסקי, בבקשה]", ו"הו, מֶרְד [חרא]!"

זה היה מין רגע של "הו, מֶרד!"

"אתה אמרת שאתה אוהב אותי!"

"באמת אמרתי?"

"כן! מנטר [שקרן]! קונאר [מנוול]!"

סמאש.

"זה לא נשמע כמו משהו שהייתי אומר," אני עונה ברוגע ומדלג מעל כוס היין השבורה שהתנפצה על הקיר. מזל שלא עמדתי כמה סנטימטרים שמאלה.

"אמרת שיש לך כוכב לכל פעם שהארתי את היום שלך, אמרת שיש לך גלקסיה שלמה ביד."

אני מפסיק לרכוס את מכנסי ומושך בכתפי בשוויון נפש. "אה... עכשיו זה נשמע יותר כמו משהו שהייתי אומר."

"אההה!" צורחת הבאנשי המקוננת ומושיטה את ידה כעיוורת לעבר כל דבר שיוכל לשמש לה קליע מעופף נגד החוצפה שלי בעודי ממשיך להתלבש במהירות.

נעשיתי מיומן מאוד עם ההליך השגרתי הזה של לזיין ולהסתלק, אבל אני נוטה לשכוח שהצד השני לא מיומן כמוני. אני אמור להרגיש רע, להתבייש בעצמי, אבל אני לא. אני לא מבטיח הבטחות שווא. מעולם לא עשיתי את זה. אני לא מצפה שיצילו אותי, או למצוא את האחת והיחידה ולחיות איתה באושר ועושר לנצח נצחים. אני שם את הקלפים על השולחן. הן יודעות איפה הן עומדות — בזיון ללילה אחד.

"בגדתי בבעלי בגללך," היא מייבבת בעודי מרקד סביב החדר בניסיון למצוא את העניבה המזורגגת שלי. "אתה מקשיב לי?"

"כן, איך אפשר שלא?" אני ממלמל.

"אכפת לך בכלל ממני?" אני שומע אותה שואלת בעמימות וכורע על ברכי, עדיין במצוד אחרי עניבת קלווין קליין האהובה שלי.

"כן!" אני קורא בהתלהבות כשאני מאתר את העניבה מתחת למיטה.

אני ממהר להושיט יד לעברה, כבר לא יכול לחכות להימלט מהאסון הזה כאן, וקולה הנואש גורם לי לשנוא את זה שסקס לא מסובך יכול להסתבך.

"באמת?" היא תוהה.

"באמת מה?" אני שואל באנחה ומתרומם לגובה העיניים עם האדמונית המאנפפת בקצה המיטה. הגוף הלוהט שלה מעיר את התשוקה שלי. אף אחת לא יכולה להרגיע אותי בעניין הזה. טוב, אולי זה נתון לוויכוח.

"באמת אכפת לך ממני?" היא עונה, ועיני האגוז שלה מתרחבות בתקווה.

אני מזדקף ומניח יד על זרועה החשופה. "תקשיבי, אפריל, את בחורה מקסימה, באמת שאת מקסימה." אני מתכוון לכל מילה, אבל זה לא אומר שאני הולך להישאר שם ולהתכרבל איתה. "אבל חשבתי שהבנת מה קרה בינינו, זה היה רק... כיף." אני מסביר ואז משתהה, בתקווה שהכנות שלי לא תפעל נגדי.

כשהיא לא אומרת כלום, והנשימות הקלות והמהירות שלה הן הצליל היחיד שממלא את החדר, אני יודע — או שהיא קנתה את הקשקוש שלי, או שתוך חמש שניות אחטוף משהו בפרצוף.

מאחר שהשתיקה נמשכת, אני אומר בעדינות, "אז בואי רק נזכור את הרגעים הטובים, כי אני יודע שהיו כמה וכמה רגעים טובים בשבילך." אני מוסיף קריצה בתקווה להרגיע את האווירה. זה לא עוזר.

סטירה!

"קוראים לי ג'וּן!" היא צועקת כשאני מושיט את כף ידי אל הלחי הבוערת.

הו, מרד.

טוב, זה האות שלי לעזוב.

אני כורך את העניבה סביב הצוואר, מושיט יד אל מקטורן החליפה וממהר לעבר הדלת. ג'ון דולקת בעקבותי. אני מאיץ כי אין לי שום חשק להפוך לשק חבטות.

"איך אתה יכול לעשות לי את זה?" היא מתייפחת. כפות רגליה היחפות רוקעות על השטיח הצמרירי מאחורי.

"מתוקה שלי, עשיתי כל מה שהתחננת שאעשה," אני עונה, עייף מהמלודרמטיות שלה, ופותח את דלת הכניסה.

"האנטר!" היא מייבבת. אני קוטע אותה.

אני מסתובב ורואה את המבט שראיתי אינספור פעמים בעבר — תקווה. הן כולן מלאות תקווה שאוכל לספק להן את החלק החסר בפאזל. במקרה של ג'וּן, החלק החסר הוא למלא את החלל שקיים בַּנישואים נטולי האהבה שלה. היא השתמשה בי בדיוק כמו שאני השתמשתי בה.

"די." אני מחווה לעברה בכף ידי. "תחזרי לבעל שלך. הוא הבחור הטוב בסיפור הזה."

"ומה אתה?" שואלת ג'ון, גופה העירום רועד בעלבון.

"אני?" אני שואל, והיא מהנהנת ומוחה את הדמעות.

שאלה טובה. חשבתי שאני בחור טוב, אבל כל הלבבות המדממים של ניו יורק ופרבריה עשויים לחלוק עלי.

"אני לא זה שאת רוצה לנֶצח." אני משיב בכנות וטורק את הדלת מאחורי.

אני נושם עמוק ומעסה את פני בכפות הידיים. הבושה המזורגגת שוב מציפה אותי... אני יודע למה הבושה הזאת שם, הכול באשמתה. רק בגללה שכבתי עם... אני מרים כף יד לספירה... חמש... לא, אני מרים שתי כפות ידיים... שש נשים השבוע, ואני עדיין לא קרוב להעיף את המכשפה אדומת השיער הזאת מחיי. חשבתי שאם אתנזר מסקס זה יעזור לי, אבל זה רק השאיר אותי עם מקרה חמור של כאב ביצים, ורחוק להחריד מלהבין מה לעשות, לעזאזל.

אני גורר את הרגליים לאורך המסדרון, מקלל את היום שהשועלה מהגיהינום, מארי מיטס, נכנסה אל עולמי. הייתי בסדר, שייטתי לי פה ושם, רודף אחרי הזנב שלי, שמח למלא חובתי עבור כל הלבבות הבודדים של ניו יורק מבלי להסתכל לאחור... שוב ושוב ושוב.

החיים שלי היו מושלמים — כרטיס ברכה מזורגג של "הולמרק" לרווקי העולם הזה. ואז החבר הכי טוב שלי, זה שפעם נודע לשמצה כד"ר מִשגלי, כלומר ד"ר מתיוס, היה חייב להתאהב.

איך הוא היה יכול לעשות לי את זה? חלאה חסר התחשבות.

אפילו פעם אחת הוא לא חשב על הרגשות שלי או על הביצים שלי כשאשת החלומות שלו, מאדיסון רוברטס, הביאה איתה בת לוויה שהעלימה את פניה של כל אישה שאי־פעם שכבתי איתה. חלק זועם כלשהו בתוכי, כזה שצריך לקבוע פגישה דחופה עם רופא טוב, החליט לסגור את החנות ולרצות אותה יותר משרציתי מישהי אי־פעם בחיי.

זה לא הגיוני בשום צורה מאחר שהיא ואני שונאים אחד את השני בטירוף, ונחוש הנאה צרופה אם יֵצא לנו לחזות באחר מושלך לבריכת דגי פירניה ונאכל בחיים. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה — גם עכשיו לא. מה היא עושה? האם האף שלה מחווה את הקימוט החמוד הזה כשהיא... וואו.

הרגע אמרתי את המילה חמוד. בחיים לא השתמשתי במילה הזאת. אם מישהו שאל אותי למשל איך מיקי מאוס, הייתי אומר שהוא בול עץ שהביצים שלו נעולות בתוך הארנק של מיני. לעולם לא הייתי משתמש במילה חמוד כדי לתאר משהו, אבל מסתבר שמארי מיטס יכולה גם להרוס לי את אוצר המילים עכשיו. ממש מושלם.

אני לוחץ על כפתור המעלית. הסבלנות שלי עומדת לפקוע. אני יכול להאשים רק אדם אחד, וזה לא אחר מד"ר דוליטל, כי זה בדיוק מה שהוא עושה — הוא עושה מעט כדי לעזור לי להתגבר על כל טירוף שזה לא יהיה. הוא למעשה חושב שזה מצחיק, ממש בהיסטריה. הוא אמר שזאת הקארמה שלי על כך שהייתי פרחח לא רגיש. הוא למעשה חתך את הביצים שלו ונתן אותן לפאי דובדבנים שלו, שתענוד אותן בתור עגילים.

הוא הציע לה... להינשא... להינשא לו. אני אפילו לא יכול להגיד את המילה הזאת בלי להתחלחל, והיא בטוח צריכה לעבור בדיקת שפיות, כי היא אמרה כן. והכי גרוע — הם מתחתנים בעוד שלושה חודשים ומצפים שאני אהיה השושבין. עלי להיות אדם טוב יותר ולומר לדיקס להגיד שלום לחופש שלו ולחיי המין שלו, אבל הם כל כך מאושרים ומאוהבים עד בחילה, והם כל כך ראויים לזה, לעזאזל. אם מגיע למישהו בעולם לבבות וּורדים ושידורים חוזרים של "חברים", זה דיקס. אני שמח בשבילו. הילד הקטן שלי גדל.

לעזאזל. אני צריך משקה. המעלית סוף־סוף מגיעה לקומה שלי.

אני נכנס פנימה, מושיט יד לכיס האחורי ומוציא את הטלפון הנייד שלי. אצבעותי מרפרפות על פני רשימת אנשי הקשר, כשהאות מ׳ חגה ומזמזמת סביב צווארי מרוב דחף להתקשר אליה. אני רוצה לגרות אותה כי אני נהנה כל כך לראות אותה גומרת בשפריץ. זה כמו סם בשבילי, ולמען האמת, נהייתי מכור לטעם הזה.

מהרגע הראשון שנפגשנו ידעתי שהיא מיוחדת. היא לא הורידה את התחתונים בשנייה שהפעלתי את הקסם. אני בטח חתיכת מנוול מזוכיסט, כי אהבתי את זה. אהבתי את זה שהיא גרמה לי להתאמץ, כי שכחתי את התחושה שהתשוקה שלך למשהו עולה על הצורך שלך באוויר לנשימה.

היא היתה החמצן שלי, אבל בו בזמן גרמה לנשימתי להיעתק.

היא ראתה מעבר לזיבולים שלי כי אי־אפשר לתחמן תחמנית. המעטה הקשוח שלה הוא חיצוני בלבד. אני יודע שפעם היא הסירה את המגננות שלה, וכמו רבות אחרות לבה נשבר. לכן אני חש דחף להתאפק בכל פעם שהיא בסביבה.

השיער האדמוני הארוך הלוהט שלה הוא גיהינום שאיבד שליטה, המתאים לאישיות שלה כמו כפפה ליד. היא חדת לשון, וולגרית, ולא מתנצלת על הפה המלוכלך שלה. העובדה הזאת משאירה אותי עם זקפה באופן די קבוע.

השפתיים הוורודות שלה מלאות, מסוג השפתיים שגורמות לגברים ליפול על ברכיהם. הן, בשילוב עם גוף הורס וזוג שדיים מרהיבים, גרמו לי לפנטז עליה כפי שמעולם לא פינטזתי בעבר. הגיעה העת לווידוי... זיינתי הרבה נשים, אבל לא אהבתי מעולם — אני בתול לגמרי בכל הנוגע לאהבה.

אין לי סיפור סוחט דמעות כמו לדיקס. אף אחת לא שברה את לבי, כי מעולם לא נתתי אותו לאף אחת. הוא נותר תחת סורג ובריח במשך שלושים ושלוש שנים נטולות דאגות. כמובן, היו לי כמה חברות, ואני משתמש במונח הזה בקלילות, אבל אף אחת מהן לא עשתה לי את זה. אחרי זמן מה שנינו איבדנו עניין. אולי זה הייתי אני, אולי זה הן, ואולי רק מילאנו את הזמן עד שמשהו טוב יותר יגיע.

לא רציתי שיצילו אותי או יאלפו אותי כי לא הייתי מעוניין להתיישב במקום אחד. המחשבה לחלוק את המיטה שלי עם אישה אחת בלבד היתה חור שחור ששאב כל יכולת הבחנה מהמפשעה שלי. היו שאמרו שיש לי פוביה ממחויבות, או שפשוט קרו לי זונה ממין זכר. העובדה הפשוטה היא ששמחתי לחיות חיי רווק בסגנון יו הפנר ולראות בכך את הגורל שלי.

אבל מארי, הידועה יותר בשם "למב", הרסה לי לגמרי את החלומות להישאר מוקף באינספור בלונדיניות מקפצות, כי כל מה שאני רוצה זה אדמונית אחת... מטריפה... שמוצצת לך את כל הליבידו. ואני לא יודע למה. זה לא שהיא נחמדה אלי, או אפילו מחבבת אותי.

אז זהו הסיפור שלי בקצרה. מעולם לא הייתי מאוהב כי פשוט לא ראיתי מה הטעם בכך. דיקסון, אפילו שהוא מסוגל להיות נקבה ממש, הוא האדם הכי טוב־לב שאני מכיר, והוואגינה־זאורוס הזאת, לילי, תלשה לו את הלב וניגבה בו את התחת. הוא אמר לי שהיא היתה אהבת חייו, שהיא "האחת". כן, היא האחת שהפכה אותו לזקפה משתוללת שזיינה כל דבר ברדיוס של מאה קילומטר. למרות ששיבחתי אותו על הנועזות המינית שלו, ומחאתי כפיים לכך שלא התייבש מכל פורקני הזרע שלו. ראיתי איזה אומלל הוא היה כשהיא שברה לו את הלב. ולא רק שברה, חירבה אותו עד היסוד.

אם זה מה שאהבה עושה, אז מי צריך אותה.

פאי דובדבנים היא יוצאת דופן. היא אנומליה, שיבוש במערכת. אני לא יכול שלא לתהות מה החברה הכי טובה שלה. כרגע היא קוץ בתחת ולגמרי הורסת־שמחות, כי אני לא מצליח לזיין אף אחת בלי לדמיין את השפתיים הרכות שלה, את העיניים הירוקות החודרות שלה, אבל בעיקר אני לא מפסיק לתהות איזו הרגשה זו תהיה, להחזיק אותה בזרועותי ולעולם לא להרפות ממנה.

אלוהים אדירים, אני צריך להשתלט על עצמי.

כשהטלפון הנייד עדיין בידי, אני מחליט להתקשר לאדם האחד שחייב לי. בגדול.

"סליחה, אדוני, יש לך רגע לדבר עם אדוננו המיטיב והמושיע, ישו הצלוב?"

"אין די דברי הלל שיצילו את נשמתי."

אינני יכול שלא לצחוק כי שנינו יחד בדרך המהירה לגיהינום. "אמן! מה אתה עושה?"

הצחקוקים החצציים של דיקסון רומזים שהוא כנראה מכורבל עם המתוקה שלו, והשניים צופים באיזה סרט של בנות ועוד מעט ילכו לישון.

"מאדיסון ואני צופים ברצף בסדרה בנטפליקס."

"אה, כן, איזה? 'אחת שיודעת'?" אני מצחקק מבדיחה של עצמי. דיקסון מלגלג.

"'אחת שיודעת'? מה זה, לעזאזל? אוטוביוגרפיה שלך?" אני שומע את מאדיסון מצחקקת ברקע.

"עזוב. שניפגש למשקה?" דלת המעלית נפתחת בצלצול ומרמזת לדיקסון שאני לא בבית.

"איפה אתה?" שום דבר לא חומק מעיניו.

"שום מקום מיוחד." שזה שם קוד ל"אני לא יודע בדיוק".

זה שישי בערב, ובימים הטובים דיקסון ואני היינו יוצאים לציד בזמן שפינץ' שיחק את המבוגר שבחבורה, והפציר בנו להפסיק לחשוב עם הראש הלא נכון. מיותר לציין שיצאתי לבד במשך זמן מה. וכך, עם דיקסון שמוקיע את דרכי הזנותיות, ופינץ' שהתחיל להתמחות ב"גן של אבא", השלישייה שלנו הפכה עד מהרה למופע יחיד.

אני מאושר עד הגג בשביל החברים שלי. הם התאפסו על החיים שלהם. אבל גל נוסטלגיה תמיד מכה בי סביב עשר בלילה ביום שישי, ולכן לרוב אני קבור אז בין רגליה של איזו אישה ללא פנים, שנראית שמחה גם היא לדחוק את העצב שלה.

"משקה אחד, או שכבר הגיעה שעת העוצר שלך?" אני עוקץ אותו ואוסף את השיער לקוקו קטנטן.

ברונטית יפהפייה שמדברת עם פקיד הקבלה, מעיפה בי מבט נוסף כשאני חולף על פניה. שפתיה הצבועות אדום מנפחות את האגו ואת המכנסיים שלי. אני יודע שאני לא מכוער, אבל אמרו לי באינספור הזדמנויות שאני נראה כמו פרי אהבה של כריס המסוורת' ודיוויד בקהאם.

השיער הפרוע שלי בצבע בלונד מלוכלך רחוק מלהיות מקובל במקום העבודה שלי בוול סטריט. אבל שיקפצו לי. אני מסרב להיראות כמו חרא תאגידי — אף אחד לא רוצה להזדיין עם חנון מרובע.

אני סוכן מניות, ואני עמוד התווך של אנשי המסחר אצלנו מפני שבר־מזל הוא שמי השני. יש לי קשרים ענפים, ומול תיקי ההשקעות שלי הזאבים מוול סטריט מתחילים לגמגם. הלקוחות שלי סומכים עלי כי אף אחד לא מסוגל להגיד "לא" לפנים האלה. שוק המניות של ניו יורק הוא הכלבה שלי, ואני רוכב על המפלצת הזאת כמו קאובוי שמגיח על סוס מוסטנג.

אני טוב במה שאני עושה כי אני לא אוהב להפסיד. הביטחון שלי בשילוב עם — ואני מצטט — מראה הג'י־קיו שלי מרעיף עלי תשומת לב נשית, כמו עכשיו. פשע עד כמה שזה קל. למחשבה על האישה היחידה שהיא כל דבר חוץ מקלה להשגה, אני קורץ לאישה באדום.

לחייה הסמוקות כמעט בצבע השמלה הצמודה לעורה, שגורמת לאיש המערות שבי לחבוט על חזהו ולהסתער על דבר בטוח. אבל בו בזמן חלק זר כלשהו בי, שאני קורא לו D2 — דיאבלו2 — מדגיש את הדמיון לשֹערה של השועלה הזועמת.

המחשבה הזאת היא כמו בעיטה לביצים, ונפלטת לי יבבה קלה. האישה הזאת הורסת לי את החיים.

"אתה רוצה שהזין שלך ייפול?" אומר דיקס ומחזיר אותי לאחור בזמן, רק שהפעם היוצרות התהפכו.

אני מגלגל עיניים ומרצה אותו. "כן, זה החלום שלי, להצמיח ואגינה. אם אתה מנסה להגיד משהו, תגיד אותו ודי. אתה מבזבז זמן ויסקי יקר שלי." הברונטית שומעת אותי ומחניקה צחקוק מאחורי ידה.

"זה יימאס לך מתישהו, תסמוך עלי. אתה חייב להפסיק עם החפוזים, לתפוס אומץ ולספר לאדמונית אחת איך אתה מרגיש. אם היא תענה שאין לך סיכוי אצלה, אז לפחות ניסית."

גופי מיד מזדקף. "אולי לא אמרתי לה את זה במפורש, אבל היא יודעת מה אני מרגיש..." המשפט שלי נשאר תלוי באוויר. מפי בוקע פתאום מלמול יבבני.

דיקסון מתעלם מהתקף הרגשנות שלי. "לא, היא לא. ברגע זה היא בטח חושבת שאתה איזה סוטה מבחיל עם אוצר מילים מוגבל."

"ומה זה אומר, לעזאזל?" אני מתיישב על כורסה קטנה בלובי כדי להקדיש את מלוא תשומת לבי למילות החוכמה של ד"ר פיל.

"זה אומר שבקושי ניהלת שיחה נורמלית איתה. מתחת לכל האמירות הגסות שלך מסתתר בחור די מדהים. אבל מארי ראתה רק את החלאה הדוחה שאתה יכול להיות, כששמים אותך במצב לא נוח."

אני משכל רגליים ונשען לאחור בעלבון, למרות שהוא באמת העלה נקודה משכנעת. "לגמרי דיברתי איתה."

"לא, אני די בטוח שבפעם האחרונה שראית אותה בהית בה במשך עשרים דקות, ונאלצתי לנגב את הריר שזלג לך על הסנטר."

אני מצחקק לזיכרון התקרית שהוא מדבר עליה בחיבה. זמנים טובים. זה היה בשבוע שעבר. אני יודע שדיקס נמנע מלספר לי מי השושבינה, אבל לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין את זה.

שתינו כמה משקאות בבר בברוקלין, וכשמארי נכנסה — במכנסי יוגה צמודים וחולצה זעירה שחשפה בטן שערורייתית — הייתי מוכרח להושיט יד ולסדר את עצמי בתוך המכנסיים. לכל הרוחות, הבגדים הצמודים האלה פגעו בול בליבידו שלי.

היא כיווצה את עיניה ברגע שראתה אותי יושב לשולחן. "היי, שותפה," צחקתי אליה ונדתי בקצה הכובע הבלתי נראה שלי.

נדרשו לה שלוש שניות להבין מה קורה. "אין שום סיכוי שאני יושבת ברדיוס של חמישים קילומטר ממנו."

מאדי נאנחה בזמן שדיקסון הראה לנו איזה חיית פרא חזקה ורתומה הוא. "הוא הבטיח להתנהג למופת, נכון, האנט?" הוא נעץ בי מבט מעבר לשולחן, מוכן לסרס אותי אם אסטה מהגרסה שלו להשתלשלות האירועים.

"ברור."

מארי לא קנתה את הבולשיט שלי, אבל לבסוף היא הינהנה. "יש לך מזל שאני אוהבת אותך, מאדי." הלהט בעיניה הסעיר אותי. ואז נדמה לי שקרתה תקרית הריר.

זזתי פנימה כדי לפַנות לה מקום להתיישב לידי, אבל הייתי צריך לדעת ששום דבר לא הולך בקלות עם מארי. היא הניחה ברך אחת על מושב העור ורכנה לפנים, מתעלמת לגמרי מהמרחב האישי שלי. נרתעתי לאחור בעודי צופה את מה שעמד לקרות.

גלי הנחושת הארוכים של שערה מיסגרו את פניה המושלמות והדגישו את יופייה הטבעי. קינאתי בכל נמש שנח על עור החלב שלה, ובתליון שהחליק במורד צווארה הארוך עד לחזה המרהיב שלה.

טעות שלי — עיני השתהו עליה יותר מן הראוי. לא הצלחתי להתיק אותן מהחולצה שלה. אבדתי באפשרות להיקבר בין שתי הכריות הרכות האלה, ולמען האמת, יכולתי אולי לעשות זאת, שכן פניה של מארי נמצאו במרחק סנטימטרים ספורים מפני. השתנקות חנוקה נמלטה מפי.

"בוא נבהיר משהו. אם רק אחשוב שאתה מפנטז עלי ערומה, או אתפוס אותך מסתכל על השמלה שלי או נוגע בי... או בעצמך..." — עיני האזמרגד הבהירות שלה צנחו מטה בזמן שהזין שלי התכנס בתוך עצמו — "אתה תשיר סופרן. זה ברור?"

"מתוקה, אם את כל כך נואשת להיכנס לתחתונים שלי, כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לבקש." נחרת כאב נפלטה ממני כשדיקס בעט בי מתחת לשולחן. הרמתי את ידי בכניעה והוספתי, "רשימת התנאים די ארוכה, האמת, אבל אני מסכים."

מארי חייכה ביהירות. זה מעך אותי, כי מעודי לא ראיתי מראה יפה יותר. היא הפכה אותי לטיפשון מרייר כשהושיטה את ידה אל הבירה שלי. גרונה הדקיק ינק ובלע, מעלה במוחי דימויים שעוד אחזור אליהם בהמשך אותו ערב ומוקדם למחרת.

זה נפלט ממני לפני שיכולתי לעצור בעצמי. "יש לי בדיוק מה שצריך כדי להרוות את הצמא הזה..." המשפט שלי נותר באוויר, שכן האש במכנסי כבתה תרתי משמע, כששארית הבירה שלי נשפכה על חיקי.

היא הותירה אותי בפה פעור.

התעשתי והתרכזתי מחדש במשימה שציפתה לי. "מה דעתךָ לפרט לי את כל הבעיות שלי על בקבוק ויסקי?" אני יודע שהוא שוקל את ההצעה, אז אני מקל עליו את ההחלטה. "או שאני יכול לבוא אליכם ונחליף את הוויסקי בקקאו חם והתכרבלות מתחת לשמיכה. שלושתנו יחד. אתה יכול להיות באמצע," אני מוסיף בקנטור. "אפילו אתן לך להיות הכף הגדולה."

העסקה חתומה. זה ברור לי. אתה יודע לקרוא מישהו טוב יותר מאשר את עצמך כשאתה מכיר אותו מחצית מחייך.

"אין שום סיכוי בעולם שאני ואתה נעשה כפיות, עכשיו או אי־פעם. אז אני מחכה לך עוד עשרים דקות." הוא לא צריך להגיד איפה.

אני מנתק ומנתר מהכיסא שלי, להוט לשתות משהו עם החבר הכי טוב שלי. אני יודע שאני נשמע כמו חברה תלותית ונזקקת, אבל אחרי הלילה האחרון — טוב, אחרי השבוע האחרון — מגיע לי להיעזר קצת באחי.

כשאני מכניס את הנייד לכיס ועומד לצאת, מישהו טופח על כתפי בעדינות. אני מסתובב לאחור. זאת הברונטית היפה שכבר שכחתי ממנה. "בבקשה." היא תוחבת פיסת נייר לכיס המכנסיים שלי. "אם יתחשק לך פעם לשתות משהו, תתקשר." ידה עדיין תחובה בתוך הכיס שלי, ובאופן גלוי לגמרי היא נוגעת לי בזין. ואז היא מחייכת ומוסיפה, "יש לי ויסקי משובח... למטה."

כבר שמעתי משפטים מהוגנים יותר, אבל אני מוכן לזקוף לזכותה של הגברת באדום, שהאנלוגיה הזאת שלה היא פשוט גאונות. אני משפיל מבט אל הרולקס שלי.

"איך קוראים לך?"

היא נושכת את שפתה האדומה, הדשנה. "מרי־אן."

אני מרים את עיני מעלה. אינני יודע אם זה סימן מבשר רעות. בכל מקרה, אולי אמצא אצל מרי־אן את התרופה שאני מחפש. "טוב, מרי־אן, יש לי בדיוק עשר דקות."

ידה האחת מלטפת לי את הזין, וידה השנייה מושכת בדש הז׳קט שלי. היא מישירה מבט לתוך עיני. "אני צריכה רק תשע."

ובכן, אם למדתי משהו זה שאם החיים נותנים לך לימונים... תכין ויסקי עם לימון.

לחיים.